דניאל-ביטון-בר-אלי-מי-אתה-המעפיל-הצפו


דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

 

מאבקים בין התנועות הפוליטיות הארץ ישראליות במגרב.

בתחילת דרכה התנועה הציונית לא הקדישה תשומת לב ליהדות צפון אפריקה. למרות קול קורא שיצא מהתנועה הציונית רמז לאי התעלמות מיהדות צפון אפריקה אבל הקשר של התנועה הציונית עם יהדות זו היה רופף. עם זאת הפעילות הפוליטית במגרב התאפיינה במאבקים בין התנועות מפלגות הארץ ישראליות שליוו את – הפעילות החינוכית, העלייה וההעפלה בקרב הנוער והשפיעה על קהילות המגרב. התחרות והמאבקים במגרב התנהלו בין תנועות 'דרור', 'השוה"צ', 'הפוהמ"ז', 'בית"ר', תנועות צופים דתיות ואנשים פרטיים.

זאב ז'בוטינסקי ביקר בתוניס והביא את בשורת ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית שהכתה שם שורשים. ביקוריהם של בכירי תנועת העבודה בשנים 1945 1944 , אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, במרוקו לפגישת עבודה עם נציגי המשרד הארץ ישראלי על עלייה, ומשה שרת, ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, בלוב בשנת  לא הניבו תוצאות. לביקורים אלה לא היה המשך והשטח 'ננטש' לטובת רוויזיוניסטים.

נדיה כהן, פעילה מרכזית בהעפלה מצפון אפריקה שהבינה שעליית שארית הפליטה הועדפה על פני עליית המוגרבים פנתה לרות קלוגר, פעילה בקרן קיימת לישראל בצפון אפריקה ומקורבת למנהיגי היישוב בפלשתינה א"י, בבקשה להעביר מכתב לבן גוריון בדבר חשיבות ביקור של אישיות רמת מעלה – בצפון אפריקה, כמו אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית "כדי שיבוא בעצמו ויראה את המצב והאפשרויות". היא ציינה, שפעילות השליחים סמויה ואין הם יכולים להופיע בפרהסיה על במות ציבוריות. מזכירתה של קלוגר ענתה לה שרות חולה וכשתחלים תפנה את המכתב לבן גוריון. –  נדיה, פעילה צעירה, זיהתה את החשיבות שבתמיכת תנועה פוליטית ארץ ישראלית לחיזוק הפעילות הציונית במגרב ולא כן תנועת 'דרור'.

השליח פרידמן, שכנע את פעילי תנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד' ודאג לשלוח את נדיה כהן, כנציגה ולא כצירה, לכנס העולמי של תנועת 'דרור' שהתקיים במאי 1947 במינכן. בכנס נשאה נדיה נאום בעברית בפני צירי הוועידה והצהירה על נכונותה של תנועת 'צעירי ציון' בתוניס להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד' ואיש הקשר לשליחי התנועה במגרב, בנאומו באותו כנס לא הזכיר כלל את הג'סטה של נדיה מתנועת 'צעירי ציון' להצטרף לתנועת 'דרור' העולמית, ולא הובעה הכרת תודה על צעד זה. אפשר להניח שהתנועה לא התאמצה יתר על המידה כדי להשיג שיתוף פעולה של התנועה בתוניס. הקואופטציה נתפסה, אם כן, כתהליך טבעי שעל יהדות המגרב לעבור ויהי מה.

אחרי שליחותו השנייה בצפון אפריקה דיווח אפרים פרידמן )בן חיים( "שהרוב המורחב החדש של – הפדרציה הציונית בתוניס שיזם ד"ר ליאופולד ברטוואס, נציג הפדרציה הציונית בתוניס ובאלג'יר, אינו יעיל ולא תפקד ובהרכב זה כל עבודה אינה אפשרית". ראוי לציין שפרידמן היה השליח שהמליץ על מינוי של ד"ר ברטוואס לתפקיד. בפדרציה היו גם חברים רוויזיוניסטים ש"אינם ממש בעלי עניין בציונות ובעיקר חסרי ידע והבנה ציונית". גם אם פרידמן התנגד להגדרה מפלגתית של פעילות תנועתו בצפון אפריקה, כי ]…[ "איננו יכולים לבוא ]לצפון אפריקה, ב.ד[ אלא בדגלנו ]'החלוץ האחיד', ב.ד[שהוא איחוד הנוער הצפון אפריקאי לשם הגשמה חלוצית".  הוא ויגאל כהן חברו לשליחות, פעלו לאחד את תנועות הנוער תחת חסות ה'הקיבוץ המאוחד' ולא שילבו את התנועות הדתיות. למרות הצהרתו למען רעיון 'החלוץ האחיד' המפלגה היריבה הוא הדיר את 'הפוהמ"ז' מפעילות. הדיווח של אפרים פרידמן למשה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', על אחוד בין מועדון 'שארל נטר' ו'קבוצת בן יהודה' בקזבלנקה, ששתיהן לא היו תנועות בעלות אופי דתי או סוציאליסטי, לא הובא כנראה, – לידיעתו של דובקין יוזם רעיון 'החלוץ האחיד'. אפרים פרידמן טען, במחצית שנת 1945 , ]…[ "שיש תכנית אחידה לכול צפון אפריקה ]…[ ו"אנו יכולים לכבוש את כל הקונטיננט הזה".  טענתו סתרה את נכונותו להימנע מ'יבוא' הפלגנות הפוליטית הארץ ישראלית לצפון אפריקה. קריאתו של פרידמן את צורכי הקהילה הצפון אפריקאית לא הייתה אולי תמימה אך נאמנותו לתנועה הייתה חזקה יותר מנאמנותו ליישום רעיון 'החלוץ האחיד'.

שנתיים מאוחר יותר התלונן אלפרד ללוש, שליח מטעם 'הקיבוץ המאוחד' בתוניס, "שאין הם, התנועות 'תורה ועבודה' ו'פועלי ציון' )מפא"י(, עוסקות בהגשמה ועלייה ועבודתם היא מילולית בלבד ומתמקדת בלימוד עברית ושהם נסבלים על ידי השלטון". חששו היה מפני הגעת המשלחת של מפא"י בראשות אליהו לולו ) ]…[ ש"באמתחתה אלף לא"י" שבעזרתו תוכל ]להשתלט על פעילות הנוער בצפון אפריקה. למעשה, השליח התלונן על תנועתו – – 'דרור' שלא הצליחה להיות תנועה הגמונית במגרב, — מפני שנעזבה על ידי הקיבוץ ]המאוחד, ב.ד[ ולא הוקצו לה משאבים ושליחים אף על פי שהייתה התנועה הראשונה שפעלה במגרב.

המאבק התנהל גם בתוך תנועת ' 'הקיבוץ המאוחד". פעילות תנועת 'דרור' נפגעה על ידי שליחי השוה"צ' מקיבוץ דן. ניתן לשער, שתנועת 'צעירי ציון' שהזדהתה עם תנועת דרור' בתוניס ניסתה לפעול – בין הפטיש הקיבוץ הארצי – – לסדן 'הקיבוץ המאוחד'. כדי להוכיח שמתארגן קיבוץ תוניסאי המליץ – – — אנדרי בלישה, מתנועת 'דרור', להראות את המכתב של אלפרד ללוש ללוזון יצחק מקיבוץ דן וליהודה טויל מקיבוץ גן שמואל. המלצתו התמימה של בלישה נבעה מאי היכרותו את הניואנסים בין התנועות 'דרור' ו'השוה"צ'. אפרים פרידמן טען שאסור למנות את יצחק לוזון מקיבוץ דן כשליח לצפון אפריקה.

גד שמלה, חבר הגרעין הצפון אפריקאי, קרא לקיבוץ המאוחד להתנגד ליצחק לוזון שפרש מ'הקיבוץ המאוחד' והחל לפעול כנגד 'צעירי ציון'. אפרים פרידמן חשש, שפעילותו של יצחק לוזון, חבר קיבוץ דן, מתנועת 'השוה"צ' תביא לפילוג בתנועת 'צעירי ציון' ותסכן את העלייה מצפון אפריקה במסגרת התנועה ואת הגרעין הצפון אפריקאי שהיה בהקמה בבית אורן. גם השליח אלפרד התלונן על התחרות מול 'השוה"צ' שהתפלג מתנועת 'דרור' וראה בפילוג,…."חרפה שעוד לא הייתה כמוה, שפלות ובגידה ביסודות התנועה. ]…[ הנימוק של הפורשים היה שאפרים ]פרידמן, ב.ד[ השליח השתלט על שתי בחורות: על נדיה )כהן ( ורחל )כהן) אף שפעילות התנועה התרחבה למחוזות מעבר לאלג'יר )טלמסן( והיו פעילויות חינוכיות של הקק"ל וסמינר. ובכל זאת 'חברנו' עוסקים בפילוג".

ועדת חו"ל של 'הקיבוץ המאוחד' נדהמה לקבל דיווח מרחל כהן, אחת השליחות, שתנועת 'דרור' בתוניס התפלגה עקב פעילותו של דדה בלישה מקיבוץ דן. גם נדיה כהן ואלפרד כהן/ללוש? כתבו באותו עניין לגרעין הצפון אפריקאי בקבוצת 'רגבים'. במכתב אחר הביע אלפרד חשש לעתיד התנועה ו"שבדרך יישפך התינוק עם המים". חששו היה גדול כול כך, שהציע להפסיק את התקצוב לתנועה בתוניס ולהעבירו למרוקו ואלג'יר. ניתן להעריך, כי תגובה קיצונית כזאת בדיווחי השליחים שפעלו בצפון אפריקה לא העידה על חוסנה של תנועת 'דרור' בצפון אפריקה. הפילוג בצפון אפריקה שיקף את המאבקים בין התנועות הסוציאליסטיות כארבע שנים אחרי הפיצול בין מפא"י לבין סיעה ב' בפלשתינה א"י, וארבע שנים לפני הפילוג בתנועת 'הקיבוץ המאוחד' המאוחד" בישראל. המאבק – הפוליטי על נפשם של בני הנוער העיד על מאבקי התנועות הפוליטיות בארץ ישראל שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.

אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶך. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –

פרק שלישי ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר ו'הבריחה'

הפרק יעסוק בארגון ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר ו'הבריחה' מצפון אפריקה. בפרק יוצגו נתונים על שלוש הספינות הראשונות שהעפילו מחוף אלג'יר, ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה – איטליה וצרפת וארבע ספינות ממזרח אירופה בהן העפילו מתי מעט יהודים. 2,525 מוגרבים העפילו וגורשו לקפריסין בתקופה בין 5/1948 1/1947 . הם שוחררו בפברואר 1949 עם סגירת מחנות קפריסין. לגבי כל ספינת תתבצע השוואה מול מאגר השמות.

במרכז העשייה של המוסד לעלייה ב' עמדה הצלת שארית הפליטה באירופה. לכן, כול עוד הנסיבות אפשרו זאת, לאחר מלחמת העולם השנייה, העמידו הסוכנות היהודית והמוסד לעלייה ב' משאבים מצומצמים למפעל ההעפלה מצפון אפריקה שהתבטאו ברכישת שלש ספינות ובהקצאת מספר קטן של שליחים לצפון אפריקה. לכאורה, לא הייתה צריכה להיות סתירה בין מטרות הסוכנות היהודית לבין מטרות עלייה ב'. אך בצפון אפריקה המאבק וחוסר התיאום בין שני גופים אלה לא תרם למפעל ההעפלה מפני שהמוסד לעלייה ב'  התמקד בהעפלה והסוכנות היהודית התרכזה בחינוך ובפעילות בקרב תנועות נוער ציוניות המגרב.

ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר

מטרת השליחות הראשונה של יגאל כהן, אפרים בן חיים ונפתלי בר גיורא, בשנת – 1943 , לצפון אפריקה הייתה להכיר מקרוב את הקהילות היהודיות במרוקו, אלג'יר ותוניס. שליחות זו התבססה על רעיון 'החלוץ האחיד'  שמטרתו הייתה לנטרל את הפוליטיקה הארץ ישראלית בארגון ומיסוד פעילות תנועות נוער שפעלו גם ברחבי המגרב. בשליחות השנייה, 1945 1944 , התהדק הקשר עם תנועות הנוער בתוניס -צעירי ציון', בג'רבה 'עטרת ציון' ובמרוקו 'שארל נטר'. השליחות השלישי- – 1947 1946 הניבה פרי. קורס ההגנה הראשון התקיים, פברואר 1947 , ברוויגו, אלג'יר. השתתפו בו הפעילים שנוצר עימם קשר במהלך השליחויות הקודמות: אלי אוחיון וסאם אביטבול ממרוקו, נדיה כהן, חנניה אלעל, יצחק כהן, אשר סעדה וקלמנט סיטרוק מתוניס ואילן חגאג' מאלג'יר. הקורס נועד להכין את הקהילות היהודיות במגרב להתמודד עם מהומות העלולות לפרוץ מצד האוכלוסייה המוסלמית כלפי היהודים.

בוגרי הקורס נטלו חלק פעיל בארגון ההעפלה וגייסו מאות מיהודי צפון אפריקה לעלייה לפלשתינה- א"י.

צוות השליחים. השליחים והפעילים בצפון אפריקה שארגנו את העפלת שלושת הספינות הראשונות: פרידמן אפרים וברטה )בית אורן (חמל רפאל )כברי( כלב קסטל )גבעת חיים(דוד הורוביץ )דגניה( ויאני אבידוב )(נהלל). לצוות זה הצטרפו בוגרי קורס ההגנה הראשון שהתקיים באלג'יר ופעילים בתנועות הנוער המקומיות בארצות צפון אפריקה – – הצוות. הם פעלו ברחבי המגרב ועודדו עלייה לא"י.

בשליחות האחרונה פעלו השליחים כשליחי הסוכנות היהודית ובגיבוי המוסד לעלייה ב' וארגנו את מחנות המעבר עבור המעפילים ושיתפו את הקהילות היהודיות בתוכנית העלייה הבלתי לגאלית מחופי אלג'יר שנבחרה כבסיס להעפלה ישירה מצפון אפריקה לאור גישתם המתונה של השלטונות הצרפתיים כלפי מפעל ההעפלה מצפון אפריקה. שלוש ספינות העפילו ישירות מחופי אלג'יר וגורשו לקפריסין: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים'.

הספינה הראשונה 'יהודה הלוי. רק בתחילת שנת – 1947 החל המוסד לעלייה ב'  לפעול במגרב. לפי אפרים פרידמן ]בן חיים[ מטרת השליחות השלישית הייתה להביא לעלייה "שתיצור, תנועה גדולה וגדלה, מלווה ברגשי גאווה ובתודעת שליחות של יהודי צפון אפריקה כולה." שאול אביגור ראש המוסד לעלייה ב' התנה קבלת ספינה לצפון אפריקה בגיוס 500 מעפילים. הקהילה היהודית סייעה בידי הצוות ודאגה לממן את רכישות הציוד והמזון עבור המעפילים. על הצוות היה לעמוד במשימה שהוטלה עליו – – לאסוף — 500 מעפילים ראשונים כדי להוכיח שההעפלה מצפון אפריקה אפשרית. בנוסף לגיוס מעפילים הצוות נאלץ לעמוד בתחרות מצד הרוויזיוניסטים ותנועת 'הפוהמ"ז'. בן חיים דיווח למוסד לעלייה ב ' כבר בפברואר 1947 , על עליית 70 מעפילים 'פורשים' למרסיי, ככל הנראה, בספינה ' בן הכט' ושבצרפת הוכנו 50 מקומות על ידי 'הפוהמ"ז' להכשרה )ועלייה( עבור יהודי מרוקו.

הצוות איתר מקום מבודד, בקירבת מפרץ ליד העיר טנס, במרחק של כ- 160 ק"מ מהעיר אלג'יר. על השליח כלב קסטל הוטלה המשימה לארגן את המחנה לקליטת מאות מעפילים. שם המחנה היה 'שלווה ובריאות' ונועד כביכול לפעילות חברי תנועת הצופים. הקהילה היהודית באלג'יר סייעה אף היא בארגון המחנה בטנס. בעל השטח בו הוקם המחנה היה יהודי בשם מולכו. אנשי קשר נוספים בקהילה שסייעו למפעל ההעפלה היו אלי גוזלן, יוסף חיון, האחים דוד ורפאל זאגה ועייזר שרקי. סיוע משמעותי התקבל מג'יל מוק מזכ"ל המפלגה הסוציאליסטית בצרפת ושר בממשלת צרפת באותה שנה. אפילו מפקד המשטרה המקומית עצם עין מהעפלת הספינה הראשונה 'יהודה הלוי'. השליחים גייסו הלוואות – לרכישת ציוד ומזון למחנה מעשירי הקהילה היהודית באלג'יר סבאון יהונתן ומשפחת זאגה. הלוואות אלה הוחזרו למלווים. בתוניס סייע לצוות גביזון גבריאל. קשריו של פרידמן שנטוו במהלך שליחויותיו הראשונות עם מנהיגי הקהילות היהודיות נשאו פרי והן התגייסו לסייע לצוות בכול הקשור לעלייה לא"י.

גיוס המעפילים. אלי אוחיון וסאם אביטבול ]אביטל[ במרוקו, נדיה כהן וחבריה לתנועת 'צעירי ציון' בתוניס, נרתמו לגייס עולים ברחבי המגרב. אוחיון ואביטבול רתמו לפעילות את הארגונים הציוניים בפאס, במכנאס, סאלי, רבאט, סאפי, מארקש, מוגדור, אגאדיר וקזבלנקה. הם הציגו בפני המתפללים, בבתי כנסת, את רעיון ההעפלה ועסקו במיון מועמדים פוטנציאלים. בזמן קריאת התורה בשבתות, ברחבי מרוקו, הוקראו בערבית מוגרבית הודעות וידיעות על ארץ ישראל. נדיה כהן וברדה שלמה ]ברד[, פעילים ב'צעירי ציון' בתוניס, הופיעו בפני צעירים מקבוצת 'בן יהודה' במועדון 'שארל נטר' ועודדו את החברים להצטרף להעפלה לפלשתינה א"י. –  נדיה הופיעה ונאמה בפני קהלים בבתי כנסת, תופעה נדירה בקהילות המסורתיות בצפון אפריקה, בדרום מרוקו ואלג'יר ועודדה יהודים לעלות לפלשתינה- א"י. לכול מעפיל הוסבר שעליו לקחת מעט מאד חפצים אישיים. בנוסף לעליית חברים מתנועות נוער לא הוגבלה העלייה רק לצעירים ואליהם הצטרפו משפחות עם ילדים.

אביטבול ואוחיון דאגו להעברת המועמדים לעלייה בידי  'מעבירים' ]מבריחים, ב.ד[ דרך בית הקברות היהודי באוג'דה ומשם במשך הלילה למארנייה עיירה בגבול אלג'יר ומשם ברכבת לאלג'יר. הקהילה היהודית המקומית שיכנה אותם בשכונת 'באב אל וואד' בעיר. חברי תנועת 'צעירי ציון' קיבלו את פניהם ולאחר שהיית לילה באלג'יר הובילו אותם למחנה במשאית בה נהג אילן חגאג'. בשלביה הראשוניים הפעילות הייתה חשאית ועד מהרה "התפשטה השמועה על העלייה לארץ ישראל כאש בשדה קוצים. הרכבות לאוג'דה יצאו עמוסות." ]… [ עם התגברות גלי העולים שנהרו לאלג'יר פתח הצוות "מרכזי לינה באוראן כדי לדלל את הצפיפות באלג'יר".  לסקר טען שהנהירה למחנות באלג'יר התבצעה בתשלום "בעזרת מבריחים אלג'ירים תמורת 2,500 פרנק צרפתיים ליחיד, וכנופיות של יהודים ולא יהודים סייעו לחצות את הגבול בתיעוד מזויף או ללא תיעוד".]…[ מאוג'דה במרוקו למארניה באלג'יר ומשם ברכבת אלג'יר" אוחיון הוסיף שמשפחות נשלחו באפן ישיר למרסיי ממרוקו. במאמר מוסגר אוחיון הלין על ארגון הג'וינט שלא סייע ואף התנגד לכל הפעילות הקדחתנית הזאת".  בראיון עם יוסי עקריש מסאפי, מ'המעפיל האלמוני' ואמנון בן שושן מאסווירה ]מוגדור,ב.ד[, מ'לנגב' טענו ש'מישהו' בעירם המליץ להם לעלות לפלשתינה א"י דרך קזבלנקה ודרך אלג'יר. שתי ספינות אלה העפילו בתחילת שנת – 1947 , לפני תחילת ההעפלה הישירה מאלג'יר. שניהם עלו ביזמת 'בח"ד' ועברו הכשרה בדרום צרפת.

ההפלגה ממחנה 'שלווה ובריאות'. עיכובים טכניים עיכבו את הפלגת הספינה 'יהודה הלוי'. לאחר כשלושה חודשי המתנה הספינה עגנה במפרץ טנס. המעפילים עסקו מידי יום בפעילות 'מחנאית וטיולים' באזור כדי לא למשוך את תשומת לב תושבי האזור. כאשר הגיעה הספינה למפרץ טנס ירדו המעפילים כרגיל אל החוף. הם הועברו בסירות אל הספינה והעלייה לספינה התבצעה באמצעות סולמות וחבלים בסיוע חברי 'צעירי ציון'. לאחר העלאת מאות אנשים הגיעה הג'נדרמיה ]המשטרה ב.ד.[ המקומית ותפסה את המשאית שהובילה מעפילים מאלג'יר לטנס. יחד עמם נעצר יאני אבידוב האחראי על ההעפלה מטעם המוסד לעלייה ב'. הם הוחזרו לאלג'יר ושוחררו אחר כך.

הספינה 'יהודה הלוי "הוכיחה לעולם היהודי, להסתדרות הציונית וליישוב בארץ שיהודי צפון אפריקה רוצים לעלות". הצלחת ההפלגה הזו הביאה ]…[ "להתלהבות עצומה והגבירה את הרצון לעלייה" מרחבי המגרב. לאחר 21 ימי מסע מפרכים נעצרה הספינה בחיפה, ב– 31.5.47  על ידי משחתות בריטיות ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין. בדיווחי המוסד לעלייה ב' נמסר שבספינה העפילו כ- 390 מעפילים.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– הספינה הראשונה 'יהודה הלוי.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הספינה השנייה 'שיבת ציון'. – לאחר סגירתו של מחנה 'שלווה ובריאות' בטנס הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת 'צעירי ציון דרור' בקירבת העיר אלגי'יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו – – במחנות רוויגו, ריווה, ול'ארב. רווקים רוכזו בבאראקי לילדים ואמותיהם במחנה סידי פרוש. גם מחנות אלה קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג'יר. קרוב ל – 700 אנשים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה 'שיבת ציון'. במקביל, יהודים המשיכו להגיע לאלג'יר. קבוצת יהודים מתוניס – שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג'יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג'יר. השהייה במחנות הייתה קשה וההמתנה להגעת הספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתים באלג'יר החלו להערים קשיים ורק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב' בצרפת אפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג מחוף גיוטוויל ממערב לאלג'יר שוב עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב' העפילו בספינה כ- 430 מעפילים. היא נתפסה, ב- 28.7.47 ,  על ידי הבריטים ומעפיליה גורשו למחרת לקפריסין.

 

דוד אלפסי, ממעפילי ספינת 'שיבת ציון', תיאר את העפלתו, "הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה". הוא הוסיף שאחרי שהגיע לצרפת נאמר לו: "היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו".

 

הספינה השלישית 'הפורצים'. –  היהודים המשיכו להגיע לאלג'יר ולמלא את מוסדות הקהילה: – — בתי ספר ובתי כנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון – הצרכים במחנות הזמניים. אולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג'יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה של פלשתינה א"י, בכ"ט בנובמבר – 1947 , ערב הפלגת 'הפורצים'.

 

מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מפני תגובות הערבים מהמשך ההעפלה מאלג'יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג'יראים מהעיר. רק איומיו של בן חיים שיהיה עליו להתעמת

עם היהודים שביקש לגרש גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג'יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו אבל הוא נסוג מדרישתו נוכח איומיו של בן חיים. גם פלאבון, מזכ"ל הממשל הצרפתי באלג'יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג'יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל בן חיים מהשלטונות הצרפתים המקומיים אורכה של שבוע עד להגעת הספינה שנועדה להעלות כ- 600 איש. אולם רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה מאחר והג'נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. הספינה הצליחה לפרוץ את המצור הבריטי, ב – 4.12.47 , ולהעלות את המעפילים לחוף.

נוצר מצב חדש. מחד גיסא הקהילה היהודית באלג'יר חששה לגורלה ומאידך גיסא גם השלטונות הצרפתים המקומיים לא המשיכו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג'יר ואחרים המשיכו לזרום לשם. כאשר הבינו בן חיים וחבריו לשליחות שאי אפשר יהיה להמשיך את מפעל ההעפלה ישירות מחופי אלג'יר הם הפנו את מרצם לעלייה באמצעות דרכונים מזויפים למרסיי. השינוי נבע "מהמצב המדיני בטחוני שנעשה קשה יותר" – – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית. ]…[ — "וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים." משההעפלה מצפון אפריקה "הייתה לעובדה ]…[ ו"עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה".  ההישג בהעפלת שלש הספינות עשוי היה למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן מניעי העלייה ממזרח אירופה "לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את 'יציאת צפון אפריקה'".]…[ "לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה ]שחוותה שארית הפליטה. ד.ב[, אם כי הייתה מצוקה".  המניע העיקרי היה שיבת ציון.

 

ה'בריחה' מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה פרידמן טען ש"כפי שסגירתה של אירופה 'פתחה' את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית כן גורמת כאילו 'פתיחתה' של אירופה ב- 1945 לחיסול )זמני( בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית." בציטוט זה אצור ב'קליפת אגוז' סיפר ההעפלה מצפון אפריקה. מלכתחילה לא הייתה בתנועה הציונית אוזן קשבת לעלייה ולא להעפלה מהמגרב. משהחלה מנמלי אירופה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה- א"י הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה. יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש"אחרי כישלון 'הפורצים' נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב', שהפליגו במישרין מאלג'יר לארץ" ]…[ ו"מעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות".  כלומר, 'הבריחה' מצפון אפריקה הייתה באופן לא רשמי חלק ממפעל ההעפלה עלייה ב'. המעפילים גויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם – 'הקיבוץ המאוחד' וברית חלוצים דתית )'בח"ד'( של הפועל המזרחי.

נדיה כהן פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. – אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 נקבעה תקנה, על ידי הגנרל ז'ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג'יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס ]חג'אג'[ מתנועת 'צעירי ציון' שנשלח להשתלם, במרסיי, בקורס לזיוף מסמכים של המוסד. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאלים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג'יר לנמלי צרפת. להערכתה, של נדיה כהן "זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף. הניירות וחוץ מזה, בין מרוקו לאלג'יר, העברת הגבול הייתה בלי ניירות".

 

מסלולי ה'בריחה'. בגין המחסור בשליחים הסתייעה 'הבריחה' מצפון אפריקה בפעילים ומנהיגים מקומיים: במרוקו אלי אוחיון, סאם אביטבול, ומנהיגי התנועות הציוניות רפאל בן אסרף, שמואל דוד לוי ופול קלמרו. בתוניס נדיה כהן, אילן ברנס, הנרי סבאון, אילן חגאג', גבריאל גביזון ואליעזר טויטו. באלג'יר אלברט בסיס ונטף לומברוזו. כולם נרתמו לסייע ל'הבריחה' עקב הפסקת ההעפלה הממוסדת והמאורגנת מצפון אפריקה על ידי מטה עלייה ב' בפריז.

 

אפרים פרידמן דיווח על הדרכים בהן המשיכו מעפילים להגיע לאלג'יר בדרכם לפלשתינה א"י, – "נוסף לדרך הישנה מאוג'דה שבמרוקו למרנייה באלג'יריה נקבעו 4 מעברים נוספים: אוג'דה סעידה- – פורט סיי דרומה ומשם לאלג'יר או לאוראן; אוג'דה מרטנפי סעידה הואד קיס מרניה ומשם לאלג'יר – – – או לאוראן; אוג'דה ברגנט אל עישה בדו סידי בלעבס לאלג'יר או לאוראן וקזבלנקה או פאס מקנס – – – – מידלט ארפוד בוינדיב קולמבשאר לאלג'יר או אוראן". – –  לדברי נדיה כהן פרנקו, פעילה מרכזית – בארגון ההעפלה מצפון אפריקה, הדרכים ממרוקו לאלג'יר היו עקלקלות. דרך אחת הייתה שביל בין שתי גבעות בגבול מרוקו אלג'יר, השנייה הייתה 'התחזות' לחברי הצופים שעברו את הגבול והשלישית הייתה בשחייה ארוכה לאורך החוף. אף אחת מהדרכים לא הייתה בטוחה. את הסיכון נטלו על עצמם צעירים ומשפחות. ניתן לשער, שדרכים אלה הקבילו לשמות הכפרים שהזכיר השליח אפרים פרידמן למעט המעבר בשחייה. אלג'יר ואוראן היו ערי נמל מרכזיות עם קהילות יהודיות שסייעו ל'בורחים' להגיע לנמלי צרפת.

 

יהודה אבוטבול סיפר על ניסיון של קבוצה של 14 צעירים וצעירות חברי מועדון 'בית אל' של תנועת 'הבונים גורדוניה' בפאס להבריח את הגבול ממרוקו לאלג'יר. השליחים שגייסו אותם היו אריה – אזנאקוט וג'אק בנון. הקבוצה נסעה ברכבת מפאס לאוג'דה והתארחה אצל משפחות יהודיות. ג'אק בנון ליווה אותה מאוג'דה עד לקרבת גבול אלג'יר. מבריח הגיע כדי לסייע להם לעבור את הגבול לאלג'יר. הקבוצה נתפסה על ידי משטרת הגבולות ולאחר חקירה שוחררה והוחזרה למרוקו.

המעפיל אליהו בן הרוש היטיב לתאר את תלאות ההעפלה שלו ושל משפחתו שהטלטלה במשך – כשנה ממרוקו בדרך למדינת ישראל. הוא הזכיר עשר תחנות שהתחילו בנסיעה במונית ממרוקו לעיר אלג'יר ומשם למחנה ריוויט באלג'יר. בדרך למחנה 'לוסנדי' נולדה למשפחה בת. התנאים במחנה האוהלים היו איומים והמשפחה עברה לתחנה החמישית מחנה 'באראקי' ושם האוכל היה בצמצום. אב המשפחה חשד ש"מנהלי המחנות חוסכים מפי העולים ומכניסים לכיסם". משם עברה המשפחה לבית ספר 'אליאנס' בעיר אלג'יר. תחושה של מאסר ליוותה את המשפחה "אין יוצא ואין בא". ואז הגיע שלב ההפלגה באונייה למחנה במרסיי, צרפת. המשפחה הועברה בלב ים לספינה 'יחיעם' שהפליגה מאיטליה.

לאחר מספר ימים המשפחה הגיעה לחיפה התחנה התשיעית במסע. המעפילים ירדו מהספינה 'יחיעם' – וצעדו בין שתי שורות של חיילים בריטיים "מצוחצחים ומגוהצים" עם "צרורותיהם, לבושם דהוי ובלוי, כובעי קסקט לראשם, והנשים במטפחות ראש. ניגוד כה בולט, עוצמה של צבא מול חולשה של פליטים". התחנה העשירית הייתה הגירוש למחנה 68 בקפריסין. המסע המפרך של משפחת בן הרוש – הסתיים במחנה עולים בנתניה ביום הכרזת המדינה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

דיון: ספינות העפלה עם צפון אפריקאים

האומדנים של מספר מעפילי צפון אפריקה שהעפילו ישירות מחוף אלג'יר נע בין 854 ל- 1,200 . היו חוקרים העריכו שבמחנות קפריסין שהו בין 1,500 ל- 2500 מעפילים צפון אפריקאים 340 ללא פירוט באיזה ספינות העפילו ולא של ארצות מוצאם.

שלוש הספינות הראשונות מחוף אלג'יר. כפי שאין הסכמה בין החוקרים על מספר המעפילים המוגרבים כך אין הסכמה לגבי מספר המעפילים הצפון אפריקאים בשתי הספינות הראשונות שהפליגו במהלך שנת 1947 ,ישירות מחוף אלג'יר: 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' )טבלה (1

להערכת חוקרים שונים מספר המעפילים ב'יהודה הלוי' נע בין 430 399 , ב'שיבת ציון' היו 411 מעפילים. לסקר העריך ש"מאביב 1947 ועד אפריל 1948 עלו כ – 1,200 יהודים: ממרוקו – 800 ו – 350 300 מתוניסיה לארץ ישראל. 341 לעומת נתונים אלה אותרו במאגר 934 מעפילים מוגרבים שהעפילו מחופי צפון אפריקה, כולל 22 מעפילי 'הפורצים שהצליחו להגיע לחופי הארץ. אם כי, יהודה ברגינסקי ציין שבהפלגה הראשונה של הספינה 'כ"ט בנובמבר' הועברו בלב ים 50 ילדים מצפון אפריקה ל'הפורצים'.

הנתון של בראגינסקי מחזק את הטענה בדבר אי דיוק בנתוני ספינות מעפילים. יתכן שמאחר ומעפילי 'הפורצים' הצליחו לפרוץ את המצור הבריטי לא התבצע עבורם רישום מסודר. עם זאת, בארכיון 'יד טבנקין' נמצאו שמות של חלק ממעפילי 'הפורצים' שהופנו לקיבוצים רמת הכובש ורגבים ביניהם היה מעפיל בודד, חזן דוד, אשתו נשארה בקזבלנקה, והופנה לבית עולים הסנה ברעננה.

לפי המאגר העפילו בספינה 'יהודה הלוי' 425 מעפילים מוגרבים ובספינה 'שיבת ציון' 487 . הפער בנתוני שתי הספינות במאגר (934 ) לאומדן הרשמי ( 1200 ) הוא 266 לטובת האומדן. קיימת אפשרות שהאומדן כלל גם מעפילים שהעפילו מנמלי אירופה אם כי אין לכך אסמכתא. בעוד שהפער מול אומדני החוקרים נע מ – 49 ל- 98 לטובת המאגר. פער בולט של 76 מעפילים היה בין אומדן המעפילים בספינה 'שיבת ציון' ( 411) מעפילים לעומת ( 487 ) מעפילים במאגר )טבלה .(1

גם לאחר קיזוז המעפילים החולים שהורדו מספינות המעפילים עם בני משפחותיהם או מעפילים שנפצעו במאבק נגד החיילים הבריטיים עדיין לא ברור מספרם של המעפילים המוגרבים. מ'יהודה הלוי' דווח שהורדו שמונה מעפילים והועברו לעתלית. במאגר נמצאו רק חמישה מבני משפחת ישראל שהועברו לעתלית עם בנם החולה. 24 מעפילים חולים, ממחנה המעבר הזמני בבאראקי, אלג'יר, הורדו מ'שיבת ציון' והועברו לעתלית. לעומת דיווח נוסף על 'שיבת ציון' שהורדו ממנה שתי משפחות נוספות למחנה עתלית. במאגר נמצאה רק משפחה אחת, בנארוש בת שתי נפשות מאלג'יר שהורדה בחיפה והועברה למחנה עתלית.

ספינות מעפילים עם צפון אפריקאים מנמלי אירופה. האומדנים על מספרי המעפילים שהעפילו מחופי אירופה איטליה וצרפת )טבלה – 2 ( הושוו למאגר השמות. רוב דיווחי המוסד לעלייה ב' היו חפים ממידע כמותי על מוצאם של המעפילים מחופי אירופה, בין של יהודים ממזרח אירופה ובין של יהודים מצפון אפריקה, למעט הדיווח על הספינות 'כ"ט בנובמבר' ו'לקוממיות'. בספינות בהן מספרם של המוגרבים היה שולי הם לא תועדו בדיווחי מפקדי ומלווי הספינות ולא בדיווחים רשמיים של המוסד לעלייה ב'.

ספינות מנמלי איטליה. יהודה ארזי ועדה ארזי וסרני היו האחראים על ההעפלה מאיטליה. יהודה בראגינסקי ציין שלא היה תיאום בין שני מרכזי העלייה בפריס ורומא ולא שיתוף פעולה ביניהם. 12,500 מעפילים העפילו בשתים עשרה ספינות מחופי איטליה וביניהם 287 ( 2.3%)  מוגרבים.

מעפיל צפון אפריקאי אחד עלה מנמלי איטליה, בין 12/46 8/46 , וגורש לקפריסין. בין 5/1947 1/1947 גורשו לקפריסין 27 מעפילים צפון אפריקאים, ובין 12/1947 6/1947 גורשו 60 מעפילים מוגרבים לקפריסין. בין 5/1948 1/1948 גורשו 209 מעפילים מוגרבים. אפשר לראות מגמת עלייה הדרגתית במספר המעפילים מצפון אפריקה מנמלי איטליה שהתגברה לקראת הקמת המדינה.

לא נמצא הסבר להתעלמות ראשי המרכז באיטליה ממעפילי לוב שעלו דרך איטליה לפלשתינה- א"י. השליח ישראל גורליק [כינויו 'הדוד']מקיבוץ שדה נחום שפעל בלוב, שלח צעירים לאיטליה עם  דרכונים מזויפים שהתקבלו שם על ידי שליחי המוסד לעלייה ב". להערכתו של מאיר שילון, מלוב, היקף העלייה שאורגנה על ידי 'הדוד' 1947 1946 , כ- 1,700 מעפילים. למידע זה לא נמצאה אסמכתא. סימון רחל טענה ש- 2000 יהודים לובים עלו בתקופה שלאחר מלחה"ע השנייה עד להקמת המדינה.

כאמור, נתוני ההעפלה מנמלי איטליה )טבלה 2 ( הראו ש שהמוגרבים היוו – 2.3% מכלל המעפילים. נתון שולי שלא הצדיק תשומת לב מהממסד באותה עת, 5/1948 9/1946 , שהיה עסוק בהצלת שארית הפליטה. ניתן לשער שכאשר היה מדובר בפחות מ- 1% של מעפילים צפון אפריקאים בספינה 'לא תפחידונו' הדבר מובן. אם כי, לפי דיווח של יצחק אברהמי, שליח לקפריסין, ב'לא תפחידונו' היו 50 מעפילים רובם בני נוער מצפון אפריקה. אך לא נמצא לכך אישוש ברשימות מגורשי קפריסין שעלו לפלשתינה א"י וישראל. במאגר נמצאו רק שמונה מעפילים צפון אפריקאים על הספינה 'לא תפחידונו'. – ב'קדימה' העפילו 29 –  ( 3.6%) צפון אפריקאים. כפי שאפשר להתרשם רק לגבי שתי ספינות 'יחיעם' ו'לא תפחידונו' היה אומדן של מעפילים מוגרבים.

נתון ראוי לציון הוא העפלתו מאלג'יר של המעפיל אברהם מויאל ב'ארבע החירויות', ספטמבר 1946 , שהיה בין המגורשים הראשונים לקפריסין. אלי זוהר מלווה ב'ארבע החירויות', הזכיר ש"פתאום קיבלנו הוראה לשנות כיוון הפלגתנו לכיוון של צפון אפריקה". ושם ]…[ "מול תוניס קיבלנו מספר סירות שהביאו עולים צפון אפריקאים. בין האנשים היה רב מרוקאי שהיו לו ארבע נשים".  כלומר, בספינה 'ארבע החירויות' היו יותר ממעפיל אחד משנמצא במאגר.

ב'שבתאי לוז'ינסקי' נמצא במאגר מעפיל מוגרבי אחד בלבד, שעלה ברבע הראשון של שנת 1947 . בדוח שכתב אחד ממעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' פורטו תלאותיו בספינה ואפשר היה להתעלם ממעפיל צפון אפריקאי בודד על הספינה. יש אפשרות שנתון זה מתעלם ממעפילים מוגרבים שהיו בין 357 מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי' שהצליחו להישאר בארץ אחרי הנחיתה בחוף ניצנים ו'מעפילים' בני הארץ באו לסייע בידם ולהבריחם לקיבוצים השכנים נעצרו וגורשו לקפריסין, אך שמות הצפון אפריקאים לא אותרו ברשימות הקיימות בארכיונים.

ראובן אהרני ציין שבין מעפילי 'יחיעם' היו 251 מצפון אפריקה שעברו אליה מהספינה 'נחשון'. הוא הוסיף שבין האירופאים לצפון אפריקאים היו בעיות סדר ומשמעת. במאגר נמצאו כ- 200 שמות של מעפילים מוגרבים שהעפילו ב'יחיעם'. בראיון אישי עם מלווה של 'יחיעם' הוא לא הזכיר כלל שבספינה היו במעפילים מצפון אפריקה. בספינה 'מולדת' העפילו 14 מעפילים מוגרבים. גם מהספינות שהפליגו מנמלי איטליה הורדו כ- 30 מעפילים חולים וכאלה שנפגעו במאבק עם הבריטים, ללא ציון שמותיהם, בנמל חיפה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר