השירה-העברית-במרוקו-חיים-זעפראני-תשמד


השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד.

 

  1. 2. אסכולת הפיוט הארץ־ישראלי

הפיוט הקדום הוא בבואה לתפיסת העולם הרבנית ולמחשבה היהודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי ביצירותיהם החשובות של חכמי התלמוד. הפיוט משקף במידת־מה גם תבניות מנטאליות עממיות, שיסודן במחשבה זו, ושהופצו באמצעות בתי־הכנסת. הפיוט נעשה ראי להוויה היהודית, בדומה להלכה — המארגנת הוויה זו, ולספרות המדרש — המקיפה אותה בעולם של מיתוסים ואגדות.

מה דמות היתה לחיים שלאחר הגלות? האוכלוסיה היהודית בארץ־ישראל חיה את הטרגדיה הלאומית, את שריפת הבית, את חורבן המדינה והגלות, כמאורעות מתחדשים, כפצע שותת, היא כופפה גווה תחת עול האויב הרומאי וקומתה שחה תחת נטל השלטון הזר. מרירות, מצוקה, געגועים ויאוש היו מנת חלקה בימים נעדרי־שמחה. שנים ויובלות חלפו ולא נראה גם ברמז הקץ לנסיונות המרים. למשורר לא נותר, במרי לבו, אלא לבכות את שבר עמו בקינות ובסליחות ולתנות את כאבו בתפילה ובכוונות. הפיוס שיקף אפוא מציאות חשוכה זו ונטל חלק בנסיבותיה הכאובות.

עדיין נשארת ועומדת השאלה, מדוע הסתגר הפיוט בעולמה המוגבל של הדת ומדוע נאסרה בו כל השראה ממקור חילוני, ממחזות הטבע, מדאגות חיי היום־יום, מרגשות אישיים וכדו'. נושאים אלה הורחקו מן הפיוט לא רק בעטיין של יראת שמים ואדיקות, שהרי המדרש — בן זמנו של הפיוט — לא התעלם מהם, אף לא בחל בהם, ואילו בשירת ספרד נשמר להם מקור כבוד. החשש המתמיד לעצם הקיום הדתי והפיסי, הוא שהיה בעוכרי חיבורים מסוג זה, והוא שהיטה את המשורר ממצב עמו, מן המציאות חסרת־החן ונעדרת־השמחה, מן ההווה האפרורי, אל אגדות־קדומים. או שמא נעצרה ההיסטוריה עם המשבר שפקד את האומה, כדי לשוב ולחדש את מהלכה לכשיבוא המשיח ? המשורר דואה על כנפי דמיונו אל העבר. הוא מעלה את זכר גדולתו אפופת האגדה ונושא את עיניו אל העתיד. הוא מייחל לגאולה ולחידוש תפארת ימי־קדם.

הפיוט והפואטיקה שלו קשורים קשר הדוק לספרות המדרש. האגדה היא ערשו, ואגדות התלמוד והמדרש הם עצמותו וחומריו; הוא שואב מהם את תמונות חיבוריו ונושאיהם, את אמצעי הריטוריקה ודרכי הפרשנות, את הכללים המתודולוגיים ואת דרכי הכתיבה והעריכה.

עד להתגבשותו של הסגנון הספרדי החדש מאמצע המאה העשירית ואילך, נכתבה במרוקו שירת קודש עברית בהשפעתו המובהקת של הפיוט הארץ־ישראלי הקדום. הנציג הבולט ביותר הוא ר׳ יהודה אבן קורייש, אבל אין היחיד בשום פנים ואופן.

  1. 3. השירה היהודית בספרד ובארצות התפוצה הספרדית והמזרח

שירת ספרד היתה תעודת היוחסין של המחברים במרוקו, שהיו ברובם מצאצאי המגורשים מקשטיליה, הם שייכו את עצמם גם מן הבחינה הרוחנית לתור־הזהב האנדלוסי המפואר. לדעתם, היו הם מייצגיו הנאמנים ביותר ויורשיו האמיתיים. משום כך נייחד כאן מקום חשוב לחוליה זו של השירה העברית.

נקדים ונסקור בקצרה את התמורות שחלו בפיוט, הפצתו בקהילות היהודיות שבתפוצות ותרומתו לפיתוח השירה בקהילות אלו. אין לשכוח, שאם אפיוניה הבסיסיים של ההגות היהודית הם: רציפות, אחדות ואוניברסאליות, שהן מעבר להבדלי מקום ולחילופי זמנים, אין פירושו של דבר שיש להוציא מכלל אפשרות תסיסה פנימית ודיאלקטיקה, הבאה לידי ביטוי בכושר הסתגלות והתאמה מתמידים לסביבה, לחברה, לדת, למנהגים ולתנאים המשתנים והארעיים של הקיום היהודי.

היצירה הפייטנית עזבה בהדרגה את הגבולות המקובלים של הליטורגיה והחלה לשרת תכליות חדשות ולחדור לתחומים חדשים, הנוגעים במידה זו או אחרת בחיי החול. ובכך הכשירה את הקרקע לשירת־החול, שמצאה את קרקע צמיחתה בספרד.

שרשרת מסורת השירה היהודית לא נותקה עם הופעת השירה בספרד. על רציפותה והמשכה הישיר של שירה זו תעיד תלותה של התרבות היהודית־הספרדית בראשיתה (המאה התשיעית והעשירית) בבבל ובמזרח. חיי־הרוח היהודיים בספרד היו כפופים להנהגה הרוחנית של ישיבות בבל וישיבות סורא ופומבדיתא בתחום התלמוד, פרשנות המקרא, המדרש, ההלכה וכל יתר הגילויים של ההגות היהודית, ובכללם השירה. השירה — מורשת פייטני ארץ־ישראל — הגיעה אל יהודי ספרד באמצעות חכמי בבל. יהודי ספרד ראו בהם סמכות רוחנית עליונה. חיבורים פיוטיים רבים נאספו בסידור רב סעדיה גאון, שהיה נפוץ אז ברחבי העולם הערבי, ועותקים רבים ממנו הגיעו לספרד.

במאה העשירית השתקעו בספרד אחדים מחכמי המגרב וחכמי בבל. ספרד היתה בהדרגה למרכז רוחני ותרבותי עצמאי יותר ויותר. בקהילות ישראל שבערי חצי האי האיברי פרחו מדעי היהדות ובתי האולפנה הכשירו דורות של חכמים, ששמרו על שלשלת הקבלה.

עם העתקת המרכז היהודי מן המזרח למערב עובר הפיוט מבבל לספרד בעקבות מקצועות הדת, שנלמדו בישיבות. באותה עת פרחה בספרד יצירה שירית עברית, שהיו מיוצגים בה במובהק הקודש והחול, האמנות האנדלוסית ומכלול הזרמים במחשבת ימי־הביניים היהודית־הערבית, על נושאיה הפילוסופיים והמיסטיים בעלי התהודה הדתית והשכלתנית, שמניסוחה הכוללני־האוניברסאלי לא נעדרו הדגשים הומניסטיים; ההתפתחות הספרותית הענפה הביאה את השירה העברית בימי־ הביניים לשיאה. היא זכתה להערצה בכל קהילות התפוצות, קשרו לה כתרים, היללוה, עיינו בה, למדו וחיקו אותה כמתכונתה ובסגנונה. הפריחה הזו מקורה בצירוף מקרים מיוחד ובנסיבות הולמות.

משוררי ספרד הכירו בערך שירתם והיו מודעים למקום המרכזי השמור לה הן במסגרת מורשתם התרבותית עצמה והן במסגרת המחשבה היהודית בכללה. הם ייחסו את עליונותם ועליונות שירתם למיקומה הגיאוגראפי של ספרד, לאווירה, לנעימות החיים בה ולמזג תושביה.

אין לשכוח שיהודי ספרד זכו לתנאי קיום נוחים ביותר, שלא כשאר יהודי התפוצות ולהוציא מאורעות עגומים אחדים, הם נהנו ממידת ביטחון, שלא היתה מנת חלקן של קהילות אשכנז. מעמדם החוקי הליבראלי איפשר להם למלא תפקיד חשוב בחיי הכלכלה המשגשגים של ארצם; הם נשאו במשרות ציבוריות ונהנו מן השגשוג הכללי. הרווחה הותירה את עתותיהם בידיהם. את זמנם החופשי הקדישו לרכוש לעצמם תרבות כללית, כלומר ספרות ומדעים ערביים. לשליטה בהם נודעה השפעה מכרעת על התפתחות המחשבה היהודית על כל גילוייה. מדעים אלה גם תרמו רבות להעשרתה של ההגות היהודית בכלל וכן להתפתחות ולחידושים במקצועות הלשון והספרות. השירה היהודית שתולה מעתה בקרקע פורייה ויונקת ממעיינות חדשים. המגע עם השירה הערבית חולל בה מהפכה בתבניות ובטכניקות השיר, ותמורות אלה דחקו את רגלי הפיוט, את מסגרותיו, תפקידיו וייעודיו המסורתיים. על כך יעידו עבודותיהם של המדקדקים היהודים — יהודה חיוג׳, יונה אבן ג׳נאח ואחרים, וחיבורו הנ״ל של רמב״ע בתורת השיר.

השירה העברית בספרד סיגלה לעצמה את האופי האישי והתרחקה ממסגרות ההתבטאות הקבוצתיות־האנונימיות, שהיו מן המוסכמות של הפיוט. הרחבת מסגרות הפיוט ופריצתן לוותה בנסיון לפשר בין מגמת החדשנות לבין דרישות המחשבה היהודית השמרנית ולהטמיע את היצירות החדשות במורשת התרבותית־ הרוחנית של היהדות המסורתית.

הופעת שירת־החול העברית בספרד חופפת את התיישבותו של דונש בן־לברט בארץ זו. תלמידו הבגדדי של רב סעדיה גאון הוזמן לקורדובה, ועד מהרה כבש את לבבות יהודי אנדלוסיה. הם הוקסמו מהיקף ידיעותיו ומדעותיו המקוריות. הוא חיבר לכבודם שירים בנושאי חול, שהיו בלתי־מקובלים על שירת התקופה היהודית, ויצק בהם דפוסים ציוריים ורעיוניים ודרכי ריטוריקה ומליצה, השאולים מן השירה הערבית. הוא שקל את שיריו על־פי עקרונות השקילה הכמותית, ששקד להנהיגה ואף ניסה להחילה על שירת־הקודש. דונש עיצב את עקרונות השקילה העברית, כהעתק השקילה הערבית, חרף העוינות, שגילו מגיניה החרוצים של הלשון העברית ושל תורת־השיר המסורתית כלפי רעיונותיו החדשניים.

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 35

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד

כדי להסוות את אופיה החילוני של שירה זו וכדי לא להחשידה בעיני האורתודוכסיה, היו המשוררים מייחסים לה מדי פעם ערך סמלי ומצהירים, ששיר־חשק זה או אחר איננו אלא משל לאהבת כנסת ישראל לבוראה וכיו״ב, בדומה לפרשנות האליגורית של שיר־השירים. נאמר גם, ששירי היין והחשק לא תיארו חוויות ונסיונות אישיים של מחבריהם, אלא היו בחזקת ביטוי לשאיפות העמוקות של אצילים ומשכילים יהודים להידמות לעילית המוסלמית הערבית, לחקותה, להתחרות בה בתחום שהיה חביב עליה מכל, ואף להוכיח באותות ובמופתים, שהלשון העברית איננה נופלת מן הלשון הערבית, וכמוה מסוגלת היא להביע את הרחשים המעודנים ביותר. למרות הנאמר, אין להניח ששירת־החול היתה כולה משחק במוסכמות ספרותיים ועשייה ריטורית, שנעדרה לחלוטין כל זיקה למציאות החיים היהודיים. מכל מקום, גם שירי ציד ושירי מלחמה, שהיו זרים לספרות זו ואשר הוזנחו על־ידי מרבית המשוררים היהודים, נמצאים מיוצגים בתיאורי קרבות בשירתו האפית של שמואל הנגיד וב׳מחברת הציד׳ של יהודה אלחריזי.

 

לצד חיבורים פארודיים נהגו המשוררים לחקות את המקאמה הערבית שהתחבבה עליהם, שהיא מציאות או בדיון מקומיים הנתונים במלבוש ספרותי. המקאמה היא יצירה ספרותית הכתובה פרוזה מליצית חרוזה. היא מביאה עלילה מרתקת או סיפור מלהיב שאינם אלא תיאור מאורע מקומי אקטואלי המועתק על ידי המחבר לארץ רחוקה, לרוב — למדינות המזרח. נתחברו גם חיבורים מחורזים לתכליות חינוכיות ודידאקטיות, כ׳אזהרות׳ והיצירות בנושאי ההלכה, המוסר והפרשנות. החרוז שירתגם את הוראת המדעים והונהג בחיבורי הרפואה, הדקדוק, האסטרונומיה, המתימטיקה וכו'.

 

לשירת הקודש בבית־הכנסת נשמר מקום של כבוד ביצירה הספרותית של יהדות ספרד. יש לזכור שמחבריה היו על פי־רוב גם מחשובי היוצרים בתחום שירת החול. היא נשענה על מסורות קדומות ועל הטכניקות השיריות של הפיוט הארץ ישראלי שמשוררי ספרד התייחסו אליהן בחרדת קודש ונזהרו מלהכניס בהן שינויים מרחיקי לכת. אך הם לא התאמצו לשמור בשלמותן את התבניות הארכאיות ולא סיגלו לעצמם את הלשון הלמדנית ודרכי הרמיזה הסתומים שאיפיינו את סגנונם של הקילירי ובני האסכולה שלו.

 

לעומת זאת עלה חינן של קומפוזיציות קצרות וקלילות יותר כסוגי ה׳רשויות׳, ה׳אהבות׳, ה׳גאולות׳ וה׳בקשות׳, שהתאימו יותר למזגם ולמגמותיהם של משוררי ספרד, ובהן ניתן ביטוי מובהק לכשרונותיהם המזהירים. בפיוטי סוגים אלה מיזגו משוררי ספרד את תפיסות נורמת השירה החדשה שחוללו מהפכה בצורות הפיוט ובתכניו המסורתיים.

 

בדומה, נערך נסיון להחיל על שירת הקודש העברית את שיטות השקילה והחריזה הערביים. המשוררים גם לא נרתעו מלכלול בה נושאים ודפוסים רעיוניים וציורים שרווחו בשירה הערבית, דימויים ותמונות הזרים לנופים המוכרים של החיים היהודיים ולחזות חיי המסורת והרוח, כגון: מוטיב הבכיה על שרידי מעונות — המעלה את זכר האהובה; דמעות המהולות בדם לב שותת; תהפוכות הגורל; רפיפות החיים וכר, שהם ממוסכמות הקצירה הערבית שלפני הופעת האיסלאם ושלאחריה.

לסביבה התרבותית נודעה השפעה נוספת ניכרת באמצעות הפילוסופיה שהיתה אחד מגילויי המחשבה הערבית־המוסלמית העיקריים, ומן המקצועות היהודיים־ הערביים המובהקים. השירה העברית־האנדלוסית שאלה ממנה לצורך הגדרת הקודש עצמו — את נושאיה, את הדיאלקטיקה שלה, את המוטיבים והנוסחאות, ועשתה מהם יסוד מוסד לחיבוריה התיאולוגיים החשובים, תוך כדי סטיה מן המקורות המדרשיים והאגדיים שהיו ביסודו של הפיוט הארץ־ישראלי המסורתי. דגשים הומניסטיים ופילוסופיים אלה היו מאפייניה העיקריים של שירת הקודש החדשה, והם שהקנו לה את צביונה האוניברסאלי.

 

חותם הפרוזודיה, הסגנון וטכניקות הקומפוזיציה של שירת התקופה הערבית, הוא סימן ההיכר המובהק ביותר של שירת הקודש ושירת החול העברית. אופני הקריאה העברית מתעצבים אף הן בהדרגה על פי הערבית, על בסיס ההבחנה הכמותית בין הברות קצרות וארוכות ומרכיבים אחרים של הלשון השלטת. היהודים נכבשו לקסם הנגינתי של נעימת המשקלים הערביים. הם סיגלו לעמם את כללי המשקלים הללו, למרות התמורות שהתחוללו בעקבות כך בתבניות החרוז העברי והתביעות שנכפו על קצבו ומסגרותיו.

בדיקת שירה זו מגלה מגמה נוספת, שהשפעתה ניכרת בתחום אחר.3 הזמרה והמוסיקה שהן מן המקצועות המשניים לשירה פורחות ויוצאות למרחב עם הופעתו של סוג חדש ׳המושח׳. ה׳מושחאת׳, שלא כשירי הקצירה בעלי החרוז היחיד, הם שירים סטרופיים בעלי חרוזים מתחלפים, שנכתבו בעיקר לשם זמרה ונגינה. למרות ששירי המושח נוצרו במקורם כדי לשורר על אהבה ויין — נושאים החביבים על שירת החול — רווח שימושם בשירה הליטורגית והיה לאופן הבעה מקובל.

השירה העברית בספרד צוררה את לבבות המשכילים היהודים חובבי השירה. חיבוריה הגדולים עמדו במבחן הזמן, וגם היום מעוררת הקריאה והזמרה של חיבורים מסויימים התרגשות רבה, שאיננה ניתנת להסבר בעזרת הבדיקה המקובלת וכללי הביקורת המודרנית.

השלב האחרון בהתפתחות השירה המסורתית היהודית, שהיא בעיקרה עברית, ושאת גבולותיה שרטטנו בתחילת הספר, הוא שלב מיסטי, שהותיר עקבות עמוקים ביצירה הפיוטית היהודית במרוקו.

 

שירת ספרד התפרסמה חיש מהר בכל הקהילות היהודיות המזרחיות והתקבלה בהתלהבות. דלתות בתי הכנסת נפתחו בפניה, והיצירות הקלאסיות הגדולות שולבו בתוכניות התפילה. השירה האיטלקית זכתה אף היא לקבלת־פנים דומה. שתי השירות כאחת — ששורשיהן שהגיעו מבחוץ התערבו באלה של השירה המקומית — קיימו במאות הט״ו והט״ז קשרים הדוקים עם התנועה הקבלית, שצמחה בארץ־ ישראל ושבמרכזה עמדו האר״י ותלמידיו. רעיונות קבלת האר״י הופצו בכל הקהילות וזכו לתהודה עצומה. תורת הסוד של אסכולת צפת השפיעה השפעה מכרעת על מכלול היצירה הפיוטית. תוצאות השפעה זו ניכרות בהתחדשות הנושאים והסוגים ובצמיחה של שירה מקורית, המיוצגת בעיקר ביצירותיהם של ר׳ ישראל נג׳ארה ותלמידיו ובזמירות לשבת, שחיברו האר״י ובני חבורתו. הידוע שבבני החבורה היה הפייטן והמקובל ר׳ שלמה הלוי אלקבץ,  מחבר הפיוט המפורסם ׳לכה דודי לקראת כלה׳.

טבע שינוי המגמה ואופי התמורה הדוקטרינארית מתבררים מתולדות חיי־הרוח היהודיים במאות השנים שלאחר גירוש ספרד. בחוגי צפת התנגשו זרמים מיסטיים ומשיחיים בנטיות שמרניות של אורתודוכסיה, הקשורה למסורות קיימות — כדי לשוב ולהתמזג אלה באלה באורח הרמוני. בעקבות גירוש ספרד ב־1492, גירוש שנקרא גם ׳גלות שלישית׳, ערכה היהדות חשבון־נפש והגיעה למודעות חברתית, רוחנית ודתית חדשה. הקבלה, יורשתה הבלתי מעורערת של הפילוסופיה, נעשתה תוספת הכרחית להלכה. התסיסה המיסטית בחוגים הלוריאניים העלתה את ספר הזוהר למעלת קדושה, לצד התנ״ך, התלמוד וספרות הפוסקים. האי־רציונאלי דחק את רגלי המחשבה הרציונאלית של תור הזהב, התפרץ ופלש לתחום היצירה הספרותית.

 

הזרמים הקבליים השונים של ספר הזוהר ושל האר״י פיכו בכל המחשבה היהודית על כל גילוייה. הם סיפקו לה תימאטיקה חדשה ומערכת סמלים חדשה, שהחיו בנפשות ובלבבות רחשים ורעיונות רדומים והעירו געגועים ותקוות. מושגי הגלות והגאולה התחדשו אף הם ונשאו את תווי הרעיונות והאידיאולוגיה החדשים. גם השירה עשתה שימוש ברעיונות החדשים, תוך כדי שמירה על מערכת הנושאים והסמלים של היצירות הספרדיות והאיטלקיות(אהבה, געגועים, יונה, צביה, איילת, עופר וכו׳), שהותאמו לתפיסות החדשות. שירה זו, שכל כולה קודש לדבקות כנסת־ ישראל באלוהים, לאחות המתרפקת על דודה,7 המביא לה ניחומים ומרגוע, דיברה אל כל שכבות העם, אל כל הקהל הקדוש. היא פנתה אל הכלל בתכניה שהיו הד לרגשותיו וביטוי לתקוותיו, ובצורותיה(פשטות הלשון, תבניות סטרופיות ופזמונים) שניתן בלא כל קושי לחבר להן מנגינה, או להתאים להן נעימה מן הנעימות המוכרות.

[1]          ישראל בן משה נג׳ארה, נולד בדמשק במחצית הראשונה של המאה הט״ז, ומת בעזה בראשית המאה הי״ז. חלק מפיוטיו נתפרסם עוד בחייו, ב־1586 בצפת, ׳זמירות ישראל׳, ומאוחר יותר, ב־1588, בויניציאה. נושאיה העיקריים של שירה זו הם הגלות והגאולה. המוטיבים העיקריים שלה שאולים מן הקבלה.

[1]          שלמה בן משה הלוי אלקבץ, משורר ומקובל בן המאה הט״ז. חי בשאלוניקי, באדריאנופול ובצפת, ובה מת בסביבות 1580.

 

השירה העברית במרוקו-חיים זעפראני-תשמ"ד-עמ' 38

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 179 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר