המיסיונר מרקהיים


המיסיונר מרקהיים-היהודים והמיסיון האנגליקני-אליעזר בשן

המיסיונר מרקהיים

בשנים 1854-1852 פעל במרהיהודים במרוקו והמיסיון האנגליקניוקו אדם בשם ח״א מרקהיים, יהודי יליד קרקוב, שהתנצר על רקע מצוקה כלכלית. הוא הוגדר על ידי שולחיו, האגודה הלונדונית, בתור ״שליח נודד״, והיה מיועד לפעול בחוף הצפוני של אפריקה.

לפני בואו למרוקו מילא שליחות מיסיונרית באיזמיר, ומ־1850 בתוניס ובערי אלג׳יריה אוראן ותלמסאן." חכמי תלמסאן אסרו לרכוש ספרים שהוא הפיץ שם. בהגיעו לטנג׳יר עם אשתו, קבע בה את מושבו הזמני, והתייצב בפני הקונסול הבריטי ג׳והן דרומונד האי.

בהסתמך על ההמלצה שהביא מלורד פלמרסטון, ובהיותו בעל חסותה של בריטניה, הצטייד בהמלצה מהקונסול במטרה לקבל סיוע מסגני הקונסולים הבריטיים במהלך סיוריו. בשנת 1852 ביקר בערים השוכנות לחוף האוקיינוס האטלנטי: ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, קזבלנקה, אזמור, מאזאגאן, סאפי ומוגדור, וכן בערים השוכנות לחוף הים התיכון ממזרח לטנג׳יר עד תוניס.

דרומונד האי ביקש מסגני הקונסולים לדווח לו על ביקורי מרקהיים. לפי דו״חות שנשתמרו בארכיון הבריטי, שהה מרקהיים יומיים בביתו של סגן הקונסול בעיר לאראש, ולא ביקר אצל שום יהודי. באמצע נובמבר 1852 ביקר ברבאט, ועל סמך המלצתו של דרומונד האי אירחו סגן הקונסול הבריטי בביתו במשך שישה עשר ימים. בעקבות בקשתו להציגו בפני יהודים, הופגש עם יהודי משכיל, אחיו של בנקאי. בשיחה הטיח היהודי במרקהיים כי אין הוא מבין את הדת היהודית, דבר שהכעיס את השליח, וזה האשים את היהודי בבורות. הוא נפגש גם עם הרב הראשי של הקהילה. מרקהיים ביקש לעבור לסלא, הקרובה לרבאט, נפגש עם המושל, אבל לא ביקר במלאח. מכר בה ספרים אחדים ולא הטביל אף אחד ( ראה תעודה  3). במוגדור שהה ארבעה ימים, מכר ספרי מיסיון תוך הבטחה שאין בהם דבר בגנות ההלכה והאמונה היהודית. כיוון שהוכח ההפך, ביקשו הקונים היהודים להחזיר לו את הספרים. מרקהיים סירב, והכחיש את דבריו על תוכנם. בכל הדיווחים נכתב שהאיש לא נהג בנימוס, והתנהגותו היתה רגשנית ומוזרה.

תעודה מספר 3

 

14 בדצמבר 1854. הקונסול הבריטי ברבאט, ויליאם ג׳ימס אלטון, מדווח לג׳והן דרומונד האי על ביקורו של מרקהיים בעיר זו בנובמבר 1852. בזכות ההמלצה שהעניק דרומונד האי למרקהייס, איכסנו אלטון בביתו, והפגישו עם יהודי נכבד.

מרקהיים התווכח עם האחרון בעברית וכל אחד מהם טען לבורותו של זולתו בהכרת היהדות. מרקהיים פגש גם את הרב הראשי של העיר. ביקר בעיר סלא, נפגש עם המושל אבל לא הלך למלאח של היהודים. חזר לטנג׳יר בדרך היבשה מלווה על ידי חייל. כנראה מכר ספרים אחדים אבל ספק אם מישהו התנצר. לדעתם של יהודים, התנהגותו של מרקהיים היתה גסה.

Rabat December 14th 1854

J.H. Drummond Hay Esquire Tangier

Sir,

I have the honor to acknowledge the receipt of your despatch of the 5th instant, and in reply I beg to inform you, that Mr Markheim, the person you inquire about, arrived here in the middle of November 1852, and on account of the letter of recommendation you had given him, I invited him to take up his residence in my house, during his stay here, which I think was sixteen days, during this period, upon several occasions, 1 thought his conduct most extraordinary, and I mention some parts of it I recollect.

Soon after Mr Markheim's arrival, he requested me to introduce him to some of the respectable Jews of this town, and I sent for one, named Isaac Majuty (a brother of the Monopolist of bank) who I consider very intelligent, this person and Mr Markheim entered into a discussion in Hebrew, and in a short time Mr Markheim became very much excited, he requested my son (who with myself was present) to tell Majuty in Arabic, that he Mr Markheim said, he was a jackass and a fool, which my son declined doing; Mr Markheim then said that Majuty, had had the impertinence to tell him, that he Mr Markheim did not understand the Jewish religion, as well as he Majuty did, and Mr Markheim said he thought it was my duty to send Majuty to thBasha, and that the Basha should send for the chief Rabbi, and before him, Majuty should retract his words, and if he refused, that I ought to insist upon the Basha punishing him; I of course said that I could not act as he desired.

After witnessing his conduct with regard to Majuty, I did not introduce him to any other Jews; but one day, he brought the chief Rabbi to my house, and his manner during their conversation was similar to what it had been with Majuty.

Mr Markheim requested me to go over with him to Sallee which I did. Accompanied by my son, when we had nearly reached the gate of the town, Mr Markheim said, in the most emphatic manner, "now I hope that you and you" (addressing me and my son) "and I may be insulted, and then a squadron will be sent down and the rascally Moors will get a thrashing, which they deserve, as the Bishop of Gibraltar says"; we entered the Moors town, visited the Governor, and a Moor named Hadj Cassem, and returned without being insulted; we did not enter the Jews town, as Mr Markheim did not express a wish to go there.

When Mr Markheim had determined upon going to Tangier by land, mules were brought for him to hire for that purpose, and he prepared to mount one, and said he would ride outside the town to try it, I requested him to wait until my soldier came (who was not in the house at the moment) and he should go with him, he said he wished to go by himself that he might be insulted, and that would give me some trouble, I told him that after what he had said, if he went without my soldier, and was insulted, he could not expect redress, and he waited for the soldier who went with him.

Those Jews with whom I conversed regarding Mr Markheim's visit, appeared to think him as a person of very violent temper; 1 believe he sold some books here, but I am not aware that he made a convert to Christianity.

I have &c.

(Signed) William James Elton

מרקהיים היה איש ריב ומדון, והסתכסך עם דרומונד האי ועם תומס ריד השני בהיררכיה הקונסולרית בטנג׳יר. הוא העליל עליהם עלילות שווא: על ריד העליל כי חילל כבודן של נשים ובנות יהודיות, ואת דרומונד האי האשים כי הסית לשדוד את ביתו וכי התייחס ליהודים באכזריות.

על נושאים אלה נערכה התכתבות ענפה בין מזכירות האגודה, משרד החוץ והנוגעים בדבר במרוקו. התכתבות זו, שהתנהלה בין 16 בספטמבר 1852 ל־2 ביוני 1855, זורה אור נוסף על מעשיו של מרקהיים במרוקו, וכן על יחסם של הדיפלומטים הבריטים לפעולות המיסיון.

המיסיונר מרקהיים – היהודים והמיסיון האנגליקני

 

היהודים במרוקו והמיסיון האנגליקניג׳והן דרומונד האי, שיחסיו עם יהודי מרוקו היו טובים, והוא נחלץ לעזרתם בשעות של מצוקה, ביקש ממרקהיים שלא יתערב באמונת היהודים, וכי אם ילמדם תנ"ך, יעשה זאת בדרכם של היהודים. זה המסר שהעביר למיסיונר באמצעות תורגמנו היהודי (ראה תעודה 4).

תעודה מספר 4

29 ביולי 1854. מכתבו של המיסיונר מרקהייס למזכיר האגודה הלונדונית. הוא כותב על נסיעתו לגיברלטר כדי להשיג מורה יהודי לבית ספרו, דבר שלא עלה בידו בגלל המכשולים שמציבים בדרכו מנהיגי היהודים, הרוצים שבני עמם יישארו ״בבורותם״. הוא מאשים בכך גס את ג׳והן דרומונד האי שתבע ממנו ללמד את התנ״ך ״בדרכם של היהודים״, על ידי מורה יהודי, ולא להתערב בחיי הדת של היהודים.

Tangiers, July 29th 1854

Rev. C.J. Goodhart My dear Sir,

In my last I could hold out no encouraging prospect of realizing my efforts with respect to the School, according to my intention therein expressed I continued my struggling endeavours and went over to Gibraltar to procure a Jewish Teacher, the result of which proves to me, that I cannot establish it for the present, until it please the Lord to remove the obstacles thrown in the way by those that are in authority, and who think it their interest that the people should be left in ignorance in order that their evil deeds may not be made manifest — artful machinations have been employed.

One for instance, it was thought that as a Missionary School I would not consent for the New Testament not to be taught in it — that difficulty removed, I was told by Mr Hay, that the Old Testament must be explained according to the "Jewish way", in fact the Jews must be the teachers and there must be no interference with them in their religion.

This he also communicated to his interpreter Jews, who spread it abroad, and my poor brethren in this Western Egypt dare not accept me as their Moses against our English Pharoah (sic). My Jewish friends in Gibraltar put me in possession of much secret undermining influence that is at work here to get me away — that no Jew will dare either to come to me or send his child to a School of mine — that nothing can be done that Mr Hay does not choose.

(Signed) H. A. Markheim

הדבר לא הניח את דעתו של מרקהיים, וכתגובה העליל על דרומונד האי כאמור לעיל. מרקהיים ביקר בגיברלטר בחפשו אחר מורה יהודי לבית הספר שהוא עמד לייסד, אבל נכשל. נראה שאף לא יהודי אחד ניאות לעבוד אתו. במכתבו למזכיר האגודה ששלחה אותו הגיע למסקנה שאינו רצוי כאן, ושאף יהודי אחד לא יעז לבוא אליו או לשלוח את ילדיו לבית הספר שלו, וכי ״אי אפשר לעשות כאן צעד כלשהו ללא הסכמתו של דרומונד האי״.

האחרון קיבל מזקני קהל טנג׳יר מכתב המלצה בשם כל הקהילה, המעיד על יחסים טובים בינם לבין הדיפלומט. דרומונד האי שלח מסמך זה לשר החוץ, כדי להזים את עלילות מרקהיים, ותבע מהאגודה לפטר את המיסיונר, ולכתוב כי האשמותיו חסרות כל בסיס. ואם יסרבו — ידרוש לחקור את הנושא עד תום, וכן איים לתבוע את האגודה על הוצאת דיבתו.

גם האגודה דרשה לחקור את הסכסוך כדי להגיע לאמת. בנובמבר 1854 התבקש מושל גיברלטר על ידי ממשלת בריטניה למנות את התובע הכללי שם לחקור בפרשה. ג׳ורג׳ בראון( Brown ) הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו ניסה לפייס בין הצדדים לאחר שמרקהיים הציע התפייסות.

בתחילת 1855 ביקר מרקהיים בעיר אלג׳יר, לאחר מכן בגיברלטר, ודומה שהתחמק מחקירה. בסופו של דבר ויתרה האגודה על החקירה לאחר שבאה למסקנה שהשליח שלה אשם, והפסיקה את שליחותו במרוקו. המכתב האחרון בנושא זה, שכתב משרד החוץ לאגודה המיסיונרית, הוא מיום 2 ביוני 1855, ונאמר בו כי שני הדיפלומטים ראויים לפיצוי על הפגיעה בהם.

זהו תקדים ראשון לסכסוך בין מיסיונר אנגליקני לבין הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה במרוקו, תופעה שתחזור בשנים הבאות בדרכים אחרות. בדיווחים שמסר מרקהיים לשולחיו, ושפורסמו על ידם, אין זכר למתיחות ששררה בינו לבין הגורמים במרוקו. הוא כתב על מצב היהודים במקומות שבהם ביקר. התרשמותו ממצבם העגום לפי דבריו, היתה זו:

א.  בין רבבת היהודים במוגדור אין אף אחד המסוגל להציע תרופה למחלות הפורצות שם מפעם לפעם, ובוודאי לא לרפא את החולים.

  • אין הם דואגים לחינוך נאות לילדיהם, למרות טענת הרבנים הזקנים שהם כואבים את מצבם הרוחני הירוד. לטענתו, יש יהודים בטנג׳יר השולחים את בניהם לבית ספר קתולי, אף כי הם מעדיפים חינוך בבית ספר פרוטסטנטי בשל האפשרות ללמוד תנ״ך. אבל אין באפשרותו למלא העדפה זו.
  • למרות הדיכוי וההשפלות תחת עולם של המוסלמים — אין היהודים מצליחים להתאחד. מסקנתו הייתה כי יש כר נרחב לפעילות מיסיונרית. הוא דיווח שבגלל עוניים של היהודים, מכר להם את הספרים במחיר נמוך מהנדרש.

האמין שאין הם משמידים אותם למרות החרם, אלא תולשים מהם דפים כדי ללמד את בניהם לקרוא. כדוגמה להצלחתו מספר מרקהיים כי זקן ושמו רבי יצחק, יליד פאס, שגר במרתף עלוב, קנה עותק של ״הברית החדשה״ בפרנק אחד, סכום השווה לסכום התמיכה השבועית שמקבל אותו זקן למחייתו.

הזקן אמר למרקהיים שהוא ובנו החולה יתפללו למענו לאריכות ימים בזכות העובדה שמכר לו את הספר במחיר מוזל.

על מיסיונרים שליחי כיתות שונות — אנגליקנים, מתודיסטים, ופרסביטריינים, שפעלו במרוקו בשנות ה־60 וה־70, התפרסמה ידיעה ב־1873 . זו אומרת שכבר 8-7 שנים קודם לכן הפיצו כיתות אלה חומר תעמולה בספרדית, בצרפתית, באנגלית ובעברית ומשערים שגם בערבית.

בין המפיצים היו גם נשים. קהל היעד היה ספרדים קתולים ויהודים. ילדים יהודים התגודדו סביב השליחים כדי לקבל פרוטות. הצלחת המיסיונרים התבטאה בהטבלת יהודי ״נכבד״ שתמורת הסכמתו הובטח לו תשלום יומי. הגורם הכלכלי לנכונותו של יהודי להתנצר ראוי לתשומת לב, והוא חוזר גם בשנים הבאות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 164 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר