הזקן-מההר-חסאן-אלצבאח


כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה

 

כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה

 חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר


חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר


(נתוני המאמר מבוססים על הספר "החשישיים" של ברנרד לואיס, שיצא לאור בעברית בהוצאת מאגנס בעריכת מ. בר-אשר)

www.nrg.co.il/online/15/ART1/466/697.html

דוד מיכאלי

מוחמד נביא האסלאם נפטר מבלי שבחר יורש  מדיני. כממלא מקומו (ח'ליף) נבחר אבו בכר, שהיה מראשוני חסידיו. מתנגדיו טענו שמוחמד מינה את עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד כיורש. הקבוצה הזאת נקראה שיעת (סיעת) עלי, וזהו שורש הסכסוך הדתי העקרוני ביותר באסלאם – בין השיעים לסונים.  לשיעה, אז וגם היום, היה מצע חברתי-דתי שיצא כנגד קיפוח ובעד מוסר, ואמונה משיחית שיום אחד יבוא זרעו של הנביא והמשיח – המהדי. במאבקה כנגד ההון והשלטון הפכה השיעה לכת שביקשה להפיל את השלטון ולהמליך את האימאם הנבחר שלה. השיעה הקיצונית מייצגת את תפיסה רגשית עממית מול החוקה והדת של הממסד. זהו למעשה אותו פילוג וותיק שאנחנו מכירים בין החסידים למתנגדים, בין הפרולטריון לבורגנות, בין הכפר לעיר או בין הרגשי לשכלי.

בשנת 680, בעיר כרבלה שבעיראק, טבח כוח סוני בשיעים מורדים. עד היום מקיימים שם השיעים טקסי כפרה וסיגוף המוניים – המאפיינים את רוח השיעה – שבהם הם מצליפים בעצמם עד זוב דם. 

במאה השמינית (765) חל פילוג בתוך השיעה עצמה, בין הקיצונים למתונים. המתונים הלכו בעקבות האימאם השביעי של השיעים, מוסא אלכאטם, ואילו חסידי אחיו הבכור, איסמעיל, ייסדו את כת האיסמעילים. האיסמעילים החליפו את האמונות של הכתות הקדומות במשנה אינטלקטואלית סדורה ובה קוסמולוגיה, הקרבה עצמית וקריאת תיגר על הסדר הקיים.

 
     
  מצווה לחנוק בחבל  
     
 
  בחוק ובנוהג המוסלמיים אין מקום לרצח פולחני. אך בתחילת המאה השמינית בדרום עיראק ובחופי המפרץ הפרסי, פרחו כתות שעירבו פולחנים אכזריים עתיקים עם האסלאם. כת אחת נהגה לחנוק בחבל כמצווה דתית, בדומה לכת התאג'ים בהודו, ואילו קבוצה אחרת נהגה לרצוח את קורבנותיה רק באלות עץ, משום שרק עם בוא המשיח המהדי יורשו להשתמש בפלדה. קבוצות אלו שימשו מאוחר יותר כהשראה לאיסמעילים החשישיים.   מושג הנסתר והגלוי הוא מוטיב קבוע באסלאם. בשיעה במיוחד רווח המונח "תקיה", המציין זהירות, ומורה על הסתרת האמונה והכוונות בדרך להשגת מטרה. סבילות והסכמה לשלטון קיים כלולים ב"תקיה". האסמעילים פעלו אפוא תקופה ארוכה בסתר, עד להופעתם בגלוי  ככוח אלטרנטיבי מהפכני המבקש לייסד חברה אידיאלית שבראשה יעמוד הנבחר, מנהיגה החוקי היחיד של האנושות. 

האימאמים המנהיגים נחשבו לחסינים מחטא ומטעות. האימאם נתפס כמיקרוקוסמוס המגלם באישיותו את הנפש האוניברסאלית, הוא מוקד השיטה, הנאמנות והמדיניות, בעל ידע נסתר ויש לציית לו ציות מוחלט. בסביבתם של האימאמים היו דרך קבע קבוצות מיליטנטיות.

השיעים האיסמעילים עברו חניכה סודית. לשיטתם, הידע הנסתר מפרש את הגלוי. הגלוי נקרא זאהיר, ואילו הנסתר נקרא באטין ומלמד אותו האימאם. בכתבים האיסמעילים החיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע, והוא מגיע לשיא ברגע של הארה מסנוורת. התפיסה האיסמעילית התבססה על הפילוסופיה הניאו-אפלטונית: הבריות בעולם מסודרות ביחס היררכי מטאפיסי, כשהאל בראש. זו תפיסה שרואה במציאות מערכת סמלית גרידא – ולא ממשית בפני עצמה, מה שמסביר, בין השאר, את נכונותם למות ולהרוג בלא היסוס.

ההיסטוריה, לשיטתם, היא סדרת מחזורים שכל אחד מהם נפתח עם אימאם מדבר (נאטק) או נביא גלוי. בעקבותיו באים אימאמים שתקנים (צאמיתון) נסתרים. המסדר האיסמעילי הוא תשובה רוחנית-משיחית ואופק חדש למדוכאים – בדומה  למהפכה הצרפתית, עליית הקומוניזם ובצמיחת הנאציזם. וכמו כל הנדסה חברתית זה נגמר רע מאוד.

 
     
  צבא של מטיפים  
     
 
  בסוף המאה התשיעית, בתימן, הקימה הכת לראשונה בסיס של כוח מדיני. הם נעשו חזקים עד כדי כך שהאימאם הנסתר יצא ממחבואו והכריז על עצמו כמייסד מדינה ושושלת חדשה. מטרת השושלת הייתה להדיח את הח'ליפים העבאסים הסונים, ולהיות המנהיגים הבלעדיים של האסלאם בעולם.  הם הקימו צבאות בתוניסיה (!) והצליחו לכבוש את מצרים, סיני, ארץ ישראל ודרום סוריה. קהיר נבנתה כבירת הממלכה והוקם המסגד-אוניברסיטה אל אזהאר. רשת של מטיפים גלויים ונסתרים פעלה במיוחד באיראן ומרכז אסיה, ובמדרשות של קהיר הכשירו צבא סוכנים ומטיפים.

הסונים, כזרם הראשי והשמרני של האסלאם, נלחמו במטיפים הממרידים ובממלכה הפאטימית (ע"ש בתו של מוחמד). הסלג'וקים התורכים, שהיו כוח עולה, קיבלו על עצמם את האיסלאם הסוני וכך החלה הממלכה הפאטימית-איסמעילית להחלש ולהתפלג. 

המעמד הצבאי השתלט על מצרים והאיסמעילים ספגו מכה קשה, ושבו להיות מנודים ומוקצים באסלאם. כהרגלה, האיסמעיליה חסרת המנוח התסיסה את נדכאי השלטון הסלג'וקי והסוני בחזון חדש של התקוממות: מה שמביא אותנו אל הכת הקטנה שהמציאה את הטרור.

 
     
 
     
  הזקן מן ההר  
   
  חסן אל צבאח נולד בעיר קום שבפרס, וגדל בעיר ראיי שליד טהראן כשיעי מתון. הוא המיר את אמונתו בעקבות פגישה עם מדריך איסמעילי, הוסמך כמטיף ונשלח למרכז האיסמעילי בקהיר. משם נדד ועשה שנים כמטיף קנאי באסיה, עד שהשתלט על מצודת הרים בדרום פרס בשם אלאמות (משמעות השם – צו הנשר או קן הנשרים. גם מצודתו של היטלר באלפים נקראה קן הנשרים), משם הגדיל את תחום שליטתו על מצודות נוספות ונודע כמטיף ותועמלן. לימים נודע בשם "הזקן מן ההר".  הוא פיתח את אסטרטגית ההתנקשות והרצח כמצווה דתית. הרוצח נקרא פידאי – לוחם קנאי המקריב את חייו. האגדה הרווחת מספרת כי המצודה חלשה על עמק, שחסן הפך אותו לגן עדן סגור ונסתר. הוא נהג להרדים בחשיש חניכים שגידל מגיל צעיר ולהביאם לשם. הם התעוררו בגן העדן, על נשיו היפהפיות שהובאו  במיוחד. כאשר נדרשה התנקשות, הרדימו את החניך שוב, הוא מצא את עצמו מחוץ לגן העדן ותענוגותיו. לצעיר נאמר שהדרך היחידה חזרה היא למות מות קדושים, בביצוע משימת הרצח הפולחנית, באמצעות פגיון. 

מקובל שהחשיש הוא מקור הכינוי "חשישיים" לכת המתאבדים, ובערבית "חשישין". בשפות אירופיות זה הפך ל"אסאסין", רוצח. השערה זאת אינה ודאית. שם התואר חשישי (אולי אפילו בלי קשר לסם, אלא במשמעות של עשבים שוטים) שימש ככינוי גנאי  – בעיקר בסוריה – לפורצי גדר, מוקצים ותמהונים. הכת החשישית, על נטייתה להפר את הסדר הקיים, הרוויחה את הכינוי ביושר. הסונים ראו בחשישיים פושעים רצחניים, כופרים נגד הדת והחברה. עבור האיסמעילים הם היו יחידה נבחרת במלחמה נגד הסונים, אויבי האימאם, גונבי השלטון. 

הפלג האיראני בראשותו של חסן אל צבאח התעצם והחדיר מטיפים, סוכנים ומושתלים לכל עיר ומצודה. לא היה מפקד שהעז לצאת מביתו ללא הגנה ושריון. ניסיונות להילחם באיסמעילים הסתיימו בדרך כלל ברצח השליט. האוכלוסייה שתיעבה אותם ניסתה להתקומם ולטבוח באנשי הכת בערים. הטקטיקות היעילות של האיסמעילים הייתה זריעת  חשד ופחד באמצעות סוכנים, הסכמים כוזבים ברוח ה"תקיה", ההתנקשויות וגם מלחמה גלויה ואכזרית, שגרמו לכך שהצבאות שנשלחו להחריב את מבצריהם לא סיימו את מלאכתם.

 
     
  המסדר הסודי המשיחי  
     
 
  האיסמעילים היו מסדר סתרים עם טקסי חניכה סודיים ומדרג מסועף של מטיפים, מורים וחסידים. המונח הרווח לציון חברי הכת הוא "רפיק" – חבר או עמית. כמו בכל כת, למאמין האיסמעילי לא היה חופש בחירה והוא חייב היה ללכת בעקבות מקור ההדרכה המוחלט, האימאם או נציגו. הדגש הושם על נאמנות, ציות ושלילת העולם הזה.  חסן אל צבאח שנחשב למלומד והוגה, קינן במצודת אלאמות שלושים וחמש שנים, עד מותו. במרוצת חייו הספיק להרוג שנים מבניו על חשדות של שתייה ובגידה. "הזקן מן ההר" הפעיל מחדריו  מאפיית רצח וטרור, תאגיד סתרים משיחי, הממתין לאימאם הנסתר.

בשנת 1162 עלה יורש חדש לחשישיים שנקרא חסן. חסן התעניין בתורת חסן אל צבאח מילדותו ופרסם את עצמו בתור האימאם המשיח. זמן מה לאחר המלכתו הודיע שקיבל מסר מן האימאם הנסתר והוא משחרר את המאמינים מעול מצוות ההלכה וכי הגיע זמן תחיית המתים וחיי נצח. הידיעה התפשטה לסוריה ומאמינים חגגו את תום שלטון ההלכה ואת תורת התחייה בחילול פולחני וחגיגי של אכילה בזמן הצום והפניית הגב למכה. התופעה המשיחית הגיעה לשיא בכפירה ופריקת עול המצוות, אך הפשיטות והרציחות המשיכו כימים ימימה.

 
 
     
     
  ביטול העולם  
     
 
  הכת החשישית ומצודותיה נחרבו כתוצאה של צו שהוריש ג'ינגיס חאן לבניו ונכדיו. ג'ינגיס חאן, על אף סובלנותו הדתית, הבין היטב את הבעייתיות של התופעה האיסמעילית החשישית, וציווה לטפל בה. נכדו הולאגו פעל נמרצות, בדרך מונגולית אופיינית, לחסל את הכת במרחב שבין מצרים ועד אסיה, לרווחתם הגדולה של המאמינים הסונים ושליטים באשר הם. מאז ועד לראשית המאה העשרים שרדו האיסמעילים רק ככת מיעוט מפוזרת. השיעה עצמה נעשתה לדת הרשמית של איראן במאה השש-עשרה.  בעת המודרנית הרוח או השד האיסמעילי עולה מחדש מאגודות הסתרים המיליטנטיות במצרים, וחוזר על נתיב המסע של חסן אל צבאח לאסיה. השיעה, במובנה הקנאי, התגלמה מחדש באיראן ומנהיגיה. נשק ההטפה נפרש מחדש במערך סוכנים גלוי ונסתר. הקהילות השיעיות הרדומות התעוררו לרוח איסמעילית. בתוך מדינות הוקמו אזורים ורבעים ברוח המצודות החשישיות האלימות שאין למדינה הריבונית גישה אליהם, בזמן שהן משתמשות בצורה חד צדדית במערכות המדינה הפונדקאית. כל מצוקה חברתית מנוצלת לערעור השלטון המארח. פיגועים, התנקשויות וטרור חזרו להיות כלי עבודה מתוכנן ומוכוון. המתונים – נרצחים. החשיש הוותיק הפך להיות למשאב פיננסי המביא נשק. השימוש במשיחיות, מוטיב גן העדן, ביטול העולם הזה הצמיחו מחדש את נשק הרוצחים-המתאבדים המשרתים את השאיפה להשיג את הרייך השיעי-איסמעילי ואת המשיח-הפיהרר-האימאם הנסתר.

(נתוני המאמר מבוססים על הספר "החשישיים" של ברנרד לואיס, שיצא לאור בעברית בהוצאת מאגנס בעריכת מ. בר-אשר)

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר