הקהילה-היהודית-בצפאקץ-במלחמת-העולם


הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

הכיבוש הגרמני ומהלך המלחמה – נובמבר1942 – אפריל 1943.

אחת מנקודות המפתח להבנת מצבן של הקהילות היהודיות בערים שונות בתוניסיה במהלך המלחמה היא מקומן בזירת הקרבות שהתנהלו במדינה. מבחינה זו אין דומה למשל מצבה של העיר גַפְצַה, על גבול אלג'יריה ותוניסיה, למצבה של ג'רבה. בעוד שסביב גפצה התנהלו קרבות בין הגרמנים לצרפתים, שרר בג'רבה שקט יחסי עד כניסתם של הגרמנים בינואר 1943. ודוגמא נוספת – העיר קַסֶרין הייתה אחד ממוקדי הקרבות הקשים בין הגרמנים לבין הכוחות האמריקאניים. ידוע לנו שהצרפתים החליטו להעביר את הקהילה היהודית הקטנה שהייתה בעיר לעיר סטיף שבאלג'יריה, אך לא ברור מה הייתה הסיבה להחלטה זו, ואם יהודי קסרין סבלו לאחר שחזרו לעירם, כעבור זמן לא רב. אין במחקר הקיים תיאור מדויק של המהלכים הצבאיים בכל זירה כל עיר בתוניסיה, גם לא בצפאקץ. וכן אין בידינו לפי שעה להשיב על שאלות חשובות : מה היה היקף הכוחות הגרמניים בכל נקודת יישוב ? האם הכוחות האלה כללו גם חיילים איטלקים ( כפי שהיה בסוסה למשל ) ? האם באו יחידות אס-אס עם הגרמנים לכל נקודת יישוב ? תשובות על השאלות האלה עשויות לסייע להבנת מצבן של הקהילות היהודיות.

 

הגרמנים כבשו את תוניסיה ב-9 בנובמבר 1942, בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יר ובקזבלנקה. לא ידוע כמה זמן עבר עד הכיבוש של צפאקץ, אך כיוון שהערים נַאבֶל וסוה נכבשו בסמוך למועד זה, נאבל נכבשה ב-14 בנובמבר, סבירה ההנחה כי צפאקץ נכבשה בסביבות ה -15 בנובמבר 1942.

 המלחמה בצפאקץ נסתיימה ב-10 באפריל 1943, כחודש ימים לפני שהסתיימה המלחמה בכל תוניסיה. סדר הפסח בשנת 1943 נערך ביום שני ה -19 באפריל, ויהודי צפאקץ חשו כי יצאו מעבדות לחירות. עשרה חיילים מיהודים שהיו ביו הכוחות המשחררים חגגו את החג עם תושבי העיר. מסגרת הדיון היא אם כן כארבעה חודשים ש כיבוש גרמני בעיר צפקאץ.

לאחר המחיתה של האמריקנים באלג'יר נדמה היה כי הם עומדים להגיע גם לתוניסיה, והשמועה על כך התגלגלה עד צפקאץ. כך תיארה זאת גז. היינו באירוע משפחתי והאנשים באו עם בקבוקי שמפניה כי אמרו שהמריקאים נמצאים באלג'יריה ובמרוקו – מחר בבוקר הם אצלנו. כשהלכנו הביתה, קמנו בשש בבוקר לצלילי השיר " לילי מרלן " המסורתי של הגרמנים, של הצבא. ניגשנו לחלון והרחוב שלנו שהיה במרכז העיר, היה מכוסה בגרמנים עם המגפיים שלהם, שרים בקול רם את השיר שלהם " לילי מרלן " המסורתי לא ידענו את נפשנו.

המפגש הראשון עם הגרמנים לא היה בפעולה מלחמתית צבאית אלא במפגן נוכחות שערכו ברחובות העיר. בעקבות נחיתת האמריקנים באלג'יריה החליטו הגרמנים לכבוש את תוניסיה, אך לא עמדו שם מולם באותה עת כוחות של בעלות הברית. הגרמנים השתלטו, כמו בכל מקום שכבשו, על נקודות המפתח בעיר, ובהן הנמל ומבני הציבור החשובים. בהיעדר מקורות ומחקר נראית תקופת הכיבוש הגרמני כפרק זמן אחיד שבמהלכו מצד אחד הגרמנים שולטים בעיר, ומצד אחר חילות האוויר של בעלות הברית מפציצים את הכוחות הגרמניים שבעיר. ההפצצות האלה גרמו להרס פיזי של העיר ולהרוגים רבים. גז ציארה את תחושת החידלון עקב ההפצצות ואת חוסר היכולת לסייע לנפגעים :

" היו כאלה הפגזות, הפצצה על כל העיר, הנמל היה הרוס. הבתים הגבוהים ביותר רבי הקומות, קרסו תחתיהם, על תושביהם, שלא היה להם זמן לברוח…..אנחנו משענו את קולותיהם של היהודים שלנו, כי היו בתים, שהיו כמעט כולם על טהרת היהודים. שמענו צעקות עד לב השמיים, הצילו ! הצילו ! מי היה יכול לעשות את המלאכה ? באילו מכשירים ? לא היה לנו במה….התחילו לצעוק " תנו מים ", " תנו מים ". היו אנשים טובים שחשבו שעל ידי הכנסת צינורות והזרמת מים יוכלו לשתות, ולהגיע לפיות.

כנראה, שמרוב מים טבעו ונחנקו וקולם נדם. כעבור מספר חודשים, לאחר שהנאצים הלכו, התחילו ההלוויות, ליווינו את כל התושבים הללו שהיו ערמות ". עדות זו חשובה ביותר אם כי אין לה אישוש ממקורות אחרים. אין ספק באשר להפצצת העיר על ידי חיל האוויר הבריטי, אך לא ידוע כמה יהודים נהרגו בהפצצות, ובזיכרון הקולקטיבי של יהודי צפאקץ שלאחר המלחמה לא עלה עניין זה.

בהפצצות נפגעו גם מבני ציבור יהודיים. שלושת בתי הכנסת הציבוריים הגדולים : בית הכנסת הגדול – ברחוב פסטור -, בית הכנסת " בית אל " – ברחוב קרטגו – ובית הכנסת " מצליח " – ברחוב ירושלים -, נהרסו לגמרי במלחמה. הבתים שסביב כיכר קרנו, שהין בהם מספר משפחות יהודיות, נהרסו כליל. וכל סיפרה אסתר גפסו :

" ביום חמישי 28 לינואר 1943, בעת שמרבית התושבים בצפאקץ עזבו את בתיהם ועברו להתגורר בכפרים הסמוכים לעי על מנת לחמוק מההפצצות על העיר, place carnot , כיכר קרנו, הופצצה ונחרבה לחלוטין. בהפצצה נפגעו כל המבנים שבשכונה ונהרסו לחלוטין למעט אולם נשפים שלא נפגע ונשאר עומד על תילו. דיירי השכונה שמיאנו להתפנות – נספו בהפצצות הכבדות. בתום המלחמה, ממשלת צרפת העניקה למשפחות שבתיהם הופצצו ונהרסו מקומות דיור חלופיים ועל חורבותיה של כיכר קרנו, נבנתה שכונה חדשה בשנת 1945.  השכונה החדשה לא דמתה כלל לשכונה הישנה, הזיכרון היחידי שנותר משכונה זו, היה אולם הנשפים אשר המשיך לעמוד במרכזה של השכונה החדשה שנבנתה. ( הציטוט לקוח מעבודת תלמידי, פרנק גפסו, על כיכר קרנו שבצפקאץ. המידע מבוסס על הזיכרון יוצא הדופן של אמו, אסתר גפסו לבית זרוק. )

ההפצצות האוויריות, ללא הבחנה, של בעלות הברית הקשו מאוד על תושבי צפאקץ, וזו הייתה אחת הסיבות העיקריות לבריחה שח יהודים מהעיר. הם התגוררו בכפרים ערביים הסמוכים לעיר, במטעים ובכל מקום שרק יכלו. שני הכפרים הסמוכים לעיר היו אלגְרַאוֹא ולה שֶבָּה – Chebba.

דווקא בתקופה קשה זו של הכיבוש הגרמני התגלה כוחה של הקהילה היהודית לתמוך באחרים. במהלך המלחמה הגיען לצפאקץ פליטים יהודים מלוב. על פי עדות אחת הגיעו כבר ביולי 1942 כ-350 פליטים יהודים מלוב, ומקס לוֹמבּרוֹזוֹ קיבל עליו לטפל בהם ועסק בכך עד שנת 1944.

לא ידוע לנו הרבה על פרשה זו – למשל לא ברור היכן שוכנו הפליטים לפני הכיבוש ובמהלכו, וכיצד דאגה הקהילה למחייתם גם בתקופה הקשה של הכיבוש.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 24-19

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

הנהגת הקהילה היהודית.

תפקודה של הנהגת הקהילה בתקופת וישי ובתקופת הכיבוש הגרמני הוא מן הנושאים שהרבו לעסוק בהם במחקר על השואה. כדי להבין את תפקודה של הנהגת הקהילה בצפקאץ בתקופה זו מן הראוי להקדים כמה הערות על המבנה והארגון של הנהגת הקהילה. ב-21 בנובמבר 1905 הוקמה בצפאקץ בצו השלטונות – שהיה חתום, כנהוג, בידי הבֵּיי, שליט תוניסיה – "קופת העזרה והצדקה", שהייתה למעשה ועד הקהילה. בשנת 1931 עמד בראש "קופת עזרה וצדקה" אלבר סעדה, שהיה בעל אזרחות צרפתית, סגניו היו, יוסף בסיס וד"ר אמיל יונס –  גזבר, אלבר נחמיאס, – מזכירה , בקרה מוֹן – וחברי הוועד היו, אברמינו לומברוזו, יוסף חלפון, דוד ברבי, נסים גז, מזיג פראג'י ורנה ברבי.הרב הראשי של הקהילה היה הרב עקיבא אביטבול. ב-17 ביוני 1934 נערכו בקהילה היהודית בצפאקץ בחירות לוועד המטפל בנושא פסח בקהילה, השתתפו בבחירות 631 איש, ומספר הקולות היה 617. בעקבות הבחירות האלה נבחרו ב-4 באוגוסט 1934 חברים חדשים ל "קופת העזרה והצדקה". חברי ועד הקופה שנבחרו היו : נשיא – ויקטור גז, נוסף על תפקידו כנציג קהילות הדרום המועצה הגדולה של המדינה, סגני הנשיא, אלבר שמלה ויוסף בוקובזה – גזבר, יצחק בן מנחם פרץ – מזכיר, ויקטור בן נסים לוזון, וחברי הוועד היו, נסים גז, בנימין זנזורי, יעקב כהן, רנה ברבי ואלבר בן אלי קייט. גסטון סַפַר, לא יהודי, מונה לנציג הממשל הצרפתי בוועד הקופה. הנה כי כן בשנת 1934 התחלפה ההנהגה בעיר. האישים המרכזיים בהנהגה, אלבר סעדה וויקטור גז, היו נתונים ככל הנראה בעימות, והדיו נשמעו גם בתקופה הגרמנית ולאחריה.

ויקטור גז מעשירי הקהילה היהודית בצפאקץ, התעשר ממסחר בשמן זית, ובית החרושת  שלו לייצור שמן היה אחד ממרכזי הפעילות של הנהגת הקהילה בצפאקץ. אך בתקופת הכיבוש צצה ועלתה דמות חדשה, שלא הייתה ידועה בפעילותה בקהילה עד אז. לפי עדותו של גז, הנרי כהן, ראש הקהילה, שדיבר ערבית וצרפתית בלבד, כמו רוב רובם של בני הקהילה, הודח מתפקידו, משום שלא יכול היה לקיים תקשורת עם הגרמנים. כהן לא הוזכר במסמכים שברשותנו מן השנים שלפני המלחמה או בעדויות על תקופה זו. שלושה חודשים לאחר שחרורה של צפאקץ מהכיבוש הגרמני, ב-7 ביוני 1943, סיימו אלכסנדר סממה ויצחק פרץ כתיבת דוח למפקח האזרחי של צפאקץ על התנהלותו של כהן בזמן המלחמה. הדוח הוא בעיקרו כתב אשמה נגד כהן, אך ניתן ללמוד ממנו על כמה היבטים של התקופה הגרמנית ועל תפקוד ההנהגה. כהן הגיב על כתב האשמה ובמסמך שכתב הוסיף פרטים חשובים על התקופה. מכל אחד משני המסמכים הללו עולה תמונה שונה של הנהגת הקהילה בצפאקץ. לדברי כהן הוא היה חבר מועצת הקהילה מאז 1933 אך לא היה פעיל מעולם. הוא סיפר כי בדצמבר 1942 נקראו ראשי הקהילה היהודית אל המפקח האזרחי הצרפתי של צפאקץ,  בּוּאַיֶה- רֵסֵס – Boyer Resses . לטענתו של כהן הנהגת הקהילה לא תפקדה מאז שנכנסו הגרמנים לצפאקץ. מועד הפגישה, 26 בדצמבר, היה כחודש וחצי לאחר תחילת הכיבוש הגרמני, והקהילה בשלב זה נשארה לדבריו ללא הנהגה, כל סיפר כהן :

" במצב עניינים זה הזמין המפקח האזרחי בסוף דצמבר למשרדו את כל חברי מועצת הקהילה, והם אמורים היו להתייצב ב-26 בדצמבר. באותו יום מצאתי את עצמי לבד בחדר ההמתנה של בויה-רסס. הוא הצהיר בפני כי לנוכח ההיעדרות המוחטת של חבריי הוא ממנה אותי לנשיא מועצת הקהילה. ניסיתי להתנגד בהסבירי כי אחרים מתאימים ממני בגילם, בחינוכם, במצב הכלכלי ועוד… נפגשתי עם מר אלבר סעדה, שנחשב לאחד האישים החשובים ביותר בצפאקץ, הצגתי לפניו את פרטי השיחה עם המפקח האזרחי והצעתי לו מיד לקבל את תפקידי. מובן מאליו כי מר אלבר סעדה לא קיבל את התפקיד בגלל האחריות הכבדה שהייתה בו. אישים אחרים כמו אלכסנדר סממה ( מחבר הדוי נגד כהן ), הד"ר ביסמוט, יונס ולֶאוֹן כהן ואחרים סירבו באופן קטגורי גם הם לקבל את הכבוד לנוכח המחויבויות הרבות.

לבסוף לאחר (מילה לא ברורה) הצלחתי להרכיב את הוועד החדש שכלל את מר אלבר סעדה, שהסכים להיות נשיא כבוד בלבד, ומקס לומברוזו שכבר היה סגן נשיא. ( הערת המחבר – לומברוזו היה בעל נתינות צרפתית. הוא גויס בתחילת המלחמה וככל הנראה שוחרר עקב חוק וישי. היו לו שני אחים בעלי נתינות איטלקית שהתנהלה נגדם חקירה בחשד למסחר עם האויב )

על סמך עדותו של מר כהו ועל סמך הדוח של סממה ופרץ ניתן בווגאות לקבוע כי כהן אכן היה נשיא הקהילה היהודית בתקופת הכיבוש. הוא שימש בתפקיד החל ב-26 בדצמבר ולפחות עד 10 באפריל. מלבד שני שמות נכבדים נוספים איננו יודעים מי עוד היה חבר בוועד בזמנו. לא ברור מדוע לא הגיעו ראשי הקהילה האחרים לפגישה עם המפקח האזרחי. העדרות כה משמעותית של כולם, למעט כהן, מלמדת ככל הנראה על מתחים כאלה או אחרים בקהילה בתקופה שקדמה לכיבוש הגרמני. האם ההחלטה להיעדר מהפגישה הייתה מתואמת או פרי החלטה של כל אחד מחברי הוועד ? ומדוע בא כהן לפגישה ? מה הניע אותו ?. אם הייתה החלטה כללית של ראשי הוועד שלא להגיע לפגישה כדי להקשות על השלטונות בתקופה זו\ האם שותף כהן בהחלטה והפר אותה, ומדוע עשה זאת ? או שמא לא שותף בהחלטה, ומדוע לא שיתפו אותו ? עדות זו של כהן מוכיחה לכאורה כי לעדותה של גז על הדחתו אין על מה לסמוך.

ההפך הוא הנכון\ כהן היה ללא ספק ראש הקהילה במרבית חודשי הכיבוש הגרמני. מדוע אם כן טענה גז כי הודח ? גז סיפרה כי " לבקשת הגרמנים מונה רופא יהודי בשם ד"ר ספרבר שידע לדבר גרמנית והיה מאוד מקובל בקרב חברי הקהילה היהודית בעיר ". ספרבר ביקש שהמינוי ייעשה על ידי הגרמנים ובהסכמת הקהילה, " כי הוא לא ראה את עצמו כאיש הקהילה המקומית למרות שהוא חי שם עם משפחתו ועבד וכו…..הוא חש כתושב זר ולא רצה להכנס לעובי הקורה, בלי הסכמת שני הצדדים. לקהילה לא הייתה ברירה אלא להסכים, בשמחה אפילו, שהד"ר ספרבר ידבר בשמם. ( מתוך עדות של גז, אישוש לטענתה זו יש גם בהספד שנשאה לזכרו בשנת 1961 )  ד"ר איזידור ספרבר נולד בשנת 1903. הוא נפטר בשנת 1961 בישראל, וידוע כי עבד בבית החולים בנהריה. ניתן לשער כי הוא הגיע לתוניסיה במחצית השנייה של שנות השלושים, יחד עם רופאים נוספים שברחו מגרמניה והשתקע בתוניסיה. הבולט שביניהם בתקופת המלחמה היה ד"ר לאופלד בְּרֵטֵוַוס, שהתערה בחיים היהודיים והציוניים בתוניס הבירה והיה בין ראשי הקהילה בעיר שניהלו את המשא ומתן עם הגרמנים. עם זאת תפקידו של ספרבר נראה לי מרכזי יותר, שכן הוא היה הדמות העיקרית במשא ומתן עם הגרמנים.  

במקורות ההיסטוריים ועדותה של גז עולים לרוב בקנה אחד. ספרבר מונה לייצג את הקהילה בצפאקץ מול הגרמנים בגלל שליטתו בשפה, כפי שעשה זאת ברטווס בתוניס. בכך אין כל חדש. מעניינת הקביעה של גז כי כהו הודח מתפקידו, והרי ברור כעת שעד דצמבר 1942 לא החזיק בתפקיד ביצועי בקהילה.

מעניינת יותר השאלה איפה היה באותה שעה גיסה ויקטור גז, שהיה לכאורה הדמות העיקרית בקהילה היהודית בעיר עד תקופת המלחמה. לטענתה ויקטור גז חי בשנים שקדמו למלחמה בתוניס, אף שבאופן פורמלי המשיך להחזיק בתפקיד של נשיא מועצת הקהילה בצפאקץ. אפשר כי בטענה זו משתקפת המציאות שבה לפחות חלק מראשי הקהילה ברחו מהעיר, יחד עם תושבים יהודים אחרים.

ככל הנראה לאחר שהחלו העניינים להתייצב מונה לקהילה היהודית ועד חדש. במכתב מ-12בפברואר 1943 למפקח האזרחי של צפאקץ הוצגה רשימת חברי הוועד החדש, והרשימה כוללת את הדמויות המרכזיות המוכרות לנו. ואלה היו בעלי התפקידים לפי הרשימה :

נשיא הכבוד – ויקטור גז ואלבר סעדה

נשיר בפועל – הנרי כהן

סגני נשיא – יוסף בוקובזה ומקס לומברוזו

גזבר – סאסי גז

מזכיר – ו"נ ברבי

חברים – נסים כהן, אלפרד בובליל, ד"ר ביסמונט, ד"ר ספרבר ופליקס גז.

הערת המחבר – מכתב לא חתום על נייר מכתבים של מועצת הקהילה היהודית בצפאקץ, 12 בפברואר 1943, CADN, תוניסיה, משלוח שני תיק 2543. מעניין לשים לב שגם בתקופת הכיבוש הקפידו על עניינים רשמיים של רישום הוועד ואישורו על ידי השלטונות כנדרש.

בנאומו בוועידת החירום של הקונגרס היהודי העולמי, שהתכנסה באטלנטיק סיטי בשנת 1944 סיכם עורך הדין מתיו גנם במשפט אחד את פרשת נושאי התפקידים בקהילה. " צפאקץ, ד"ר ספרבר, ועימו האדונים אלבר סעדה, יוסף חלפון ומקס לומברוזו הצילו את קהילתנו משואה גמורה " עד כאן הערת המחבר.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח- עמ' 28-24

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח

פעמים 115-114

קנסות והחרמת רכוש.

מיד לאחר המלחמה החלה הקהילה היהודית לפעול לקבלת פיצויים על הפגיעות ברכוש היהודים בתקופה הגרמנית, ומן הטיפול בעניין זה ניתן ללמוד בדיעבד על הדרישות של הגרמנים. יהודים רבים סולקו מבתיהם מבלי שנמצא להם דיור אחר, נאסר על היהודים לצאת מהבית בשעות מסוימות, והוחרמו מהם אופנים, מקלטי רדיו, רהיטים, ביגוד, שטיחים, מערכות כלי אוכל, מראות וחפצים אחרים. הגרמנים החרימו גם את תכשיטי הנשים. בעדותה תיארה גז נסיון להחרמת מערכת כלי אוכל ( סרוויס ) מביתה :

" כשבאו יום אחד שני חיילים גרמנים לבית החרושת שלנו והם מחפשים את פראו גז, פראו גז – זאת אני. הם מבקשים לתת להם סרוויס חשוב, יפה וכו משום שרומל צריך להגיע. אז אמרתי לו " אנחנו פה פליטים, הבית נשאר בעיר, ואין לי כלום פה. הוא פתח את הארון וראה ערמות של צלחות, מזלגות וסכינים. הוא אומר, וזה מה זה ?, אמרתי לו, זה לא סרוויס, זה לאכילה של יום יום. אנחנו לא יכולים לאכול עם הידיים. זה בשביל המשפחה. והוא אומר לי, אבל המרשל רומל מגיע, בתמימותי ( וזה יכול היה להראות כמין בדיחה כזאת, שהייתה יכולה לעלות לי ביוקר ) אמרתי הנה צלחת בשביל המרשל רומל. הנה מזלג, הנה סכין, הנה מפיות וזהו זה, זה דבר נורא …כנראה שהוא הבין שבתמימותי לא ידעתי מה הוא רוצה ממני בדיוק ".

הקהילה נדרשה לדאוג לכלכלתם של עובדי הכפייה ולשלם את משכורתם, ולצורך כך היה עליה לגייס 1.600.000 פרנק. סכום זה הוטל כמס על כל הקהילה היהודית. נוסך על כך הגרמנים החרימו באיומים מנכבדי הקהילה כספים וחפצים יקרי ערך.

הערת המחבר – בתזכיר נכתב "לשלם את משכורתם של העובדים היהודים והערבים שנדרשו על ידי כוחות הציר. לכאורה עולה מניסוח זה כי היו גם עובדי כפייה ערבים. אינני יודע אם הכוונה לעובדים ערבים ששירתו את הגרמנים במקומות שבהם ישבו או לעובדי כפייה בדומה היהודים. עד כאן הערת המחבר.

בשבועיים האחרונים הכיבוש גברו הלחצים על הנהגת הקהילה היהודית בצפאקץ. ב-26 במרס הוטל על הקהילה קנס של 15 מיליון פרנק, והגרמנים לקחו ששים בני ערובה יהודים כדי להבטיח שהקנס אכן ישולם במועד. אמנם בני הערובה לא נכלאו, אלא היה עליהם להישאר בהישג ידם של הגרמנים כל הזמן, כפי שהסבירה גז : " בני הערובה היו מתחת יד שלהם. לא עשה ( כנראה צ"ל : נעשה ) להם שום דבר. לא נגרם דבר, יש לציין, שמשמעות היותם בני ערובה הייתה בנוכחותם. לא יכלו לעזוב את המקום. אבל לא היו אסירים.  אותם יהודים נותרו חופשיים כדי שיוכלו לסייע לוועד הקהילה הן בגיוס הכסף והן בגיוס כח האדם לעבודות כפייה. לא ברור לחלוטין מתי נעצרו ראשי הקהילה. אם היה קשר בין הקנס לבין המעצר, הרי הדבר נעשה בסוף מרס 1943 ולא ארך זמן רב.

כדי לשלם את סכום הקנס בפרק זמן קצר מכרה קבוצה של יצרני שמן זית יהודים ל "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" שמן בערך של 8.6 מיליון פרקנק. ששה מיליון פרנק גויסו כהלוואה מבנק , קרדי ליונה " בצפאקץ, וחמישים וארבעה מחברי הקהילה ( תעשיינים, סוחרים וחקלאים ) חתמו על ערבות ( ראו את שמותיהם להלן בנספח ב ). ועד הקהילה שילם את 400.000 הפרנק הנותרים מ " קופת העזרה והצדקה" של הקהילה. כדי שה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה" תוכל לשלם את התמורה עבור השמן שנמכר לה, לוותה הקהילה היהודית את הכסף משני בנקים שפעלו בתוניסיה. מבנק "קרדי ליונא" לוותה 4.4 מיליון פרנק, ומה "בנק הלאומי ומסחר ולתעשיה" – Banque National du Commerce et de l' Industrie – 4.35 מיליון פרנק. מספר גדול של נכבדים יהודים מצפאקץ חתמו על הערבות להלוואות אלה.

במהלך ההתארגנות הקהילתית לתשלום 15 מיליון הפרנק שהטיל הגסטפו על קהילת ספאקץ לשלם 20 מיליון פרנק נוספים, ודרש שסכום זה יועבר עד יום שלישי 6 באפריל בשעה שתיים בצהריים, ואף איים להוציא להורג את היהודים בני הערובה אם לא ישולם סכום זה. ראוי לציין כי במכתב מן ה-2 באפריל שבו דיווח המפקח האזרחי של צפאקץ לנציג הכללי של תוניסיה, ז'אן פייר אסטווָה, על המצב החדש שנוצר בעירו מופיעה לראשונה במסמכים המלה " גסטפו " – בדרך כלל דובר על כוחות הציר – Les Troupes de l' Axe. אנו למדים ממכתב זה כי מועצת הקהילה היהודית בעיר הסמיכה את הנרי כהן, ספרבר ומקס לומברוזו לנקוט את כל הצעדים האפשריים לתשלום הסכום.

אך השלושה הבינו כי אין ביכולתם בשום אופן לגייס את 20 מיליון הפרנק הנוספים, ועל כן העבירו את כל סמכויותיהם לויקטור גז, נשיא הכבוד של הוועד, ולגסטון ספר, ששהו באותה תקופה בתוניס. אסטווָה נתבקש להודות להורות להם לממש את חובתם הנוכחית. ואם לא יוכל לפנות אליהם מסיבה כל שהיא, וכדי למנוע את הסנקציות הקשות שעתידות היו לחול על הקהילה, התבקש אסטווה לפנות לשלטונות הגרמנים בתוניס שיורו לפקודיהם בצפאקץ לדחות במעט את מועד העברת התשלום הנוסף. אסטווה בדק את הנושא בתוניס. הוא הבין כי לא יוכל להתערב בנעשה בצפאקץ ולסייע בקבלת אישורים להלוואות נוספות בתוניס, וטען כי לדתו תוכל הקהילה לממן ממקורותיה שלה את 20 מיליון הפרנק הנוספים.

עם זאת הוא הצליח להשיג אצל ד"ר רודולף ראהן[Rahn], מיופה הכח הגרמני בתוניסיה, שהיה האישיות הבכירה בתוניסיה מטעם הגרמנים, דחייה של העברת הסכום ל-9 באפריל. מכתבו של המפקח האזרחי בצפאקץ השיג את מטרתו. אף שלא כולם הבינו באותה שעה את משמעות הדחייה בשלושה ימים, ברור היה כי זה הישג נכבד.

חליפת מכתבים זו מלמדת על הלחץ שבו הייתה נתונה הנהגת הקהילה בצפאקץ, ועד כמה היה הקנס השני כבד וקשה. ועוד, אולי ניתן ללמוד מתכתובת זו כי את ההוראות להטיל קנסות נתנו השלטונות הגרמניים בתוניס, ושלא הייתה זו יומה מקומית. מערכת היחסים הפנים גרמנית בין המפקדה בתוניס לבין המפקדות בערי תוניסיה אינה מחוורת די הצורך במחקר. כדי למלא את דרישת הגרמנים העבירה מועצת הקהילה רק 3.6 מיליון הפרנק לידי ה "ועדה לקנייה ולחלוקה של שמן זית של תוניסיה", ו-5 מיליון פרנק הנותרים שליוותה כדי לממן את התשלום עבור השמן שנמכר לוועדה, הועברו מיד לידי הגסטפו.

בואם של כוחות הברית חסך את הצורך להעביר לגרמנים 15 מיליון פרנק נוספים. גז הטיבה לתאר את הדרמה שהתרחשה באותן שעות. זה כמה ימים קיבל ספרבר דיווחים מן האח הערבי שהעסיק, וששימש כאמור משרתו האישי של המפקד הגרמני בצפאקץ, כי המלחמה קשה מאוד, וכי כוחות בעלות הברית עתידים לשחרר את צפאקץ בימים הקרובים. ספרבר וגז שמרו את המידע בסוד, כדי שלא לעודד ציפיות שלא תתגשמנה :

" יוסף בא באותו בוקר ואומר "וון פשט קיבל הוראה להתכונן לארוז". הייתה שמחה גדולה בלבנו. אבל באותו יום היה צריך להגיש את שלושים המיליון לוון פשט. מנהל הבנק הצליח לגייס רק חמישה מיליון, לא יותר. ד"ר ספרבר הלך עם חמישה מיליון בתוך השק על הגשר ואמר לו : "קומנדאט, אין לי שלושים מיליון, יש לי חמישה מיליון ועצמי, היות ואני לא הייתי מוצלח כדי להביא לך את השלושים מיליון, חיי בידיך. לנאצי הייתה, למרות הכל, יראת כבוד בפני אומץ הלב של ספרבר, שתמיד דיבר איתו גלויות – לא פגע בו. לקח את החמישה מיליון ואמר לנהג שיסע הלאה, והוא נשאר כדי לדעת מדוע אין כסף ".

בשולי הדברים ואולי לא, העובדה שמנהיגי הקהילה היהודית לא הוצאו להורג אף שהסכום לא הועבר לידי הגרמנים, ושלא ידוע לנוט על פגיעה בהם, מלמדת אולי משהו על כוונת הגרמנים באשר לאוכלוסייה היהודית בתוניסיה. תופעה זו חזרה על עצמה בערים אחרות.

על פי עדותה של גז הביא ספרבר את הכסף המזומן בשק, ועל גשר מסוים היה צריך להיות המפגש כדי שהאוטו של הגרמנים יבוא לקחת את השק, ויסע – לאן ? אף אחד לא ידע. לא נשאר זכר, ולא סימן ולא צילום, ולא שום דבר.

הקהילה היהודית בצפאקץ במלחמת העולם השנייה-חייס סעדון-פעמים 115-114 –מכון בן צבי חורף אביב תשס"ח-עמ'36

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר