התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
על התנהגותם של אנשי הכת בכלל ועל הדרך בה נהגו לחוג את ימי־צומות אומר ר׳ אברהם הסבעוני: ״על דבר הצומות וזעקתם ולא זעקתם אלא ביטולם בעוונות מקצת החכמים התמידו לעשותם יום טוב יותר מימים טובים פסח וסוכות, ומוציאים ס״ת (ספרי תורה) ומברכים לבטלה. ומוסיף בז׳ ברכות והלל אשר לא כדת ולא השגיחו לדברי הפוסקים שאמרו שהם תקנת נביאים. וכתב אורח חיים שלא יתבטלו עד שיבנה בית המקדש והמבטלם, פורץ גדר ישכנו נחש, וכתב הרמב״ם ז״ל, סימני המשיח כשיקבץ את ישראל ויצליח במעשיו ובמלחמותיו ויבנה בית המקדש במקומו, זהו ודאי מלך המשיח והם עושים … ביום צרה ונאצה, ויום שרפת ההיכל עושים מרזחים רחמנא ליצלן.״ באותו מכתב מפרט ר׳ אברהם הסבעוני את פעילות הכת ואת השפעתה המזיקה. א. ר׳ אברהם הסבעוני מריץ מכתבים לכל הקהילות ומוכיח אותם על טעותם. הוא גם מזהיר אותם מפני התעשות עם השלטונות. כפי שהסברנו בפרק הדן ברקע ההסטורי, התקופה היא תקופת ביסוס שלטונו של מולאי ראשיד אחרי תקופה ארוכה של אנרכיה במדינה. הנסיך העלאווי, ממיסדי השושלת החדשה, היה רגיש לכל תנודה העלולה לגרור אחריה אי־שקט חברתי, ולבן משתמש ר׳ אברהם הסבעוני גם בנימוק זה על מנת ליסר את הסוררים ולהניעם לחדול ממעשיהם ולחזור בתשובה.
על אנשי קהילת מרקש הוא כותב: ״ואני כתבתי להם על דברי הבתי־כנסיות שנחרבו במאמר משנה למלך אשר שם בעוונות וקראתי קול בוכים, והיה בידי כתב שכתבתי להם על דברי הצומות אולי ישובו מדרכם לאחוז מעשה אבותיהם ומעשה נביאים, ולא נהיה כשתי תורות.״ בהמשך המכתב הוא עומד בפרוטרוט על הסטיות הדתיות ובין השאר הוא מציין שלמרות פניותיו לא שמעו לתוכחותיו ואף ביטלו את המנהג המקובל מדורי דורות בישראל לא לשחוט בהמות בא׳ באב, ולא לאכול בשר בימי בין המצרים, עד עבור תשעה באב. בצער הוא כותב: ״בדו מלבּם שבאו בשורות טובות ושחטו בשר.״ הוא מכון את חציו השנונים לעבר ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש: ״המחזיק במעוזם … שהעיז פניו כעד כל החכמים ואומר להדיוטות מוטב שנהיה מן המאמינים ולא מן הכופרים.״
על אנשי העיר סאלי – שבה היתה הביתה הקנאית והקיצונית ביותר – כותב הסבעוני אל ששפורטש שלאחר שחזר ״מנסיעות ההסברה״ שלו ברחבי המדינה מצא שהקהילה מחולקת לארבע כתות: ״כת אחת מתענה בפרהסיא, וכת שניה מתנגדת, עושים יום טוב גדול וחוגגים את ימי הצומות, כת שלישית צמים בצנעה שלא ירגישו בהם, וכת רביעית החליטו להתענות והפסיקו את צומם לאחר שביקרו אצלם ושכנעו אותם שאין צורך בצום, ואף הזמינו אותם לסעודה. אנשי כת זו בדרך כלל נענו להפצרות ואכלו ׳מפני הבושה׳.״
הסבעוני מתאר את החגיגות שערכו בימי הצום אנשי כת ב׳ המתעדים בפומבי לצומות. למסיבות ימי הצום הזמינו ״כלי שיר וכלי זמר, המנענעים ומצלצלים ומביאים משוררים גויים ולא מתייראים מפני הסכנה.״
הכת הראשונה שקיימה את הצום בפרהסיה, כללה בודאי את כל חכמי ורבני העיר, כל המנהיגות הרוחנית של הקהילה ור׳ אברהם הסבעוני קורא להם ״קהל ישיבתנו״. ובך מגדיר קבוצה זו הסבעוני: ״וקהל ישיבתנו יצ״ו (ישמרם צורם וינצרם) מחזיקים בצומות כמו שידענו שכולם תחכמוני ורבי פעלים מהצרי חקלא(מקובלים) קולעים אל השערה ולא יחטיאו כי גדל ערכם בתלמוד וליבון ההלכה כעומר נקי ת״ל (תהילה לאל).״
הנה כי כן אנו למדים שסאלי היתה לא רק עריסתה ומקום הורתה של הכת הקיצונית והקנאית ביותר, תחת שרביט הנהגתו של ר׳ יעקב בן־ סעדון, אלא גם מוקד התערות מרכזי שכיון והדריך את ההתערות לתנועה. ר׳ אברהם הסבעוני היה השאור שבעיסה, פעיל ומפעיל, עורך
מסעות שכנוע, מוקיע את התועים בדרכי החיים, מריץ מכתבים לקהילות ב־י־רות במרקש, מקנם, תדלה ועוד, כפי שהוא עצמו מעיד: ״וכשבאתי בטלטולי לכאן עיר סאלי״ או ״ואני כתבתי להם״ או ״וכתבתי תוכחות ג־דלות לדיינים ולכל הקהל״ ועוד.
סביר להניח שסאלי היתה מוקד מרכזי לפעילות עד התנועה השבתאית, משתי סיבות:
- סאלי היתה באותם ימים מרכז רוחני, תרבותי, מסחרי וכלכלי גדול.
2 מקומה הגיאוגרפי. השנים בהן אנו דנים הן תכ״ו-תכ״ט (1669-1666). כזכור, באותן שנים שרר רעב כבד במרוקו – כפי שהוסבר בפרק הדן ברקע ההסטורי של התקופה. בשנות בצורת נפגעו בדרך כלל ערי פנים הארץ. סאלי הנמצאת על חוף הים, נפגעה פחות מעצירת הגשמים ומצבה היה שפיר יותר, ולכן בימי רעב נהרו תושבי ערי הפנים אל ערי החוף.
סימוכין לשתי הסיבות האלה אנו מוצאים בקטע הבא באגרתו של הסבעוני: ״ונתקבצו אלי החכם כה״ר דניאל טולדנו וסיעתו מק״ק מיקינים ומה שנמצא מק״ק מיקיניס, ומה שנמצא מק״ק תיטואן, אלקצ׳ר ופי״ס, ועשינו צום במשפט.״ שתי הסיבות שציינו מסביר גם את נוכחותם בסאלי של חכמי מקנם, פאם וכו'.
מלאכתם של ר׳ אברהם הסבעוני, ר׳ דניאל טולידאנו ושאר חכמי הקהילות לא היתה קלה. מולם עמדו אנשים עקשים, קנאים, דבקים באמונתם, שהאמינו בלב שלם ותמים שאכן ימי המשיח הגיעו. על קנאותם ודביקותם של אנשי הכת באמונה החדשה כותב ר׳ אברהם הסבעוני: ׳ואשתקד נשאתי ונתתי עמהם על דברי הצומות ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בתשעה באב … והשנה הזאת (תכ״ח) ג״כ (גם כן) העמדנו פנים על ענין זה, אולי ישובו, ואין קול ואין עונה לדברי הפוסקים, ולא לדברי הנביאים, וייטב בעיניהם לכפור בדברי הנביאים חגי, זכריה ומלאכי וכל אנשי כנסת הגדולה, מה שהחזיקו אבותינו ואבות אבותינו מחורבן ראשון ועד היום ולא יכפרו בדברי שבתאי צבי."