השכלה-הצפירה-המגיד-פלאח


ג. הספרות והעיתונות בעברית ובערבית יהודית שיצאו לאור בצפ״א-יוסף שטרית

ג. הספרות והעיתונות בעברית ובערבית יהודית שיצאו לאור בצפ״אהצפירה

מעבר לכתבות רבות אלה ששלחו הן כתבים מקומיים והן מבקרים מזדמנים לעיתונים העבריים, ואשר נועדו — כך יהיה לגיטימי לטעון — בעיקר לקהל קוראים אירופי, קיימים מקורות ומסמכים נוספים שנתחברו בקהילות השונות של צפ״א בעברית או בערבית יהודית ויועדו להן מלכתחילה, מקורות הדנים בעקיפין או במישרין בבעיות המודרניזציה של הקהילות ובדרכים המתאימות להתמודד אתן.

ואכן, מסתבר שחלק נכבד מהמשכילים בצפ״א ששלחו מפרי עטם לעיתונים העבריים וכן סופרים רבים אחרים שהשתייכו לחוגיהם השתתפו בו בזמן בפיתוח צורות ביטוי חדשות וצורות ספרותיות חדשות בקהילותיהם השונות. משכילים אלה הם שפיתחו בעיקרו של דבר את העיתונות והספרות הערבית־יהודית וכן את הדפום העברי, שפרחו באלג׳יר ובתוניס בסוף המאה הי״ט, באותה תקופה ממש שהפעילות המשכילית העברית הגיעה לשיאה בצפ״א. החשובים שבהם גם השאירו לנו טקסטים ספרותיים חשובים ביותר להבנת עולמם, מערכת דימוייהם וחוויותיהם ולא רק רעיונותיהם ושאיפותיהם האידיאולוגיות שבאו לידי ביטוי בכתביהם העיתונאיים. זאת ועוד, מתוך עיון בשרידיהם של טקסטים עיתונאיים וספרותיים אלה מתברר מעל לכל ספק, שקיימת זיקה ישירה והדוקה בין היצירה היהודית החדשה בצפ״א — העברית והערבית־יהודית כאחת — לבין היצירה העיתונאית והספרותית של ההשכלה העברית של המחצית השנייה של המאה הי״ט באירופה.

אשר ליצירה הספרותית העברית, יש לציין כאן שלושה משכילים עבריים מובילים בקהילותיהם, המוכרים לנו גם מכתבותיהם בעיתונים העבריים, ואשר השאירו לנו שלוש יצירות מיוחדות ומחדשות ביחס למסורת היצירה הספרותית בצפ״א. בשלושתם ידובר בהמשך, ונסתפק כאן בינתיים במסירת פרטים מעטים על יצירות אלה. ראשון שבהם שלום פלאח (1936-1855) מתונים, אשר פרט לכתביו הדידקטיים בהוראת העברית ולעיבודיו הספרותיים לערבית היהודית כתב ספר היסטורי־פולמוסי, מנקודת ראותו של מי שנמנה עם התושבים, על הסכסוך רב השנים שפילג את קהילת תוניס לקהל הליוורנזים, ה״גראנה״, ולקהל התושבים, ה״תוואנסה״, תוך מסירת מסמכים רלוונטיים רבים כלשונם. בחיבורו זה — צדק ושלום — הוא גם ייחד מקום נרחב לבעיית החינוך היהודי בבית־הספר של כי״ח וליחסם של שני הקהלים לבית־הספר, בעיה שהעסיקה אותו גם בכתבותיו המפורטות להצפירה, וזאת תוך התייחסות ישירה לבעיות ההשכלה בתוניס. המשכיל השני הוא דוד אלקאים (?1940-185) ממוגדור, אשר בדיואן שלו שירי דודים הקדיש שירים רבים לכבוד ההשכלה והחכמה, לכבוד הלשון העברית, וכן לכבוד הרעיון הציוני וארץ־ישראל. בשיריו אלה תיאר בחושפנות ובעצמה לשונית — בלתי רגילות בשירה היהודית בצפ״א — את חוויותיו המשכיליות האישיות, את היסחפותו והתמכרותו לספרות ההשכלה ואת התפכחותו, וכן את חיבתו היוקדת לציון. שלישי בחבורת סופרים עבריים זאת מרדכי הכהן(1929-1856) מטריפולי, אשר חיבורו הגיד מרדכי הוא תעודה היסטורית אתנוגרפית יחידה במינה על יהדות לוב של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, תעודה הכתובה ברוח ההשכלה העברית וברוח חכמת ישראל.

באלג׳יריה ובתוניסיה, כאמור, פרחה העיתונות הערבית־יהודית בסוף המאה הי״ט, במיוחד בין השנים.1895-1884 אנו מוצאים בה שמות רבים של עורכים וכותבים הידועים לנו זה מכבר מהכתבות או מהרשימות שהם שלחו לעיתונות העברית של מזרח אירופה ומרכזה. כצפוי, גם כאן עומדים נושאי ה״סיוויליזסיון והחכמות החדשות עם שינויי העתים והשלכותיהם לגבי הקהילות היהודיות במוקדי המאמרים הראשיים. בכל העיתונים האלה עולה שאלת המיזוג בין הדת היהודית לרוח הזמנים החדשים, ומתבטאת הדרישה לקיים את ערכי הדת תוך היפתחות לרוחות החדשות המנשבות בארצות אלה, הנמצאות תחת שליטתה הכמעט מוחלטת של צרפת. כהד לדיונים הנמשכים מעל דפי העיתונות העברית של אותה תקופה בדבר ערכה וחשיבותה של הלשון העברית, מתפרסמים גם כאן מאמרים ראשיים בשבח לשון הקודש ובהדגשת הצורך ללמד אותה מגיל צעיר.

באלג׳יר יצאו שני עיתונים ערביים־יהודיים מרכזיים בתקופה זאת, לאחר ניסיון־בוסר שנעשה בשנת.1870 האחד, קול התור, יצא לאור בידי אברהם לעסרי בשנת 1886, ושרידים בודדים ממנו נותרו לעיון. בגיליון אחד המאמר הראשי דן במעמד היהודים בעולם, ובעיקר בארצות שבהן היהודים לא הגיעו לאמנציפציה, ובגיליון אחר בעיית הלשון העברית והלימוד המועיל והכדאי שלה להבנת יתר שפות העולם [ !] הם המוצבים במוקד.

 העיתון השני, בית ישראל, יצא בין השנים 1894-1891, ועורכו היה מיודענו שלום בכ'אש, שהוציא גם חוברות אנציקלופדיות עממיות בשם אור הלבנה וחיבורים מעובדים רבים מהספרות העברית. לצד ידיעות מצוטטות מהעיתונות העברית ומהעיתונות הצרפתית של המטרופול ושל אלג׳יריה כאחת מוקדש מקום נרחב במאמרים הראשיים של בית ישראל לבעיות האמנציפציה ולשמירת ערכי היהדות. גם פה עלתה שאלת הלשון העברית במאמרים ראשיים שונים. בגיליונות הראשונים של העיתון השתתף לפעמים גם המשכיל יצחק מרעלי.

בתוניס אנו מוצאים החל מ־1884 את שלום פלאח ואת מסעוד מעארך (1858־ ?194), מראשי חוג המשכילים העבריים בקהילה, עומדים בחוד המאמצים הרבים והיזמות השונות לייסד עיתונים ערביים־יהודיים לדיון בבעיות השעה ולהפצת דעותיהם בקרב חוגים נרחבים בקהילה. לצדם פעלו סופרים ידועים, כגון אליעזר פרחי (1950-1851), צמח לוי (1922-1868) ויעקב שמלה (1938-1858), שכתבו את כל יצירתם בערבית יהודית, אך ידעו היטב עברית והיו אמונים על העיתונות העברית והספרות העברית; הם נטלו מהן יצירות רבות ועיבדו אותן לערבית יהודית. חמישה משכילים אלה היוו בעצם את הדור הראשון של הסופרים התוניסאיים שעסקו בפיתוח העיתונות והספרות הערבית־יהודית, ומפעלם הספרותי־עיתונאי היה למסד איתן — מעין קלאסיקה — בתולדות היצירה הערבית־יהודית החדשה בתוניסיה. לשם הבהרת התמונה בלבד נציין כאן יצירות עבריות מעטות שנכתבו בידי משכילים עבריים באירופה ועובדו לקהל הדובר ערבית יהודית בתוניסיה וברחבי צפ״א בכלל. שלום פלאח פרסם בין היתר את ״ארץ הצבי״, הכולל לקט של תיאורי מקומות ואתרים בארץ־ישראל; את ״אלתוארך אלאסראלייא״, שהוא קיצור ההיסטוריה היהודית בימי בית שני; ואת ״בן כוזיבא״, שהוא עיבוד מתוך ״הריסות ביתר״ לקלמן שולמאן. צמח לוי עיבד חלק מהרומאן אהבת ציון של מאפו תחת הכותרת ״חכאית אמנון ותמר״, את ״חכאית בנת רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא״ מתוך סיפור באותו הנושא שראה אור בכרך השלישי של האסיף (שנת תרמ״ז), ואת חלקו הראשון של הרומאן ״מסתרי פאריס״ של הסופר הצרפתי Eugène Sue  מתוך תרגומו־עיבודו העברי של קלמן שולמאן.

צמח לוי ומסעוד מעארך עיבדו יחד את הרומאן העברי ״קין או מות ישרים״, המתרחש בתקופת האינקוויזיציה בספרד, ל״כתאב מחארבת אדין [=ספר מלחמת הדת]. מסעוד מעארך, שהיה לאחר מבן מראשוני התנועה הציונית ומראשיה בתוניס, תרגם במלואו את אהבת ציון של מאפו לערבית יהודית, תחת הכותרת ״אלחב ואלוטן וגיסו יעקב שמלה כתב את חיבורו ״ליהוד פי אספסאניא״ על יסוד מאמרים ורשימות שהוא קרא כנראה בעיתונים הצפירה והמגיד.

אשר לעיתונים בערבית יהודית, שצצו ונבלו בתוניס כפטריות לאחר הגשם באותה התקופה, ולפעולתם למען חדירת ההשכלה בשכבות העממיות ולתיקון סדרי הקהילה, נצטט כאן את דבריו של אחד הפעילים המרכזיים בקידומה של עיתונות זאת, שלום פלאח:

אין לך תקון גדול בעולם כמו כתבי העתים( ג׳ורנאליס) וספרי דבה״י [=דברי הימים] שבהם תצטרפנה הדעות וישתגשגו הרעיונות הטובים והמועילים, כי א״א [=אי אפשר] לסופרי כתבי העתים לתת ענינים קלי הערך או שאינם מועילים, עד שנוכל לומר שאלה הונחו לדור במקום ספרי המוסר, ללכת לאור האמון והנסיון בדרכי העת להשקיף על כל סבה ופעולה, אף שקוראיהם כבר באו בשנים והשלימו את חקי למודם בביה״ס […] זה כשתים עשרה שנה היה חזון כתה״ע בתוניס בלתי נפרץ, ורק למעטים שמקבלי שפע זה מן החוץ, ואחרי כן התחילו דברי העתים לציץ והעברים אז יצאו מן החורים להוציא גם הם כה״ע בשפת המדינה בכתב אשורי. אך לפי שהמו״ל לא יכלו להתחרות את פרעות הזמן שפורע בכל דבר חדש ובפרט חסרון הקוראים הנשען על מעוט ההבנה וההרגל, לפ״ז [לפי זה] נשארו כה״ע צצים ונובלים כעשב השדה, כי זה נחרב וזה נבנה מחרבנו. והנה יש לפנינו כתה״ע: ״אל־מובשר״, ״מנוור אלחק״, ״אלמתרגים״, ״משרה אלאצדאר״, ״אלבוסתאן״, ״אלאתחאד״, ״אלנחלה״, ״אלחקיקה״. המכתבים האלה השרישו בלבבות אהבת המין האנושי וקנאת האמת ודרישה אחרי התקון והסדר ואף שכלה כל שארם ולא נשאר בהם לע״ע [=לעת עתה] כ״א [=כי אם] ״אלחקיקה״, בכל זאת השאירו אחריהם רשם חזק, הגזע הנכבד שהוציא חטר ויעש פארות ובדים ושלח יונקותיו עד נהר החסד והפעולות הטובות. כי מרוח אפיהם נתיסדו שלוש חברות נכבדות למעשה החסד, הלא הן: חברת ״חתן וכלה״ העוזרת את החתנים והכלות עת הגיע פרקם להנשא, ח׳ ״עזרת אחים ואביונים״ המחזקת את ידי חבריה עת תמוטינה וידי אביוני עמה, ח׳ ״אופיטאל ישראלי״ לעזרת החולים הישראלים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר