וישי-אלג'יריה-העולם-השנייה


דעת הקהל בצפון אפריקה ומעמד היהודים – מיכאל אביטבול

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ותיקי האנטישמיות באלג׳יריה מצאו אוזן קשבת ב׳נציבות הכללית לענייני היהודים/ שלא נתנה תמיד את מלוא אמונה בהערכותיו ובחוסר להיטותו של ׳הממשל הכללי׳ באלג׳יריה, הן בתור מוסרי מידע חרוצים, הן בתור יועצים בסתר. הד״ר לוסיאן קוסטה מן הפקולטה לרפואה באלג׳יר יעץ באופן שוטף לרנה גאזאן (Gazagne), הממונה על ׳מדור האישים׳ ב׳נציבות הכללית׳, בעניין בקשות הפטור שהיפנו אליו רופאים או בעלי מקצועות חופשיים אחרים שמוצאם יהודי." הד״ר קוסטה פעיל היה במיוחד בעת סילוקם של הסטודנטים היהודים מאוניברסיטת אלג׳יר:

הסטודנטים הצרפתים באלג׳יריה קיבלו בצער את ה־3 אחוזים. הם רצו למעשה 0 אחוזים. ואם הסכימו למכסת ה־3 אחוזים, הרי זה מתוך חשש שמא יראו כאנשים קיצונים בעיני יושבי המטרופולין שאינם יודעים סכנה יהודית מהי ואינם מבינים איזה יצור הוא היהודי […]. די בבושת פנים שהסבה לנו התבוסה הצבאית בעיני המוסלמים כדי לא לשוב ולהתבזות בגילוי של חוסר עקביות במשטר החדש שלנו, אשר, חרף היותו לאומי במהותו, לא העז לומר ליהודי שאינו אלא זר.

הד״ר קוסטה, שהרחיק לכת עד שתקף את מי שהיה שר החינוך בימים ההם, ז׳רום קארקופינו(Carcopino), נתמך במסעו בידי הרקטור ז׳ הארדי ופי ז׳ייו(Gillot), נשיא אגודת הסטודנטים באלג׳יר.

אמת, לא רק שיקולים אידיאולוגיים הם שהניעו את הזעם האנטי־יהודי של אלה: בעת שבה די היה להיוודע כיהודי כדי להפסיד מקצוע ורכוש, אלג׳יראים רבים לא עמדו מפני הפיתוי והלשינו על עמיתיהם, שכניהם ויריביהם לשעבר כדי להשיג, במאמץ לא גדול, את סילוקה של תחרות מציקה או אפילו את ניהולו הזמני של עסק יהודי מעורר תאווה. זאת עשו, לדוגמה, עורכי־הדין באוג׳דה שבמארוקו ובסטיף שבאלג׳יריה, כאשר ביקשו לזרז את פסילתם של ארבעה מעמיתיהם היהודים בשל האשמה כי יחסם היה מסחרי למקצועם: וכמותם גם קואופרטיב הדגנים באוראן אשר, ברצונו להשתלט על טחנות־הקמח היהודיות בעיר, הסתמכו חבריו על הצורך ׳לטהר׳ את המקצוע בסילוקם של ׳העצלים, הלא־רצויים והטפילים׳, וכן ׳היהודי שלעולם יישאר, כהגדרתו, הטפיל הנצחי׳.

התחיקה הגזענית לא היתה אלא היבט אחד — מרכזי אמנם — במערכת יחסיהם עם החברה הסובבת. לבד מן הגזירות האנטי־יהודיות, שעליהם בישר ׳הז׳ורנאל אופיסיאל׳ חדשים לבקרים, נאלצו יהודי צפון-אפריקה לעמוד מפני אווירה של איומים ואיבה כללית שטיפחו גופים מקורבים למשטר — בעיקר ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ׳לגיון הלוחמים׳(Légion des Combattants), וה׳מליציות׳ (.S.O.L). התעמולה האנטי־יהודית, שהופצה באמצעות העיתונות, הכרזות ומעל גלי האתר, הגיעה לשיאה ערב נחיתתם של בעלות־הברית: ב־7 בנובמבר 1942 הופיע בעיתון ׳לה ויג׳ מארוקייך (La Vigie Marocaine) כרוז של ה׳מיליציות׳, שתבע לטהר את מארוקו מן ה׳פסולת׳ היהודית, בלשון המבשרת על פוגרומים ממשמשים ובאים.

תמונה זו לא היתה שלמה אלמלא נוספו לה המעקבים, החקירות וההטרדות שהיהודים שימשו להם מטרה מצד המשטרה. הם הוחשדו דרך קבע בהפיכת בתי־הכנסת, המסעדות והמסבאות שלהם למקומות מפגש לגוליסטים או לקומוניסטים; ואילו רבניהם הואשמו בעריכת תפילות למען נצחון האנגלים ואיסוף כספים למימון יציאתם לאנגליה של פעילים יהודים ואחרים: נשותיהם ניצלו את שעות הציפייה בטורים הארוכים ליד חנויות וצרכניות כדי להשמיע הערות ׳מטופשות׳ באוזני המוסלמים, בגנאי המשטר החדש: ואילו עקב החמרת ׳הנומרוס קלאוזוס׳ בבתי־הספר, נאלצו הורי התלמידים לרשום את ילדיהם במוסדות המיסיון המתודיסטי האמריקני באלג׳יר, אך ורק כדי ׳להתקרב אל האנגלו־סקסים׳.

מלכתחילה עוררו היהודים את חשדנותה של המשטרה ואת שנאתו של חלק מדעת־הקהל. בעיירה אומאל (Aumale) הגיעו הדברים כמעט לכדי עימות כללי מפני ששני צופים יהודים יצאו מאולם בית־קולנוע לפני הקרנתו של יומן החדשות, מעשה שפורש מיד בתור הפגנת איבה כלפי המשטר.

אווירת החשדנות החריפה עד כי לפחות בשתי הזדמנויות איימו על מנהיגי היהדות באלג׳יריה כי ייעצרו בתור בני־ערובה אם יוסיפו בני־דתם להשמיע הערות ביקורת כלפי המשטר.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה- מיכאל אביטבול-צפון אפריקה בימי וישי

מחנה בדו, שהוקם סמוך לסידי בן־אל־עבאס, היה אופיו מיוחד במקצת, משום שנועד לשמש מחנה־ריכוז לחיילים אלג׳ירים ממוצא יהודי. שנה לאחר שביתת־הנשק, נשלחו היהודים האלג׳ירים משנתון 1939 ששירתו ביחידות סדירות שונות למחנה בדו. שם היו ליחידה מיוחדת, שכונתה ׳קבוצת העובדים היהודיים׳(.1.ד.0), ומעמדם הושווה במארס 1942 לזה של העובדים הזרים: מדיהם הצבאיים נלקחו מהם, ובמקומם קיבלו תלבושות אזרחיות שחורות. כל העת נאלצו לבצע עבודות קשות ביותר, בפיקוח ה׳לגיון׳.

מחנה גילפה באלג׳יריה — ובו 700 עד 1,000 אסירים — היה כנראה המחנה המאוכלס וה׳קוסמופוליטי׳ ביותר בצפון־אפריקה. מראשית הפעלתו בשנת 1939, נכלאו בו ספרדים, צרפתים וכן בריטים, פולנים, צ׳כים וסובייטים. באפריל 1941, שלחו למחנה זה, לאחר שהות קצרה בבוסואה, אסירי מחנות ורנה, גור וארז׳לס, שבצרפת.

המחנה שנמצא כ־500 מטרים מן העיירה ג׳לפה, היה בפיקודו של אדם בשם קאבוש, שבחר את עוזריו מבין האסירים הפליליים או האנארכיסטים הספרדים, שכונו ׳ראש מחנה'. הללו נהגו להתעלל באכזריות באסירים, שחולקו, עם בואם, לפי ארצות מוצאם; היהודים קובצו יחד באיזור נפרד. עד 1942, אוכסנו האסירים באוהלים, 12 עד 20 נפש באוהל. בקיץ כמו בחורף, בטמפרטורות שנעו בין 60 ל־10 מעלות, שכבו האסירים על הריצפה, על שכבת קש דקה.

לבד מעבודות תחזוקה במחנה, הועסקו האסירים במשימות שונות בעיירת גילפה, כגון בניית אולם לחגיגות, בית־חרושת לסבון, שתי מלבנות, מפעל לסיבי־אלפה, לייצור סנדלים, מחצלות, סלים ושיקים, שהוקם במחנה עצמו.

תנאי ההיגיינה היו קשים מאוד: במהלך הקיץ של שנת 1941 הפילה מגיפת טיפוס כשלושים חללים מבין האסירים. את הטיפול הרפואי עשו רופאים אסירים, שעבדו בהשגחתם המתמדת של קאבוש ועוזריו, ונענשו על כל ׳חולשה׳ הקטנה ביותר כלפי החולים.

העונש הרגיל היה מאסר במבצר קאפארלי, כשני קילומטרים מן המחנה. בבית־הסוהר היו תריסר תאים ששטחם כ־3 מטרים־רבועים כל אחד. וכך תיארם אסיר לשעבר:

בכל תא הצטופפו עד שלושה אסירים. לא ניתנו מזרנים ואסור היה להביא לתא יותר משמיכה אחת. כן נאסר לעשן ולקרוא. תאורה לא היתה. לא היו יציאות להליכה. המזון היה מורכב מ־150 גרם לחם ליום ושני ספלי מרק, תמיד ללא בשר. בחורף קפאו האסירים, שכן שמשות החלונות שמתחת התקרה היו מנופצות… מקץ ימים ספורים, נלקחו האסירים ישר אל המרפאה או אל בית־ החולים.

מחנות מיסור, בו־ערפה, עין־אל־אוראק ופום־אל־פלאח שבמארוקו נראו כמכלאות לעבודת־פרך לכל דבר. במחנה ברמת היו, ערב נחיתת בעלות־הברית, 400 אסירים, כולם יהודים, מתנדבי־גיוס לרוב. בבו־ערפה ובפום־אל־פלאח, קבע התקנון עונשים חמורים על אלה אשר ׳אגב פגיעה בכללי הכנסת־אורחים והכרת־תודה, עסקו על אדמת צרפת בפוליטיקה, תהיה אשר תהיה, בחבלה בעבודה, בהסטה לשביתה ולמרד׳.

במחנה־העונשין שבעין־אל־אוראק היו, בסוף 1942, כמאה אסירים, ורבים מהם נכלאו בו בשל עברות שונות, מהסטה פוליטית ועד סירוב לעבוד ביום חג יהודי. העונש הרגיל ביותר היה עינוי ה׳קבר׳, שעלה בחיי אסירים רבים.

מה היה מספר היהודים הזרים שהוחזקו במחנות־העבודה בצפון־אפריקה? אין אפשרות להעלות השערה כלשהי, לפי שהמספרים הנזכרים בתעודות קטועים למדי ואין דרך להתאים ביניהם. לפי המשוער, מספר המתנדבים היהודים שנמצאו בצפון־אפריקה בעת שהופעלו המחנות היה כאלפיים. למספר זה נוספה במשך החודשים הבאים כמות לא ידועה של אסירי המחנות בדרום־צרפת, חלק מנוסעי ה׳מונטה ויזו׳ וה׳אלסינה׳, ועוד כמה אנשים, שמספרם לא־מוגדר, שנלקחו ממחנות הפליטים, כגון סידי אל־עייאשי. בין כך ובין כך, למחרת הנחיתה של בנות הברית, פרסם השבועון הניו־יורקי בשפה הגרמנית Aufbau את הנתונים הבאים, על מספר האסירים במחנות מארוקו ואלג׳יריה:

400 סעידה 400 ברגנת
400 קולון־בשאר 400 מנגוב
200 כידון 5 200 בו־ערפה
200 חג׳ראודמ׳גיל 150 עין־אל־אוראק
200 ברואע׳יה 500 עין־פות
600 גילפה 450 סידי אל־עייאשי

בסך־הכול 2,100 אסירים במארוקו ו־2,000 אסירים באלג׳יריה.

סוף פרק חמישי " צפון אפריקה בימי וישי"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר