הווי-ומסורת-רפאל-בן-שמחון-טכס-הבר-מצווה


הווי ומסורת-רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

סעודת מצווה

כל הקהל שליווה את הבר־מצווה מבית־הכנסת לביתו, מוזמן ברובו על ידי הורי בעל השמחה. האורחים מתכבדים בכעכים, ביצים שלוקות, מאחייא (עראק) ולפעמים גם בעוף שלוק. בחורף, ההורים מגישים לאורחים לביבות מיוחדות, ספנז'. בצהרים, נערכת סעודת מצווה שאליה מוזמנים קרובי המשפחה, שכנים, אנשי חברה קדישא שמקומם לא נפקד אף פעם, ידידים ותלמידי־חכמים. נוהגים להגיש בארוחת־הצהרים את ה-שכינא (חמין). כן מגישים תבשיל מיוחד עשוי משקדים, צימוקים, ובשר שמן מבושל עם סוכר. בעלי אמצעים מגישים גם אל-כווארי (כופתאות בשר) ותבשיל מיוחד אל-מוך (המוח של הפרה).

בר־מצווה ליתומים ובני עניים

מנהג נאה היה קיים ברוב קהילות ישראל במרוקו והוא, שלחגיגת בר־מצווה של בן עשירים, צורף ילד יתום או בן עניים כדי לקיים מצווה לשמח יתום ואלמנה (דברים, יד כט ועוד). הילד היתום או בנו של העני לא קופח וזכה גם הוא לאותם בגדים ומתנות כולל השעון שקיבל בנו של העשיר. שני החתנים נראו ביום השמחה כמו שני תאומים, והבן היתום או העני לא הרגיש שום קיפוח. היו עוד מקרים שהעשיר ערך בר־ מצווה לשני ילדיו בבת אחת, כי עניין הגיל לא היה חשוב, והוא לקח בהזדמנות זו עוד שני יתומים או שני בני עניים. גם כאן לא נעשתה שום הפלייה בין ילדיו של העשיר לבין אלה של העני.

השבת שלאחר הבר־מצווה נחוגה כמו השבת של החתונה. האורחים שבאו לחגיגות, נשארו לעבור את השבת במשפחה, והתפללו עם חתן הבר־מצווה, אשר עלה לתורה וקרא את ההפטרה. אבל לא כל הנערים קראו את ההפטרה, אלא בני העשירים שהוריהם יכלו להרשות לעצמם לקנות את המצווה.

טכס הבר-מצווה ומנהגיו

נספחים

דרשות לבר־מצווה

דרשת הבר-מצווה הייתה השיא בחגיגה. בדרך כלל, ״הדרש״(כך כונה) נסב כולו על מצוות הציצית והתפילין וקריאתו נמשכה כחצי שעה ויותר, זאת אם הנער היה בנו של תלמיד-חכם או יתום. אבל אם מול-תפללין היה בנו של אדם רגיל מקרב עמך, הדרשה לא נמשכה יותר מעשר דקות. ה״דרש״ היה מתובל תמיד במילים ערביות ולפעמים הוא חולק, כשחציו בעברית צחה וחציו בערבית. בראשית הדרוש גברה תמיד העברית אך בהמשך באה הערבית. לא נהגו לכתוב תאריך על הדרש, ולא ציון המקום, ולא שמו של הדרשן: הדרושים הוכנו כאמור בידי המורה־המלמד לכלל התלמידים, ורובם ככולם הוחזרו לו אחרי החגיגה. המלמד מסר אחר-כך את הדרשה לתלמיד הבא בתור.

הערת המחבר: המלמד הכיר כל תלמיד ואת הרקע של משפחתו וידע מתי עליו להאריך בדרשה ומתי לקצר. כדאי לציין שהכין יותר משני סוגי דרושים, כי בין תלמידיו היו בני עשירים, יתומים, בני תלמידי חכמים ובני אנשים פשוטים.ע"כ

הפתיחה של הדרוש כמעט זהה בכל המקומות, והבר־מצווה חייב היה לדקלם את דרשתו במנגינה מיוחדת ומוכרת.

נהוג היה במכנאס, שכל נער פתח את דרשתו, במליצה מיוחדת, בעברית צחה (ראשית דברתי), ובה המתחנך למצוות הציג את עצמו לפני קהל שומעיו:

דוגמא א

ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי:

להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי:

כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני,והגיעני,ולעבודתו הדריכני:

ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי:

פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת ככל סיבה, ועילת כל עילה:

אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך:

האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור ורוח חדשה, לעבדך בלב שלם ובנפש חפצה:

למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך,כי אני עבדך:

בתורתך פתח לבי,ורוח נבון חדש בקרבי

אחר כך עובר הנער ומציג את עצמו כשהוא מתנצל על היותו קטן מכולם, ועל אף מיעוט ערכו, הוא מעז לדרוש בפני אלופים, חכמים וזקנים:

אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה'.

צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים. מאמתבם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי,

אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברה, ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר מצוה זו והדרה, גודלה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל.

עוד מליצה נאה והפעם מתובלת כולה בארמית: דוגמא ב׳

אתן במדבר ארייש שיט״ ה בשפה ברורה ובנעימה, מי אנכי פתייא אוכמא לא חוזאה ולא חכימא, קטיל קנה באגמא, בר בי רב דחד יומא, יתוש קדמה, להבל דמה, עפר מן האדמה, עד אבוא אל מקדשי אל לפני מלכים

מאן מלכי רבנן.

ואומר עם קוני אביע אומר, אמירה נעימה מנהגן של ישראל תורה תמימה,

כי יגדל הנער ויתחיל להתחנך במצות, לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה,עובר לפני התיבה ודורש טוב לעמו,

הני מילי דרבנן.

בראש אמי״ר, נקיטנא רשותא והורמנא מאלהי קדם מעונה, ומתורתו הקדושה עדות ה' נאמנה, שכל ההוגה בה יטעום טעם כישראל שמינא, וספוקי מספקא ליה לחמא ומתנא, ועל ידה תהיה צליחתינו צליחא דרבנן.

הן עתה נקיטנא רשותא, מרבנן סבוראי אלה בני שם דמסקי שמעתתא אליבא דהלבתא, ואחריהם כל-ישרי-לב, ישראל גוי אחד בארץ קהלא קדשתא, והו מקומן של שבחי"ם לנצח נצחים אשרי עין ראתה, צור ישראל ישמרם ובצינה רצון יעטרם, כמוטב תלתא בחרא ובל מעשי ידיהם

יברך,הני ברבי דרבנן.

כל הלשון אומרת מחזיקנא טיבותא,לעטרת ראשי אדוני אבי, אלהים יחנהו ויברכהו לעילא מכל ברבתא, מן שמייא מיהב יהבי מילי חופניה טיבותא,וברוך יהיה בחיי אריכי ומזוני רויחי ובני סמיבי

סמוכים דרבנן

הווי ומסורת-רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 239

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר