הילולה


לכבוד ההילולה ה- 274 של רבנו "אור החיים" הק', שתחול ביום ראשון הקרוב – טו תמוז {9/7}.

  טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "בלק".

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

לכבוד ההילולה ה- 274 של רבנו "אור החיים" הק', שתחול ביום ראשון הקרוב – טו תמוז {9/7}.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"מה טבו אהליך יעקב /

           משכנותיך ישראל" (במדבר כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחווה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי מדרש הרבים, המלווים את עם ישראל מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בנ"י. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל על עצמי את 'מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתי הכנסת הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורה מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עם ישראל כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…". לכן, אין פינה בעולם שאין בית כנסת, ובארץ ישראל, עשרות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל עיר.   

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

פירוש א. "אהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב). רש"י מפרש: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

רבנו אוה"ח הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו אומר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן ב"טור יורה דעה" סימן רמ"ה, בבחינת: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה. {י"ד = יורה דעה}. בלימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} – תלויה הגאולה {רמה}.

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעם ישראל: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "ה' אמר לשכון בערפל".

רבנו בעל הטורים אומר: "מה טובו אהלך יעקב – לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

בלעם ובלק.

בלעם – רצה לבלוע את עם ישראל.

בלק – רצה ללוק ולמצוץ את עם ישראל.

בלק ובלעם – מייצגים את "אהבת" הגויים לעם ישראל.

אמר רבי אבהו בן זטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא: "ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב). כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק מידי יום ביומו פעמיים, בגלל המסרים היסודיים בענייני אמונה בה' הכלולים בה, בדומה לפרשת קריאת שמע.

רבנו ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק הוא: "כי צריך  אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במדבר כד, א). . דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלוקים".

רבנו אוה"ח הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במדבר כג, ה) אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

בהמשך אומר רבנו: הקב"ה שם מחיצה בפיו של בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. וכך לשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם…".

גם בהמשך (במדבר כד, א) אומר רבנו אוה"ח הק': "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… – לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו…".

רבנו אוה"ח הק' אומר על רשעותו של בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, יב).

בלעם רוצה להמשיך ברשעותו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרת טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה – יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל תגיד עליו. אלא שנתאוה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך…".

 על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

"ויאמר אלוקים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעם ישראל מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

רבנו אוה"ח הק' מיישב את השאלה: הרי הקב"ה אומר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשיםקום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי רואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

רבנו גם מוסיף בהמשך (כב, כ):

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה…". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עם ישראל, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה…   

 הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעם ישראל, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עם ישראל לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

בלע-ם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה של עם ישראל, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, והמהווים את סוד קיומו בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דברים, כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם, הפכה לברכה שהתקיימה בעם ישראל.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך". (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" כדברי המדרש" (לקח טוב). דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

 בדומה לבלעם, גם בלק היה שונא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד מישראל, היות ונאסר על עמ"י לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (דברים ב, ט. מדרש רבה פרק כ' ז').  

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל ולהכרית את שורשי עם ישראל, בדמותם של האבות: "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במדבר כג, ז). הוא ביקש לקלל את השורשים של עם ישראל, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהרים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

רבנו אוה"ח הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במדבר כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מהז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ורשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח) – באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את הגויים אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עם ישראל בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו.

ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. לוא היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם לברך את עמו שלא יפגע ע"י בני ישראל, ובפרט שהקב"ה ציוה את בני ישראל של לצור את מואב: "אל תצר את מואב"(דברים ב, ט).

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלוקים" (במדבר כד, ב).

רבנו אוה"ח הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו אוה"ח הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

וירא את ישראל שוכן לשבטיו".

כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה.

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעם ישראל, החליט לא רק לא לקללם, אלא אף לברכם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו,

 הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותם.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעם ישראל, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו. {פשט הכתוב}.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים. {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה}

שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו,{לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד} מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}. או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם.} או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפסוק "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

בניגוד לרש"י שייחס "ותהי עליו רוח אלוקים" לבלעם,

רבנו אוה"ח הק' מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מבני ישראל הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה

כלומר, כאשר תעבוד ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במדבר ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. גם רבנו בחיי מסביר את הפסוק הנ"ל לאור הזהר. גם "שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח), מתייחס לנוסחים השונים בתפילות, לכן ישנם שנים עשר שערים בשמים. כל שבט והשער שלו.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: רחב"ע  מדגיש כלל חשוב בהתפתחות כל תלמיד חכם:

עליו לפלס לו את דרכו בלימודו ובעבודת ה' שלו, בהתאם לשרש נשמתו.

על כך כותב בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (בלק כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו. לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, יחודיות משלו השונה משאר האנשים,  בהתאם למה שקבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

רבנו ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו, אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יח).

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע ה' / כארזים עלי מים" (במדבר כד, ו).    

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם – במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

  • "כנחלים נטיו".

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם…" (שבת נו ע"א). 

על מעלת שמואל הנביא מסופר בספר "מאור החיים" לרבי משה פרנקו בשם רבו רבנו אוה"ח הק': "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים. תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'. עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי לתת שיעורי תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את העדרים הצמאים לדבר ה',

 השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו מרצים רבים מכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר,  כדי להעביר את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…".

  • "כגנות עלי נהר".

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

  • "כאהלים נטע ה'.

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם". כלומר ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים". השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שכל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כנ"ל לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", (כדברי רבנו אוה"ח הק'). רש"י הק' מסביר את הביטוי "כתרגומו, כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות". {= בושמיא}.

  • "כארזים עלי מים".

הקבוצה הרביעית בדירוג לומדי ותומכי התורה, היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון" ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים" שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". רבנו אוה"ח הק' אומר במקום אחר שרק העוסקים בתורה זוכים להיות בגן עדן העליון, ואילו תומכי התורה יהיו בצלם בגן עדן התחתון.

  • "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

"יזל מים מדליו". רבנו אוה"ח הק' אומר: "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע  חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

 ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

רבנו אוה"ח הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

"כארזים עלי מים"הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 רבנו אוה"ח הק' ייחס את הכתוב לעיל "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה לתומך בו כלכלית. נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן מקיימות.

להלן השיטות השונות בנידון:

  • רבנו אוה"ח הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.
  • בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".
  • רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו "אור החיים" הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.
  • רבנו משה גאלנטי תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".
  • ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.
  • בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

נסיים את הנושא בשני סיפורים:

  • רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר יפה.
  • לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א. חתנו סיפר שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, החזיר את מלוא התמיכות הכספיות שקיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעות הנ"ל. החתן גם סיפר שחמיו נבחר לתפקיד הרם, ללא שביקש תמיכה מחברי הוועדה הבוחרים מבין המועמדים הרבים, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה.

             את השתדלותו הוא עשה לדבריו, בהגשת טופס השתתפות.

אראנו נפלאות

לרבנו חיים בן עטר ע"ה = רבנו "אור החיים" הקדוש.

רפואת העיניים – בזכות רבנו "אור החיים" הק'.

את סיפורי הנסים הבאים, סיפר הרה"ג רבי שלמה גשטטנר שליט"א, מו"צ ב"עדה החרדית".
א. מעשה ביהודי כבן 50 שסבל מסוכר בדם. הלה ביקר אצל רופאים, לקח תרופות להורדת רמת הסוכר, אך זה לא הועיל, ולא די שלא השתפר המצב אלא אף הלך והחמיר מיום ליום עד שלמרבה הצער הגיע הסוכר לעיניים, ומאז פחת מאור עיניו מיום ליום, עד שיום אחד כבר לא יכל לראות כלל, רח"ל!
הלה נכנס לדיכאון, וחדל מלצאת מביתו לרחוב, וישב כל היום בביתו. אחד מידידיו שרצה לעזור לו, ביקש ממנו כמה פעמים שיאות לנסוע לציון רבנו "אור החיים" הקדוש ולהתפלל שם על מצבו הלא טוב, אולי תבוא משם הישועה, אך מכיון שהלה היה מיואש ממצבו, סירב לבקשה, באשר לא האמין שעדין יש לו תקוה. אולם אותו חבר טוב לא הירפה ממנו, ולא חדל מלהפציר בו ולבקשו שיואיל לעלות לציון האור החיים.
משראה החבר שכל בקשותיו נופלים על אוזניים ערלות, החליט ועשה מעשה. יום אחד הביא עימו שני אברכים חסונים בעלי כוח, הללו נטלו את האיש בעל כורחו, הכניסו אותו לרכב והסיעו אותו לציון אור החיים הקדוש.
בהגיעם לשם נעמד החולה בסמוך לציון, פרץ בבכי מר, התפלל מקירות ליבו על מצבו הביש, ושפך שיחו לפני בורא עולם בקול רם משך כשעתיים תמימות, כשבכל העת זולגות עיניו דמעות. תפילתו, בכייתו ודמעותיו הביאו התעוררות עצומה בין הנוכחים שם. הוא ביקש מהקב"ה שיפתח את עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מספרו של רבנו "אור החיים" הק'.
בתום התפילה הלך לביתו, בתקוה שתפילתו התקבלה ומאור עיניו יוחזרו לו בקרוב. והנה זה פלא, לאחר שלושה ימים מאז ששב מציון האור החיים, נפקחו עיניו קמעה, והצליח להבחין בין יום ללילה. הוא שמח מאוד על השיפור שחל בראייתו, וקיוה להקב"ה שבקרוב יפקחו עיניו לגמרי.
לאחר כמה ימים חל שיפור נוסף, והוא כבר יכל לראות דמויות של אנשים. כעבור זמן נוסף הצליח לראות אותיות, עד שבתום שבועיים מיום ביקורו בציון האור החיים, נפקחו עיניו לגמרי, וראייתו הייתה כאחד האדם!
מאז הוא מקפיד ללמוד בכל יום בספר אור החיים על התורה, אפילו בערב פסח, ביום הכיפורים, ובמוצאי  ט'באב.
ב. סיפור זה היכה גלים והגיע עד אל מעבר לים. יום אחד מתקשר יהודי מחו"ל אל הרב שלמה גשטטנר,  ובפיו בעיה דומה. יש לו קרוב משפחה בארץ ישראל שחשך עליו מאור עיניו וחדל מלראות. הוא ביקר אצל רופא והלה הביע את דעתו, שהוא סובל מלוקמיה ואין מה לעשות! הציע לו הרב הנ"ל לעשות כמעשה הראשון, ללכת לציון האור החיים, ולהבטיח ללמוד בכל יום בספר אור החיים.
האיש עשה כפי שיעצו לו, הלך לציון, ערך תפילה נרגשת במשך זמן רב מאוד, בהבטחה ללמוד כל יום בספר האור החיים. לאחר התפילה שב לביתו, ואט אט חל שיפור במאור עיניו, עד שראייתו חזרה אליו לגמרי. הוא הלך להיבדק אצל הרופא המטפל בו. הלה שהיה חילוני יצא מכליו מרוב התפעלות, הוא התבטא ואמר: איני מאמין למה שאני רואה, זה ניסים ונפלאות.

ג. אישה שחשך עליה מאור עיניה וחדלה מלראות. בעלה הלך לציון האור החיים, ערך תפילה נרגשת וממושכת, והתפלל לבריאות עיניה של אשתו, והבטיח ללמוד בכל יום אור החיים בשבילה. ואכן תפילתו נתקבלה במרום, ומאור עיניה של האשה שב לקדמותו כפי שהיה מלפנים.
מתוך עיתון המודיע מתאריך י"ד תמוז תש"ס.

בברכת התורה ולומדיה – משה אסולין שמיר. 0523-240-298   shamir240298@gmaul.com

לע"נ הצדיקים: אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. רבי אברהם בר אסתר ע"ה. רבי מסעוד אסולין ע"ה. יחיה בן מסעודה ע"ה

א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

 

הילולא דצדיקיא: רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי,  ורבי שמעון בר יוחאי.

הילולא דצדיקיא:

רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אלעאי,

 ורבי שמעון בר יוחאי.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שלושת התנאים הנ"ל, הלכו לאור תורת רבי עקיבא רבם שקבע:

"ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (בר' רבה, פרשה כד, סי' ז).

 מדבריהם ניתן ללמוד, שהם היו מחוברים לכלל ישראל.

סדר הפרשיות

"אחרי מות, קדושים, אמור, בהר",

רומז לכך ש"אחרי מות"  אנשים "קדושים" – "אמור" עליהם "בהר":

"אמור" וספר אודות גדולתם בתורה – אותה קבלו "בהר סיני".

הפרשיות הנ"ל אכן נקראות בחודש אייר – במקביל להילולת

רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בר אלעאי – י"ד אייר, ביום ראשון.

והילולת רבי שמעון בר יוחאי – ח"י אייר – ל"ג בעומר, ביום חמישי.

 י"ד באייר – פסח שני,

 ביום י"ד באייר בו חל פסח שני, יום בו נתן הקב"ה הזדמנות שניה לאלה שלא יכלו

להקריב קורבן פסח ב-יד בניסן, בגלל שהיו טמאים או בדרך רחוקה וכו'.

מוסר השכל: גם לגאולה יש הזדמנות שניה. אם לא נגאלנו בפסח האחרון, אל ייאוש,

 נמשיך להאמין בקב"ה שיגאל אותנו בקרוב.

גם רבי עקיבא לא התייאש אחרי מות 24 אלף תלמידיו,

והצליח להעמיד דור חדש של 5 תלמידים – שהעמידו תורה בעולם. 

על היום הקדוש הזה יד' באייר שהוא מידת "החסד שבהוד", אומר הזוהר הק'

שבמשך שלושים יום החל מליל פסח בו קיבלנו אורות עליונים ועד לי"ד באייר – פסח שני. האורות ממשיכים להאיר, "ומאן דבעי למחמי למטרוניתא, יכיל למחמי".

 כלומר, הרוצה לקבל הארות, יכול לעלות ולהתעלות בה. מכאן ולהבא השערים ננעלים,

וכך לשון הזוהר הק': "מכאן והלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני" (זוהר ח"ג דקנ"ב ע"ב).

דוד המלך אומר:

 "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה).

הגמרא שואלת: "וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות?

 אלא אמר דוד: יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר…" (יבמות צו ע"ב).

כאשר אנו לומדים את תורת התנאים הנ"ל – אנחנו מתחברים אל נשמותיהם הקדושות.

הילולה = חתונה = התחברות הנשמה עם השכינה (אידרא זוטא).

ביום ההילולה של הצדיק, נשמתו נכנסת לפני ה' ככלה בחופתה, כך שהצדיק נמצא בשני עולמות:

מצד אחד, אל מול פני ה' במרומים. מצד שני, הצדיק משקיף ממרום על לומדי תורתו.

 ההתקשרות לצדיק, יוצרת התעוררות בעולם הזה, וזו מעוררת התעוררות בעולמות העליונים.

  • רבי מאיר בעל הנס.

בעל הנס = מחזיק במפתח עשיית נסים.

אמירת "אלהא דמאיר ענני", מתן צדקה והתחזקות במצוות – פותחים שערי ישועה.

רבי מאיר – סנגורם של ישראל.

רבי מאיר הוא תלמידו המובחר של רבי עקיבא הנמנה בגמרא כראשון מבין חמשת תלמידיו, הלא הם: רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי בר חלפתא, רבי יהודה בר אלעאי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבי מאיר כונה בתארים חכם וסופר (גיטין סז). "חכם" בתורת הנגלה, "וסופר" בתורת הספירות. הוא זכה ל"סתם משנה רבי מאיר", ומוזכר 331 פעם במשנה. הוא הוסמך כרב ביחד עם רבי שמעון ע"י רבי עקיבא, וע"י רבי יהודה בן בבא.

 שמו של רבי מאיר היה רבי נהוראי, ולמה נקרא שמו מאיר? בגלל ש "האיר עיני חכמים בהלכה" (עירובין יג ע"א).

רבי אחא בר חנינא אמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? לפי שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור, ומראה לו פנים…" (עירובין יג ע"א).

רבי יהודה הנשיא שהיה תלמידו של רבי מאיר, מעיד על עצמו שלא זכה לחריפותו אלא בגלל שלמד אצל רבי מאיר כשהוא יושב בשורה שמאחוריו. ואילו ישב מלפניו – היה יכול להיות יותר מחודד וחריף. (עירובין יג ע"א).

מוסר השכל: עד כמה חשוב לראות את פני הרב בזמן השיעור.

רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, אכן התחשב בדעתו של רבי מאיר עליו נאמר בגמרא (סנהדרין פו ע"א): "סתם משנה רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא". כלומר, משנתו של רבי מאיר מהווה יסוד ומסד למשנה.

רבי מאיר זכה לכינוי "בעל הנס" = המחזיק "במפתח הנס", לאחר שהציל את אחות אשתו ברוריה, שהיתה ביתו של חמיו התנא רבי חנינא בן תרדיון מעשרת הרוגי מלכות, שהוחזקה בשבי הרומאי במקום לא צנוע (עבודה זרה יח ע"א).

 רבי מאיר הציל אותה ע"פ נס, לאחר שגילה שלא נעשה בה איסור. הוא שיחד את השומר, והבטיח לו שעם אמירת "אלהא דמאיר ענני", ינצל משלטונות הכלא, כפי שאכן הוכיח לו רבי מאיר, לאחר שזרק אבנים על כלבי השמירה, הכלבים שעטו לעברו, אבל ברגע שאמר: "אלהא דמאיר ענני", הם נעמדו דום, דבר ששיכנע את השומר לשחררה תמורת שוחד מרובה (ע"ז יח ע"א).

רבי מאיר מלמד אותנו כלל חשוב בעשיית נסים ונפלאות: נסים נעשים להולכים בדרך ה', כמו אחות ברוריה.

לפרסומו הגדול בעם ישראל, הוא זכה בכך שקבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה {ולא עבדים}, בעקבות הכתוב בתורה: "בנים אתם לה' אלוקיכם…" (דברים יד א). רבי יהודה סבר שבזמן שאנחנו לא טובים – נקראים עבדים, בבחינת הכתוב: "כי לי בי ישראל עבדים, עבדי הם" (ויקרא כה, נה). ואילו בזמן שנוהגים כבנים עם הקב"ה, נקראים בנים. רבי מאיר אומר: "בין ובין כך אתם קרויים בנים", ומביא פסוקים לכך שגם כשלא נוהגים בהתאם, נקראים בנים: "בנים לא אמון בם" (דברים לב, כא), "בנים משחיתים" (ישעיה, א, ד). המקור לכך (קידושין לו ע"א).

כמו רבי מאיר, גם רבי שמעון בר יוחאי רואה בבני ישראל בני מלכים, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

הרשב"א פסק כדברי רבי מאיר שלעולם אנו נקראים בנים של הקב"ה, בבחינת הכתוב: "בנים אתם לה' אלוקיכם".

המקובל הרה"ג יעקב שאלתיאל ניניו זצ"ל מטבריה עירו של רבי מאיר, כתב בספרו "זרע יעקב" שרבי מאיר זכה לפרסומו הרב בגלל "העין הטובה" שלו, בכך שידע לפרגן לעם ישראל. וכך דברי קדשו: "מדוע זכה התנא הקדוש רבי מאיר שיהיו נודרים לו נדרים ונדבות על שמו, ולא על שם תנא אחר, בזכות זה שלימד זכות על ישראל. וכידוע, הקב"ה אוהב את מי שמלמד זכות על ישראל…", כמו בדרשה הנ"ל שאנחנו בנים לה', ולא עבדים.

 אכן, מידה ה"עין הטובה" של רבי מאיר, מתגלית ביתר שאת אחרי מותו. כאשר אדם שרוי בצרה, יתן צדקה לכבוד רבי מאיר, ויאמר ג' פעמים "אלהא דמאיר ענני". כמו כן, יקבל על עצמו קבלות מעשיות בעבודת ה' (בשם הבעש"ט).

דוגמאות נוספות ממשנתו של רבי מאיר – המשמש כסנגורם של ישראל:

 כאשר עם ישראל עמד מול ים סוף, והמצרים שועטים אלי קרב מאחוריהם כשהם נושפים בעורפם, נוצרו בעם ישראל כיתות המתנצחות ביניהם: רבי מאיר אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

פועל יוצא מדברי רבי מאיר: כל השבטים רצו לקדש את ה' ולקפוץ ראשונים לים. אלא, כל שבט כיבד את שכנו שיקפוץ תחילה, כדי לזכותו במצוות קידוש ה'.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א. וכן במכילתא בשלח ה).

רבי מאיר אומר: "ישראל שחטא, אף ע"פ שחטא – ישראל הוא".

רבי מאיר אמר: "אין ארץ ישראל חסרה דבר" (ברכות לו ע"ב).

 רבי מאיר אומר: "כל הדר בארץ ישראל וקורא קריאת שמע שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש – מובטח לו שהוא בן העולם הבא" (ירושלמי שבת פ"א, ה"ג).

רבי מאיר מלמד זכות גם על ארץ ישראל שאינה דבר וכו'.

רבי מאיר מחל על כבודו, כאשר איפשר לאישה לירוק לו בעינו, למען שלום בית עם בעלה. רבי מאיר נהג לדרוש בלילות שבת בביכנ"ס של חמתא. כהרגלו, היה דורש שליש בהלכה, שליש באגדה, ושליש במשלים. לדרשה הגיעו רבים, לרבות נשים. פעם אחת, האריך רבי מאיר בדרשתו, וכאשר אישה אחת שבה הביתה לאחר שנר השבת כבה, בעלה כעס עליה ואמר לה, שלא תיכנס יותר הביתה, עד שתירק בפניו של רבי מאיר.

כשנודע לו הדבר, הוא זימן את האישה שתלחש לו לעין הרע, ותירק לו בעינו שבע פעמים. כשעשתה כך, הוא אמר לה: לכי ואימרי לבעלך: אתה אמרת לי לירוק פעם אחת, ואני ירקתי שבע פעמים. תלמידיו כעסו על ביזוי כבוד התורה. רבי מאיר פייסם, והביא ראיה מסוטה, שם מוחים את שם ה' הק' במים, למען שלום בית בין בעל לאשתו, כל שכן אצלו.

רבי מאיר קבור בעמידה, כדי לקבל את פני המשיח יותר מהר.

זכיתי ללמד בישיבת רבי מאיר הצמודה לציון הק', ונדהמתי לראות מידי יום ביומו איך המקום שקק חיים. מידי יום כאשר סיימתי ללמד את תלמידי בישיבה, נהגתי לעלות לציון שם שמעתי על ניסים ונפלאות בזכותו. מאז, שבוי אני בתורתו שמאירה פנים לכל יהודי באשר הוא.

כאשר הגענו כעולים חדשים, זה היה יום לפני ההילולא. באנייה שאלו שליחי הסוכנות את מור אבי זצ"ל, איזו עיר אתם בוחרים בארץ? תשובתו הייתה: טבריה – עירו של רב מאיר בעל הנס. אכן, למחרת הנחיתה בארץ, זכינו להשתתף בהילולת רבי מאיר, עם עוד עשרות אלפי יהודים. זכותו תגן בעדכם ובעדנו אמן.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: בנוסף להיותו גדול בתורה ומלומד בניסים,

רבי מאיר היה מעורב עם הבריות. רבי מאיר לימד זכות על כלל ישראל, וכן על ארץ ישראל.

  • רבי יהודה בר אלעאי.

       "פתח רבי יהודה בר אלעאי – ראש המדברים בכל מקום" (ברכות סג ע"ב).

רבי יהודה: "התורה מאירה פני, בבחינת: 'חכמת אדם תאיר פניו" (ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

 התורה האירה פניה לרבי יהודה, והוא האיר פנים לכל אדם (נדרים סו ע"ב).

רבי יהודה בר אלעאי הוא תנא בדור הרביעי, ואחד מחמשת תלמידי רבי עקיבא המהווים את הבסיס למשנה. הוא הוסמך על ידי רבי יהודה בן בבא בשעת גזירות השמד, ונאלץ לברוח משהשלטון הרומאי בראשות אדריינוס קיסר עם חבריו (סוכה פ"א ז). הוא למד תורה אצל מו"ר אביו התנא רבי אלעאי שהיה תלמידו של רבי אליעזר בן הורקנוס. הוא גם למד אצל רבי טרפון בלוד (מגילה כ). הוא נולד באושא שבגליל, והאריך ימים.

 רבי יהודה בר אלעאי היה מורה הוראה לבית הנשיא (מנחות ק"ד). נאמר עליו בגמרא (ברכות יח ע"ב): "מעשה בחסיד אחד": מיום שנולד ועד מותו לא נמצא בו חטא, מלבד עז שגידל לשתות חלב, בגלל שהיה גונח בליבו, והרופא ציווהו לשתות חלב עזים. מעשה זה היה בניגוד לתקנת חכמים שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י (תמורה ט). רבי יהודה בר אלעאי היה נושא ונותן בהלכה עם חבריו תלמידי ר' עקיבא. במחלוקת בין ר' יהודה ור' מאיר או ר' שמעון, ההלכה כר' יהודה (עירובין מו, ע"ב). יוצא שחלק נכבד מפסקי ההלכה, הם אליבא דרבי יהודה. יותר משש מאות הלכות של ר' יהודה נמצאות במשנה. מלבד מסכת קינים, אין מסכת שלא הוזכר בה שמו של ר' יהודה. גם בתוספתא ובספרא, מופיע שמו של ר' יהודה יותר פעמים מכל שם אחר. לא רק בהלכה הוא מוזכר, אלא גם באגדה, והיה מהפוריים ביותר מבין התנאים. רבי יהודה לא קיבל עליו משרת חכם, מפני שדעתו לא הייתה מיושבת עליו, היות ובניו מתו בחייו (מ"ק כ"א. שמחות פ"י), ולכן אמרו עליו "חכם לכשירצה" (גיטין ס"ז).

 

תלמידיו היו מחכמי הדור החמישי לתנאים: ר' אלעזר בר' שמעון (סוטה לד ע"א), ור' ישמעאל בר' יוסי (סוכה יח ע"א). גם ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, היה תלמידו (שבועות יג ע"א). ר' יהודה היה "מוריינא דבי נשיאה" כדברי הגמרא (מנחות קד ע"א). כלומר, היה מורה הוראה בבית הנשיא, שעל פיו היו עושים כל דבריהם כדברי רש"י.
הגמרא במסכת (שבת לג ע"ב) מספרת על ויכוח בין שלושה חכמים על היחס לרומאים. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, לעומת רבי יוסי ששתק {נמנע}, ורבי שמעון בר יוחאי שגינה את הרומאים. בעקבות זאת, הרומאים קידמו את רבי יהודה, והוא נחשב "ראש המדברים בכל מקום", ונתעלה בצווי המלך. רבי יוסי הוגלה, ועל רבי שמעון נגזרה מיתה, דבר שאילץ אותו להסתתר במערה בפקיעין במשך 13 שנה.
בני דורו עסקו בתורה יותר מדורו של משה, יהושע וחזקיה. אמרו עליו שבישיבתו היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת מרוב עוני, ועוסקים בתורה (סנהדרין כ).

רבי יהודה היה עני ביותר, עד שהוא ואשתו התכסו במעיל אחד. הגמרא מספרת: "זימנא חדא גזר רשב"ג תעניתא, ורבי יהודה בר אלעאי לא אתי לבי תעניתא. אמרין ליה "לא אית ליה כסויא". שדר ליה גלימא ולא קביל, דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא! מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא".
תרגום:  רשב"ג קבע תענית ציבור, ורבי יהודה לא בא. אמרו לרשב"ג: אין לו מה ללבוש. שלח לו גלימה, ולא קיבל. הרים מחצלת ונעשה נס. השליח ראה שיש זהובים רבים מתחת לשטיח. אמר לו: לא נוח לי ליהנות בעולם הזה.

רבי יהודה בר אלעאי היה יפה תואר, בבחינת "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א').
הגמרא מספרת על מין אחד שראה את רבי יהודה כשפניו מאירות. אמר: אדם זה יש בו אחד משלושת הדברים הללו: או שותה יין, או מלווה בריבית, או מגדל חזירים. בעבודות הנ"ל ניתן להרוויח כסף, בקלות ללא השקעה רבה. שמע רבי יהודה ואמר: תיפח רוחו של אותו האיש. אין בי שום אחד מהם. להלוות בריבית ולגדל חזירים, אסור לי מן התורה. יין אני לא שותה,  ואפילו מצוות ארבע כוסות בליל הסדר בפסח, גורמת לי לכאבי ראש עד שבועות, ואני קושר את ראשי בצעיף, כדי להקל על מיחושים בראשי. אלא, פני מאירות, בזכות התורה שאני לומד שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח' א', ירושלמי שבת פ"ח, ה"א).

יש המסבירים את עניין קשירת הראש בצעיף בין פסח לשבועות כך: ידוע שחג מתן תורה הוא יום הדין לקבלת התורה. האדם יכול לקבוע כמה חידושים יחדש באותה שנה. לכן, רבי יהודה היה מתאמץ בלימוד תורה בימי ספירת העומר עד שכאב לו הראש, ונאלץ לקשור את ראשו, כדי לזכות במנה אחת אפיים של חידושי תורה, כפי שאכן הוא השיג: 600 הלכות נאמרו בשמו במשנה, והלכה כמותו בכל מקום.

רבי יהודה בר אלעאי גם האיר פנים לכל אדם. הגמרא מספרת על איש אחד שכעס על אשתו {כנראה הקדיחה תבשילו}, ואמר לה: "הריני נודר שאין את נהנית ממני דבר, עד שתלכי ותטעימי את תבשילך לרבי יהודה ורבי שמעון. הלכה אותה אישה לרבי יהודה וסיפרה לו את דברי בעלה. רבי יהודה טעם מן התבשיל ואמר: ומה, לעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקב"ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים, אני על אחת כמה וכמה. {כמו במקרה של רבי מאיר שאיפשר לאישה לירוק לו בעין, למען שלום בית}. רבי שמעון לא טעם מהתבשיל, כדי שלא יהיו רגילים בני אדם לנדור נדרים (נדרים טא ע"ב).

רבי יהודה בר אלעאי היה משתדל לשמח חתן וכלה. היה נוטל ענף של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: "כלה נאה וחסודה" (כתובות יז ע"א). רואים שהיה מעורב עם הבריות.

בערב שבת, נהג רבי יהודה להתקלח במים חמים, ולהתעטף בסדינים מצויצים, כדי לקבל את פני שבת המלכה, ודמה למלאך ה' צבאות (שבת ע ע"ב).

בערב תשעה באב, היו מביאים לו לסעדה המפסקת פת חרבה במלח, וישב בין תנור וכירים ואכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו (תענית ל).  הצטער הרבה על גלות השכינה, ועל חורבן בית המקדש.
רבי יהודה בר אלעאי התפרנס מיגיע כפיו, "וכד אזיל לבי מדרשא שקיל גולפא על כתפיה. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה (נדרים מט). בדרכו לבית המדרש, היה לוקח חבית מים על כתפו – כדי להתפרנס.

הוא גם אמר: "כל מי שאינו מלמד את בנו אמנות, הריהו מלמדו ליסטות" (קידושין כט ע"א).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: רבי יהודה בר אלעאי בנוסף להיותו גדול בתורה,

 והלכה כמותו בכל מקום, הוא היה מעורב עם הבריות, ומחובר לכלל ישראל.

  • רבי שמעון בר יוחאי.

  הילולת  הרשב"י – ח"י אייר – ל"ג לעומר.

רבי שמעון אומר: "אנן בחביבותא תליא מילתא" (זהר ח"ג, קכח, א).

יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי – חל ביום י"ח אייר שהוא גם ל"ג בעומר – ספירת "ההוד שבהוד", בה אנחנו צריכים להודות לה' הודאה פנימית על כך שהקב"ה זיכה אותנו להודות לו = הודאה בתוך הודאה, בבחינת "מודים דרבנן" שם נאמר: "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות".

על כך ניתן לומר את הביטוי "שמע": ש = שמעון. מ = מאיר.  ע = עקיבא. אכן התקיים בהם "והחוט המשולש – במהרה לא ינתק". רבי מאיר ורבי שמעון ירדו לסוף דעת רבם, ויישמו את היהלום שבכתר דבריו: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ועל כך כתב האר"י הק' שמצווה לאהוב כל יהודי, ובפרט תלמידי חכמים (שער הכוונות חלק א, שער השישי, הקדמה אחת קטנה).

רבנו "אור החיים" הק' כותב על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך": "באמצעות יחוד הלבבות, מתייחד שמו יתברך, להיות כל ישראל  ענפי שם הוי-ה ברוך הוא". אותם  24,000 תלמידי רבי עקיבא הראשונים, "לא נהגו כבוד זה לזה", בגלל שדבקו בתורת רבם, וכל אחד מהם היה מוכן להילחם על כך שרק הוא הבין את עומק תורת רבו, ורק הוא כיוון לאמיתות תורתו, דבר שגרם "למלחמתה של תורה" ללא פשרות, ולחוסר כבוד הדדי. לכן נאמר: "מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום {סמל החכמה}, ושנאה להם:

 רבי מאיר, רבי שמעון, רבי יהודה, רבי יוסי, ורבי אלעזר בו שמוע. והם העמידו תורה אותה שעה" (יבמות סב ע"ב).

גדולתו של רבי עקיבא, באה לידי ביטוי בכך שלא התייאש לאחר מות 24 אלף תלמידיו כשהוא היה בגיל 100, והצליח להעמיד את התורה עם 5 תלמידים מובחרים בלבד.

מהותה של האבלות על מות 24 אלף תלמידי רבי עקיבא בימי הספירה היא: אובדן תורתם שבוודאי הייתה עצומה, בהשוואה לתורת 5 תלמידיו האחרונים. ניתן להשוות את התלמידים הראשונים – ללוחות הברית הראשונות שנשברו בגלל חטא העגל, ותורת חמשת התלמידים האחרונים – ללוחות השניות

ישנה אימרה חשובה בגמרא (עירובין יג ע"ב): "אלו ואלו, דברי אלוקים חיים" המסבירה מדוע נקבעה הלכה כדברי בית הלל ולא כבית שמאי. הרי דברי שניהם "אלוקים חיים". הגמרא עונה: "מפני שנוחין ועלובין {צנועים} היו…".

 המסר החשוב של האימרה הנ"ל הוא:  שרק כאשר אלו נמצאים ליד אלו, הם מהווים דברי אלוקים חיים, ואילו כאשר "החכם עיניו בראשו" וחושב שרק הוא צודק, סימנא מילתא שדבריו אינם דברי אלוקים חיים. האדם לומד ע"פ שורש נשמתו, לכן קיימות דעות שונות.

רבי מאיר ורבי שמעון לקחו את אימרת רבם "ואהבת לרעך כמוך" והלבישו עליה את דברי רבי אלעזר בן ערך שקבע "לב טוב", והרי לך כל התורה כולה. "לב טוב" כידוע, בגימטריא = 49 {ימי הספירה}, דבר הרומז למידה המהותית:

תיקון מידת הכבוד. "לב = כבוד = 32. לכן, התלמידים שלא נהגו כבוד איש ברעהו מתו, ואילו מל"ג בעומר ואילך, נכנסים אנו למידתו של רבי שמעון בר יוחאי – "טוב", מתוך הביטוי: "לב טוב", ואז הפסיקו למות, היות ותוקנה מידת חיפוש הכבוד "לב", על יד מידת "טוב". ידוע שמספר הימים בין ל"ג בעומר עד שבועות שווה "טוב"= 17 ימים.

סיכום: "לב טוב" = תיקון ה"לב" {הגאווה}, ע"י "טוב".

 מידותיו של הרשב"י: "וכתר שם טוב – עולה על גביהן". וכן "אנן, בחביבותא תליא"

רבי שמעון – שר הזוהר  – ורבי מאיר ורבי יהודה – שרי ההלכה.

רבי שמעון בר יוחאי יצא במתקפה נגד שלטון הרשע הרומאי, דבר שאילץ אותו ואת בנו רבי אלעזר להסתתר במערה. לאחר 12 שנה, אליהו הנביא הודיע להם על ביטול הגזרה. ביציאתם מהמערה כשהם מזוככים כמלאכים מרוב לימוד תורה בצער, ראו את העולם נוהג כמנהגו – חורשים וזורעים. "אמר רשב"י: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנתנו בו עיניהם – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם. חיזרו למערתכם. חזרו וישבו שנים עשר ירחים – שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהנום – שנה.

כאשר יצאו שוב, רבי אלעזר מקפיד ומעניש, ואילו אביו הרשב"י – מרפא" (שבת לג ע"ב).

מסוף הסיפור הנ"ל, רואים שרשב"י עבר "ריכוך" בגישתו למציאות, ואף נזקק לשם כך להתערבות ההשגחה העליונה שהחזירה אותם למערה לעוד שנה, כדי "לא לשרוף את העולם".

בהמשך הגמרא מסופר, שהם ראו יהודי זקן שרץ בערב שבת ובידו שתי אגודות של הדסים. אמרו לו, אלו לשם מה? אמר לכבוד שבת. אמרו לו, ולמה לא תסתפק באחד. ענה להם: כנגד "זכור" וכנגד "שמור". אמר רבי שמעון בר יוחאי לבנו רבי אלעזר: "חזי כמה חביבים מצוות על ישראל, ונתיישבה דעתם".

  רבי שמעון אכן עבר חוש ביקורת מפוקח כפי שרואים בדרשתו לפסוק: "שמעתי שמעך יראתי ה'".  "התם יאות הווה למהוי דחיל, = {שם נאה ונכון היה להיות ירא}, אנן בחביבותא תליא מילתא".  כלומר עשרת הרוגי מלכות ורבי עקיבא בראשם, נהרגו בבחינת "שמעתי שמעך יראתי". ואילו אנן ב"חביבותא תליא" (זהר ח"ג, קכח, א). הדברים תלויים בחביבות = בכבוד הדדי לכל יהודי.

רבי שמעון אומר: "שלשה כתרים הם: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות; וכתר שם טוב – עולה על גביהן" (אבות, ד, י"ג).  לכאורה, היינו מצפים שרשב"י יבחר ב"כתר תורה" כמובחר ביותר כ"עולה על גביהן". אלא שוב, הרשב"י בוחר ב"שם טוב" על משקל "לב טוב", מידתו של רבי אלעזר בן ערך, ויישום מידת רבו רבי עקיבא שקבע: "ואהבת לרעך – זה כלל גדול בתורה",  רבי עקיבא הלך בעקבות הלל שאמר: "דעלך סני, לחברך לא תעביד", וכן בעקבות יונתן בן עוזיאל שפירש: "דמן אנת סני, לא תעביד ליה".

 תיקון ספירת "ההוד שבהוד" השייכת לל"ג בעומר, שבתמציתה כוח ההודאה לקב"ה, מעין "מודים דרבנן" בו  "מודים אנחנו לך… על שאנחנו מודים לך, ברוך א-ל ההודאות". ברגע שהאדם מסוגל להשתחרר מהגאווה העצמית ולהודות לה', בבחינת הכתוב: "כי ממך הכול, ומידך נתנו לך" (דהי"א כט, יד). זהו "יסוד ושרש העבודה" כדברי הרמח"ל בפתיחת "מסילת ישרים". שנזכה אמן סלה ועד.

כאשר יצא מהמערה בפעם השניה, רבי שמעון ביקש לעשות למען כלל ישראל. כאשר סיפרו לו על הקברים המפוזרים, הוא טיהר את טבריה מטומאת מת, כדי שהכהנים לא יצטרכו ללכת בדרכים ארוכות בגלל טומאת מת.

רבי שמעון גם קבע שכל ישראל בני מלכים הם, לכן מותר להם למרוח שמן של וורד בשבת לשם תענוג… אליבא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא שאמרו: כל ישראל ראויים לאותה איצטלא" (שבת קכח ע"א).

רבי שמעון בר יוחאי – פתח את צינור הזוהר ביום ל"ג בעומר. ביום הזה לפני הסתלקותו לגנזי מרומים,

הרשב"י הגיע לשלמות רוחנית. אמנם, פנימיות התורה נלמדה גם קודם לכן ע"י יחידי סגולה, אבל

 בל"ג בעומר, הרשב"י העביר את חידושיו וסודותיו לתלמידיו, כפי שמתואר בשתי האידרות.

בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך" מאת המקובל רבי שמעון לביא נאמר בבית הרביעי:

"נעשה אדם בעבורך" – הקב"ה ברא את האדם ואת העולם – בשביל הרשב"י.

לכן, הרשב"י אמר על עצמו שיכול לפטור את העולם מן הדין.

רבנו "אור החיים" הקדוש השתטח עם תלמידיו, על ציונו הק' של הרשב"י.

כאשר הגיע למירון, הוא ירד מעל החמור, והשתטח על הארץ על ידיו ורגליו וזעק:

איך אני האדם השפל עולה למקום קודש הקודשים – קיברו של רבי שמעון בר יוחאי".

רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו למדו בזוהר על הציון הק' במשך ימים ולילות כולל שבת קודש. במכתב של אחד מתלמידיו מתואר הביקור כך: "למדנו בחשק גדול… בסוף שש שעות נתמלא הבית ריח טוב – אשר כמוהו לא נהיה".

רבנו הבן איש חי – זכה לחבר את הפיוט "ואמתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", בציון הרשב"י.

פועל יוצא מהדברים הנ"ל: גם רבי שמעון בר יוחאי,

בנוסף להיותו גדול בתורת הנגלה ותורת הנסתר – הוא היה מחובר לנשמת כלל ישראל,

 והגן על כבוד ישראל, כמו התנגדותו לרומאים שרמסו את זכויות עם ישראל.

לכבוד ההילולה ה-275 של רבנו הקדוש, שתחול ביום חמישי הקרוב ט"ו בתמוז (28/6) מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' – לפרשת בלק,

לכבוד ההילולה ה-275 של רבנו הקדוש, שתחול ביום חמישי הקרוב ט"ו בתמוז (28/6)

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להאיר באור החיים – לערב שבת קודש.

בלעם, נסים לקלל את עם ישראל.

הקב"ה אומר לו: "לא תאר את העם – כי ברוך הוא".

"וירא בלק בן צפור, את כל אשר עשה ישראל לאמרי…

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור…

לכה נא ארה – לי – את העם הזה…" (במדבר כב, א – ה).

אמר רבי אבהו בן זוטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא:

"ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום…" (ברכות יב ע"ב).

בגלל המסר החשוב שבה: להאמין שהכל מאתו יתברך.

בלעם רצה לקלל את ישראל – ויצא מברך, בגלל שהקב"ה אוהב את עם ישראל.

מבוא קצר לפרשה:

פרשת בלק, שאין בה אפילו מצוה אחת, נאמרה במחצית השניה של השנה הארבעים לצאת עט ישראל ממצרים.

הפרשה מתרכזת בניסיונות  בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, אבל הקב"ה מצילנו מידם, כפי שהוא מצווה את בלעם – "לא תאר את העם כי ברוך הוא" ( כב, יב), וכן, בדברי המסקנה אליה הגיע בלעם עצמו: "מה אקב, לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ה'" (כג, ח). גם הקרבת ארבעים ושניים קרבנות בשלושה מזבחות, לא עזרה לו לקלל.

על חשיבות פרשת בלעם נאמר: "תנו רבנן: סידרן של נביאים… משה כתב ספרו {התורה}, ופרשת בלעם ואיוב" (ב. בתרא יד ע"ב).

הריטב"א אומר בחידושיו, בנוסף למסופר בתורה על בלעם, משה כתב פרשה בפני עצמה בה האריך בנושא בלעם.

חכמים אף "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב). כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק עם קריאת שמע מידי יום ביומו פעמיים.

מפרשת בלעם אנחנו לומדים שלושה יסודות בעיקרי האמונה:

א. הקב"ה מתערב בנעשה בעולם, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא).כל זאת בניגוד להשקפה הבלעמית והחברה היוונית מערבית הרואה באדם את המרכז, הפועל בעולם כרצונו.

התפיסה האמונית, רואה את הקב"ה במרכז, המנווט כרצונו הטוב.

ב.  אמנם, גם לאדם יש יכולת לפעול אם כי מוגבלת, בבחינת דברי רב הונא: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י ע"ב). בלעם רוצה ללכת עם שליחי בלק כדי לקלל את עמ"י, אבל ה' אוסר עליו תחילה ללכת – "ויאמר אלוקים לבלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). מאוחר יותר, הקב"ה מאפשר לו ללכת, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, בה הוא עובר את הבירור האמוני  עד תום, בו הוא כבר לא מבקש לקלל את עמ"י כבעבר, אלא מברך אותו: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

אמנם, בלעם לא הצליח לקלל, אבל הצליח לקלקל, כאשר יעץ לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שגרם למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל, ובעיקר משבט שמעון.

ג. בפרשה, קיים עוד יסוד חשוב: האמונה בגאולה ע"י מלך המשיח, אליה אנו מצפים ומייחלים.

רבנו אוה"ח הק'  מרחיב את היריעה על תהליך הגאולה לאור הנאום האחרון של בלעם.

 רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל…" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה… שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזהר". יש לעיין בדברי קודשו.

רות המואביה ממנה יצא זרע בית דוד ומלך המשיח, היא נכדתו של בלק מלך מואב.

את  הבוקר אנו פותחים בברכת בלעם: "מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (כד, ה)., עליה נאמר: ויהפוך לך ה' אלוקיך את הקללה לברכה, לכן עמ"י משופע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כדברי רבי יוחנן (סנהדרין קה ע"ב).

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" (לקח טוב).

דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

בלק היה שונא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד מישראל, היות ונאסר על עם ישראל לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירשה" (דברים ב, ט. מדרש רבה פרק כ' ז').

בלעם  = בלע עם – רצה לבלוע את עם ישראל. (תרגום יונתן בן עוזיאל).

בל-עם + ב-לק = בבל {ארץ המוצא של שניהם} + עמלק.

שניהם ביקשו להיות גוג ומגוג, ולהילחם נגד ישראל (החיד"א).

באחרית הימים, מלך המשיח יכבוש עוד ג' מדינות:

עמון, מואב ואדום, הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני (רבנו אוה"ח הק').

רבנו "אור החיים" הק' אומר: "וזולת הליכת בלעם, שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר, אלא באחרית הימים… הרי נתקיים שהלך לארותו {לקללו} לבלק, לקיים: 'חרבם תבוא בליבם" (רבנו אוה"ח הק'. כב, ו).

רבנו מדגיש: "פיו הכשילו במאמר 'ארה לי' – לארר את בלק. וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סיבה שישוב בלק למדיין, ושם נפל בחרב". כלומר, במילים 'ארה לי', הוא קילל את עצמו, דבר שהתקיים בו הלכה למעשה.

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל את עם ישראל: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, ו).

בדברי בלעם המספר על מטרת שליחות בלק, ניכרת עוד יותר שנאתם התהומית שלו ושל בלק לעם ישראל:  "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במ' כג, ז). בלעם ביקש לקלל את השורשים של עם ישראל, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהריים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

בביטוי "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו" (כג, ט), הוא מתכוון לאבות {"צורים"}, ולאימהות {"גבעות"} ע"פ רש"י.

רבנו אוה"ח הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במ' כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מה-ז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ירשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח) – באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

 ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק: "כי צריך אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במדבר כד, א). .דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלוקים".

רבנו אוה"ח הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במדבר כג, ה), אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

 רבנו אומר בהמשך: הקב"ה שם מחיצה בפי בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. ובלשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם…".

 רבנו אוה"ח הק' אומר בהמשך (במדבר כד, א): "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… –  לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו…".

רבנו אוה"ח הק' אומר על רשעות בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, יב).

בלעם רצה להמשיך ברשעו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרית טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה, יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל, תגיד עליו. אלא שנתאווה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך".

על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

ה'חתם סופר' (יורה דעה סימן שנו) אומר, שחשיבות פרשת 'בלק', נובעת מכך שלכל דבר בתורה יש עדים, החל מאדם וחוה בגן עדן, דרך האבות, וכלה בגלות מצרים וקבלת התורה וכו', היות והכל עבר מדור לדור.

פרשת ניסיונות בלק ובלעם לקלל את עמ"י, תוכננה במסתרים, ומשה רבנו שמע על כך לראשונה, מפי הקב"ה. משה רבנו ראה בזה מסר חשוב לדורות הבאים, לכן החליט לכתוב אותה.

המסר: בכל דור ודור, לגויים יש תכניות שטניות נסתרות נגד עם ישראל, אבל הקב"ה "עושה נפלאות לבדו" לעם ישראל, ומצילנו מידם, מבלי אפילו שידענו על כך.

"על הפס' בתהלים "לעושה נפלאות לבדו – כי לעולם חסדו", רק הקב"ה 'לבדו', יודע כמה הגויים רעים וחטאים נגד עם ישראל, כפי שעינינו רואות בשנים האחרונות, אבל הקב"ה מבטל את מזימותיהם 'לבדו', מבלי אף שנדע, ועל כך יאמר: "כי לעולם חסדו". 

"ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם,

לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במ' כב, יב).

האדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה אומר: תפקידנו רק לברך אחרים, ולא לקלל.

המברך את חברו – הקב"ה מברכו וכן להיפך, ככתוב אצל אברהם:

"ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג).

רבנו אוה"ח הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו: 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעם ישראל מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

רבנו אוה"ח הק' מיישב את השאלה: הרי הקב"ה אמר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשיםקום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי שרואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

הגאון מוילנא מיישב את השאלה הנ"ל בדרך הבאה: הוא מבדיל בין המלים "עמהם", לבין "איתם". עמהם – ללכת עמהם באותה דעה. "איתם" – ללכת איתם, אבל לא באותה דעה. בהתחלה, ה' אמר לו: "לא תלך עמהם" {באותה דעה}. בפעם השניה, ה' אמר לו: קום לך איתם" {אבל לא באותה דעה}.

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה…". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עם ישראל, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה. גם בספר דברים  (כו, ה): "ארמי אובד אבי", רומז תרגום יונתן שבלעם הוא לבן (ע"פ השל"ה, בלק).

הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעם ישראל, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

בלעם = בלע עם. בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עם ישראל, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עם ישראל לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

בלעם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה של עם ישראל, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, בבחינת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", המהווים את סוד קיום עם ישראל בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דברים, כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם, הפכה לברכה שהתקיימה בעם ישראל.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך". (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את  אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עמ"י בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו. ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. אם היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם שברך את עמו שלא יפגע ע"י עמ"י, ובפרט שהקב"ה ציוה את בני ישראל שלא לצור את מואב: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט).

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, ככתוב אצל אברהם: "ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג). וכן להיפך.

"מידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (סוטה, א ו). במשנה הנ"ל, מלמדים אותם חז"ל, שהקב"ה נוהג בעולמו בשיטת "מידה כנגד מידה".

אתה מברך אחרים – מברכים אותך. אתה עוזר לאחרים – עוזרים לך.

 אתה מתפלל על השני – אתה זוכה שתפילותיך יענו תחילה,

 ככתוב: "כל המבקש על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה" (בב"ק צ, ע"ב).

 אתה מכבד אחרים – יכבדו אותך, בבחינת דברי בן זומא (אבות ד, א): "איזה מכובד – המכבד את הבריות", שנאמר: "כי מכבדי אכבד – ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל).

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

בנאום השלישי של בלעם (במ' כד, פס' א – יג), מתוך ארבעת נאומיו, בלעם אינו פונה לכשפים כמו בשתי הפעמים הקודמות: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו" (כד, א). בלעם הפנים את אשר אמר לו הקב"ה במפגש הראשון: "לא תאור את העם – כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו אוה"ח הק' אומר שגם פה בלעם ניסה להתחכם, והחל להזכיר עוונותיהם של ישראל שהיו במדבר, בבחינת הכתוב: "וישת אל המדבר פניו". בפירוש השני, אומר רבנו: מדבר = דיבור. הזכיר להם את עשרת הניסיונות שניסו את ה' ע"י דיבור במדבר.

רבנו אוה"ח הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו אוה"ח הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

רבנו גם מציין שהמלאך היה זה שברך את עם ישראל מתוך פיו של בלעם, בו נתן הקב"ה מפסק, כפי שהסביר רבנו על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כג, ה), היות ובלעם אדם משוקץ.

"וירא את ישראל שוכן לשבטיו".

כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה.

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעם ישראל, החליט לא רק לא לקללם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו,

 הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותם.

רבנו אוה"ח הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעם ישראל, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים. {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה}

שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו, לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד, מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}. או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם}. או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפסוק "יזל מים מדליו". "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפ' "ותהי עליו רוח אלוקים". מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מב"י הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה. כלומר, כאשר תעבוד את ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו", ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במ' ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. 

רבנו בחיי מסביר את הפס' הנ"ל לאור דברי הזהר ו"שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח). כנגד הנוסחים השונים בתפילות לפי עדות, ישנם שנים עשר שערים בשמים, כך שיש לכל שבט את השער שלו, דרכו עולה התפילה.

 בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (במ' כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו.

לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, ייחודיות משלו השונה משאר האנשים,

בהתאם למה שקיבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו,

אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב, יט).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…

מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (במדבר כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחווה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי המדרש הרבים, המלווים את עם ישראל מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בני ישראל. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצות עשה של  'ואהבת לרעך כמוך', והריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי". רבנו האר"י ממשיך ואומר: "כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתי הכנסת הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורת אלוקים חיים מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עם ישראל כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…". לכן, אין פינה בעולם שאין בית כנסת, ובארץ ישראל, רבבות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל ישוב.  

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

פירוש א. "אוהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב). רש"י מפרש: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

רבנו אוה"ח הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו אומר: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן בטור י"ד = {יורה דעה} סימן רמ"ה, בבחינת הכתוב: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה". {י"ד = יורה דעה}. בלימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} – תלויה הגאולה {רמה}.

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעם ישראל: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "ה' אמר לשכון בערפל".

בעל הטורים אומר: "מה טובו אהלך יעקב – לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם,

במשנת רבנו "אור החיים" הק'.

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע ה' / כארזים עלי מים" (במדבר כד, ו).   

  • "כנחלים נטיו".

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה, כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם…" (שבת נו ע"א). 

רבי משה פרנקו ע"ה, כותב בספרו "מאור החיים" בשם רבו רבנו אוה"ח הק' על שמואל הנביא: "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים. תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'.

 מוסר השכל: עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי להפיץ תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את העדרים הצמאים לדבר ה',

 השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו רבנים רבים מכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר,  כדי להעביר את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא. ב"ה, שגם לנו יש חלק בכך.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת…".

  • "כגנות עלי נהר".

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה, כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

  • "כאהלים נטע ה'".

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם" כדברי קדשו. כלומר, הם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים". השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שכל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כנ"ל לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", כדברי קדשו. השבח לבורא עולם שעינינו רואות, שמחות ומשתאות לנוכח רבבות תלמידי ישיבה היושבים והוגים בתורת אלוקים חיים, בכל אתר ואתר בארץ ישראל.

  רש"י הק' מסביר את הביטוי "כאהלים – כתרגומו = בושמיא. כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות".

  • "כארזים עלי מים".

הקבוצה הרביעית בדירוג היא: תמכין דאורייתא – התומכת כלכלית בלומדי התורה. היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון", ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים", שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים, ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". וכדברי קדשו על התומכים בלומדי התורה: "ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומד תורה, חולק עמהם שכר כידוע. והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה – זאת התורה, ואפילו העוסקים בענין עולם הזה".

רבנו כותב בהמשך: "וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא  לבדו יקרא פרי כדברי הזהר".

רבנו אוה"ח הק' אומר על הפס' "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך" (דברים לג, יח): "אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה. והטעם, כדי שיתקיים יששכר באהלו, כאומרו 'ויששכר באהליך". בהמשך אומר רבנו על הביטוי: "שמח זבולון בצאתך". סוחר היוצא לעבודתו, אינו יודע אם יצליח בעסקיו. זבולון לעומת זאת, מובטח לו שישמח ויצליח בעסקיו, היות והוא שליח מצוה, כדי שיששכר ישב וילמד תורה. 

  • "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפס' "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות ולחדש משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "ואירסתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

רבנו אוה"ח הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

"כארזים עלי מים"הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 רבנו אוה"ח הק' ייחס את הכתוב לעיל "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה, לתומך בו כלכלית. נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן מקיימות.

להלן השיטות השונות בנידון:

  • רבנו אוה"ח הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.
  • בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".
  • רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו אוה"ח הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית, יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.
  • רבנו משה גלנטי – תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות, לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".
  • ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.
  • בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

שני סיפורים להדגמה.

  • רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא, הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר נאה ויפה.
  • לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א. חתנו סיפר, שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, הוא החזיר את מלוא התמיכות הכספיות אותן קיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעת רבי משה גלנטי. החתן גם סיפר, שחמיו נבחר לתפקיד ללא שביקש תמיכה מחברי וועדת הבחירות, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה. את השתדלותו הוא עשה, בהגשת טופס השתתפות.

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

אראנו נפלאות

לרבנו חיים בן עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

רפואת העיניים – בזכות רבנו "אור החיים" הק'.

את מעשי נסים הבאים, סיפר הרב שלמה גשטטנר, מו"צ ב"עדה החרדית" (מתוך "המודיע").

א. מעשה ביהודי אחד כבן 50 שסבל מסוכר בדם. האיש ביקר אצל טובי הרופאים כדי להתגבר על מחלתו, אבל לשווא. הוא גם ניסה תרופות טבעיות להורדת רמת הסוכר, אבל גם זה לא עזר.

מצבו הלך והחמיר, עד שלמרבה הצער, הסוכר הגיע לעיניים, ומאז רמת הראיה הלכה וירדה, עד שהפסיק לראות רח"ל.

האיש קיבל את מצבו החדש כל כך קשה, עד שהפסיק לצאת מהבית.

אחד מידידיו שרצה לעזור לו, הציע לו לעלות להתפלל בציון רבנו "אור החיים" הק' בהר הזיתים, אולי משם תבוא הישועה. מרוב ייאושו ותסכולו, האיש סירב, היות ולא האמין שקיימת תקוה למצבו.

החבר לא הרפה ממנו. הוא לקח אתו שני חברים נוספים, וביחד הם "לקחו" אותו לציון רבנו אוה"ח הק' בהר הזיתים.

כאשר העיוור התחיל למשש את הציון, הוא פרץ בבכי קורע לבבות, והרגיש שהוא מתחבר בכל נימי נפשו לצדיק.

הוא ביקש מהקב"ה שישיב לו את מאור עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מהספר "אור החיים".

בתום התפילה, האיש שב לביתו בהרגשה טובה, שאכן תפילתו התקבלה. הדבר הראשון שביקש מבני ביתו, שיקריאו לו קטעים מפירושו לתורה של רבנו אוה"ח הק'.

להפתעתו ולשמחתו הרבה, ביום השלישי לביקורו בציון, עיניו נפקחו, והחל להבחין בין יום ולילה.

ימים ספורים אח"כ, החל לזהות דמויות, ותוך שבועיים, החל לראות כבימים ימימה.

האברך וב"ב, עשו סעודת הודיה גדולה, כדי להודות לקב"ה ורבנו "אור החיים" הק' עבדו, שבזכותו, זכה לישועת חייו.

מאז, האברך הכניס לסדר הלימוד היומי שלו, את הלימוד בספר "אור החיים". האברך "הדביק" בלימוד "אור החיים" את בני ביתו, ואת חבריו לכולל.

ב. אישה אחת עיוורת, ששמעה את הסיפור על הנס שנעשה לאברך ששב לראות בזכות רבנו "אור החיים" הק', ביקשה מבעלה שילך לציון הקדוש ויעתיר בעדה.

כדרכם של בעלים צדיקים, הבעל שמע בעצת אשתו, ועלה לציון הק'.

הוא קרא את כל התהלים וקטעים נבחרים מהספר "אור החיים" בהתרגשות רבה, והתחנן לפני בורא עולם שיעתיר לתפילותיו, ויאיר את עיני אשתו, כשם שאותו אברך התרפה בזכות הצדיק. הבעל הבטיח ללמוד מידי יום ביומו את פירוש "אור החיים" לתורה.

גם פה הצדיק לא אכזב, והאישה שבה לראות בצורה הדרגתית.

בתום שבועיים, עיניה חזרו להאיר כבימים ימימה.

בני המשפחה עלו יחד לציון, ועשו סעודת הודיה לקב"ה ולשליחו הנאמן, מורנו ורבנו מאור עינינו – רבנו אוה"ח הק'.

שיר לכבוד רבנו "אור החיים" הקדוש זיע"א.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

פזמון:

     אור החיים קודשנו / כתר תורה לראשנו.

             נגילה במורנו / ונשמחה ברבנו.

         

א. רבנו חיים בן עטר / עינינו בתורה הוא פתח,

   ובזהר רקח מרקח / "לב נתיבות" סלל וצלח.

 

ב. התקדש בעשר ספירות / מעלות טובות נאות

    הוא זכה ל"טל אורות" / בסודות ההיכלות.

 

ג. ברינה ובזמרה / נהללה את מרנא,

   אור החיים רבנא / בשירה ובזמרה.

 

ד. תורתו מאירה / כמנורה הטהורה,

   בעלמא דארעא / וברקיעא מעליא.

 

ה. קובעי עתים בתורתו / בקדושה ובטהרה,

    יזכו לאורה ושמחה / מפי בעל התעודה.

 

ו. השוקדים בתורתו / אור יקרות יעטו,

   בחכמתו ישכילו / ובתורתו יתקדשו.

 

ז. להולכים בהנהגתו / מתוך יראה וענווה,

   יזכו לחולקא טבא / במתיבתא דרקיעא.

 

ח. כתר זהב הוא שזר / אור תורתו במערב זרח,

    ובמזרח הוא בחר / ובהר הזיתים הוא שכן.

מדרש שיר.

כותרת השיר: "אור החיים קודשנו".

הכותרת משקפת את קדושתו של "אור-החיים" הק' הנמנה על ארבעת האישים המכונים "הקדוש", והם: רבי יהודה הנשיא – רבנו הק',  האר"י הק',  השל"ה הק', ו"אור-החיים" הק'.

על כך כותב האדמו"ר מצאנז בעל הדברי חיים: "ולכן בעל אור החיים נשמתו בגנזי מרומים, בוודאי חיבר ספריו ברוח הקודש" (שו"ת דברי חיים חלק ב' יו"ד סימן ק"ה). כנ"ל דברי "הערבי נחל".

רבנו מתייחס בפירושו לרוח הקודש וכך הוא כותב: "וכל דבריהם ז"ל ברוח הקודש נאמרו, והם דברינו עצמם" (ויקרא י"א).

מבנה השיר.

השיר הוא בעל 8 מחרוזות כאשר כל מחרוזת מורכבת מארבעה טורים. המספר 8 מסמל את העולם שמעל הטבע. כידוע, רבנו "היה מיורדי המרכבה" כדברי הבעש"ט. רבנו עשה ניסים מעל הטבע בימיו, וגם אחרי מותו, רבים וטובים נושעו בזכותו.

תרשים זרימה:

השיר בנוי על פי תרשים זרימה כאשר שני הבתים הראשונים מתייחסים לגדולתו וקדושתו בעולם הספירות וההיכלות {"לב נתיבות", "טל אורות", "סודות ההיכלות"}.

הביטוי "רקח מרקח" לקוח משירו של רבי יעקב אבן צור – היעב"ץ שכתב על הנגיד רבי משה בן עטר אביו של רבנו "אוה"ח הק' בספרו "לשון לימודים": "נדף שמו הטוב כמו מור למרחוק… בטוב מידות מדובר בו נכבדות".

בבית השלישי – פועל יוצא מגדולתו: עלינו להלל את רבנו.

הבתים ד' ה' ו' ז' מתייחסים בצורה הדרגתית אלינו איך נוכל להגות בתורתו המאירה כמנורה הטהורה, שבהתחלה קובעים עיתים בתורתו (בית ה') אח"כ כבר שוקדים בתורתו (בית ו') ואח"כ משתדלים ללכת בהנהגתו (בית ז').

הבית האחרון: "כתר זהב הוא שזר".

רבנו עסק באמנות שזירת  פנינים בתורה, בהתחלה במערב – במרוקו, ואח"כ במזרח – א"י, כדברי  המשורר רבי יהודה הלוי "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב".

מצבת רבנו "אור החיים" הקדוש.

השיר בו פותח רבנו אוה"ח הק' את פירושו לתורה.

"בעזר יוצר אורה / אבאר פירוש התורה / לייחד שמו הנורא.

אשר עשנו מראשית/ ויעצנו וקראנו ראשית/ לעסוק בנועם ראשית/

אתחיל לבאר ספר בראשית".

מעשי  ניסים בזכות רבנו "אור החיים" הקדוש.

ביום ההילולה הקרוב, רבבות מעם ישראל יפקדו את ציונו הקדוש של רבנו חיים בן עטר זיע"א, המכונה "אור החיים" הק' על שם פירושו לתורה.

 הציון שוכן כבוד בהר הזיתים בירושלים, ורבים פוקדים אותו במשך השנה, ובפרט בראשי חודשים. בערים רבות בארץ, מקיימים את ההילולה המסורתית לצדיק, המלווה בחידושי תורתו, כאשר ברקע פייטנים וסעודת מצוה כיד המלך. אודה את ה' על כך שזיכני להפיץ את תורת אוה"ח הק'. בעיר נתניה אף זכיתי לשמש כרב ביכנ"ס וביהמ"ד ע"ש "אור החיים" הקדוש, בו התקיימה פעילות תורנית ענפה.

רבנו חיים בן עטר זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת משה רבנו – ז' באדר, וכן ל"ג בעומר של רבי שמעון בר יוחאי, בבחינת "החוט המשולש לא במהרה ינתק". (קהלת).

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים:

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך: "על כן משחך אלוקים אלוקיך, שמן ששון מחבריך". הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח = ח-מ-ש {מספר שמעל המזל}, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך", וכן בשיר שכתבתי: "אור החיים קודשנו" לכבוד "אור החיים"  שיובא להלן.

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון, ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ובקשתנו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכותו.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).

להלן מבחר מעשי ניסים הקשורים ברבנו "אור החיים" הקדוש, ובפרט לשוקדים בתורתו, ומקושרים בנשמתו.

  • מעיין הישועה.

 מסופר על יהודי בשם ישועה שספורטס מהעיר סלי שבמרוקו שהיה עשיר מופלג אבל עם הארץ. הוא קנה פרדס מערבי ובו שני מעיינות שהתייבשו מיד לאחר הקנייה. האיש פנה ל"אור החיים" הקדוש שמזג לו כוס מים אותו שתה ללא ברכה. הצדיק אמר לו: ישועה, עתה אני מבין את סיבת התייבשות המעיינות. כתוב בתהילים: "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה".  המעיינות התייבשו היות וישועה לא מברך. (באדיבות החכם והפייטן המהולל הרב מאיר עטייה שליט"א).

נוטריקון המילה ב-ש-ש-ו-ן,  ב' ש' = ברכות שתיםשון = שהכל ובורא נפשות.

ישועה קיבל על עצמו לברך בכוונה כדעת רבנו.

ישועה זכה שהמעיינות ישובו לנבוע כבימים עברו, בזכות הכוונה בברכות, כדעת רבנו אוה"ח הק'.

  • קדושת ציון "אור החיים הקדוש"

ו"פרי חדש".

לאחר מלחמת תש"ח, הירדנים הרסו את המצבות בהר הזיתים. כאשר ניסו להרוס את ציון "אור החיים" הקדוש מחבר "פרי תאר" על ש"ע יורה דעה,  ורבי חזקיה די סילויא  מחבר "פרי חדש"  על ש"ע יורה דעה, הטרקטור התהפך ונהגו נהרג במקום. כשעלה נהג אחר על הטרקטור גם הוא נהרג. פועל ערבי שניסה לנתץ את המצבה בפטיש נהרג. הירדנים הבינו סוף סוף שלפניהם –  טמון איש קדוש דבר ששמר על המצבה המקורית. כיום,  הוקם שביל עד הציון.

ג. "והסירותי מחלה מקרבך" – בזכות "אור החיים".

לפני מספר שנים, השתתפתי בהילולת רבנו בהר הזיתים עם חברי קהילת "אור החיים" הק' מנתניה בה שימשתי כרב. למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה – 41. הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.

פתרונם היחיד היה: מקלחת קרה להורדת החום  ואקמול. לאחר כשבועיים של תפילות, חלמתי במוצ"ש והנה "אור -החיים" הקדוש ניצב בזווית ליד מיטתי ומכריז שלוש פעמים: "אבקש להסיר את המסכים מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש ישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א שביקר אצלי בשבת, ביקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש. רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".

למחרת, נעשו לי בדיקות דם כבכל יום – והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה: "אתה בריא".

הסיפור הנ"ל פורסם בעלון ע"י הרה"ג אברהם בן חיים חתנו של הרה"ג יעקב יוסף זצ"ל. הרב אשר דדון קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו: "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:

באותה שבת דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות, הוא נפטר. כלומר, רבנו אוה"ח הק' ראה שלא יכל לעזור לו, לכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר" כפי שראית בחלום.

       בברכת – "להתהלך לפני אלוקים – באור החיים".

משה א. שמיר    –   0523-240-298. Shamir240298@gmail.com   

לע"נ הצדיקים: אמו"ר הרה"צ יוסף בר עליה. סבי החכם השלם הרב אברהם בר אסתר. זקני המלוב"ן הרה"ח רבי מסעוד אסולין. רבי יוסף אבינעים, רבי ישראל בר חניני. זוהרה בת חניני. עליה בת מרים. חניני בת מרים. בתיה בת קנדוב. רבי יששכר בן נזי

 לזיווג הגון: הילה בת רונית. אשר בן זוהרה. אסף בן אלישבע. מיכאל מאיר בן זוהרה. מרים בת זוהרה. שרה, דניאל וירדן – ילדי מרלין. זהר והדר בנות שרה. חן בת דליה.

                           

 

 

 

 

.

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר