הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון


הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון

התריתל

הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים, משותקים מאימה, ׳עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השרפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם.

למחרת, ביום חמישי, 18 באפריל, חזרו הבוזזים ב־6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית של פאם אלבאלי ופאס אלג׳דיד. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו.

הערות המחבר : השוק מוקם ליד הקסבה של השרארדה

על בוי הפילאלא ראה שם, עמי 188: ׳שיכורים ומופקרים, השורפא פילאלה משני המינים מקיימים אוריות מגונות בקסבה שלהם, שיש לה בפאס מוניטין של מקום מסוכן מאודי.

בני פילאלה, בו לאג׳מע ואוולאד ג׳אמע, גברים ונשים, השתתפו אף הם בפרעות. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי משום שהיה בעל אזרחות צרפתית, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. לפי עדויות, ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או בותרו מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו היהודים במרתפים ובתנורים או קפצו לתוך בארות

נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות, לדוגמה ר׳ יוסף בן נאים ומורו ר׳ יהודה סרירו, שהיו ערומים לחלוטין, כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. אחרים נמלטו לעבר רובע נואוול המרוחק

או לעבר קשלת אלג׳באלה, והיו שמצאו מקלט בבתי מוסלמים שכנים. על פי הובר ז׳ק, ׳למזלם הגדול, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד

בסופו של דבר, המעבר הזה שפתחו הצרפתים התגלה כהשגחה עליונה, אבל לפי עדותו של ר׳ שאול אבן דנאן, היהודים פחדו שהערבים יפלשו למלאח דרך הפתח הזה, שנותר ללא דלת, והם יילכדו בתוכו     

איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקנה העיר היהודית, שהייתה מלאת חיים, מ־12,000 תושביה. הבריחה בתנאים אלו, של אוכלוסייה יהודית כה גדולה, היא ככל הנראה מקרה יחיד בכל ההיסטוריה של היהודים על אדמות האסלאם.

הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך בו אלח׳וסיסאת, שהייתה צמודה לחומת הגן של הסולטן, ונתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה ונשאו־ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטן. לדברי ס׳ עבד אלחק שהיה קרוב לחצר, הסולטן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאח והתרגש עד דמעות

רק מאוחר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד משערי דאר אלמח׳זן ושלח כרוז כדי להציע לפליטים מקלט בחצרו. לפי ר׳ אבן דנאן ועדויות בעל פה, שערי החצר נפתחו לפני היהודים תמורת סכום כסף הגון שנתנו לשומר הסף הערבי

מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שהרי לא אכלו כלום מאז יום רביעי בבוקר.

ביום שישי, 19 באפריל בבוקר, החל הצבא הצרפתי המוצב בדאר אלדביבג להפגיז את העיר. הוא עורר בהלה בתושבי פאס אלבאלי ופאס אלג׳דיד הערבים והרג רבים מהם. כמה בתים והצריח של מסגד חמרה נפגעו בפאס אלג׳דיד, ״ וגם המגדל בבאב ג׳יאף שער הנבלות, שבו התמקמו צלפים מורים, קרס. על הגגות התנופפו דגלים נאיביים קטנים של צרפת כדי להטות מהבתים את ירי התותחים של הצבא הצרפתי

ביום שישי זה, אחר הצהריים, הגיע בצעידה מהירה, במסע רצוף של 65 ק״מ, גדוד חיזוק ממכנאס. תגבורת הצלפים מלגיון הזרים השתלטה על העיר, תוך כדי היגררות לקרב גרילה עז בסמטאות – אבל במלאח הביזה נמשכה.

אולי כדי להבריח את המורדים הושלכו פצצות מדאר אלדביבג גם על המלאח והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, ולפי עדות אחת הרגו אנשים שהסתתרו בו. מוסלמים מהעיר ביקשו מאנרי רייניו, ציר צרפת, להפסיק את ירי הפגזים. הלה ענה שהייתה זו פעולת תגמול על רצח החיילים הצרפתים. בעקבות משא־ומתן פסק ירי התותחים והביזה במלאח חדלה אף היא.

הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בארמונו. ביום הראשון הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון ובמתחם גן החיות, והכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל. מהארמון שלח אלמליח מברק ראשון לפריז:

מלאח נבזז במשך שלושה ימים. הרס גמור שאי־אפשר לתקן. הרוגים ופצועים רבים. אוכלוסייה יהודית התקבלה על ידי הסולטן בארמון. הודו במברק לסולטן. שלחו סעד בדחיפות. אלמליח.

הפרעות בפאס-ההדים בתקשורת העיתונות הבין-לאומית-יוסף ינון פנטון

פרק ד

התרית בפאס – 1912

בימים הראשונים לאחר ההתקוממות חסמה הצנזורה הצבאית ביד ברזל כל זליגת מידע לתקשורת, וגם היא עצמה טרם ידעה בדיוק מהם ממדי האסון. רק החדשות הרשמיות הועברו, ולפיהן הצבא השתלט על ההתקוממות בנזקים מועטים ככל האפשר. אף ששלטונות צרפת סגרו את קווי הטלגרף, מידע בעניין ההתקוממות וטבח האוכלוסייה האירופית והיהודית הסתנן לטנג׳יר במבדקי רדיו ששלח הקונסול הבריטי, וכן בזכות הרקאצין, שבהם השתמשו העיתונאים והכתבים הפרטיים. לרצים אלו ארכו יומיימ־שלושה לחצות ברגל 340 ק״מ בין פאס לטנג׳יר. מידע זה הופץ בעיקר על ידי סוכנות ידיעות הווס, אבל גם על ידי הנציגים הקונסולריים בטנג׳יר, אשר עדכנו את הגופים הקהילתיים היהודיים המקומיים. כאן אדון בעיקר במה שנאמר על גורל היהודים.

תחילה שלט הבלבול והועלו סברות מדאיגות ביותר בעניין מניין הקרבנות ־ כ־1,000 הרוגים יהודים. במרוקו עצמה, בטנג׳יר, פרסם העיתון העצמאי הוותיק ביותר, השבועון באנגלית ׳אלמוגריב אלאקצא׳(Al-Moghreb al-Aksa) ביום חמישי, 18 באפריל, יום לאחר פרוץ המרד, את המידע הראשוני שהועבר במברק רדיו ולאחר מכן אושש במכתבים פרטיים. ביום שני שלאחריו דיווח השבועון בפעם הראשונה על ביזת המלאח. ואולם, בשל

העיכובים מטעם הצנזורה, רק 11 ימים מאוחר יותר פורסם דיווח מפורט על ייסורי היהודים ובו תיאור של נסיבות ההתרחשות. העיתון מתח ביקורת קשה על המדיניות השגויה של ההסכמה הלבבית(Entente cordiale) אשר הובילה לדבריו ל׳שואה׳.

כצפוי, הצרפתים היו מודאגים מאוד מן האירועים במרוקו. עם זה, בפריז ובלונדון, אבל גם מניו יורק ועד סנט פטרבורג, וגם בוורשה, חדרו מאורעות פאס לתקשורת הבין־לאומית – ובעיקר היהודית. בשל החשיבות שייחסו המעצמות האירופיות למדיניות הקולוניאלית של צרפת הסתייעו היומונים הפריזאיים, כגון 'לה פיגרו׳(Le Figaro), בשירותיו של אנדרה מיינו (André Meynot), הכתב של סוכנות הידיעות הווס בטנג׳יר, שליוה את רייניו לפאס ובה נמצא כאשר התפרץ המרד. אבל ל'לה מטין׳ ו'לה טם׳ היו כתבים בפאס עצמה – הובר זיק והד״ר וייסגרבר – הם סיפקו כתבות מן השטח, אם כי לעתים באיחור, והן נפוצו ברחבי תבל.

המקורות מלמדים כי מיום שישי, 19 באפריל, יומיים לאחר תחילת המרד בפאס, נאלצה התקשורת הצרפתית להסתפק בהשערות בלבד מפאת היעדר מידע. העמוד הראשון של 'לה פיגרו׳ התלונן על חדשות סותרות, ביכה את הקרבנות הצרפתים, אבל לא ציין מאומה בעניין גורלם של היהודים. יומיים לאחר מכן, אותו העיתון, שהציג מידע שגוי בעקבות המידע שסיפקו המקורות הרשמיים, הודיע בעמוד השני, כאילו היה מדובר בעובדה מוגמרת, שהמהומות דוכאו באבדות מעטות – שמונה קרבנות בצד הצרפתי. באותו עמוד צוטט מברק רדיו שהגיע מפאס והתקבל אצל נציגות הציר האנגלי בטנג׳יר: ׳הרובע היהודי והמוסלמי נבזזו. היהודים סבלו במיוחד; המורדים קטעו את איברי הגופות וגררו אותן ברחובות׳. גם למחרת נכתב בעיתון: ׳כנראה שכ־100 יהודים נהרגו בשוד המלאח; הפצועים רבים ואומללותם רבה׳.

הצנזורה פעלה בנחישות כה רבה, עד שאפילו הובר ז׳ק, כתב ׳לה מטין׳ בפאס, אשר לפני כן דווקא הצליח בכישרון רב להשיג מידע ׳חסוי׳, לא הצליח לשלוח שום דבר למערכת. העיתון נאלץ לשאוב מידע ממקור אנגלי שהעבירה סוכנות הידיעות הווס. המידע הבא הופיע ב־18 באפריל בעמוד השלישי, מנוסח בלשון זהירה: ׳המצב בפאס: שמועות מדאיגות – הצבא המקומי התקומם׳.

קשיי התקשורת הוחמרו, אם כן, בשל הצנזורה, וצמצמו את העיתון להשערות מקוטעות. ביום שישי, 19 באפריל, פורסמה בעיתון ׳לה מטין׳ כתבה בהשראת החדשות הרשמיות, ובה הועלו השערות בעניין הסיבות לפרעות. העיתון ביכה את הרצח של שלושה עובדים של שירות הטלגרפיה (?.1.8) ופרסם רשימה של צרפתים שמצאו מקלט בשגרירות או בקונסוליה של אנגליה. למחרת, בשבת, 20 באפריל, פורסמה בעיתון הכותרת: ׳הגדודים הצרפתיים מתחילים לדכא את המרד בפאס׳, וביום ראשון כבר הודיעו – ׳פאס נכנעה׳. בשל היעדר מידע חדש מן הכתב המיוחד בפאס הסתפק העיתון בתיאור המידע הסותר על המצב, והתפלא שמניין ההרוגים – שמונה חיילים וארבעה אזרחים – כה נמוך. הכתבה מתחה ביקורת חריפה על האיסור שהוטל על העיתונאים להשתמש במבדקי רדיו והאשימה את הממשלה שהיא מסתירה את האמת.

לעומת הובר ז׳ק, הד״ר וייסגרבר, הכתב המיוחד של ׳לה טם׳, הצליח לעקוף את הצנזורה הצבאית, אך רק ביום שני 22 באפריל – ובמאמר שדן בתקיפת המלאח ובהימלטות התושבים לארמון הסולטן מסר את הפרטים הראשונים על ההתקוממות. רק לאחר התחדשות התקשורת האלחוטית, יומיים לאחר מכן, הצליח וייסגרבר לפרט שבפרעות נרצחו 53 בני אדם ונפצעו 33 יהודים. בהמשך לא ציין עוד ׳לה טם׳ את היהודים, פרט להודעה על מבצע לגיוס תרומות מטעם כי״ח.

ב־23 באפריל התגלתה לציבור האמת בדבר היקף המרד, הודות למאמר שהצליח הובר ז׳ק להעביר על ידי רקאץ לטנג׳יר, ומשם הופץ המאמר במברק. המאמר תיאר בפרוטרוט את כל הזוועות של ההתקוממות, אך לא הזכיר במילה את הפורענות במלאה. רק למחרת, ביום רביעי, 24 באפריל, נחשפו קוראי ילה מטין׳ לעובדת הטבח של חיילים ואזרחים צרפתים, במאמר פולמוסי שכתב הסגן דבון ופורסם בעמוד הראשון. במאמר גם נכתב ש׳הרובע היהודי נבזז, נשרף: הנשים נאנסו, ונשחטו מאות אומללים חסרי הגנה׳. ביום שישי, 26 באפריל, חשף ׳לה מטין׳ את האמת האכזרית על החרבת המלאח.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 164 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר