וישי-רדיפה והצלה


רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-חרם על מוצרי גרמניה

שבוע לאחר מכן הצטרפה הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכל האוכלוסייה להצטרף לתנועה המחאה ולחרם על המוצרים הגרמנים: ״גרמניה של המאה ה-20 נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל העמים התרבותיים! אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם״.

הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בקולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ-2000 איש. היומון "לקו דו מרוק״(L'Echo du Maroc}, שייצג את החוגים הקולוניאליים שאהדו את החרם מטעמיהם שלהם, העניק לה כיסוי רחב. הרב רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, ביטא את התרעומת והתדהמה הכללית לנוכח החזרה לברבריות במאה ־20. יצחק עבו, ראש ועד הקהילה, ביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת נגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. הוא הסביר כי קנייה של מוצר גרמני היא למעשה עזרה למשטר הנאצי לרדוף את היהודים. בין אנשי הציבור הלא יהודים שנשאו דברים היו הנשיא המקומי של האגודה לזכויות־אדם מר פסקואה Pascoué נשיא לשכת המסחר פֵירְטי (Perreti) ופרופסור סלְפרנק Sallefranque) מהמכללה המוסלמית בפאס. מייסד מפעל הפסטות מלוזין(Mélusine) חגדול ביותר במדינה; גסטון ברוך (Gaston Baruk), תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.

החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר, כפי שמעידים דוחות נספחי המסחר הגרמנים שנשלחו לברלין. ב-4 באפריל 1933 דיווח קונסול גרמניה בלראש: ״כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד ש-70 -80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.

גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על שלטונות הפרוטקטורט לשים לו קץ בטרם יתגבר. היא הסתמכה על סעיף ״הדלת הפתוחה״ שאימצה ועידת אלג׳ריאס ב-1911. סעיף זה הבטיח חופש מסחר לכל המדינות, ואסרה על כל צעד מפלה כנגד אחת המדינות החתומות. מעבר להשלכות הכלכליות היו גם שיקולי יוקרה. ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה תהיה המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה.

בטנג׳יר, עיר פתוחה לכול בשל מעמדה הבינלאומי, לבשו הקריאות לחרם צליל תקיף יותר, כפי שהעיד נציג האינטרסים הכלכליים הגרמנים בעיר. הוא דיווח לברלין על כרוז ארוך בספרדית עליו חתום ״ישורון״, שהופץ ב-19 במאי 1933. בכרוז שהפיצו באספה המחוקקת העירונית, הצדיקו צירי הקהילה היהודית את הימנעותם מהצבעה בשאלת המעמד החדש של הסוכנים הכלכליים הגרמנים במרוקו. הם הוסיפו שבהיעדר אפשרות של לחץ פוליטי, החרם הוא אמצעי ההגנה הלגיטימי הבלתי אלים היחיד נגד המפלצת הנאצית.

הוראות החרם אסרו על קניית סחורות גרמניות, מתן שירותים לספינות הגרמניות, השכרת מבנים וציוד, עבודה בחברות גרמניות, אספקת מידע לחברות אלה ואיסור להעסיק עובדים גרמנים. נוסף על כך עודד הכרוז להודיע לשלטונות על כל פעולה של התעמולה הפוליטית הגרמנית הארסית. בקיצור, עודד להימנע מכל סוג של יחסים מסחריים, חברתיים ותרבותיים עם הגרמנים, כל עוד לא ישנה היטלר את מדיניותו ״המביאה להרס המדע והקדמה״.

התגובה הצרפתית לתנועת החרם לא יכלה להיות אלא מעורפלת. מצד אחד, היו החוגים הקולוניאליסטים מרוצים מהקטנת התחרות הכלכלית עם גרמניה. הם חששו שבמסווה של פתיחות כלכלית, תחזק ברלין את השפעתה הפוליטית במרוקו על רקע התקוממות השבטים הברברים בהרי הריף, שהובילה למלחמה אכזרית באמצע שנות העשרים. התקוממות זו הוכיחה את חיות התנועה הלאומית המרוקאית גם לאחר כינון הפרוטקטורט. מצד שני, משרד החוץ הצרפתי לא שש לעימות חזיתי עם המשטר הנאצי. בנוסף על כך היה עליו לקחת בחשבון גם את פעולות החתרנות של ספרד, שלא השלימה עם הוויתור על החלק הארי של מרוקו, ואשר לא החמיצה שום הזדמנות לבקר את המדיניות הצרפתית במרוקו, כפי שעשה למשל העיתון ממדריד "לה אופיניון״ (La Opinion):

׳״אפשר להסביר את שורש התגובה הנמרצת של יהודי מרוקו נגד גרמניה, בזרם הבלתי פוסק של ידיעות על הרדיפות הנאציות, המשתרעות על מספר טורים בעיתוני האזור הצרפתי של המדינה. מסע זה מתנהל דווקא כאשר דנים על פתיחה מחדש של הקונסוליות הגרמניות באזור. גם אנחנו מוחים נגד הפגיעות בזכויות אדם שמבצעים הנאצים, אולם אין אנו יכולים להימנע מלציין את הצורה שבה הצרפתים מנצלים את הדברים לטובתם הם״.

צרפת ביקשה אם כן לא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. לכן, על פי הנחיות מפריז הורה הנציב העליון ליחיא זגורי, לדחות את הזמנתו של הנשיא סטפן וייז להשתתף בפריז בכינוס העולמי של ועדי החרם, לצורך בדיקה של התגובה הכלל יהודית לחקיקה האנטי יהודית בגרמניה. הנציב ביקש בתקיפות מראשי הקהילה היהודית לשמור על פרופיל נמוך. הסיבה לבקשה הייתה גם כדי לא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיה פוליטית. לחרם הכלכלי נלווה מטבע הדברים גינוי מוסרי, שנתפש בעיני המוסלמים כביטוי פוליטי מובהק של סולידריות עם אחיהם המדוכאים, בעוד שבהוראת הנציבות נשלל מהם החופש להפגנת סולידריות עם ״האחים המוסלמים בפלסטינה״. חוגים מוסלמים הופתעו לראות את יהודי הערים הגדולות מארגנים כינוסי מחאה המוניים נגד האנטישמיות הגרמנית, בעוד שבזמן המאורעות בפלסטינה ב-1929 נתקלו המוסלמים בסירוב מוחלט מצד שלטונות הפרוטקטורט לקיים כינוסים כאלה, ונאסר עליהם להתרים כספים למען בני דתם.

הסוחרים המוסלמים התקוממו נגד תכניות החרם ופעולותיו, וחיכו בקוצר רוח לשובם של המוצרים הגרמניים המבטיחים להם ״רווחים נאים״. בדוח לפריז כתב הנספח לנציבות אורבאן בלאן (Urbain Blanc):

״עד כה השתדלו היהודים לא לבלוט, ואילו עכשיו הם מופיעים בגלוי, ועוד כמסה אחידה, מודעת לכוחה ולערכה… כך הם מעוררים את האנטישמיות אצל שכניהם המוסלמים. הערבי מגיב – זאת הסיבה לאנטישמיות. היה זה חוסר זהירות מצדם לארגן כינוסים שבהם ראו הילידים בתדהמה את אנשי המללאח חוברים ליהודים מתקדמים יותר, ומתאחדים כדי להפגין סולידריות עם נרדפי גרמניה״.

גם לדעת היועץ המסחרי של גרמניה במרוקו, הנחיות החרם הן שגרמו לתקריות בין ־הודים וערבים. בדוח שלו לברלין הוא טען כי העוינות הגדולה של הערבים כלפי שכניהם היהודים נובעת מהדרך המעוותת שבה הבליטו העיתונים הצרפתיים במרוקו את הזוועות שכביכול מעוללת גרמניה ליהודיה, וכל זה במטרה לפגוע בעסקי המסחר ־גרמני במדינה. לפי טענתו התמיכה המוסרית ביהודים גרמה להם להרגיש שידם על ־עליונה, והם החלו להתנשא על המוסלמים. המוסלמים מצדם ניצלו כל הזדמנות נדי להתנקם ביהודים.

בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים ביישום החרם, דעכה תנועה החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ״לאבניר אילוסטרה״ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מ-31 באוקטובר 1933 : ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו… כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הוא כדור שיִיָרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת״.

לא עבר זמן רב והעיתון הוקיע את הפרות הסולידריות, ומסקנתו הייתה שתנועת החרם נכשלה על רקע משבר כלכלי כללי:

״הגיעו לוועד החרם ידיעות מצערות על התנהגותם של מספר סוחרים יהודים בקזבלנקה ובערים אחרות הממשיכים לקנות מוצרים גרמנים… במה מתבטאת בעצם פעולת ועד החרם במרוקו, ומה הן תוצאותיה? אפסיות!… זו קריאתנו הנואשת לצרכנים: ׳עזבו לנפשם את אלה שתאוותם סנוורה את עיניהם והשכיחה מהם את חובתם כיהודים״׳ (30.11.1933). החרם התבטא למרבה הצער רק בלהיטות גדולה יותר של הסוחרים המקומיים לרכוש ולצבור עוד מלאי של מוצרים גרמנים… כאן מגרדים את התווית ׳מייד אין ג׳רמני׳, שם מכסים אותה בכיתובים פחות מסגירים״ (30.1.1934).

עם זאת, בניגוד לפסימיות המרירה של עיתון מגויס, אין ספק כי לחרם היהודי הייתה, מעבר לערכו המוסרי והפסיכולוגי, השפעה על האטת הפיתוח של הייצוא הגרמני למרוקו. לאחר ההסכם שנחתם בתחילת 1933, והסרת ההגבלות הדרקוניות לשהיית סוחרים גרמנים, קיוותה גרמניה שהייצוא שלה למרוקו ישוב להיות לפחות בהיקף שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה, אולם זה לא קרה.

המשקיף הגרמני הגזים ללא ספק בהשפעת החרם וביטויי הסולידריות עם יהודי גרמניה על עוצמת ההתנגשויות והמתח בין יהודים וערבים. כפי שנראה בהמשך היו להתנגשויות אלה גם סיבות אחרות, אולם להד השלילי שלהם, בקרב האוכלוסייה המוסלמית, הייתה ללא ספק השפעה ניכרת על החלשתו ההדרגתית של החרם וכישלונו הסופי. אכן בדומה למדינות העולם האחרות, לא היה בכוחו של מסע החרם להישמר באותה קפדנות לאורך זמן, מבלי ליצור מתחים עם יתר האוכלוסייה ומבלי לתת עילה להאשמות של נאמנות כפולה, או העדפת הנאמנות היהודית על האינטרס הלאומי המקומי.

רדיפה והצלה – יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-יוסף טולדאנו-הוצ' אורות המגרב עמ' 24-21

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר