התאסלמות


חזרה מהתאסלמות-יהדות מרוקו, עברה ותרבותה-אליעזר בשן

חזרה מהתאסלמותיהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה.

מי שהתאסלם וחזר לדתו המקורית – דמו בראשו, אבל היו מצבים בהם הותר לחזור ליהדות. קאדי בשם אחמד אלואנשריסי בן המאה ה־15 הצהיר שמותר ליהודים שהתאסלמו באונס לחזור ליהדות, בתנאי שינהגו לפי ׳תנאי עומרי. במקור משנת תקנ״ב (1792) מסופר על יהודי שהתאסלם והחליט לחזור ליהדות, וקרוביו או אנשים בקהלו החליטו לשולחו לליוורנו כדי למלט את נפשו, ולשם כך אספו כסף. מכתב המלצה בנידון נכתב על ידי ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־ 1809, עובדיה, צפרו׳, מסי 491).

בתחילת המאה ה־19 כתב יהודי בפאס לאחיו בצפרו שהתאסלם ונודע לו שעודו מהרהר ביהדות, והטיף לו מוסר כדי שיחזור ליהדות, כי במצב הזה לעולם לא יזכה לא הוא ולא אביו לעולם הבא: ׳המעשה הזה לא ירשת מאביך או מזקנך ואיך תישא פניך לפני הבורא׳. לאחר שמתה אשתו הנוכרית, אחיו דחה את מחשבתו לישא אשה אחרת: מי שרוצה את דת היהדות לא חושב על אשהי. הוא הציע לו שיבוא אליו לפאס, משם לגיברלטר או לליסבון, ויחזור ליהדות(שם, מסי 6).

ב־1820 היה מקרה שיהודי בהיותו שיכור נכנס למסגד, וכדי להציל חייו התאסלם. לאחר מכן התחרט וחזר ליהדות – מעשה שאין לו כפרה, והסולטאן סולימאן ציווה לכרות את ראשו.

לפי מקור משנת תר״ל (1870) יהודי מפאס שהתאסלם גירש את שתי נשותיו שלא התאסלמו אתו, ולא שילם להן את כתובתן. אחת מהן נשבעה שלא העלימה ולא הטמינה מנכסי בעלה לא כסף ולא שווה כסף. לפי מידע שמסר ר׳ ישמ״ח ישועה היה זה אדם יפה תואר והערבים לא יכלו לסבול שאדם כזה יישאר יהודי. איימו עליו שאם לא יתאסלם יהרגוהו. הוא התאסלם למראית עין, ולאחר שגירש את נשותיו ברח לאוראן ושם נשא אשה והקים משפחה גדולה(שם, מסי 630).

צעיר יהודי שהתאסלם פנה במכתבים לרבי יהודה בן מויאל (1830־1911) ממוגדור והביע את רצונו לחזור ליהדות. על פי עצתו ברח בלילה למקום מסתור, והחכם הבריחו לגיברלטר.

מאמץ קהילתי ומאמץ דיפלומטי היו עשויים להחזיר מתאסלמים לחיק היהדות. כך אירע ב־1910, בעקבות התאסלמות כפויה של נער בן 12, נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס, שהובא בכוח מהמלאח לקאדי, ואוסלם על ידיו. הרב קרא לקהילתו לפעול להחזרת הנער למשפחתו, ונבחרה משלחת כדי לפנות לווזיר הראשי, שאטם את אוזנו. הקאדי טען שהנער התאסלם מרצונו, ויאומץ על ידי משפחה מוסלמית.

המשלחת פנתה לסולטאן חאפט׳, שאף הוא לא שעה אליהם. הישועה באה בעקבות התערבותם של נציגי צרפת ובריטניה, והילד הוחזר לביתו.

המוסלמים לא נתנו אמון בכנותם של המתאסלמים, ויש פתגם האומר, 'אל תיתן אמון ביהודי המתאסלם אפילו אחרי ארבעים שנה׳, ולפי נוסח אחר ׳אפילו אחרי ארבעים דורות,.

היו יהודים שבעקבות משבר בחיי המשפחה איימו על בת זוגם להתאסלם ־ לפי לשון המקורות: ׳להמיר טוב ברע' – למשל לפי מקור בתר״ה (1845) (שם, מסי 97). כאמור, על פי הדין היהודי, אין האסלאם עבודה זרה, ומותר להתאסלם אם נשקפת סכנת חיים. למרות זאת היו גברים ונשים שהחמירו עם עצמם ומתו על קידוש השם בסירובם להתאסלם. אחת מהן היתה סוליכה הצדקת (ראו עליה להלן, בפרק ט). גם גברים קידשו את ה׳ בסירובם להתאסלם. ר׳ רפאל משה אלבאז(1823־1896) כתב שיר לזכרו של הצדיק ר יהודה שושנה, שקידש שם שמים ברבים סבבוהו כלבים על שלא רצה לחלל שבת, הכוהו פצעוהו והעמידו עליו עדי שקר שקלל  נביאם ודנו אותו לשריפה והוא קדש עצמו ועשה צפרניו ונטל ידיו וקפץ מאליו לאש הגדולה. (שיר חדש וקול בוכים׳)

פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו -אליעזר בשן

1847-איום בהתאסלמות של הבעל כדי שאשתו תוותר על דמי כתובתהפגיעות בחיי הדת

לפי פסק דין שניתן על ידי חכמי העיר צפרו בשנת תר״ז(1847) ניתן ללמוד על מעשה זה: יהודי בשם שאול בן אברהם התגרש מאשתו. לאחר מכן נשא אשה אחרת אבל לא חי עמה בשלום ורצה לגרשה. ואמר למקורבי אשתו שאם יתרצו על דמי כתובתה לפי רצונו הרי טוב, ואם לאו־ ייצא לחוץ ידבר להמיר טוב ברע [יתאסלם] או יניחה וילך לארץ אחרת'. הובאו אנשים נכבדים כדי לשכנעו לוותר על איומו יעד שכתב לאשתו הנזכרת דבר הכורת בינו לבינה בגופן שלהם מחשש המרה'.

אבל האיש חזר לקלקולו ואביה החכם מסר מודעה בעד בתו כי כל ויתור או פשרה שיעשה על כתובת בתו הוא מן השפה ולחוץ כי הוא מפני האונס… ובפרט שכל היום עוסק במסכת תמורה להמיר טוב ברע, ולעת הכושר ישיב ידו עליו', כלומר ידרוש את המגיע לה. לבסוף הושגה פשרה בבית הדין על גובה הכתובה שישלם בתשלומים. חתומים החכמים עמור אביטבול ורפאל חותא (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 97).

יבם המיר לפני נישואי אחיו

ר' יוסף אלמאליח דן במעשה בו: 'היבמה שנפלה לפני היבם מומר שהמיר קודם נישואיה לאחיו, והמומר היה מוכה שחין ונתפכו רגליו ונעקמו עד שאינו ראוי למנעל [לשם חליצה] והלך למקום אחר ונשתקע שמו, ולא נודע זכרו שרצו חכמי מראקי״ס [מראכש] להתירה לשוק בלא חליצה ויבום',

לדעת חכמי מראכש רצוי לה להינשא שוב, כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה, בהתחשב בכך שהיבם המיר והרחיק נדוד. שאלו את דעתו של ר' יוסף בן עיוש. אבל החכם לא הסכים לדעתם, ואין בעובדה שהוא מוכה שחין ורגליו עקומות כדי להפקיע את זיקת היבום, וכי אין להתיר איסור של תורה. ומסקנתו שהיבמה אסור לה להינשא שוב (יתקפו של יוסף׳, חייב, סי׳ מ; א. גימאני, תשס״ה, עמי 55).

מה גורל הנישואין אם השתמד החתן? ר' יהושע מונסונייגו (1892-1826) דן בנושא זה (׳שבולי העזר׳, תשנ״ט, עמי 74, סי׳ י) אב שליח הגט הוא מומר, האם הוא כשר להביא גט לאשת ישראל? תשובתו חיובית, בהסתמכו על חכמים, ביניהם ר' יוסף קארו(׳מנחת-זכרון׳, לוד תשנ״ט, עמי 158).

מומר להכעיס אינו יורש את אביו

ר' שמואל עמאר כתב כי בקיץ תרמ״ו(1886) הובא בפניו פסק דין ממוגדור 'אודות ראובן שהניח ב' בנים אחד מישראל ואחד מומר להכעיס,. וחכם בשם יוסף אבולעפייא זיכה לבן הישראלי בכל הירושה, והחכם אישר את פסק הדין(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ נה).

בקשר לירושת מומר הנדון בתשובה זו, יש להזכיר את'קונטרס המרת דת פוסלת' המצורף לחיבורו של ר' דוד בונאן, 'נשאל דודי, הכרוך עם ספרו של ר' יצחק בונאן, ידי השבי, ליוורנו תרי״ז. ר' שלום אביחצירא כותב: יוכן אשה שהמירה- הבעל יורשה' (ימליץ טובי, בסי׳ צ).

מכות בידי שמים: שנות בצורת ובעקבותיהן רעב ומגפות במאה ה־19

כפי שציינו לגבי המאה ה-18, כך גם במאה ה-19 בימים בהם נעצרו השמים, וכתוצאה מכך נוצר מחסור במזון, היו יהודים שהתאסלמו. עדויות על כך מהמקורות היהודיים והזרים. ב-1800-1799 היתה מגפה, ובשנים 1818-1817 בצורת, ושוב מגפה בשנים 1820-1818.

ר' יוסף משאש כתב שבשנים תקע״ה תקע״ו, ותקע״ז(1815- 1817) היתה עצירת גשמים. במרחשון שנת תקע״ז(סוף 1816) היתה 'עצירה גדולה'- בצורת. על עצירת גשמים בשנת זעק״ת (1817) כתב ר' יוסף בן נאיים, ובאותה שנה מכת ארבה. בשנים 1820-1818 מגפה בטנג'יר. כפי שכתב ר' יעקב בירדוגו בשנת שרפ״ה (1825) 'כילה הרעב את הארץ', לפי תעודה מארכיון משרד החוץ הבריטי בשנים 1826-1824 היה מחסור במזון. בתקפ״ו(1826) 'ובפאס מתו יח מאות'. ובשנת תקצ״ה (1835) היתה 'מגפה גדולה בכל ערי המערב'. לדברי ר' רפאל משה אלבאז. הכוונה כנראה למחלת החולירע שהפילה חללים מוסלמים ויהודים כאחד. אלה היו עלולות לגרום להתאסלמות, באשר רק מוסלמים קיבלו מזון ממחסני הממשל.

מחלות ומגפות אירעו בשנות ה-50-40 של המאה ה-19. לפי מקורות שונים וביניהם תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בשנים 1868־ 1869 שררה במרוקו בצורת, ובעקבותיה מגפות ומחסור. בעקבות זאת באו פליטים לטנג׳יר, ושגריר ארה״ב במרוקו Mc Math ביקש מממשלתו הקצבה לסיוע לנזקקים (132 .Hall,1971, p) השנים 1876 -1881 היו שחונות, בצורת שכילתה את התבואה והרעב הפילה חללים רבים, ומחירי המזון עלו. הממשל נאלץ ליבא חיטה. נוסף לכך היתה מגפת חולירע.

בשנים 1884-1882 שרר רעב, בעיקר במרכזה ובדרומה של מרוקו. לפי תעודה מדצמבר 1882 בעת בצורת, הופלו היהודים במוגדור לרעה, ולא קיבלו מזון שחולק על ידי הסולטאן (F099/205). בין השנים 1888 -1896 היכתה מגפה את הבקר. בשנת 1899 מגפה של מחלת אבעבועות. שנתיים לאחר מכן מגפת טיפוס.

נוסף לכך היה משבר כלכלי החל ב- 1860 ואילך, שנגרם כתוצאה מהמלחמה בין ספרד למרוקו בתיטואן 1860-1859. צבא ספרד נסוג מתיטואן בתנאי שעל מרוקו לשלם קנס בסך מאה מיליון פרנקים בזהב. חלק מהסכום ניתן כהלואה, וחלק נגבה על ידי ספרד באמצעות מוכסים בערי הנמל במרוקו, שנטלו מחצית מדמי המכס. היתה אינפלציה- ערך הכסף ירד גם בהשוואה לריאל הספרדי. המשבר נמשך עשרות בשנים כולל בתחילת המאה ה-20.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן

המתאסלם מבוזהפגיעות בחיי הדת

תייר אנגלי שסייר במרוקו בשנים 1836-1835 כתב על אדם שנולד יהודי ועתה הוא מוסלמי, והוא מבוזה על כך.(136 .Davidson,1939)

בנספח ליומנו נאמר כי באזור  Terjgiertגרים מוסלמים המכונים  Medjehrah ממוצא יהודי שכדי להציל חייהם התאסלמו. הם מצטינים בתכונות אופייניות ליהודים, וכפי שהערבים אומרים, בבתיהם יש ריח יהודי. הם גרים בנפרד מהמוסלמים ואינם מתחתנים אתם. עוסקים בסחר והם הסופרים. אבל אינם ממלאים תפקידים של קאיד [מושל] או אימאם. אינם שומרים על ימי שישי :שבת שלהם. (שם, עמי 165).

1844־ כפי שדווח על ידי המיסיון האנגליקני שפעל במרוקו, התאסלמו בשנה זו שני יהודים ״הודייה אחת בטנגייר. ליהודי קל להתאסלם, ואילו על נוצרי להימול.

התאסלם כי רצה לשאת מוסלמית יפה

ג'ימס ריצרדסון (1851-1806) כותב כי יהודי התאסלם כדי לשאת בחורה מוסלמית יפה. באשר לפי הקוראן, יהודי אינו רשאי לישא מוסלמית, וכדי לשאתה עליו להתאסלם. וכי מצויים יהודים בערים הגדולות שמתאסלמים.

1851 יהודי התאסלם

בעקבות שוד של ספינה בבעלות צרפתית שהביאה חיטה ועלתה על שרטון מול חופי העיר סלא, כתבה ב-19 באוקטובר 1851 אישיות מרוקאית בשם מוחמד אלכאתב, אולי מושל העיר סלא, כי הוא ביקש את מר שמידט הנציג הדיפלומטי של צרפת, שימסור בכתב את תביעתו מהממשל. אבל הוא לא עשה זאת. באשר לשדידתו של היהודי אסוירי, אסרנו את האנשים שהצרפתי אמר שידם היתה במעל, חוץ משניים שמצאו מקלט במקום קדוש. וכדי לפצות את הנציג של צרפת, שמנו כבלים על צוארם של שניים אלה. את החשודים האחרים שהנציג הנ״ל ביקש להלקות, הלקינו ׳400 מלקות כל אחד ביום הראשון, ולמחרת אותו מספר של מלקות. ולמרות זאת הם לא הודו במעשה, חוץ מאחד שהיה יהודי ובשנים האחרונות התאסלם.

 

התאסלם כדי להציל את חייו

הרב מרדכי אבי צרור, יליד 1830 שיצא בשנת 1857למםע יחד עם אחיו לטימבוקטו השוכנת על נהר הניגר דרומית למדבר סהרה, למטרה מסחרית, השאיר אחריו יומן ובו כתב על הרפתקאותיו. הוא כתב כי לאחר שביקש את סיועו של סוחר מוסלמי יליד מרוקו, הוא לא עזר לו, אלא העמיד בפניו שתי אפשרויות: להתאסלם או להוציאו להורג. לאחר שהצליח בעסקיו קרא ב-1863 לבני משפחתו להשתקע אתו בטימבוקטו. הצטרפו אליהם ארבעה גברים נוספים, ביניהם אחד בשם יצחק בן משה שהחליט להתאסלם .

לפי מידע מ-1860 אולץ שבט יהודי להתאסלם

המיסיונר גינצבורג שפעל במרוקו עד 1886 דיווח בעקבות ביקורו בסהרה ב-1860 כי בטוגורט [Tugurt] שבסהרה נאלץ שבט שלם של יהודים להתאסלם אין הוא כותב מתי אירע הדבר.

1864- התאסלמות בששואן

במכתב מהקהילה היהודית בששואן לכי״ח ב-3 באוגוסט 1864 על מצוקותיהם, והתנכלויות מצד המוסלמים, המפורטים בשבעה סעיפים, הם מזכירים כי יהודים מהסביבה באים לגור בעיר זו, בתקוה לשיפור מצבם. אבל כשרואים שאין שיפור, הם מתאסלמים. הדבר אירע אשתקד. יהודי נשוי אב למספר ילדים ניסה לברוח ממוות על קידוש ה' – והתאסלם. כרגיל יש לדבר תוצאות עצובות. מתאסלם זה רצה לקחת את אשתו וילדיו, אבל הם סירבו. הוא שלח ערבים כדי לאתרם. מישהו הציל אותם מההמונים. כשהערבים שמעו זאת אסרו אותנו למחרת חג הפסח, ואילצונו להסגיר את הבורחים.

1872- יהודי התאסלם- היחס אליו כאל יהודי

מר Carstensen סגן הקונסול הבריטי במוגדור כתב ב-3 במאי 1872 לקונסול הכללי בטנגייר על נושא שגרם לו דאגה, ושאין למסור אותו לאדם אחר. אלא אם הנכתב בדעה שיש להעבירו לידיעת הוזיר ברגאש. הכותב בדעה שמקרים כאלה צריכים להיות נמנעים.

מדובר ביהודי בשם שלום בן הדר, אדם בעל אופי מיוחד שהתאסלם. הוא היה חייב למר אדוארד האנט מסאפי מאה דוקאטים. מר האנט כתב לי על הנושא ושאל אותי לסייע לסוכן שלו ולהשיג את הכסף. פניתי למושל שהיפנה אותי לשריעה. נמנעתי מלפנות לשריעה אבל הצהרתי שאני מוכן לאלץ את סוכנו של האנט להישבע בספר [תורה] שטענתו אמת. המושל אינו מקבל זאת אבל אמר שהיהודי שהתאסלם ישבע על הקוראן, שהוא אינו חייב את הכסף. ראיתי שהנושא יגרום עגמת נפש. אני סבור כי בן הדר היה יהודי והיות וכל העדים הם יהודים הנושא צריך להיות נדון כנושא יהודי. הדבר מהוה תקדים מסוכן ואני זקוק לסיוע שלך.

אנגלי שביקר יחד עם אשתו בשנות ה-70 של המאה ה-19 במרוקו כתב על יהודי שהתאסלם במוגדור.כפי שפורסם ב-1877 נאלצות נשים יהודיות לעתים להתאסלם, כי מעלילים עליהן שרצו להתאסלם.

יהודי שחי בכפר התאסלם

ר' שאול אבן דנאן (1972-1885) דן ופסק במראכש בכסלו תרצ״ז (נוב.־ דצמ. 1936) בעניינו של מומר בשם נפתלי כהן בן סוסאן שחי בכפר בסביבת מראכש ונפטר. ועל הדיין היה להחליט אם אשתו מותרת להינשא. מסקנתו בעקבות שני עדים שראוהו שמת, כי אשתו מותרת (׳הגם שאולי, סי׳ יז).

מידע שפורסם ב-1884: יהודי יליד פולין ברח מרוסיה בגלל המצוקה והרדיפות, והגיע למרוקו. התגיס לצבא הסולטאן, והתאסלם .

לחץ להתאסלמות

 

יהודים שחיו במאה ה-19 באזור הריף בין השבטים בצפון מרוקו, דרומית לטנגייר, היו נתונים להתנכלויות ולחץ להתאסלם. מסיבה זו עברו רבים מהם לטנג'יר בשנות ה-80 של המאה ה-19. אבל הסולטאן חסן הראשון פקד שכל יהודי שאינו תושב טנג'יר- יגורש. הנהגת הקהילה לא הביעה התנגדות לכך, ואפילו פנתה לשגריר בריטניה שיציע למושל לבצע זאת.

שבט יהודי בסהרה נאלץ להתאסלם, כפי שנכתב בכתב עת המתאר את פעילות המיסיון האנגליקני במאה ה-.19

בשנות ה-80 עלילה על יהודי בפאס שהתאסלם

ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסול של גרמניה בטנג'יר ולאחר מכן קונסול בשנות ה-80 של המאה ה-19 כתב כי מספר המתאסלמים היהודים עולה על הנוצרים המקבלים עליהם דת מוחמד. בין הסיבות לתופעה- כפיית ההתאסלמות.

מספר קנאים מוסלמים העידו ששמעו יהודי האומר את הישהאדה' ['העדות', סורת הפתיחה הפרק הראשון בקוראן שמי שאומר אותה מקבל עליו את האסלאם]. הקאדי סירב לקבלו לאסלאם, אבל היהודים שנוכחו במקום, נאלצו לשלם למוסלמים כדי להינצל מיחס אכזרי.

 ברבאט התאסלמו הרבה יהודים כדי להימנע מרדיפות. כפי שרשם רופא מיסיונר בריטי, שפעל החל ב-1886 במשך שבע שנים בטיפול רפואי במרוקו בשליחות כנסיה בשם:

.Presbyterian Church of England 1892

בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים שפעלו במרוקו דווח, כי יהודי התאסלם לאחר שהתנצר

ב-3 בפברואר 1888 כתב ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי, כי במרוקו יהודי הפוגע בדת האסלאמית חייב להתאסלם כדי להציל נפשו, ומי שיחזור לדת ישראל- עונשו מוות .

1893 במראכש יהודי התאסלם בעקבות ריב עם אשתו וגירושה, ויתר על בתו

התינוקת

בב' ניסן תרנ״ג 19 במרס 1893 כתב יהושע קורקוס ומועצת הקהילה במראכש לראובן אלמאליח ראש קהילת מוגדור, בו מדווח בין השאר כי יהודי ממראכש התאסלם בעקבות ריב עם אשתו. הוא גירש אותה ונתן לה גט כשר. לאשה ילדה בת חצי שנה. ביום שהתגרש הצהיר לאשתו בכתב שהוא מוותר על קשר עם הילדה. מסמך זה נמצא בידינו. לפני שבוע הלך לקאדי כדי להחזיר את האשה וביקש את בתו. הקאדי החליט להחזיר את האשה ואת הבת לבעל. הקאדי קיבל אותנו בגסות ואמר: 'אתם היהודים אכזרים'. לא יכולנו לענות לו כי חששנו מכעסו, ואמרנו לו כי הרשות נתונה לו למצא את האשה ואת בתה. תגובתו: לא הטילו עלינו למצא את האשה ואת בתה, קחו אותה! הקאדי יצא בכעס גדול ועשה לנו בושות. שבועיים שהוא קורא לנו כדי לדרוש את האשה. אנו לא יכולים להשגיח עליה, ואנו עומדים לפני ביתו מהבוקר עד הערב בשמש ועתה הוא מגרש אותנו ואומר לנו שנבא למחרת (תעודה מסי 33). תמצית האירוע הזה פורסם בשבועון היהודי בלונדון ב-28 באפריל 1893, עמי 12.

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה והילדים סירבו להתאסלם

התאסלמות של שני יהודים במראכש כתוצאה מלחץ של המושל האכזרי – האשה

והילדים סירבו להתאסלם

ב-8 באוקטובר 1893 כתב מודיע בלתי מזוהה שביקר במוגדור, לשמואל מונטגיו בלונדון, על סבלם של יהודי מראכש, מחמת האכזריות של המושל חג' מוחמד וידה והקאדי המקומי מוסטפה. אלה פוקדים על הלקאות והתאסלמות. ידיעות בנידון על מלקות כבר הועברו לאנגליה, וננקטו צעדים להפסיקם. עתה המושל נוקט בצעדים אכזריים יותר. קשה לתאר את המעשים האכזריים והנכונות של המאורים להפנות את חיצי העוינות בכל הזדמנות. הם אינם מסתפקים בפגיעות גופניות. המושל והקאדי מאיימים עתה על הלב והרוח של היהודים המסכנים. אינם מסתפקים בגרימת מותם של כמה מסכנים, קרבנות של מלקות. נעשים מאמצים לשבור את רוחם של יהודים חלשים ואת שורשי אמונתם ודתם.

קרבנות עקיפים לאיומים ונסיונות שכנוע הם שני יהודים שהתאסלמו. הדבר מהוה מקור לדאגה ולצער של הקהילה היהודית במראכש.

אחרי שהמתאסלם הראשון התכחש לדתו, דרש מאשתו ומילדיו ללכת בעקבותיו ואלה סירבו. כדי להימנע מהתאסלמות, ברחה האשה עם ילדיה לעיר אחרת.

זקני הקהילה במראכש נדרשים להשיג את האשה בהסכמתה או בלעדיה, והם מאוימים במלקות, במאסר, ופגיעה במצוות הקדושות ביותר.

ההתאסלמות השנייה היא אכזרית יותר. היא בוצעה ביום כיפור האחרון כאמצעי זהירות. הקאדי שלח שליחים, ואשתו של המתאסלם נגררה ממטת לידתה כשבזרועה תינוק בן 12 ימים והובאה לרובע המוסלמי בו היא עצורה. בהמשך מסופר שהיא נאלצה לעבוד ביום כיפור.

בדיווח השנתי של'אגודת אחים' ב-1893 נזכר שיהודים נאלצו להתאסלם, אבל אשה אחת סירבה ללכת בעקבות בעלה. הכוונה כנראה לאירוע הנזכר לעיל.

1893-התאסלמות כפויה במראכש

ב־17 בנובמבר 1893 פנו נציגי הועדה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ו'אגודת אחים׳ באנגליה לשר החוץ הבריטי הרוזן רוזברי בבקשה להתערב למען היהודים במראכש הסובלים מאכזריותו של המושל חג' מוחמד וידה. לדברי הכותבים קיבלו מכתב מאדם מהימן במוגדור שהעתקו רצוף. כפי שניתן להבין ממנו, המושל חג' מוחמד ואידה יחד עם הקאדי מוסטפה מתיחסים בברבריות, ואכזריותם פוגעת עתה ביולדת חסרת מגן ובהתאסלמות כפויה.

הכותבים מבקשים מהנמען להורות לשגריר במרוקו לפעול לפיטוריו של חג׳ מוחמד ואידה והקאדי מוסטפה, שמבזים את תפקידיהם. וכי יינתן פיצוי הולם לאלה שסבלו מאכזריותם. הכותבים בטוחים שרק פיטוריהם יבטיח את בטחונם של יהודי מראכש. וכי כי״ח פנתה בנידון לשר החוץ של צרפת, כדי שהוא ינקוט בצעדים לפיטורי המושל של מראכש.

חתומים ארתור כהן, יוליאן גולדשמידט. נשיא ועד שלוחי הקהילות, נשיא 'אגודת אחים' (F099/307 תעודה מסי 35; בשן, תשס״ה, תעודה מסי 78).

אם הבעל התאסלם- האשה חייבת להתאסלם אתו

לפי מידע מ-28 בנובמבר 1893 שהגיע ממוגדור, יהודי במראכש שנרצח ובנו התאסלם, דרש את המסמכים בקשר לרצח. הוא קיווה שהודות להתאסלמותו יקבל פיצויים גבוהים יותר, וקאדי תמך בו. באותה ידיעה גם נאמר שיהודי נאלץ להתאסלם, והאשה לא התאסלמה. הקאדי דרש שגם אשתו תתאסלם, אבל היא סירבה (15 .JC, 22 Dec. 1893, p.).

במכתב שהופנה על ידי קהילת מראכש לכי״ח בט' מרחשון תרנ״ד (סוף 1893) התלוננו על המושל וידה המוסיף 'מכאוב על מכאובנו עד שהגענו לשערי מוות', ומרוב המצוקה מספר יהודים התאסלמו. כשמישהו מתאסלם ואשתו אינה מצטרפת אליו 'שולח הציר אנשי חיל על אשתו ובניו ותופשים אותם בעל כרחם, וזה מעשה בכל יום', בהמשך מסופר על מעשה ביהודי שתפשו המושל הנ״ל על דבר פעוט, ויסר אותו עד שהתאסלם. ובו ביום שלח המושל לאשתו ובנו הקטן בן עשרים יום כדי שתתאסלם כמו הבעל. חיילים הוליכוה ברחוב והיא צעקה שהיא 'ישראלית בת ישראל איני רוצה בדתם'. היא חיה כבר חודש ימים בין גויים 'ועדיין עומדת בדת ישראלי. ראשי הקהל שחטו שלושה פרים לפני חצר המלך כביטוי של הכנעה ובקשה, על מנת להחזיר את האשה, אבל המושל נזף בהם, וחזרו בפחי נפש. בשלב הבא הופיעה משלחת של עשרה ראשי הקהל לפני הסולטאן 'אולי ימצאו תרופה'. לפי הסיומת נראה, שלא היתה היענות, והמטרה במכתב להפעיל את משקלה של חברת כי״ח שתפנה לשלטונות צרפת, ואלו לסולטאן.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-מימי הביניים ועד לעת החדשה-אליעזר בשן

22 בינואר 1894- שני יהודים התאסלמו ונשותיהם התחבאו

במכתב שכתב רבי יהושע פינטו ממראכש בטו בשבט תרנ״ד ליצחק אבנצור, תורגמן לשגריר בריטניה. ובו התלונן על התנהגותו של המושל קאיד וידה, שהחל את תפקידו לפני כ-20 חודשים, ומיד הפגין שנאתו ואכזריותו כלפי היהודים. משלחת בת תשעה אישים התיצבה בפני הסולטאן כדי להתלונן על המושל. המטרה העיקרית של שליחותם היא זו:

יהודי ברבאט נשא יהודיה בסאפי והתאסלם. כשנודע הדבר לאשתו התחבאה, ואיש לא ידע היכן היא מתחבאת. המושל וידה קרא לנו, ושמונה עשר אנשים מאתנו התיצבו לפניו. הקאדי מוסטפה היה אף הוא במעמד זה. המושל שאל אותנו היכן אשתו של היהודי שהתאסלם. ענינו לו שאיננו יודעים, כי הזוג זר במקומנו, מראכש עיר גדולה ובכל יום באים אליה ועוזבים אותה אלפי בני אדם שאיננו מכירים. המושל דרש מאתנו להישבע 'בספר' [תורה] שאיננו יודעים היכן היא, ועל כל פנים עלינו לחפשה. עשינו ככל יכולתנו בהסבירנו שאנו חפים מפשע, והתחננו שיניח לנו. לבסוף הורה לנו להסתלק.

לאחר מכן חזר המושל על תביעתו, ושוב אמרנו לו שאיננו יודעים היכן היא. כעבור ימים אחדים רצה לאלצנו להישבע ב'ספר׳ ביום כיפור. כששמע זאת הכותב, הסתתר בביתו, וחבריו הביאו למושל מתנות כדי שיחדל, והבטיחו לחפש את האשה עד סיום חג הסוכות. ולאחר דרישה וחקירה נודע לנו שהאשה נמצאת בביתו של אירופאי. הלכנו למושל ואמרנו לו זאת, והוא ענה: יהיה אשר יהיה מקום הימצאה, עליכם להביאה, ואם לאו- תיאלצו להישבע.

בעקבות אירוע זה קיבלה על עצמה המשלחת לצאת לתפילאלת כדי להתלונן בפני הסולטאן. אבל לרוע המזל לא מצאוהו שם, והיה עליהם להמתין עד שקיבל את המשלחת, ונפלו לרגליו. הסולטאן אמר שכאשר יגיע למראכש יאזין להם. ביום הגיעו לעיר זו באה המשלחת לראותו, והתחננה בדמעות שינהגו בהם בצדק. הסולטאן קרא למושל וידה ונזף בו ואמר לו ש'הנביא' דורש שלא להרע ליהודים. ומאז שיפר המושל את התנהגותו.(F099/316 תעודה מסי 37, בשן, תשס״ה, מסי 79, ״' 203-200).

ה"חבצלת" כב כסלו תרנ"ד, עמוד 69-68

בשנת 1894 היה המעשה הבא: יהודי נתן גט לאשתו, וסולק מכל זכות שיש לו על הבת שילדה לו אשתו. בימי הפורים התאסלם, וביקש מהקאדי להחזיר לו את אשתו, את בתו וכלי הבית. הקאדי הזמין את ראשי הקהילה, קללם ודרש להביא את האשה, את בתה וכל כלי הבית תוך שבועיים. ראשי הקהילה טענו שאינם יודעים היכן היא. הקאדי קרא להם והשאירם בעמידה כשהם רעבים ויחפים בחורף, ורק למחרת שחררם (׳האור׳, כ אייר תרנ״ד, עמי קב).

אם יהודי התאסלם־ אשתו חייבת לחיות עמו ויכולה לשמור על חוקי היהדות

ב-17 במרס 1894 כתב הנציג הבריטי במראכש לשגריר הבריטי סאטוב [Satow] כי המושל וידה אמר לו שהדבר חוקי וראוי שמאורי יתחתן עם אשה יהודית (קוראן, סורה 2- ׳הפרה׳, פסוק 220, סורת 5,- ׳השלחן׳, פסוק 7). חזן יהודי אמר לו כי לפי חוקיהם אם יהודי התאסלם, אשתו חייבת ללכת אתו, אבל יכולה לשמור על חוקי היהדות. לכן שאלתי את מר סי פודאל לפנות למתאסלם ולומר לו שאתן לו מתנה קטנה בכסף אם יתגרש מאשתו. אני מקווה שאתה תאשר זאת (PR030/33/4/17, תעודה מסי 38).

בעל התאסלם – נשא אשה מאורית אבל רוצה לחיות גם עם אשתו שנשארה יהודיה

הרי מקלין [Maclean] כתב למר סאטוב ב-27 במרס 1894 כי היהודי שהתאסלם סירב לשמוע לכל הצעה שהציע לו בקשר לגירושה של אשתו. ואומר כי לא ישאיר אבן שלא הפכה כדי לקבלה חזרה, למרות שמאז שהתאסלם, נשא אשה מאורית. הוא נראה מאד נקמני אודות אשתו היהודיה, ואני חושב כי הדבר היחיד שיש לעשות הוא להעניק לה חסות. היהודים אומרים לי שהסולטאן פקד לאסור את המתאסלם, אם הוא יוסיף להתלונן אודותיה PR030/33/4/17) ; תעודה מסי 39, בשן, תשס״ה, מסי 80, עמי 204-203).

אשה שבעלה התאסלם והיא סירבה – יהודים חוששים להחזיקה

במכתב של הרי מקלין לשגריר סאטוב ב-19 באפריל 1894 הוא מודיע לו כי שמו של היהודי שהתאסלם הוא משה כהן, ושם אשתו פאני בת אעישה גנוז. ׳אני שומע כי היא נמצאת עתה בביתו של מורדוך בסאפי. היא מפחדת שתיתפש על ידי בעלה, באשר יהודים חששו להחזיקה. הסיבה לדחיית ההצעה שלי היא כי במקרה דומה הבעל קיבל 600 דולרים מקרובי האשה, ומשה כהן מקווה לקבל מכסימום מקרובי אשתו, אשר כפי שאני שומע, הם מבוססים.יש לי מידע מסאפי היכן מקומה של האשה' PR030/33/4/18 ) תעודה מסי 40; בשן, תשס״ה, מסי 81, עמי 205-204).

ב-16 במאי 1894 כתב הרי מקלין שוב לסאטוב ובסוף מכתבו נאמר, כי שמע שאשתו של היהודי שהתאסלם עזבה את סאפי, והוא מנסה לוודא לאן היא הלכה (30/33/4/18 PRO תעודה מסי 41).

במכתבו של סאטוב לשר החוץ הרוזן מקימברלי ב-20 ביוני 1894 בו דן על התלונה בדבר מלקות על הראש בעת תשלום מם הגולגולת על ידי יהודים, נאמר בין השאר, כי הוא שוחח עם תושב מוגדור, בעל מידע מוסמך על מצבם של היהודים, וזה סיפר לו כי הקאדי מוסטפה התגאה בפניו שהצליח להכניס תחת כנפי האסלאם שניים או שלושה יהודים  He admitted that the Kadi Mustafa, who prides

 himself on having achieved the conversion of two or three Jews to Moslemism

במראכש התאסלם יהודי בשם יושע בן חנינא. מידע על כך במאי שנת 1897.

באותה שנה הגיעו ללונדון ידיעות על אסלום כפוי. ב-5 בנובמבר פורסם לפי מידע מהעיר מוגדור, כי העלילו על יהודי שהתאסלם. כתגובה, התנכלו לו רבים מבני הקהילה. הנושא הובא לידיעתו של שגריר בריטניה בטנגייר.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן -תש"ע-שני נערים יהודים נאלצו להתאסלם

שני נערים יהודים נאלצו להתאסלם

לפי דיווח של 'אגודת אחים' בלונדון, היו שני מקרים של יהודים שאולצו להתאסלם. אחד מהם נער לאחר שכבר היה בידו של הקאדי של מוגדור, סירב להעבירו להוריו, אבל הצליח לברוח. בנושא זה היו מגעים ב-1897 ואחריה בין ראובן אלמאליח ראש קהילת מוגדור, שפנה בנידון לדיפלומטים בריטים.

ב-30 באוקטובר 1897 כתב ארתור ניקולסון [Nicolson] השגריר הבריטי במרוקו בשנים 1905-1895, לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, כי נציגי 'אגודת אחים' במוגדור הביאו לידיעתו באמצעות סגן הקונסול הבריטי בנמל זה, שני מקרים של התאסלמות צעירים יהודים. המקרה הראשון נראה קשה יותר, כי הילד בן עשר והוריו עושים מאמצים להחזירו ליהדות. הוא הובל באופן סודי ממוגדור ואומרים שהוא עתה Cape Julyo  [דרומית לאגאדיר על חוף האוקינוס, מול האיים הקריביים].

המקרה הראשון הוא בדבר נער בגיל 18, ולא ברור אם התאסלמותו נעשתה בכוח או על ידי שכנוע. הוא נמצא עתה במאסר במוגדור. הסוכן של 'אגודת אחים' מסר לכותב פרטים מלאים לגבי כל מקרה, ומציע לתת תמצית בצורת תזכיר שיעביר בהזדמנות הראשונה באופן בלתי רשמי לוזיר הראשי. 'ביקשתי את סגן הקונסול הבריטי במוגדור ליידע לצדדים שהתעניינו בשני המקרים, שהנציגות תנקוט בצעדים כדי להביאם לידיעת הוזיר הראשי'.

ב-10 בנובמבר 1897 כתב משרד החוץ טיוטת תשובה למכתב הנ״ל, לפיו קיבל מנציגה של'אגודת אחים' פרטים מלאים בקשר לשני מקרים של אסלום כפוי על נערים יהודים, וכי יש כוונה להביא את הנושא באופן בלתי רשמי לוזיר הראשי. לבסוף מודיעו כי הצעדים שננקטו מקובלים על ידו.

במוגדור נאלץ נער יהודי להתאסלם

הקאדי של מוגדור סירב להחזיר להוריו נער יהודי בשם Bensani שנאלץ להתאסלם על ידי הממשל המקומי במוגדור. ננקטו צעדים על ידי מנהיגי קהילת מוגדור להחזיר את הנער להוריו. הנושא הגיע לידיעת הארגונים היהודים באנגליה. מזכיר 'אגודת אחים' פנה לשם כך למר אפלאלו שיטפל בשחרורו והחזרתו לקהל ישראל. הנמען פנה לוזיר הראשי. הוא הזמינו לבא למראכש כדי לדון בנושא. ציין בפניו כי הקהילה היהודית באנגליה ובראשה בית רוטשילד היא בעלת השפעה, ויביעו צער על כל אילוץ של צעיר יהודי לנטוש את דתו. הם יהיו אסירי תודה אם הסולטאן יצווה על שחרורו, כדי שהנער ייהנה מחירות לבחירת אמונתו. אפלאלו הזכיר לוזיר שהעובדה שהצעיר שהה חודשים רבים במאסר מוכיחה, שהוא רוצה להישאר נאמן לדת אבותיו. מר אפלאלו ציין כי במרוקו הדברים זזים באיטיות. אבל הוא בטוח שיצליח, וחזר ממראכש למוגדור.

כפי שפורסם ב-1900 הנער אוסלם בכפיה, וניסה לחזור לדת אבותיו. ועל כך נאסר וישב במאסר כשלוש שנים. ראובן אלמאליח הנ״ל, באמצעות 'אגודת אחים' ושגריר בריטניה בטנגייר, הצליחו לשחררו להפתעת הכל. הפקודה לשחררו הגיעה מהוזיר הראשי באמצעות ראובן אלמאליח שלקחו למושל מוגדור, ועמד על כך שישוחרר. עליו להיות גאה בכך שהשיג שחרורו לאחר נסיונות קודמים של בעלי השפעה שלא עלו יפה. אמו של המשוחרר היתה מאושרת.

נם כאשר בוצעו התהליכים הנדרשים להתאסלמות, עלולות לעלות בעיות עד כדי כך שהממשל המרכזי יבטל את ההתאסלמות, בעיקר כאשר כי״ח התערבה. כך היה באירוע דלהלן:

1904 נער שסבל מהוריו ברח לביתו של הפחה במראכש ושם התאסלם.

בעקבות פניית כי״ח בוטלה התאסלמות. כך אירע במקרה הבא: לפי מכתב ממראכש לנשיא כי״ח ב-28 אוקטובר 1904 ציין הכותב, כי מקרה כזה לא אירע במשך ארבע שנות כהונתו של הכותב כאן בשליחות כי״ח. אחד מתלמידי בית הספר, נער בגיל 12 בשם שמעון יפרח, שהוריו לא נהגו בו כראוי בגלל התנהגותו, הלך לבקש מקלט בבית המושל בקסבה, והתאסלם. ההורים פנו מיד לקאדי, הממונה על המשפט בעיר, ושאלו האם על פי החוק האסלאמי רשאי קטין להתאסלם. הקאדי ענה כי כל נער שלא מלאו לו 15 שנים, גיל שבו כל מוסלמי מתחיל לצום ברמדאן, אינו יכול להיחשב כמי שממיר את דתו. אבל הפחה, שהנער נמצא תחת חסותו, סירב לשמוע דבר בעניין.

האדון תורגימאן ואחרים מבני הקהילה הלכו למושל, על מנת לשכנעו להחזיר את הנער, אך הכל היה לשוא. ואז הם פנו אלי באשר אני כעת הנציג היחיד של כי״ח כאן, במטרה שאנקוט בצעדים הנחוצים. כל זה אירע ביום השלישי ה-29 באוקטובר ביום רביעי בשעות אחר הצהרים. 'למרות שלא הייתי בקו הבריאות, הלכתי לראות את המושל והתחננתי בנימוס שיחזיר לי את הנער, וטענתי ששמו מופיע ברשימת הנערים שאני שולח בכל שנה לפריס.

'בשום פנים ואופן אינני יכול להחזיר את הנערי ענה לי המושל. 'אין לנו הוראה מן המחזן [הממשל המרכזי] לסרב קבלת תלמידים מבית הספר שרוצים לבוא אלינו כדי להתאסלם'. כשאני מנצל הזדמנות זו אמרתי לו: 'אם אתה איתן בדעתך לשמור על הנער, אכתוב עוד היום לפריס, ואתלונן עליך',

כשחש שהשיחה אינה לרוחו, יעץ לי לפנות לקאדי ולהתייעץ אתו בעניין, וזאת עשיתי. הקאדי אמר לי את מה שאמר ערב קודם להורי הנער. מאחר שהשעה היתה כבר שמונה בערב, לא רציתי להתעכב יותר במדינה [השכונה המוסלמית], אמר לי הקאדי: 'חזור למלאח ומחר תקבל את הנערי. ואכן למחרת ב-8 בבוקר ראיתיו שבא עם הוריו כשדמעות בעיניו והודו לי. מבחינתי התוצאה היתה גרועה כי נאלצתי לשכב, והרופא הולצמן בא לטפל בי.

לפי מכתב שנכתב בערבית יהודית ב-29 בספטמבר 1907 מאחד הכפרים דרומית לקזבלנקה, תורגם לצרפתית ונשלח לכי״ח בפרים, נאלצו בנות להתאסלם בעת מהומות באותה השנה. בין הבנות שהתאסלמו נמצאת בתו של בנשימול, שאומצה על ידי מוסלמי.

שלוש נשים ושני נערים התאסלמו בזמנים קשים אלה. חלקית כדי להשיג מזון ומחסה לראשם, אבל גם כדי לברוח מבית הדין כשנאשמו במעשים שליליים. 10 באוקטובר 1907.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן -תש"ע- עמ' 122-120

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר