הפטרה-עומר


פסח- מנהגים בצפון אפריקה

מתוך מהספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחוןפסח- הפטרה של מקנס

צ׳היר־דהיר

אוירה מיוחדת שררה תמיד בימי החג בבתי־הכנסת של יהודי צפון־אפריקה, אשר המו במתפללים מבוגרים וצעירים. ההתלהבות הגיעה לשיאה בעת קריאת ההלל במנגינה ובלחן המיוחד לחג הפסח. בזמנו נהגו לקרוא בעת הוצאת ספרי־התורה, שיר־שבח בארמית ומתרגמים אותו לערבית־יהודית עתיקה, בו מתואר הנס של קריעת ים-סוף וההעברה בתוכו.

אנו מביאים מספר בתים מהשיר בארמית עם התרגום לערבית־יהודית:

וקרא משה לכל סבי ישראל ואמר להון: אתנגידו וסבו לכון מן בני עמא לזרעייתכון וכוסו פסחא:

ת. וכודו קבדא דזעטאר, ותגמטו פדדם די פטטאס, ותדהנאוו פי אילא לעתבא, ואילא זוז דלכדוד מן א־דם די פטטאס, ונתום לא מן תכרזו ראגל מן באב מנזאלו אילא גדדא סבאח:

 

ויתגלי ה׳לממחי ית מצראי, ויחזי ית דסא על שקפא ועל תרין סיפייא ויחוס ה׳ על תרעא ולא ישבוק מחבלא למיעל בבתיכון לממח :

ת. ווידזללא אללאה ליהלק למצריון, ווירא א־דם עלא לעתבא ועל זוז דלכדוד ווירתי אללאה עלא לבאב למן יכללי לפסאד ידכל אילא מנאזלהום לייהלכהום.

 

 ויתרון ית פתגמא הדין לקיים לך ולברך עד עלמא:

ת. ותחפדו האד אל־אמר, רצימא אילך ולוול אדך אילא צאהר.

 

 ויהי ארי תעלון לארעא דיי יהב חליכון כמא דמליל ותיטרון ית פתגמא הדין: ת. וויכון אין תדכלו אל־לבלאד די יעטיכום אללאה, די כיף תכללם ותחפדו האד אל־אמר:

 

ויהי ארי ימרון בניכון, מא פולחנא הדין ליכון:

ת. וויכון אין יקולו אילכום אולאדכום, אס האד לכדמא האדי אילכום: ותימרון דבח חיים הוא קדם ה׳דיחס על בתי ישראל במצרים כד מחא ית מצראי וית ביתנא שזיב וכרע עמא וסגידו:

ת. ותקולו דביח ארתי הווא קדדאם, די חן עלא ביות ישראל פמאסר, חין הלאק למצריון וביותנא פיק ורכאע אל־קאוום ובאייעו.

ואזלו ועבבד בני ישראל כמה דפקיד ה׳ית משה וית אהרן כן עבדו: ת. ומסאוו וצנעו באנו ישראל באמר אללאה די אוטטא מוסא ואהרן כדאליק מנעו:

 

והוה בפלגות ליליא, וה׳ קטל כל בוכרא בארעא דמצרים, מבכורא דפרעה דעתיד למיהב על כורסי מלכותיה עד בוכרא דשביה די בבית אסירי, וכל בוכרא דבעירא:

ת. וכאן פנוס אלליל, וללאה קטל זמיע לבכר פי ארד מאסר מן בכר פרעה לגאלס עלא כרסי סלטנאתו, וחתא לבכר די פדאר אסג'ן וזמיע בכר לבהאיים.

 

ההפטרה

ההפטרה של יום ראשון של פסח וכן של שביעי ושמיני של פסח נאמרו תמיד על־ידי שלושה מתפללים (ברוב המקרים בחורים). הראשון קרא את הנוסח העברי: ״בעת ההיא אמר ה׳ אל יהושע, עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני־ישראל שנית״.

השני קרא התרגום של יהונתן בן עוזיאל ובניגון מיוחד:

דאמיר על־ידי יהושע נביאה ופריש יהונתן בר־עוזיאל רב כל חכימיא מימר חגי זכריה ומלאכי נביאיא די בשעתא די־הוה לעי באורייתא כל ציפר גדפא די הוה פרח עילווהי באויר רקיע שמיא הוה מיתוקד בשלהובית יקרא דיי׳ די שרי עילווהי ופריש יאות והכי קאמר: ואח״כ, בלשון הארמית.

בעידנא ההיא אמר ה׳ ליהושע עיבד לך איזמלון חריפין ותוב גזר ית בני ישראל תניינות: השלישי קרא את התרגום בלשון הגר״י:

די תוקאל עלא ייד יהושע א־נבי ופסאר יהונתן בן עוזיאל כביר זמיע לכייסין קוואל חגי, זכריה, ומלאכי לאנבייא די פשעה די כאן יקרא פ־תורה ג׳מיע בראטל מול זאנאח די כאן יהווי עליה פי הווא ספיח סמא, כאן ינחראק פי להבת נאוור אללאה די אנזל עליה ופסאר מליח והאגדא קאל:

שני הפסוקים האחרונים היו נאמרים על־ידי כל המתפללים ביחד בעברית בארמית ובהגה הערבית המדוברת: (מוגרבית)

ויריחו סוגרת ומסוגרת, מפני בני ישראל, אין יוצא ואין בא: ויהי ה׳ את־יהושע, ויהי שומעו בכל־הארץ:

ויריחו אחידא בדשין דפרזלא ומתקפא בעברין דנחש מן קדם בני ישראל, לית דנפיק מינה לאגחא קרבה ולית דעליל בגוה למשאל בשלמה. והוה מימרא דיי׳ בסעדיה דיהושע והוה שמעיה סגי בכל ארעה:

התרגום: וויריחו כאנת מסדודא בי־ביבאן דלחדיד, ומעארדהא בסכאראן דלהנד, מן זאנב אולאד ישראל, לאמן יכ׳רז חדמנהא לטיראד וואלא מן ידכ׳ל באס ישאל בסלמהא:

וכאן אללאה מעא יהושע וכאן סמועו פזמיע אל־אראד.

במרוקו נוהגים, שכאשר מישהו עולה למפטיר, הן בשבתות והן בחגים, כל באי בית־הכנסת שרים לכבודו את הפיוט הבא ״קדושת שבת״.

ספירת העומר

בליל שני של פסח, מתחילה ספירת העומר ושמש בית־הכנסת נהג לחלק לכל באי בית־הכנסת, קורט מלח, לקיים מה שנאמר: על כל קרבנן תקריב מלח (ויקרא, ב, יג). עוד מערב החג, שמש בית־הכנסת הכין חבילות קטנות של מלח גבישי, ובליל הראשון של ספירת העומר, כל הנכנס להתפלל, השמש מסר לו ״סרירה״ (חבילה). מקבל חבילת המלח החזיק אותה כל הזמן בידו, ובהגיעו לביתו, לפני שעלה על יצועו, הכניס את ״המתנה היקרה״ הזו אל תוך ארנקו או אל אחד מכיסיו.

האיש שמר היטב את המלח הזה, כי ראה בו סוד גדול וסגולה נגד עין־הרע וגם סגולה בדוקה לפרנסה טובה.

שמואל רומאנלי ומלח העומר

הנוסע המפורסם שמואל רומאנלי מאיטליה, אשר שהה במרוקו במאה השמונה עשרה, תיאר ותיעד חיי יהודי ארץ זו בספרו ״משא בערב״ וכתב בין השאר גם על ליל ראשון של ספירת העומר:

לא אחריש מהגיד את אשר ראיתי בליל ראשון לספירת העומר. למה יביאו מלח בבית הכנסת ומניחים אותו על התיבה ובצאתם כל אחד לוקח ממנו מלא שתי אצבעותיו ויבאהו לביתו? אודה כי עמדתי משתאה והייתי כנציב מלח.

ילדים עם נרות

באותו ליל ספירת העומר, נהגו המתפללים להביא עימם, בפעם הראשונה לבית הכנסת, את התינוקות שלהם ובידיהם נרות דולקים. מנהג זה חוזר בפעם שנייה בליל שמחת־תורה בו שוב מביאים את התינוקות לבית הכנסת עם נרות דולקים.

משפחות שלא יוצאות בליל העומר

במכנאס היו משפחות אשר בליל הראשון של ספירת העומר, לא יצאו מפתח ביתן עד בוקר. הגברים הלכו לבית־הכנסת בחיפזון רב, אולם לפני תום תפילת ערבית, פשוט ברחו ולא נשארו עד הסוף, מבלי לברך את יקיריהם, בברכת חג שמח. הם הלכו ישר לבתיהם מבלי לדבר עם איש, או אף להסתכל על מי שנקרה בדרכם. מפתח ביתם לא יצאו עד למחרת בבוקר, כדי ללכת לבית־הכנסת, ואילו הנשים נמנעו מלצאת בערב זה מפתח הבית.

אחת המשפחות שראיינתי והשייכות לקטגוריה זו אמרו שהן עדיין מחזיקים במנהגם זה וטוענים שפעם קרה להם ״אסוף׳ בלילה זה ומאז נזהרים הם מלצאת בליל ראשון של ספירת העומר.

חול המועד

בחול המועד, משפחות שלמות נהגו לצאת לטיולים בשדות ובכרמים, להנות מזיו האביב ולפוש בחיק הטבע. כל עיר הייתה לה פינת חמד משלה. במכנאס היו בעיקר שתי פינות חמד מיוחדות וידועות ביופיין ומיקומן. הראשונה: ״אוזה ערוס״, שטח חקלאי יהודי הנמצא ביציאה מה־מללאח. זהו שטח חקלאי רחב ידיים עשיר בנחלי מים, בבוסתנים ובפירות. המקום השני והיותר מבוקש, היה האגם הענק, הקרוי בפי היהודים סאריז סוואני, או ״Bassin de L'Aguedal״. אף כי מקום זה נמצא באזור מוסלמי עויין, תושביו לא הקפידו בימי החג ולא התנכלו ליהודים כאשר עברו במקום והניחו להם לערוך פיקניקים בחיק הטבע הנפלא ולטייל להנאתם. לילדים זו הייתה חוייה בלתי נשכחת.

זיכרון אחד מן הילדות הרחוקה, מזכיר לי פינת־חמד זו, כאשר היה עלינו לעבור ליד בור אחד עתיק הנקרא: הבור של ״עאיישא קנדיסא״ (שֶדָה ידועה). כדי לא להפריע את מנוחתה היינו חייבים לעבור בריצת אמוק ולא להסתכל על אף צד, שלא ניפול ח״ו ברשתה של ״מלכת השדים״, על־כן רצנו בצורה עיוורת שלא תחטוף אותנו.

לעומת הצעירים שנהגו להנות מעולם הטבע, הזקנים נהנו מעולם הרוח. בחול המועד נהרו היראים בהמוניהם לבתי־כנסת לשמוע דברי תורה ומוסר מפי הרבנים, דבר שהיה למנהג קבוע ונפוץ וגם מקובל בקרב חלק לא מבוטל של האוכלוסייה היהודית ברוב הערים.

נהגו בחול המועד לעלות לבית העלמין לפקוד את קברי יקיריהם כדי להשטתח ולהדליק נרות.

ביקור אצל המכרים הערבים

סוגים אחרים של יהודים שהיו להם קשרים יומיומיים עם שכניהם הערבים, נהגו לבקר אותם בחג המועד ולכבד אותם במצות, בפירות יבשים ובכל מיני מתיקה של החג. המכר הערבי החזיר גם הוא לשכנו היהודי ביקור והביא לו כמתנה: עופות וביצים. לנשים נהגו הערבים לכבד את רעיית השכן היהודי בכיסוי־ראש, צעיף ממשי או, סבהייה דרראס. הילדים הקטנים חיכו בקוצר רוח לביקור בבית החבר הערבי, משום שכל ילד או ילדה קיבל פרגייה כמתנה מידי השכן המוסלמי ועוד טייל בבוסתנו, כי לכולם היו בוסתנים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 165 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר