הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים
החומר העומד לרשותנו מלמד, שהצדדים המסוכסכים ניהלו את מלחמתם בצורה יסודית. אפילו אדם כמו עמאר משה, שהשקיע כסף רב ומאמצים בפיתוח קבר ר׳ דניאל השומר, הועמד עוד בראשית דרכו בפני הצורך לבסס את נשיאותו בועד המקומי. במשך הזמן, החלו הקהילות הגדולות שבסביבתן היה קבר של קדוש(מראכש, דמנאת, וזאן וכו') להתערב בנעשה ליד הקבר הקדוש ולתבוע מהועד המקומי חלק מן ההכנסות. זה היה מקור נוסף לסכסוכים שהיו מגיעים להתדיינות בין הצדדים, כמו בתביעות של אנשי דראע נגד הועד של ר׳ דוד דראע הלוי.
סכסוכים מספר, קשים במיוחד, דרשו את התערבותם של השלטונות הצרפתים והמוסלמים כדי להשכין שלום בין העסקנים היהודיים המעורבים בסכסוך, דבר שלא הוסיף להם כבוד.
ריבוי ועדים מקומיים והתעצמות פעילותם הביאו להקמת ועדה מרכזית למקומות הקדושים ולהילולות בהתאם לתקנה ממשלתית מיום 23 באפריל 1947. מתפקידה היה לפקח על הועדים המקומיים ולקבוע סדרים, שיהיה בהם משום פתרון לסכסוכים שהתעוררו סביב חלוקת הכספים. המינוי היה לשנתיים ויצא מטעם היועץ של הממשלה השריפית. בראש הועדה הראשונה שבה היו ששה חברים, עמד הרב הראשי למרוקו, הרב שאול אבן דנאן. החלטות הועדה, כמו כל תקנות מועצת הרבנות, היו טעונות אישור ממשלתי.
למרות שמונתה באפריל 1947, קיימה הועדה המרכזית את ישיבתה הראשונה רק ב־8 במרץ 1949, וישיבה שנייה למחרת היום. כאשר פרץ סכסוך סביב חלוקת הכספים לא הצליחה הועדה, ובראשה הרב הראשי, לכפות את רצונה על הצדדים הניצים. מאוחר יותר נבחרה מטעם הועדה המרכזית ועדת ביקורת.
הערת המחבר: בין המסמכים הרבים הקשורים לסכסוכים אלה יש ברשותי שניים המאושרים על־ידי בית־משפט. הרי תוכן אחד מהם: ״אני הח״מ, אוחיון נסים, סוחר הגר ברחוב שטרסבורג בקזבלנקה, מאשר בזה שמנהגי הוא ללכת לקבר של ר׳ דוד דראע הלוי בכל חג שבועות. בשנה זו רציתי ללכת והכנתי הכל, ואז טילפן אלי מר ש״א וביקש ממני לא ללכת ואמר שהכביש גרוע מאוד ויהיו לי בעיות.לא נסעתי והצטערתי כי אלה שהיו סיפרו לי שחג השבועות עבר יפה מאוד וכן פגשתי בחברים אחרים שאמרו לי שנסעו לקדוש על אף ההזהרה הטלפונית של ש״א״.
בידי מסמך וזה תוכנו: ״האדונים החברים בועד של הקדוש ר׳ דניאל השומר והמעוניינים שמר משה עמר, הנשיא הנוכחי, ימשיך בתפקידו בקרב הועד, מתבקשים לחתום על מסמך זה. קזבלנקה, 7 במאי 1946 ; מאיר ביטון, שמעון יפרח, יוסף לוי, סעדיה בוהדנה, שלמה חיות, שלמה מדינה, דוד בן זגנים, חנניה אדראי, דוד דיין, מאיר אבגי, אשכנזי״. על מסמך זה חתמו חמישה מתוך אחד־עשר חברי הועד.
בידינו עדות שנרשמה מפי ר׳ מ״ג שהיה טוען רבני במרוקו והופיע מספר פעמים כטוען מטעם אנשי דראע נגד אנשי הועד.
מכתב מדמנאת (מתאריך 10.5.1951) הועבר על־ידי נשיא הקהילה שם למפקח על המוסדות היהודים באמצעות המושל האזרחי באיזור, ושם נאמר: "… מר י״א בא הרבה לדמנאת. ללא רשות. בעיקר בשבת בה האנשים משולהבים(במקור הצרפתי: surexcites). הוא מכנס את היהודים בבית־הכנסתכדי לנאום ולגרום למבוכה בקרב האנשים. פעם הוא מתקיף את הציונים, שהוא מאשימם שהם שייכים לתנועת ״דרור״, ופעם את חברת כי״ח ובתי־הספר שלה, כאשר הוא מבקש מהם לא לשלוח ילדיהם לבית־ הספר… פונה לאנשי הקהילה בעזרת שקרים מתועבים… פונה לאלה הרגילים לנסוע לקדוש כדי שלא יבואו יותר להילולה, כדי להוריד מההכנסות שלנו… ״יש בידי כמה מכתבים מן הקצינים והמושלים הצרפתים, שעליהם חותמת ”confidentiel“ (סודי ביותר), ובהם הם מתייחסים בלעג לסכסוכים אלה.
הועדה נקראה בצרפתית: ”La Commission des Sanctuaires et Pèlerinages israelites du Maroc“. ובמינוי לחברים שיצא מטעם היועץ היא קרויה: La Commission de Contrôle des Sanctuaires et“ ”Pèlerinages israelites du Maroc. בתעודות אחרות מופיעה הועדה בשמות שונים במקצת.
ואלה שמות החברים הנוספים בועדה הראשונה: מר יצחק אלמליח — תעשיין מקזבלנקה; מר לעסרי — נשיא הקהילה היהודית במראכש; מר אל־חדד — נשיא הקהילה היהודית בווזאן; מר ברדוגו —
נשיא הקהילה היהודית ברבאט; מר בן אודיס — נשיא הקהילה היהודית בסאלי; מזכיר הועדה — מר יוסף אלמליח. סופר בבית־הדין העליון הרבני. מינוים של כל חברי הועדה חודש לשנים 1953-1951 ונוספו להם עוד שניים: הרב מיכאל אנקאווה — סגן נשיא בית־הדין העליון הרבני; מר יצחק דהאן — המזכיר הכללי של מועצת הקהילות היהודיות.
- בנוסח תקנות שנת תש״י(האסיפה השלישית) מופיע: Ces ‘Takanot’ ont e'te'soumises à la Direction des Affaires Che'rifiennes et ont reçu l’accord de Monsieur le Conseiller du Gouvernment Che'rifien suivant sa lettre no. 2301 du10.12.1951
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 152
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים
בישיבה הראשונה, שבה נכחו כל החברים, נידון בעיקר נושא ההכנסות מההילולות במקומות הקדושים. הרב הראשי דנאן הציע שלאחר ניכוי ההוצאות תנוצל היתרה לבניית מקוואות ולאחזקתם. לאחר דיון ממצה נקבעו ההחלטות הבאות:
- בהתאם לתקנות של מועצת הרבנים מ־947 1 תתקיימנה ההילולות רק באישור בית־ הדין המקומי ואישור בית־הדין הגבוה הרבני;
- ההחלטות האלה תושמענה בכל בתי־הכנסת;
- הרבנות מתבקשת לסייע בחינוך החוגגים ביחס להתנהגותם בזמן הזיארה. לפני ההילולות יושמעו עצות של חכמה והוראות משמעת כדי להפסיק מנהגים בלתי רצויים (כגון דריסת הקברים וכד);
- סוכם שלא ייבנה אף בניין חדש על־ידי הועדים האחראים לזיארה מסביב או בתוך גבולות הקבר, אלא אם בנייתם תמומן במלואה על־ידי אנשים פרטיים. רק התיקונים של הבניינים הקיימים מותרים על חשבון הועדים;
- תודפס חוברת למען החוגגים ושם תינתנה עצות בהתאם לסעיף 3. כדי לעודדם לתרום יוסבר להם הייעוד המועיל של התרומות;
- ייעשה פרסום בכל הקהילות המזהיר את העניים לבל יעברו מעיר לעיר כדי לבקר בקברים הקדושים, וכי אם יעשו כן, לא יקבלו שום עזרה — במזון או במימון חזרתם — מטעם הועדים של הקברים הקדושים; [העניים נהגו ללכת מהילולה להילולה באותם הימים כדי לזכות במזון וכן בעזרה כספית.]
- מחודש חשוון הקרוב ייעשה ריכוז של כל ההכנסות של ההילולות, לאחר ניכוי ההוצאות, ובישיבה הבאה של הועדה יוחלט על החלוקה בין הערים השונות ביחס לבניית המקוואות.
- לגבי החלק שיש להפריש למקוואות מהכנסות ההילולות באיזור מראכש, הסכימו מר אלמליח ומר לעסרי על 40% מההכנסה ברוטו, כשהיתרה תחולק לעניים המקומיים, כמו בעבר. היות שההכנסות מההילולה בסאלי מפרנסות במידה רבה את תקציב ועד הקהילה היהודית, הוחלט לאחר ויכוח, ולפי הצעתו של מר בן אודיס, שיופרשו 10% מן ההכנסות למקוואות.
אלה הן התקנות הנקראות כעת לקיים:
בכל ערי מארוק, אין לעשות שום הילולא בפרסום רק ברשיון הב״ד המחוזי ובאשור הב״ד הגבוה;
גם ההילולות הנוכחיות בכלל זה, וצריכות רשיון;
יזהרו הרבנים ברשיונם זה רק בדבר מוכשר ומועיל להנאת הציבור, ומובטח בשמירת הדת.
וזה סדר ההילולא:
קברי הצדיקים יוגבלו ובל יבואו בגבולם רבים יחד, ור״ש אנשים על הנשים רק א׳, א׳, או ב׳, ב׳,
ייכנסו להשתטח ויצאו להם דרך אחרת;
שומרים יעמדו לפני הגבול לשמור משמרת;
אין להקים שום אוהל בבית החיים רק ברשות הרב הדיין של העיר, ורשותו תינתן רק בדבר הכרחי;
כל הבאים יתקעו אהליהם חוצה מבית־החיים;
אין מכירת שום דבר של אכילה ושתייה בבית־החיים כלל;
חוצה מב״ה יעשו החונים כרצונם, לאכול ולשתות ולשמוח, גם למכור בדברים הצריכים להם;
כל המחנה החונה חוצה יהיה נקי מכל לכלוך וצחנה;
בב״ה יסודר שם ישיבת למוד מת״ת שילמדו אותו היום בזה״ק ומשניות בקבלת פרס;
גם ועד הקהילה הרשות בידם לסדר שם הכנת סעודה, משתה, תה וכו׳ לקרואים ושרי הממשלה;
אם חל יום ההילולה בא׳ בשבת, אין להם רשות להכנס לב״ה רק אחר הערב שמש של יום השבת. אם עברו ראשי הקהילה של אותו מקום על אחד מהתנאים הנז׳ יוסר להם הרשיון של ההילולה.
כל וה נתקבל בהסכמה.
הערת המחבר: כדאי לציין שבהחלטות האסיפה הראשונה של מועצת הרבנים במרוקו בשנת תש״ז, הופיע (בעמ׳ יז) נאומו של הרב שאול אבן דנאן על ההילולות, ובו החלטות בדבר ההילולה, כפי שהתקבלו באסיפה.
להלן נוסח דבריו [המקור בעברית]: ״רבותי! חגי נדבה ומועדי קודש הלולים היו למקרא לכל עם הארץ. המה עצמם אומרים מקודש והם עונים מקודש.
באמת ההתעוררות ברוח חזקה מפעמת אנשים רבים לקדש מועדי חול אלה בכל מחוז ובכל עיר ובכל כפר. ממציאים צדיק יסוד בארץ אשר יהיה למו למרכז ועליו יסובבו עיר.
תוצאות המפעל הזה, טוב ורע, טוב גמור ורע מוחלט.
בראשית התהוות המוסדות האלה פה מארוק, היו למוסדי פתאום וגם לתמימי דרך. אכן עתה, קיבל הענין צורה אחרת. גם ניתן ביד הציבור, ויהי לעסק תחבולי של מו״מ להביא כסף למוצא לעניינים שונים, דברים חשובים באמת. עזרת דלים, ת״ת וכדומה. גם להוצאות מופרזות על המידה לסלול מסילות ולהישיר דרך הר וגבעה, ולבניין בתים, להכשרת המקום להרבות הבאים והנאספים. והתוצאות המופרזות האלה עולות בחשבון על ההוצאות העקריות. זה צד הטוב. ומצד אחר הרע המוחלט בכל עקרי הדת; כבוד האלוהים הסתר דבר, אין רצון לבארם. באמת, ראוי לאומר על זה המשל שאומרים לצרעה: ״לא מעוקצך ולא מדובשך״ וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים, אבל, מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונעשה להם כיסוד האמונה.
גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל. ובכן, אין לנו רק לצמצם העניין ולקבוע בו נדרים ומשמרות מבלי יוסיף לקדוש, ויהיה לשחוק והתול לפני חרדי הדת ולפני בעלי השכל והמדע. עד כאן
בדיקת החלטות אלה מראה עד כמה הן היו תלושות מן המציאות. חלוקת יתרת ההכנסות מקבר קדוש מסוים למקום אחר לא יכלה להתבצע באופן מעשי. אולי משום שההצעה באה מן הרב הראשי לא העזו החברים, מפאת כבוד המציע, להתנגד לה, אבל היא לא היתה אפקטיבית. אף הכוונה לחנך את הקהל ולהכתיב לו התנהגות מסוימת בהילולה, לא היתה מציאותית. כל מי שנכח בהילולה כזאת ידע שלא ניתן היה לפקח על ההמונים. אי־אפשר היה להעמיד מנגנון, שיכול היה לשלוט על המונים אלה. מגמה זו של תלישות מן המציאות הופגנה גם בישיבה השנייה שהתקיימה ב־9 במרץ 1949. מר עמרם יוסף, נשיא הועד שליד קברו של ר׳ עמרם בן־דיוואן בואזאן, הציע תחילה לבטל ועד זה, שבראשו עמד, תוך העברת סמכותו לועד הקהילה. לאחר מכן חזר בו והתנגד שחלק מן ההכנסות של ההילולה יועברו למקום אחר, דהיינו למקוואות. לאחר שהוסבר לו, שעד כה ניתנו לועד הקהילה למען העניים 20% מן ההכנסות של ההילולה, ושעם ההחלטה לבטל את הבנייה ישתחרר כסף רב, הסכים מר עמרם יוסף לנסות לשכנע את חבריו כדי שיפרישו עד 25% למען בניית המקוואות. באותה ישיבה ניסו להשכין שלום בין מר י׳ אלמליח ובין מר אוחיון, נשיא ועד הקהילה בדמנאת. לפי הפרוטוקול השלימו הצדדים ביניהם, אבל למעשה הסכסוך בין מר אלמליח ומר אוחיון עתיד היה להימשך שנים רבות, עד אמצע שנות הששים.
אף אחת מהחלטות אלה לא בוצעה. הטיפול בבעיות הקשורות להילולות חייב התארגנות ופעילות יומיומית רצופה, דבר שלא היה כנראה בכוחה של הועדה המרכזית, ולכן אין אנו שומעים עליה לאחר מכן.
על הפעילות הכלכלית הענפה שנוהלה ליד קבריהם של הקדושים הגדולים ועל מורכבותה ניתן ללמוד מהמסמכים שניהלו הועדים המתאימים. כמידגם מייצג לפעילות זו בחרנו במסמכים הכלכליים הקשורים לר׳ דוד הלוי דראע בין השנים 1928 ל־1946. מבחינה טכנית אמורה היתה כל הכנסה וכל הוצאה להירשם במחברת בכתב־יד. עיון במחברות אלה מראה, שהרבה פעמים נרשמו התרומות תוך כדי הכרזתן, ולפעמים הן רוכזו בדפים בודדים, שהועברו אחר־כך על־ידי הרושם למחברת. מדי שנה סיכמו את ההוצאות וההכנסות. זריזים מבין הפקידים, שניהלו את הקבר הקדוש, פירסמו תוצאות אלה על דפים בודדים שחולקו בהילולה, כדי להגביר את אמון החוגגים בועד ולהגביר על־ידי כך את התרומות. גם העובדה שבהרבה מקרים קמה אופוזיציה לועד המנהל זירזה אותם לנהוג כך.
במסמך שהוגש על־ידי תובע רבני, הרב מנחם גבאי, בשם תושבי הכפרים דראע ותידילי, ואושר בבית־ המשפט, נאמר: ״… שולחי המסכנים תמהו על פסק־הדין, כי הם יודעים בוודאות, כמו שכל יהודי מרוקאי יודע, שזה למעלה מעשר שנים שהועדה העליונה למקומות הקדושים אינה קיימת יותר… (בפסק הדין נטען כאילו ועדה עליונה זו מינתה את מר ד״א לעמוד בראשה…) המסמך נכתב באפריל 1961.
עיון בתקציב הקשור לפעילות ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע בשנים 1928 עד סוף 1946 מצביע על הוצאות בסך 2,075,538.95 פרנקים צרפתיים ועל הכנסות בסך 1,511,940.95. סכומים אלה מגלים את היקף הפעילות הכלכלית החשובה שהיתה קשורה באותו מקום. תופעה זו מסבירה את ההתעניינות הגדולה של אנשים ומוסדות בפעילות זו וכן את העובדה, שאלה שנטלו בה חלק זכו לעוצמה כלכלית וגם ליוקרה רבה.
מן הראוי לציין שחוץ משנת 1946, שבה סכומי ההכנסה וההוצאה היו זהים, המאזן התקציבי היה שלילי. חוץ מכמה שנים בודדות (1929, 1935, 1940) שבהן סכום ההוצאה היה נמוך מזה של ההכנסה, בשאר השנים הגרעון היה תמידי. אם נמדוד את המאזן באחוזים, נגלה כי פעמים היתה ההוצאה גדולה פי שמונה מן ההכנסה. לא התעוררו בעיות של תפעול המקום, כי אפשר היה לרכז הוצאות שלא נועדו לעניין לקראת סוף השנה התקציבית, ולפעול בעזרת ההכנסות של אותה שנה. יש ותקציב ההוצאה נופח בצורה מלאכותית, בגלל סיבות אישיות, כמו בשנת 1945, שבה חייב הפקיד אלמליח את התקציב בסכום של 128,000 פרנקים עבור הוצאות נסיעה שהיו לו ולאחיו במשך 16 שנה, שכללו 64 נסיעות בסך הכל. הצגת תקציב גרעוני היתה, מן הסתם, אינטרס של מגיש התקציב, היינו להוכיח לקהל שתפעול המקום כרוך בהוצאות גדולות מאוד, ושעל הפקידים הוטל תפקיד לא קל שהיה יכול לסבך אותם באופן אישי.
עד שנות השלושים היתה הכנסה יחסית גבוהה, ומ־1932 עד 1939 היתה ירידה ניכרת ואילו החל משנת 1940 ההכנסות הן שוב כקו עלייה מתמיד. הקפיצה הגדולה היא בין 1941 (27,865) לבין 1942 (152,204), וכן בין 1945 (102,004) לבין 1946 (560,588). בשנות החמישים והשישים הגיעו ההכנסות למיליונים רבים.
השוואה בין ההכנסות וההוצאות בשנים 1946-1928 מצביעה על גרעון של 563,598 פרנקים. הנתונים, כפי שהם מוצגים במסמך, מצביעים על כך שאץ לפנינו תעודה מפורטת, המסתמכת על נתונים שנתיים מלאים, אלא על סכום כוללני שהוכן באופן פזיז ולמטרות פולמוסיות.
הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים-עמ' 165
סיום הפרק מתוך הספר של יששכר בן-עמי "הערצת הקדושים"