פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15 המרות המוניות בפאם במאה ה-15
פרק ח: התאסלמות במאות ד.-16-15
המרות המוניות בפאם במאה ה-15
הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1465-1421, פקד בשנת קצ״ח (1438) על העברת היהודים בפאס למלאה הסמוך לארמון המלכות. כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. יהודים שסירבו לעבור למלאח התאסלמו.
מהם ששמרו על שמות המשפחה שלהם כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכשרונותיהם ובחריצותם.
לפי תיאורו של ר' סעדיה אבן דנאן את הקורות ביהודי פאס: יהודים שהתגאו הלכו למסגד הגדול ב-1440 וסתמו מקור המים הנובעים שם, ומלאוהו יין ונשתברו שם כל הלילה. ובאור הבוקר הלכו ונשאר יהודי אחד שיכור שנרדם. הגויים מצאוהו וכתגובה עשו פרעות ביהודים, וניצלו רק אלה שהתאסלמו (בניהו, תשנ״ג, עמי 48).
המרה ואפשרות לחזור ליהדות
בעקבות מרד שסיים את שושלת בני מרין בשנת 1465 המירו בפאס יהודים רבים. במקורות העבריים מכונה האירוע 'גזירות הרון', הכוונה לשני יהודים אהרן בן בטאש ואחיו שאול ששירתו את עבד אלחק אלמריני. הוא חוסל על ידי יריביו, כי גילה אהדה כלפי היהודים.
יהודים הועסקו בתפקידים ממשלתיים. הוא מינה את אהרן כגזבר ויועץ שלו. אהרון [הרון בפי המוסלמים] הואשם, כי ניצל את מעמדו בעיקר בקשר לאיסוף כספי המסים וחלוקתם. וכן נתן פירוש בלתי נכון לקוראן.
יהודים הואשמו בהעלבת אישה מוסלמית אצילה. ההמונים תקפו את הרובע היהודי, כפי שתואר על ידי רבי סעדיה אבן דנאן השני את הקורות בפאס בין השנים קצ"ח- רצ"א (1531-1438). בעת מחלוקות על השלטון בפאס היה מלך, ואחיו מורד במלכותו. במרד המליכו אחד מהם, ונשבע האחר שלא הומלך, כי אם יחזור למלכותו, ימנה רק יהודי כסגנו בשם הרון [אהרן]. ואמנם כך היה. היהודים היו גאים בהישג זה.
ועברו תורות חלפו חוקים ועשו מעשים שלא יעשו, ומכללם לקחו גויה נשואה והכוה מכות אכזריות…. עד שנתקבצו הגויים והרגו ביהודים מכת הרג… עד שהרגו הזכרים שלא נשאר מהם כי אם מי שהמיר כבודו בלא יועיל.
אהרן בן בטאש נהרג באירוע זה. בהמשך נאמר כי יאחר עשרה ימים קבץ המלך את כל המומרים, ואמר להם: ידעתי ונתאמת אצלי שלא לרצון המרתם כבודכם, על כן כל מי שירצה לחזור יהודי יחזור בגופו'. בין המתאסלמים היו יהודים אמידים, וצאצאיהם נחשבו בין האריסטוקרטיה הפיננסית בפאס. ביניהם משפחות כהן- סקלי [או סקאלי], שוקרון ועוד, מהם הידועים במוצאם היהודי עוד במאה ה-.20
המתאסלמים בפאס
יהודים ממגורשי ספרד שהגיעו למרוקו ובעיקר לפאס, מהם רבים שהתאסלמו, נחשבו עד קרוב לזמננו גורם כלכלי חשוב. מהם ששלטו על ענפי יבוא ויצוא, בייחוד עם אנגליה. עד עתה ידועות בשפחות מוסלמיות שדם יהודי זורם בעורקיהן.
לדברי הקונסול הכללי של צרפת במרוקו, בין המוסלמים במרוקו בעיקר בעיר פאס, המכונים Bildi [רבים Bildiyyin. הם סבלו מהגבלות, ולמרות עושרם- יוקרתם נמוכה. כך היה גם ברבאט. יש שהיו בעבר נוצרים ויהודים, ביניהם במשפחות חשובות.
האחרונים מרובים יותר, ומתחתנים רק בינם לבין עצמם. כינויים Toornadis. עד עתה מבחינים ביניהם ובין המוסלמים המקוריים. המתאסלמים שעסקו בצורפות התארגנו ב " חברה " נפרדת מהצורפים האחרים. בראשה עמד 'אמין' שנבחר על ידי החברים, הוא קבע את תנאי העבודה, השכר, המסים.
המטרה של החברה הייתה לשמור על האינטרסים הכלכליים, מניעת תחרות והסגת גבול, וכן עזרה הדדית, במקרה שאחד האומנים נקלע לקשיים. לפי סקר ב – : 1905 הסוחרים שהשתייכו לקבוצה זו בפאס מהוים 45 -46 אחוז מכלל הסוחרים ו-56 עד 58 אחוז מכלל הסוחרים הגדולים.
התאסלמותם של יהודים בפאס במאה ה- 16:
הייתה ידועה גם במאה ה-19, ונזכרת במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי ב-24 בינואר 1880 בעקבות האירוע דלקמן: לפי מכתבים שכתבו סוהרים יהודים בפאס היה אירוע מזעזע בעיר. יהודי מקומי בעל חסות של צרפת התווכח עם מוסלמי בשער העיר.
הוחלפו מכות והיהודי ברח. יהודים שהזדמנו למקום הותקפו על ידי ההמון, אבל הצליחו להימלט, חוץ מיהודי זקן שנתפש, הוכה ונשרף. הסולטאן ציוה על מאסרם של כמה מהמעורבים, ושמונה בעלי חנויות בסביבה שלא התערבו למען היהודי הזקן.
במכתב נזכר כי כבר ב-14 בפברואר אשתקד הודיע הכותב שמנהיגי הקהילה בפאס הביעו דאגתם שעלולה לפרוץ קנאות מוסלמית נגד היהודים, בגלל שכמה מהם קיבלו חסותה של צרפת ושל מדינות אחרות, וכתוצאה מכך הרשו לעצמם לנהוג בגסות כלפי מוסלמים.
אירוע מסוג זה במאה ה-16 גרם לשחיטת היהודים בפאס, שלא קיבלו עליהם להתאסלם. יש שם הרבה צאצאים של מתאסלמים, ששמותיהם מסגירים את מוצאם היהודי.