הפיוט השירה בארץ ישראל-א.מ.הברמן
הפיוט בארץ ישראל
מבוא
ביטויו השירי של האדם ניתן לחלקו לשני סוגי־יסוד: שירי קודש, והם הפיוטים לסוגיהם, ושירי חול, שהם שירי שעשועים ועינוגים, שירי לימוד, שירים לעת מצוא וכדומה. זכות אבות עמדה רק לשירי קודש, שנשמרו לכל הפחות במידה מסויימת, אבל הגיעו לידינו גם שרידים משירי חול, והם מעטים מאד.
קצת פיוטים מסוף תקופת הבית השני ואחרי חורבנו הגיעו לידינו בספר בן סירא ובמגילות מדבר יהודה שנתגלו בזמננו (החל בשנת 1947), וכן אגו מוצאים בשני התלמודים כשלושים פיוטים שלימים, שאינם ארוכים ביותר, וכמה עשרות שרידי פיוטים, ורובם נכנסו לסידורי התפילות שלנו ולמחזורים. ויש מהם המיוחסים לאישים מפורסמים, כגון: ״ריבון כל העולמים, לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך״, המיוחם לרבי יוחנן; ״אלהי נצור לשוני מרע״, המיוחס למר בריר. דרבינא; ״ובכן תן פחדך״, המיוחם לרבי יוחנן הנ״ל; ״תקיעתא דרב״(מלכויות, זכרונות ושופרות לראש השנה, עם הפתיחה ״עלינו לשבח״); תפילת רבא ורב המנונא: ״אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי״; ועוד תפילות פיוטיות מסוג זה. אבל נשארו בתלמודים ובמדרשים גם שרידים שלא שמו לב אליהם או שלא הכירו בהם.
בימי הבית היו המתפללים משתמשים בתפילות שבמקרא, ובעיקר במזמורי תהלים, כדי לשפוך שיחם לפני בורא שמים וארץ. ומזמורי תהלים היו אז במספר גדול יותר ממה שנמצא כעת בספר תהלים, שהוא בעצם אנתולוגיה, היינו מבחר של שירי קודש קדומים. במגילת תהלים שנמצאה לפני שנים מעטות במדבר יהודה נאמר: ״ויכתוב [דוד] תהלים שלושת אלפים ושש מאות, ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה אךבעה וששים ושלוש מאות, ולקורבן השבתות שדם וחמשים שיר, ולקורבן ראשי החודשים ולכול למי המועדות ולי[ו]ם הכפורים שלושים שיר. ויהי כול השיר אשר דבר ששה וא[ך]בעים וארבע מאוח, ושיר לנגן על הפגועים ארבעה. ויהי הכל אךבעת אלפים וחמשים. כול אלה ךבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון״.
יש להניח, כי יש כאן הפרזה במספרים, אבל אין ספק שבאמת היו הרבה מזמורי תהלים שלא נכנסו למפר תהלים המסרתי, וכמה מהם נמצאים במגילת תהלים של מדבר יהודה.
מזמורים אלה, וכנראה במבחרים שונים, היוו מעין ספר תפילה. לאחר החרבן והפגעים שבאו אחריו היה צורך לתאר את המולדת החרבה, כדי להזכיר לעם את תפארתה בימי קדם, לעורר את געגועיו ולנחמו בְּאֶבְלוֹ. מתוך כוונה זו נוצרה ה״עבודה״, סוג הפיוט השלם, הקדום ביותר, שהגיע אלינו. והוא מתאר תולדות האדם, ובעיקר תולדות עמנו, כפי המסופר במקרא ובמדרשים קדומים, עד שהוא מגיע לאהרן הכהן הגדול. לאחר מכן בא בו תיאור העבודה בבית המקדש ביום הכיפורים ושמחת העם כשיצא הכהן הגדול בשלום מן הקודש.
אחרי כן נוצרה ה״קרובה״, סדר פיוטים ל״תפילת שמונה עשרה״ בחול או ל״תפילת שבע״ בַּשַּׁבָּתוֹת וּבַמוֹעֲדִים. והפיוט הלך והתפתח במשך הזמן לסוגים שונים, עֵדָה עֵדָה ומנהגה.
וקודם שנתחיל לעסוק בפיוט הארצישראלי הקדום, נשאל: מה העבודה הזאת לנו? לשם מה עלינו להתעניין כיום בשירה העברית הקדומה ובשירת ימי הביניים?
וכיוון שכבר אמר החכם: ״השאלה היא ראשית כל מחקר״, נחפש תשובה לשאלה חשובה זו.
התועלת העיקרית בעיסוק בשירה העתיקה היא:
- לימוד תרבות קדמונינו בדפוסים הנעלים ביותר, ולפרקים אנו לומדים על ידי כך גם דברים בתולדות עמנו. וכבר אמר אריסטו: דברי משוררים מהימנים יותר מדברי היסטוריונים.
- לימוד דרכי ביטוי נאצלים, מלים וצירופים שנשכחו וצורות לשוניות שיש בהן עניין גם לבני דורנו.
- לימוד תודעת הרציפות התרבותית של עמנו גם בהבעה שירית.
- התעוררות לעבודה מדעית בשדה השירה והפיוט, שכן כתבי יד לאלפים ולרבבות מחכים לגואליהם שֶׁיְּפַעְנְחוּם ויוציאום לאור עולם.
ולא מניתי את כל התועליות שבהתעמקות בשירה העברית הקדומה. עוררתי את השאלה ששאלתי, לא רק כדי לתת תשובה שהשיבותי, אלא גם להראות אגב אורחא עד כמה גדולה היא המבוכה וחוסר הידיעה וההבנה בשטח זה.
באחת החוברות של ״מאזנים״ משנת תשכ״ד(חוברת חשוון), המוקדשת לזכרו של שאול טשרניחובסקי(עשרים שנה לפטירתו), פרסם שלמה צמח מסה בשם ״עול תורה״. במאמרו זה הוא מדבר על דברים שהשמיעו מורים וסופרים באספה שנקראה על ידי אגודת הסופרים בחול המועד פסח תשכ״ג. אהד המורים והוא גם משורר, יצחק שלו, אמר באותה אספה: ״אין איש שיטיל ספק בכנות געגועיו של יהודה הלוי לציון. אבל הביטוי לכל הגעגועים האלה נראה היום כה מלאכותי, כה מליצי, עד שלימודו של שיר זה הופך למעמסה, ובינו לבין הצעיר מתרוממת מחיצה עבה של סגנון שנתיישן ועבר זמנו… עניין ׳היתד והתנועה׳ הוא סמל משמים לכל המלאכותיות וההצטעצעות הזאת״.
אבל לא רק בַּאֲרָזִים קדומים נפלה שלהבת. מורה אחר והוא גם חוקר, גרשון שקד, דיבר באותה אספה, והוא השמיע דברים על שירי טשרניחובסקי, ואלה דבריו: ״ואם אנחנו חוזרים ומתבוננים ביצירות אלה, כגון ביצירה פתֶטית כמו ״מנגינה לי״, שהפתוס השירי שלה מוגזם ומנופח מזה של שירים רבים מתקופת ההשכלה, שוב אין הדברים מתפרשים לבן־דורנו… עימות לבין יצירה ספרותית לבין הדור הוא מבחן ליצירה״.
צֶמַח אינו מקבל, כמובן, את הדברים האלה ורואה בהם – אני משתמש בלשונו – ״בלבול המוחות״. ולאחר שהוא מדבר על חשיבות העבר ותרבותו אצל כל עם ועם, הוא אומר: ״אנו בני הדור הזה, אין אנו לא אדונים ולא אפוטרופסים למה שנכלל בעבר והיה בו לספרות. לימוד דברי ימיה של ספרות מעין מצווה־מעשית היא שאין לו טעמים בזמן הזה, הואיל וגזירה לפנינו, שכך גזרו תולדותיה של אומה. לפיכך לא טעם הפרט בן־ימינו הוא המכריע וקובע מה לְקָרֵב ומה לְרַחֵק. טעם אינו אלא מידה נפשית הממירה את עצמה מאדם לאדם״. עד כאן דברי צמח. ואני יכול להוסיף, כי הטעם הספרותי משתנה גם מתקופה לתקופה. יש שירה שלא החשיבוה בני הזמן ובתקופה מאוחרת התחילו להכיר בה, אבל יש גם שירה שבני הזמן החשיבו אותה ואחרי כן לא נתקבלה. הבאתי רק דברים מעטים מן המאמר המעניין הזה, אבל גם הם מספיקים כדי להראות לנו, כי עיסוק זה שלנו חשוב הוא, ושמא יש בו גם כדי לשמור אותנו מ״בלבול המוחות״ בענייני ספרות. אם כל אדם, ואפילו הוא מורה, משורר או חוקר, יראה את עצמו כשר לפסוק הלכה בדברי ספרות, יהיה מספר פִּסְקֵי הדין כמספר האנשים.
אפשר שהנאה לו למשורר לשכוח ולהשכיח משוררים אחרים ולחשוב: אני וסיעתי ואין עוד! אבל גם אם נניח, שאותו משורר גדול הוא בדורו, אין לו ערך כשהוא בודד יחד עם עוד בודדים כמותו. יצירתו תלושה. עצים גבוהים בודדים אינם יער. יער נקרא יער רק כשיש בו עצים שונים, קטנים וגדולים גם יחד. ציבור שכולו צדיקים אינו נקרא, לפי דעת חז״ל, ציבור, וטלית שכלה תכלת היא פסולה.
ודאי לא כל דור שווה בסגנונו ובניגונו, יש עליות ויש ירידות, אבל כל דור ודור מצטרף בקולו למקהלת הדורות. ואם משמיטים קול, נפגמת היצירה כולה. תרבות נאמדת במסגרת רציפותה.
דברים אלה צריכים להיות ברורים לכל חוקר, שאם לא כן – לא מפיו אנו חיים.
שלמה צמח אמר את דבריו בעניין שירת ספרד, וכעבור כמה שנים כתב הסופר ראובן בן־יוסף דברים בשבח הפיוט הקדום. ברשימתו ״בהירות כערך אסתטי״ ב״מאזנים״ תשכ״ט(חוברת סיוון) נאמר: ״כדי ליהנות משיר נחוץ לקלוט אותו, משמע להבין, לא את נסיבות כתיבתו, או את ההשלכות המדיניות והחברתיות או כל גורם כמום, אלא את השיר עצמו, לתופשו כבעל משמעות בפני עצמו… אי אפשר לוותר על ההתקשרות! [קומוניקציה], כלומר על בהירות כל־שהיא, ולטעון שהיצירה הסתומה משקפת את תקופתנו הסתומה. בלי ספק נעשה האני המדבר של המשורר מורכב מאד, אבל אם לא תימסר תודעת אני זה לאחרים, תישאר פרטית בלבד, מחשבות ורגשות אישיים שלא יתגשמו לעולם בביטוי אמנותי״.
לאי־בהירות, הנודעת בשירה העברית החדשה, מביא בן־יוסף שתי דוגמאות משיריהם של דוד רוקח ונתן אלתרמן, והוא מסיים: ״בלא הבנה אין שיר. לא מתוך פירושים נחיה את החוויה, אלא בשיר עצמו. על כן הבהירות, בכל דרגותיה ובלא הפרש איכותי בין הדרגות, הנה ערך אסתטי, אחד מגורמי היציבות המבטיחים את שמירת השיר. דוגמה אחרונה יספק לנו הפייטן יניי, שכתב את שיריו לפני כ־1400 שנה. השיר המובא כאן מצטיין, בעת ובעונה אחת, בבהירות ובמורכבות, אשר לא פחתו במרוצת הדורות, ועל כן נוכל גם כיום להרגיש באותה חריפות את רגש הקיום הקשה והחי של המשורר, שעיצב את סתירות הוויתו בצורה בלתי נשכחת:
כָּלוּ עֵינֵינוּ לְאַהֲבָתְךָ, אוֹהֵב / נִשְׂנָאִים מִשִּׂנְאַת אוֹיֵב
רָאָה נָא עָנְיֵנוּ מִבַּיִת / וְשׁוּר שִׂנְאָתֵנוּ מִבַּחוּץ
כְּלֵאָה אֲשֶׁר רָאִיתָה בְּעָנְיָהּ / וְשַׁרְתָּה בְּשִׂנְאַת עִנּוּיָהּ
מִבַּיִת הָיוּ לָהּ שׂוֹנְאִים / וּבַחוּץ הָיוּ לָהּ מַשְׂנִיאִים
וְלֹא כָּל אָהוּב אָהוּב / וְלֹא כָּל שָׂנאוּי שָׂנאוּי
יֵשׁ שְׂנוּאִים בְּמַּטָּה וַאֲהוּבִים בְּמַעְלָה
שְׂנוּאֶיךָ שְׂנוּאִים וַאֲהוּבֶיךָ אֲהוּבִים
שִׂנְּאַתְנוּ כִּי אֲהַבְנוּךָ קָדוֹשׁ!.
השירה בכללה ובעניינה דומָה לשאר דברים שבאמנות: מוסיקה, ציור, ריקוד וכדומה. השפעתה תלויה לא בתוכה וְעַצְמָאוּתָהּ בלבד אלא גם בַּקוֹרֵא, בַּשׁוֹמֵעַ וָּברוֹאֶה.
לפרקים אדם עומד על דברים ומושפע מייד, ולפרקים הוא צריך זמן עד שהם נקלטים. אף יש שהיצירה כולה משפיעה לטובה, ויש שרק חלק ממנה מוצא חן. ואין לקפח שכר מלה נאה. שירה נערכת מתוך כמה אספקטים: הרגש, הסגנון, הצורה, הריתמוס וכדומה, וגם בזה היא דומה לשאר האמנויות.
בדרך כלל אין אדם מסביר לעצמו, מדוע יצירה מסוימת מוצאת חן בעיניו או אינה מוצאת חן בעיניו. הוא נהנה או אינו נהנה. אבל בעיסוק בשירה וברציפותה אין אדם פטור מלחפש את הסיבה לכך ולמצוא את טעמה. יש לעמוד על רקעה וזמנה של היצירה, ומה בה מן המקרב ומה בה מן הדוחה.
הפיוט השירה בארץ ישראל-א.מ.הברמן- עמוד 12