פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
יוחנן פרידמן
התקופה הטרום-אסלאמית
ה״ג׳אהליה״
מתוך ספרה של חוה לצרוס-יפה – פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
בראשית המאה השביעית קמה בחצי־האי ערב דת הייחוד השלישית, היא דת האסלאם. התקופה אשר קדמה למאורע היסטורי זה מכונה בדברי ימי הערבים תקופת ה ״גַ'אהִלִיַה״. בראשית הדברים עלינו להבהיר את משמעותו של מושג זה.
תקופת ה״ג׳אהליה״ מופיעה בהשקפה ההיסטורית המוסלמית כתקופת האכזריות, המנהגים האליליים והקנאות השבטית. ה ״ ג׳ הל״ — ממנו נגזר המושג בו אנו דנים — מציין בדרך כלל בספרות הערבית הקדומה את תכונתו של אדם בלתי מרוסן ואלים; ניגודו הוא ה ״ חִלם ״ — מכלול סגולותיו של אדם מאופק, מתון בהתנהגותו ומיושב בדעתו.
אחד המוסלמים הראשונים תיאר במלים אלה את העבר הטרום־אסלאמי: ״בהיותנו אנשי ה״ג׳אהליה״ עבדנו אלילים, אכלנו נבלה, עשינו מעשי תועבה; התנכרנו לשארי בשרנו והריעונו לבני חסותנו. החזק שבנו היה אוכל את החלש. כך היינו עד אשר שלח האלוהים אלינו שליח…״
בתוך התקופה הארוכה הכלולה במושג ״ג׳אהליה״ נודעת חשיבות מיוחדת ל־100—150 השנים אשר קדמו להופעתה של דת האסלאם בצפון חצי־האי ערב. תקופה זו מהווה את הרקע הישיר להתפתחויות המכריעות של המאה השביעית והיא תשמש נושא לחלק העיקרי של דיוננו. עם זאת לא נוכל להמנע מתיאור קצר של ההתפתחות המדינית בחצי־האי בתקופות קדומות יותר. ניתן את דעתנו על ממלכות שבא וחִמיַר, אשר קמו בערב הדרומית, ועל סלע אדום ותדמור, אשר מילאו תפקיד נכבד בזירה המדינית של המזרח הקרוב במאות הראשונות לספירת הנוצרים.
דרום ערב: שבא וחמיר
ממלכת שבא היא אחת הממלכות הראשונות בדרום חצי־האי ערב (כלומר, באיזור תימן של ימינו), אשר על קיומה נודע לנו מכתובות עתיקות המופיעות בכתב ובלשון ערביים מיוחדים.
ראשיתה, כפי הנראה, במחצית המאה השמינית לפנה״ס. בירתה היתה העיר מַארבּ, הידועה במסורת הערבית בסכר הגדול שנבנה בקירבתה. כלכלת הממלכה היתה מבוססת על המסחר עם הודו וסין. סחורות המזרח הרחוק, ובעיקר תבלינים ובעלי־חיים נדירים, הובאו לחוף עַמָאן, ומכאן הלכו השיירות דרך מארב, מכה ופטרה, לעזה שעל חוף הים התיכון. שגשוגה של שבא נמשך עד שהסחר עם הודו נטש את הדרך היבשתית והחל להתנהל דרך ים סוף. שינוי זה הורגש במאה הראשונה אחרי הספירה וכתוצאה ממנו החלה שקיעתה של ממלכת שבא. רבים יושביה נאלצו לבקש מקומות מגורים חדשים בצפון חצי־האי. המסורת הערבית מייחסת את ההתפתחות הזאת לשטפון שפקד את דרום־ערב כתוצאה מפריצת סכר מארב.
שקיעתה של ממלכת שבא פינתה את הדרך להווצרות מלכות חמיר, אשר התקיימה עד ראשית המאה השישית. בימי מלכות זו החלו הנצרות והיהדות לחדור לערב הדרומית. הנצרות התבססה בעיקר באזור נג׳ראן, ואילו היהדות נפוצה בשטחים נרחבים ועשתה לה נפשות אף בבית־המלוכה החמירי. ברבע הראשון של המאה השישית משל בחמיר המלך היהודי הנודע ד׳וּ־נֻוָאס.
הסכסוך הממושך בין מעצמות התקופה — פרס וביזנץ, היה הגורם העיקרי שהביא לירידת ממלכת חמיר. בעזרת בעלי בריתה החבשים ניסתה ביזנץ לתפוס חלקים מארץ תימן, ממנה תוכל לערוך ביתר קלות התקפה על פרס יריבתה. בין ד'ו-נואס לבין החבשים הנוצרים פרצו מלחמות, ובשנת 523 ערך המלך היהודי טבח בנוצרי נג׳ראן. כשנתיים לאחר מכן כבשה חבש בעזרת ביזנץ את תימן. שלטון החבשים במקום נמשך כ־50 שנה. את בירתם הם קבעו בצנעא, בה נבנתה אחת הקתדראלות המפוארות של התקופה. בשנת 575 לערך השתלטו הפרסים על תימן. שלטונם הרופף באיזור נמשך עד השתלטות האסלאם על חצי־האי.
המלך ד'ו נואס
בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה״תֻבַּע״ – כינוי למלכי חמיר, מעין כינוי " פרעה " למלכי מצרים הקדומים – המלך יוסף ד'ו נואס היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפנים ובעלי־ברית נחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ינסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוםלמים.
במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואס, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרְשַׁם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החִמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הכהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך חִמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את החמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I.GUIDI
יוסף ד'ו נואָס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד'ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .
המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.
תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.
יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.
ממלבות ערביות ערב הופעת האסלאם
עוד בטרם הופיע נביא האסלאם, אשר הניח את היסודות לאימפריה האסלאמית האדירה שקמה לאחר מותו, עשו הערבים נסיונות שונים להקים ממלכות עצמאיות בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי־הספר של פרס וביזנץ ובחסותן. להלן נימנה אחדות מהן.
- סלע אדום ותדמור. מאז סוף המאה הרביעית לפנה״ס היתה פטרה ( סלע אדום), בירת ממלכת הנבטים, עיר חשובה בדרך המסחר משבא לחוף הים התיכון. שפתה היתה ערבית. הממלכה הגיעה לשיא שגשוגה במאה הראשונה לספירה, שעה שהיתה נתונה לחסותה של רומי ושימשה מדינת־חיץ בינה לבין הפרתים. גדולתה לא האריכה ימים. בשנת 106 שם הקיסר טריאנוס קץ לעצמאותה והקים בשטחיה פרובינציה רומית. דרכי המסחר הועברו צפונית יותר, ואת הפעילות המסחרית של הנבטים ירשה תדמור. שגשוגה של זו נמשך בעיקר במאה השניה והשלישית אף היא היתה מדינת־חיץ בין שתי האימפריות הגדולות של התקופה, ומעמדה היה מבוסס על קיום מאזן הכוחות ביניהן. תושביה היו ממוצא ערבי ותרבותם היתה מיזוג של יסודות יווניים, ארמיים ופרסיים. בראשית המאה השניה גברה ההשפעה הרומית הישירה בתדמור, אך העיר המשיכה לשמור על ממשל פנימי עצמאי. בשנת 262 העניק הקיסר הרומי לאדַ׳ינֵה, שליט תדמור, את התואר אימפרטור והכיר בו כמפקד הכוחות הרומיים במזרח. לאחר שאד׳ינה נרצח (267/266) עלתה לשלטון בתדמור אשתו זֵינַבּ (זנובּיה). מרצה ושאפתנותה לא ידעו גבול ונסיונה להשתחרר מן התלות ברומי, ולהשתלט בכוח הצבא על המזרח כולו, הביא בשנת 272 לכיבוש העיר והריסתה בידי הקיסר הרומי אורליאנוס.