היכל הקודש


הקבלה במרוקו-היכל הקודש לרבי משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

%d7%94%d7%99%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%93%d7%a9

הכת השלישית היא של מקובלים צדיקים המדקדקים, בעלי זהירות לפעמים מופרזת: דאגתם היא לא להביא לזלזול במטמון שבידם הדורש שמירה מעולה מכל נגיעה אישית, כך שאפילו ההבנה הפשוטה מהווה לדעתם פגיעה במושגים הקדושים של הקבלה. השאלה הנשאלת היא: איך אפשר ללמוד בספרי קבלה בלי לערב את האני, האישיות הפרטית, המיוחדות של הלומד באותם מושגים. ספרי קבלה מלאים במושגים מופשטים או בציורים המעוררים סקרנות אצל הלומד, כי אין הקבלה יומה למדע מופשט כמו המתמטיקה שאיננה קשורה במושגים מוחשיים יבודאי לא באדם עצמו. האמת היא שמדרגת האדם תלויה באפשרותו לא להיגרר לתוך הנושאים שהוא לומד ולא להישאר מחוצה להם, כדי לא לפרש הכל בצורה גורפת לכאן או לכאן. מה הגבול של עמידה זו? מצד אחד נראה שהעומדים בפיתוי הזה של מושגים מוחשיים הם אנשי מעלה, המגיעים אפילו להתנזרות מהמילים האלה עצמן. עבורם הספירות הן .צמים שאינם תלויים בידיעת האדם או בהרגשתו. אי-תלות זו שהגיעה אלינו מלמעלה מעניקה להם תואר לסגולה, כלומר מציאות למעלה מכל שכל, שנקראת ״מקיפין״ בלשון המקובלים. לעומת ברירת העמדה הזאת, ידרמ״ק מחשיב את הספירות לעצמים וגם לכלים (״פרדס רימונים״).

הכת הרביעית מאוד קרובה לשלישית. אלה הם המקובלים הצנועים שאינם מקבלים את הגישה שהזכרנו שאי אפשר להבין את הנושאים ־מובאים בספרי קבלה וע״כ אסור לחקור אותם עד תומם. הניגוד בין שתי גישות אלו גורם לפעמים לחיכוכים קלים לא-נעימים בין שתי -קבוצות, שהן למעשה קרובות זו לזו בדעותיהן. אכן מגלים לפעמים רמזים מאלו לאלו על גישה מפוקפקת. אבל עולם הקבלה אינו סובל מחלוקות רציניות וע״כ די לחכימא ברמיזא. גם בין גדולי הקבלה כמו הרמ״ק והארי ז״ל היו גישות שונות וכן מאוחר יותר לגאון מווילנא ז״ל הייתה גישה משלו. כל ראשי המקובלים אמצו אותם יסודות וחידושם במורה הזאת היה מאוד מוגדר ומוגבל וקשור בעיקר למבט היחיד של כל אחד מהם. הם מרגישים חובה לחדש מהלכים, כפי שקיבלה נשמתם בהר סיני. אבל גם זה מתוך כבוד והערכה לכל המקובל מדור דור. ואולם ־למרות החידושים שלהם, הם נשארו ללא ספק חלק מחברת המקובלים.

מעניין לציין שבמשך שנים רבות, בצפון אפריקה, לימוד הזוהר היה בידי ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ שהיתה ג״כ החברה קדישא המופקדת על טהרת וקבורת המתים וחבריה אלה הם שרואים כל יום שהמציאות האמיתית איננה העולם החולף הזה. עבורם התפרקות הקיים היא דבר יום יומי וע״כ משיכתם לזוהר הייתה טבעית. לחברה זו, בדרך כלל, הצטרפו אנשים פשוטים שנמשכו למנגינת הזוהר, אע״פ שלא הבינו כלום בחיבור זה. ואכן ״חברת רבי שמעון בר יוחאי״ הייתה פתוחה לכולם.

היכל הקודש-כוונות התפילה והלכותיה עפ"י הקבלה-הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

היכל בקודש

מאחר שהבניין נושא במעמקיו איזה מין לקוי, ח״ו, חכמי האמת, כנראה, הודו ששלוש הספירות העליונות יהוו כסיום לבניין. הסיום הזה הוא פועל בכל זמן שיש זיווג שלם בין שתי הספירות התחתונות, יסוד ומלכות, כי הקשר המיוחד הזה משלים את כל הקשרים הנוצרים בבניין. ואם הדחיפה למטה בין שתי הספירות האלה היא חזקה מאוד, וגם טהורה וקדושה, יכולה להגיע עד מקום הדעת ככניסה למשולש העליון הקרוי ״אחת״ או ״אחד״. בגלל זה הקשר בין יסוד למלכות או, במילים אחרות, הזיווג בין זכר ונקבה, הוא הדוגמה של כל היחסים שיש בבניין, כי כולם מיוסדים על מציאות של משפיע ומקבל. כל ההכרזות, לשמירה ולעשיית המצוות ולהידורן, הן מכוונות אל זיווגי המידות כאמור בפתיחה ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״ כדוגמא אידיאלית לכל קשר וזיווג בעולם. גם ״שמע ישראל״ הוא הזמנה לייחוד, כדי שיקבלו החתן והכלה נשמה חדשה, אחרי כניסתם תחת החופה כמקום בלי התאבכות חיצונית . הרב משה אלבז מפריד את המילה שמע ל״שם-ע״ (ע׳ רבתי כרמז לשבע ספירות כי כל אחת מהן כוללת עשר ספירות) ״וכשאומר שמע יתכוון לייחד שם עם ע׳ וייעשם חיבור אחד… וכשאומר ישראל יתכוון לאם הבנים שהיא למעלה מן השבע״ (דף נ׳ה), התורה מזהה את היחס הזה לספירה דעת בין חכמה ובינה (או בין אבא ואמא) ככתוב בבראשית (ד-א) ״ואדם ידע את חוה אשתו״. כל הקשרים האנושיים הם בנויים על הזיווג בין יסוד למלכות ״כי בהתערותא דלתתא התערותא דלעילא״ (דף יח׳).

אך ביקוש של הייחוד הוא הרכוש הבלעדי של האדם, כי אין לבהמה נפש שכלית כדי לתאר הציור המופשט של הייחוד. כי רק לאדם בעולם יש אפשרות להבחין בין היושר (סדר מדורג) והעיגול (סדר תפקודי או כדורי) שיש בכל אדם, בכל ממש, ובכלל בעצמו. נראה שהעיגול הוא כתוצאה מעולם הייחוד כאשר גם הוא אין לו סוף, והיושר הוא כחלק בלתי נפרד של הבניין אף על פי שאין לו סיום. כל האסטרטגיה של הייחוד מתחילה בכל יום מן הבוקר בהקדם האפשרי עם נטילת ידיים שהיא כמו התחדשות או הכשרה מחדש של הידיים (כאמצעים של תפיסה וגם של הרחקה) אחרי חוסר הפעילות של השינה הגורמת טומאתן. בניגוד למקובל, הזיווג בין זכר לנקבה נראה כנושא הרבה ספקות, כי הקשר המעולה שהוכיח אותו(בין איש לאישה) הוא מלא אי-יציבות בעולם הזה (מי עם מי?) אף על פי שחכמינו ז״ל למדו שהוא מיועד מראש מ׳ יום לפני הלידה (סוטה ב-א) ואפילו ממעשה בראשית . כתוספת לזה אנו צריכים להציע שהזוג ישראל־אומות העולם מופיע בעצמו כצורה אחרת של הקשר בין יסוד למלכות, יותר מקרי, יותר היסטורי, יותר פוליטי. אולי כך היה הקשר הקשה ומלא ההרס בין יוסף הצדיק (יסוד) ובין פרעה הרשע כצורה מודחת של מלכות, אף על פי שיציאת מצרים הייתה סוף-סוף הגאולה הראשונה והראשית ממש של כלל ישראל. גם הביטוי ״ממלכת כוהנים״, כאשר הוא מבאר את סוד הבריאה, הוא הגשמה של איזה צורה אידיאלית של צלם אלוקים. הוא גם כן מורה אף בדרך נסתר את הנוכחות של הייחוד בבניין וגם את האחדות בעולם. למעשה, ברכת כוהנים בזמננו היא רמז לסיום מוחלט של העולם הזה כמערכת כללית ודוגמה פרטית של הבניין. כך היא נושאת שלושה פסוקים כרמז לשלוש העליונות, האחד רמז לכתר, השני רמז לחכמה והשלישי לבינה (דף סח׳).

הרב משה אלבז מזכיר דמיון מוחלט בין מבנה הספירות, ובין האדם ובין כלל ישראל, עד שהקשר המאחד אותם וגם מהלכיהם כולם דומים זה לזה בהחלט. זאת היא המטרה המעולה שכל אדם מרוצה צריך להסתכל עליה קודם למוד ספרי קבלה.

המשולש העליון והקדוש (ג׳׳ס כתר- חכמה־ בינה) גם הוא כמערכת אחידה תחת השגחת האין סוף ב״ה שמאפשרת את הסיום לבניין שהזכרנו לעיל. במובן הזה הוא מתאר את הייחוד המושלם עד שקראו לו החכמים אחת או אחד. הקשרים בין שלוש הספירות האלה מתפתחים תוך כדי זיהוי פתאומי של השלבים המתאימים זה לזה, אף על פי שחכמינו ז״ל מזכירים את האפשרות של תנועה סיבובית, מכתר לחכמה ומחכמה לבינה. אולי הייחוד הזה מסביר את הטעות של כמה חוקרים, שהשוו כתר לאין סוף ב״ה; הרב משה אלבאז ותלמידיו מתנגדים להשוואה הזאת, כי ההבחנה היא כבר ברמז בתורה כשרשמה את המלה ״סמים״ פעמיים באותו פסוק של פרשת הקטורת (שמות ל-לד), אחד כרמז לאין סוף ואחד כרמז לכתר. כנראה הקשר בין אין סוף ב״ה לשלוש הספירות העליונות אינו גורם שאין יחסים בינו לספירות הבניין, אף על פי שהיחסים האלה אינם גלויים לעין. יש לכל ממש שבעולם קשר מיוחד ובלתי מסוים עם אין סוף ב״ה, כי הוא מסובב לכל עלמין וכל הקיים הוא באותו מרחק לאין סוף. אבל יש הבדל בין כל הקשרים האלה לבין הקשר המיוחד שיש בין אין סוף ב״ה לשלוש הספירות העליונות, כי האין סוף הוא ״תוצאה של סיום״ (closing effect) להן והוא אינו ״תוצאה של סיום״ לבניין. אולם הקשר בין אין סוף לבניין ניתן לקריאה רק מעבר לבניין ומעבר לקשרים שיש לו עם שלש הספירות העליונות. כנראה שלש הספירות האלה הן התוצאה לסיום של הבניין וזה נראה מתוך הכינוי שניתן לספירת בינה, ״אם הבנים״, זאת אומרת שורש של כל הופעות הבניין. ולמרות הקשר הזה בין הבניין ואין סוף, עולם הבניין נראה ״פתוח״ ותמוה, כי אינו ניתן לזיהוי הוכחה ואי אפשר גם להוכיחו. אפילו העולם הזה נושא בתוך מעמקיו אותה תכונה אופיינית של הבניין ורק האמונה, כאסטרטגיה בלי ספק של ייחוד גמור, היא מאפשרת גלוי ההתקרבות בין שלש הספירות העליונות ובין הבניין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר