שושביני הקדושים-יורם בילו-שאלת חלום ושאלות אחרות
הערצת צדיקים במרוקו ובישראל:
היבטים עיוניים, מחקריים והיסטוריים
פתיחה: שאלת חלום ושאלות אחרות
ספר זה תחילתו בחלום. לא אני חלמתי את החלום הזה, אלא פועל ייעור מצפת ששמו אברהם בן־חיים. נתקלתי בשם זה לראשונה באמצע שנות השבעים, בעת שאספתי חומר לעבודת הדוקטור שלי, שעסקה ברפואה עממית בקרב יוצאי מרוקו בישראל (בילו תשל״ח). את המחקר ערכתי במושבים נידחים בשפלת יהודה, מקומות שנותרו רחוקים מן העין הציבורית מאז הקמתם בשנות החמישים והשישים אף שרק פחות משעת נסיעה מפרידה בין רובם לבין תל־אביב או ירושלים.
באחד מהמושבים האלה נתקלתי בחלומו של אברהם על גבי עותק משוכפל של ׳הודעה לציבור׳, שנשלחה על ידיו לבית הכנסת המקומי ושעוררה עניין רב בקרב המתפללים. בהודעה, שלשונה נמלצת ופתיחתה כמו־נבואית, הוא תיאר כיצד נגלה לפניו בחלומו רבי דוד ומשה, מחשובי הצדיקים של יהודי מרוקו, הקבור באזור האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, והביע את רצונו להסתפח לחסידיו לשעבר, שבעלייתם לארץ הותירו אותו בודד מאחור. הצדיק תבע מהחולם להקצות לו חדר בביתו שבצפת ולפרסם את כתובתו החדשה כדי שכל הנזקקים לעזרתו יוכלו לפנות אליו. אברהם אכן עשה כדבריו. ה׳הודעה לציבור׳, שהופצה בבתי כנסת רבים של יוצאי מרוקו ברחבי ישראל, מסתיימת בקריאה נרגשת לכל נאמניו של הצדיק לחגוג את ההילולה שלו בראש חודש חשון בביתו החדש שבצפת.
תוכנו המסעיר של החלום — מפגש פנים־אל־פנים עם צדיק אגדי, המבקש לעלות לארץ בעקבות נאמניו־לשעבר שנטשוהו, ולהיהפך לדייר של קבע בביתו של החולם — הפתיע אותי מאוד. אך לא פחות מכך הופתעתי מגלגולי החלום הכתוב ומהתגובה הציבורית שעורר. כפסיכולוג קליני בהכשרתי נטיתי לראות בחלומות ביטוי מובהק של חוויה פרטית, סובייקטיבית וחמקמקה, שבמסגרת טיפולית — על ספת הפסיכואנליטקאי למשל — ניתן לקרוע באמצעותה צוהר למסתרי הנפש. אולם במקרה הזה נהפך החלום מחוויה אישית לאירוע פומבי. הוא נכתב, שוכתב ונערך כסיפור, יחד עם חומרי חלום ואירועי ערות אחרים, ואחר כך הודפס, שוכפל והופץ לצורך גיוס משתתפים לפולחן הצדיק המהגר. מה שהחל לכאורה כחזיון לילה פרטי המקיף עולם חוויות תוך־אישי, הפך לתופעה תרבותית ממשית, בעלת קיום אובייקטיבי בעולם הבין־אישי והחברתי.
עד מהרה למדתי כי רוב קוראי המכתב הגיבו למסריו בהתרגשות ובהתלהבות, ולא הוטרדו כמעט בשאלות על טבעו האמיתי של החלום ועל אמינותו של החולם. נכונותם להאמין במסרי החלום לא הייתה מנותקת, מן הסתם, מהבשורה שנשאו מסרים אלה, בשורה שהחייתה מסורת מרכזית מעברם במרוקו. אם פולחן הצדיק רבי דוד ומשה איבד מחיוניותו אחרי העלייה לארץ, בהעדר אתר נגיש המנקז אליו את ביטויי ההערצה לצדיק ואת הבקשות לסיועו, הנה בא אברהם וכונן זירה חלופית לחידוש הפולחן ולהעצמתו. אולם מעבר לגורם המניע הזה, היה ברור לי כי תפיסת החלום של רבים מקוראי האיגרת נבדלה בחדות מתפיסתי שלי. כאמור, בעבורי הייתה משמעות החלום מעוגנת במישור הפסיכולוגי, ואין היא אלא שיקוף של מציאות פנימית של משאלות, מצוקות וקונפליקטים הקשורים לנסיבות חייו המיוחדות של החולם. אולם בעבורם היה החלום (לפחות מן הסוג שהוצג כאן) ממוקם במציאות קוסמולוגית חיצונית, ככלי להעברת מסרים מישויות בעלות מעמד אונתולוגי מיוחד (׳על־טבעי׳), כמו מלאכים, צדיקים ושדים. ההוד והשגב בחלומו של אברהם היו קשורים בעיני לכוחות הדמיון היצירתיים שמקורם בנפתולי נפשו, ואילו בעיניהם — לספירה דתית טרנסצנדנטלית ורוויית קדושה, ועם זאת משולבת באופן אורגני באירועי המציאות.
כשבע שנים חלפו מהיום שבו התוודעתי לאיגרת החלום ועד שנקשתי, ביום חורף ערפילי במיוחד, על דלת דירתו של אברהם בן־חיים בשיכון כנען בצפת. חובבי המיסטיקה ימצאו עניין בעובדה כי מרגע שירדתי מהאוטובוס בתחנה ליד משטרת צפת ועד שהגעתי לבית הצנוע, שלא נבדל במאום מהבתים שסביבו, גיששתי את דרכי כסומא בתוך עננה צמרירית, שעטפה את השכונה כולה בהילה לבנה וסמיכה. אולם האווירה בדירת הקרקע הדחוסה והמהבילה, שבה התגוררו באותה עת מלבד הצדיק, בני הזוג בן־חיים ושישה מעשרת ילדיהם, הייתה רחוקה מלהיות מיסטית. את פני קידמה הוויה מיוחדת במינה שבה התנהלו, תחת קורת גג אחת, חיים משפחתיים שגרתיים וקולניים, שברכו פעילויות ביתיות של בישול, כביסה וניקיון, התכנסות לארוחות, הכנת שיעורים, משחקים ומריבות בין הילדים וצפייה בטלוויזיה, בצד פעילות טקסית של מקום קדוש, הקולט מבקרים מקרוב ומרחוק, בכל שעות היום (ולעתים גם בלילה).
אברהם ובני משפחתו פתחו לפני את דלתות ביתם ולבם. במרוצת השנים ביקרתי ב׳בית רבי דוד ומשה׳ עשרות פעמים בימי חול ובמועדי ההילולה, ראיינתי את אברהם, את אשתו ואת רוב ילדיו, וכן רבים מהפונים לצדיק, וצפיתי בדפוסי הפעילות באתר הביתי. פעמים אחדות התלוויתי לאברהם בעבודתו ביערות ביריה או בביקוריו בעיריית צפת בענייני האתר שבביתו. כמו מבקרים אחרים, ואף יותר מהם, נהניתי מהכנסת האורחים הנדיבה של משפחת בן־חיים, וחשתי עצמי בר מזל על שמצאתי לי זירת מחקר כה ידידותית. התחברתי עם בני הבית, סעדתי על שולחנם מן המטעמים שהכינה מסעודה, אשת אברהם, במטבחה הזעיר אך הרוחש פעילות מתמדת, ולעתים אף לנתי בדירת החדר הסמוכה לבית רבי דוד ומשה, שבה התגורר אחד הבנים הבוגרים של המשפחה.
חלק מקבלת הפנים החמה שזכיתי לה נבע מן הסתם מתפקודו של הבית כאתר עלייה לרגל, הפתוח בכל שעות היום לקבלת מבקרים. העדר החציצה בין שתי המסגרות הרגיל את דיירי הבית למציאות יום יומית, שבה מסגרות החיים המשפחתיות נפרצות תדיר על ידי זרים. ניתן אף לטעון, כי עצם ההחלטה על הקמתו של מקום קדוש פתוח לכול בלבה של דירת מגורים מעידה כי פתיחות לזולת ונכונות להכנסת אורחים היו טבועות באופיים של בני הזוג מימים ימימה. בין כך ובין כך, ככל שלמדתי להכיר יותר את המקום ואת הסובבים אותו, חשתי כי נוכחותי באתר, בייחוד בימי ההילולה, משתלבת והולכת בנוכחות הקבע של דמויות מוכרות אחרות במקום. על בני המשפחה, העוזרים המתנדבים, הקבצנים, הרוכלים, הזמרים, השוחטים ומברכי הברכות נוסף גם אנתרופולוג אחד. מלבד זאת, אברהם לא הסתיר את תקוותו, שהתעניינותי ב׳בית רבי דוד ומשה' וכוונתי המוצהרת לכתוב ספר על אודותיו (כוונה המתממשת עתה באיחור גדול), יוסיפו לפרסומו ולהתקבלותו של האתר. עד כמה היו גבולות התפקיד שלי חדים וברורים בעיניו למדתי באחת מההילולות, כאשר ביקשתי לעזור לבני הבית הטורחים והמתייגעים בשירות האורחים, ונעניתי על ידיו בסירוב מוחלט. ׳אתה תלך, תקליט, תדבר עם האנשים׳, הציע־קבע, ותחם בכך את מסגרת עבודתי כמתעד האירועים באתר. נאמן להגדרת תפקיד זו חזר אברהם והפגיע בי לפרסם את החומרים שאספתי, ובכך הזכיר לי, באופן משונה, אחדים מעמיתי הבכירים באוניברסיטה, שהעלו תדיר את מפלס החרדות שלי בהטפות על חשיבות הפרסום המדעי השוטף לצורכי קביעות וקידום.
הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳
הארגון הקהילתי סביב המקומות הקדושים׳
קיומם של מאות קברי קדושים והפעילות הדתית והחברתית הקשורה בהם מחייבים לכאורה ארגון קהילתי הדואג להפעלה סדירה של מקומות אלה. נשאלת איפוא השאלה, אם אכן יצרה מציאות זו דפוסים מוסדייס־ארגוניים ומה היתה התפתחותם. מקורות שבכתב באו אלינו החל משנות העשרים של המאה הנוכחית, ומה שקדם לתקופה זו ניתן לשחזר על סמך עדויות ומסורות עממיות וכן על סמך ידיעות חלקיות, המופיעות במקורות יהודיים ולא־יהודיים.
אין ספק שהמציאות הגיאוגרפית, החברתית והכלכלית קבעה במידה לא קטנה את הסדרים שהיו קיימים במשך תקופה ממושכת. מן הראוי לציין ששנות השלושים, ובעיקר שנות הארבעים של המאה הנוכחית, היו תקופות השיא מבחינת פיתוח התשתית הפיזית של סביבת קבר הקדוש והגישה אליו, שכלל הקמת בנינים, שרותים וכבישי גישה. באותה תקופה חלה הגדלה ניכרת במספר החוגגים ובהיקפן של הילולות מסוימות.
עד לבואם של הצרפתים למרוקו והפיכתה של מרוקו לארץ חסות, פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו היה לרוב עניין אישי ומקומי. הרבה מאוד קדושים היו קבורים ליד כפרים קטנים והיו מוכרים רק לתושבי הכפר הקרוב. מספר קטן של קדושים פרצו מחסום אזורי זה וזכו לביקורים של יהודים ממקומות אחרים. קשיי התחבורה בתור ובין ״בלאד אל סיבא״ ו׳׳בלאד אל,מכזן״, ומצבם הכלכלי הירוד של יהודי האטלס באיזור שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של קברי קדושים, לא איפשרו את קיומם של מרכזים גדולים לזיארה כמו אלה הידועים במאה העשרים. תנאים אלה השתנו באופן קיצוני מאז שנות השלושים. ר׳ דניאל השומר, קדוש אלמוני שהפך בן־יום לקדוש מפורסם בכל מרוקו, הוא דוגמא מצוינת של התפתחות מעין זו. הגורמים הצנטריפטליים הידועים לנו ממודל זה מסבירים היטב את התופעה. היה כאן ללא ספק רקע דתי־חברתי מתאים, שהיה מוכן לקלוט את המסר אודות אותו נער, שניצל על־ידי הקדוש ונדר להיטיב עמו. התנסות אותו נער מאוחר יותר במבחני מלחמה כאשר הקדוש מגן עליו, חלומותיו עם הקדוש, רווחתו הכלכלית והחלטתו הנחושה ל״בנות״ את הקדוש מבחינת התשתית הפיזית במקום קבורתו, תוך שימוש בפרסום ובהפצה מרוכזת של ניסי הקדוש — כל אלה הביאו לשינוי משמעותי בפעילות הקשורה לקבר הקדוש. מודל זה, בשינויים מסוימים שב והופיע במקומות רבים. פיתוח המקומות הקדושים וריבוי המבקרים בהם הביאו להכנסות גדולות כתוצאה מתרומות וממכירת מצוות. בעקבות כך נוצר הצורך לנהל עניינים אלה בצורה מסודרת. כמעט בכל מקום היתה יוזמה אישית6 שהביאה לפיתוח המקום, ושכתוצאה ממנה הוקם לאחר מכן ועד ליד הקבר הקדוש.7 עם הזמן הוקמו ועדים כאלה ליד כל קבר קדוש. הועד היה מורכב מנשיא, פקידים וגזבר והיו לו תפקידים שונים.
הערות המחבר: ב־31.5.1936 הגיש יצחק אלמליח בקשה לשלטונות הצרפתיים להתיר לו להכשיר על חשבונו שביל שיוביל מסוק אל־ארבע שליד דמנאת עד לקברו של ר׳ דוד הלוי דראע. כתוצאה מפנייה זו נערכו פגישות רבות בין הפונה ובין הנציגים הצרפתיים והמוסלמים באיזור. ב־28.8.1936 ביקש יצחק אלמליח מהמושל הצבאי באיזור, הסרן גוטייה, עשרה ק״ג של חומר נפץ, שהיו דרושים לשם הכשרת אותה דרך. כל הפרק הזה מבוסס על מאות מכתבים ומסמכים שבארכיון הפרטי שלנו.
״בלאד אל מכזן נקרא האיזור שהיה כפוף לשלטון השריפים וקיבל את מרותו. לעומתו, ״בלאד אל סיבא״ — ארץ החופש, היה איזור עצמאי למעשה, שנשלט על־ידי ראשי השבטים הברבריים וכן המראבוטים. עיין: ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, כרך ב', ירושלים תשכ״ה, עמי 207 ואילך: מ׳ אביטבול, משפחת קורקוס וההיסטוריה של מארוקו בזמננו, ירושלים תשל״ח, עמי טז; 1888 Charles de Foucauld, Reconnaissance au Maroc 1883-1884, Paris מחלק את היהודים בפרק המוקדש להם לשתי קבוצות: היהודים בבלאד אל מכזן והיהודים בבלאד אסיבא.
הועד המקומי דאג לארגון ההילולות. בדרך כלל נתקיימו שתי הילולות: אחת בל״ג בעומר והשנייה לאחר סוכות. נבנו חדרים שהוזמנו על־ידי בעל־אמצעים, ולשאר החוגגים הוקמו אוהלים רבים, שחלקם הועמדו בחינם לרשות הבאים וחלקם הושכרו. לפעמים דאג הועד גם לבניית כביש גישה למקום ולסדרי התחבורה. מדי שנה הוא הפיץ מודעות וחוברות כדי להזמין אנשים להשתתף בהילולה. בשבוע ההילולה היה הועד אחראי לסדר. הוא ניהל מכירת מצוות, נרות וכוסות ודאג לחלוקת כסף לעניים ולנושאי תפקידים, כגון רבנים, חזן, פייטנים, שוחט, שומרים בשכר וכר. הועדים היו צריכים לעמוד בפני ביקורת ציבורית ופקידים אחראים נהגו כל שנה לחלק לבאים דף מודפס, שפירט את ההכנסות וההוצאות של השנה שעברה.
דפים אלה הם יקרי־מציאות ואינם כמעט בנמצא. הם נכתבו תמיד בערבית באותיות עבריות.
הערות המחבר: לגבי קברו של ר׳ דניאל השומר באה היוזמה מצד מר משה עמאר(ראה סיפור מס׳ 5.149), לגבי ר׳ דוד ומשה ובר׳ דוד הלוי דראע ממר יצחק אלמליח.
תופעה בעלת אופי שונה ועל רקע דתי גרידא היתה הקמת חברות על שם הקדוש בערים שונות, כדוגמת קצר אל־סוק, שם פעלה חברה על שם ר׳ יחייא לחלו. חבריה היו לומדים תהילים כל מוצאי שבת. בשושן פורים, ביום ההילולה של הקרוש, היו עושים מסיבה גדולה בהשתתפות כל אנשי העיר ולמחרת היו עולים להשתטח על הקבר של ר׳ יחייא (ראה סיפור מס׳ 7.250).
מן הראוי לציין את השוויוניות הסוציאלית המציינת את החוגגים והמארגנים. החדרים שנבנו עכור העשירים עמדו לרשותם בזמן ההילולה או בכל ביקור שערכו במקום, אך כאשר נתפנו חדרים אלה, הועמדו לרשות כל חוגג. בר׳ דוד ומשה נבנו למעלה משבעים חדרים ובר׳ דוד הלוי דראע נבנו כתשעים חדרים.
הכוונה לעניים שבאו להשתתף בהילולה כדי להנות מחלוקה זו וכן לעניים שהיו גרים בכפרים שבסביבת הקדוש. החלוקה היתה מסודרת והעניים היו מתאספים לפי מוצא עירם. לפעמים היו אנשים לא־עניים מנסים להנות מחלוקה זו(ראה סיפור מס׳ 5.149 מפי מר מ׳ עמאר). במסמך־פטיציה, שאושר בבית־המשפט ונעשה בקזבלנקה ב־9 ביוני 1963, אנו שומעים בפעם הראשונה שלא רק עניים יהודיים מקבלים עזרה אלא גם עניים מוסלמים. והרי תוכן המסמך: ״אנו הח״מ, חוגגים מהעיר קזבלנקה שמבקרים מדי שנה בקבר של ר׳ דור הלוי רראע, מבקשים שהאדון יצחק אלמליח יטפל באופן בלעדי בקבר. אנו מכירים את מר יצחק אלמליח מלפני הרבה זמן. זהו אדם בעל מוסר, ישר ונאמן. אנו יודעים איזה עבודות הוא עשה במקום הקרוש וכן מה שעשה למען עניי האיזור, הן מוסלמים והן יהודים בהילולה האחרונה שבה הגיש מר אלמליח סעד לעניי האיזור, היו הן המוסלמים והן היהודים מרוצים והם הלכו מלאי סיפוק לביתם. כל אחד קיבל את חלקו בכסף ובמזון. מזמן לא קיבלו עניים אלה את חלקם״(במסמך מופיעות כחמש־עשרה חתימות וביניהן וו של נשיא הקהילה היהודית בקזבנלקה וזו של הנשיא ברבאט [מסמך זה שייך לאוסף הפרטי של המחבר).