מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך-אלף שנות יצירה, פאס וערים אחרות במרוקו-בר אילן-תשע"ג-סוף המאמר
זהו הרקע לחקיקת החלק השני של התקנה האומר שלאישה במקרה כזה יהיה מעמד של אלמנה ולא מעמד של גרושה לעניין גביית חלקה מן העיזבון. נמצא שהמחוקקים אינם מהססים לפצל את מעמדה של האישה בין מרכיבים שונים. מבחינה אישית ומהותית אין ספק שהאישה הנה אלמנה ולא גרושה, שכן בני הזוג לא התכוונו כלל לנתק את קשר הנישואין שלהם בדרך של גירושין. מבחינת סטטוס הנישואין של האישה ברור שהיא תיחשב גרושה ולא אלמנה, וכך היא לא תזדקק לייבום, אך בד בבד לא תוכל למשל להינשא לכוהן. לעומת זאת, בכל הנוגע לזכויותיה הכספיות היא תיחשב אלמנה הזוכה בחלק מן העיזבון כיורשת ולא תגבה את כתובתה בהתאם לדין התלמוד.
פיצול שכזה מעיד על ביטחון רב ותעוזה האופייניים לחכמי המגורשים, כפי שהדבר מתבטא בקורפוס התקנות כולו. לא היה זה מופרך כלל אם חכמי המגורשים היו חוששים לתת לאישה מעמד אלמנה בנימוק שעלולים הבריות להוציא לעז על הגט ולומר שאינו תקף, ונמצאת האישה כמי שהותרה ללא חליצה. חשש מעין זה הועלה בקרב כמה מחכמי ההלכה האשכנזים לגבי מקרה שהאיש החולה נותן מיוזמתו גט למנוע את אשתו מזיקת ייבום. עמדתם הייתה שאסור לאישה להתאבל על בעלה אחר מותו, שכן מבחינה משפטית היא גרושה ולא הייתה אשתו במותו, ואם תתאבל ילעיזו הבריות ויאמרו שהיא אלמנה והגט לא היה תקף.
יסודות אלה של קישור בין נתינת גט מחמת חשש מיתה כדי למנוע את זיקת הייבום וויכוח על גביית הכתובה בידי האישה מצאנו במשנתו ההלכתית של הרא״ש ואצל בנו בספר הטורים. בשאלה שהופנתה אל הרא״ש מקהילתו בטולדו:
"בענין התקנה שלכם שכל אלמנה שתבא לחלוק בנכסי בעלה שיד היורשים על העליונה ליתן לה מחצית הנכסים אם מועטין ואם מרובים יתנו לה כתובתה. וגרש ראובן את אשתו סמוך למיתתו ותובעת כתובתה ומתנתה כי אומרת גרושה אנכי והתקנה אינה מדברת אלא באלמנה ויורשים אומרים שלא נתן לה הגט אלא כדי שלא תזקק ליבם ולכן יש לה דין אלמנה ויחלקו עמה הנכסים".
במקרה זה גירש האיש ביוזמתו הפרטית את אשתו מן הסתם כדי שלא תיפול לפני יבם. השאלה שעמדה לדיון היא, אם גם לגבי העניינים הכספיים תיחשב גרושה או רק לעניין מעמד האישות. אף כאן שורש העימות נבע מתקנה ששינתה את זכויותיה הכספיות של האלמנה לרעתה באופן מובהק. לפי הוראות התקנה יכלו היורשים לפי רצונם הבלעדי להעביר את האלמנה למסלול של יורשת הזוכה במחצית העיזבון ואינה מקבלת כתובה. זכותם הייתה להותיר אותה במצב המשפטי המקורי לפי דין התלמוד, שלפיו היא גובה כתובה ואינה יורשת את העיזבון. כיוון שהתקנה חלה על אלמנה בלבד ולא על גרושה ברור מדוע ביקשה האישה להיחשב גרושה אף לגבי העניינים הכספיים ואילו היורשים ביקשו להותירה בעניין זה במעמד של אלמנה, כפי מהלך הדברים הממשי אך לא המשפטי.
עמדת הרא״ש הייתה, כי אם בחר האיש לגרש את האישה בטרם ימות, דין גרושה לה והיא זכאית לגבות את כל כתובתה ולא רק מחצית מן העיזבון. טענת השואלים כי אישה זו היא אלמנה למעשה ולא גרושה רגילה נדחתה בידי הרא״ש מטעמים של פרשנות משפטית, וברור שמקרה בודד זה או אחר לא יכלו לפגוע במטרות התקנה. תשובה זו צוטטה בספר הטורים, ואין ספק שמגורשי קסטיליה ידעו על קיומה בסוף המאה החמש־עשרה. משהחליטו המגורשים לקבוע את הנוהג הנזכר בתשובת הרא״ש כנורמה כללית הרי שמתן דין גרושה לקבוצה לא מבוטלת של אלמנות הייתה עלולה לפגוע בתקנת הירושה ששינתה את ההסדרים הנוהגים באלמנות. עמדת הרא״ש בתשובה לא הייתה יפה כאן, שכן לא האיש הוא זה שגירש מיוזמתו, אלא התקנה חייבה אותו לעשות כן, בין שרצה ובין שסירב. משום כך הוסיפו חכמי פאס הוראה זו וקבעו כי גרושות שזכו בגטן בהיות בעליהן שכיב מרע מכוח התקנה, ייחשבו אלמנות לעניין זכויותיהן בעיזבון.
הוראה זו, הנותנת לאישה המתגרשת מעמד של אלמנה לצורך העניינים הכלכליים, עקפה גם בעיה שהתעוררה בעקבות תקנת אלג׳יר. תקנה זו הטילה חובה על האיש לתת לאשתו תוספת בשיעור מחצית הנדוניה אך סייגה את חובת התשלום רק למקרה שהאישה תגורש שלא ברצונה. זמנה של התקנה הוא שנת קנ״ד, מאה שנים לפני תקנת פאס, והיא נותרה בתוקף מאות שנים לאחר מכן. במחצית השנייה של המאה החמש-עשרה נשאל ר׳ שלמה ב״ר שמעון ב״ר צמח דוראן(רשב״ש) כיצד יש לנהוג במקרה של איש שהיה נוטה למות וגירש את האישה מיוזמתו כדי למנוע מן האישה את זיקת הייבום לאחר מותו. האם תיחשב האישה למי שהתגרשה שלא ברצונה ותזכה בתוספת שחויב בה בעלה או שתיחשב למי שהתגרשה ברצון ותפסיד תוספת זו. תשובת הרשב״ש הייתה כי אין מענה חד־משמעי לשאלה זו, והדבר תלוי בנסיבות ובראיות. אם האישה חפצה בייבום, אלא שנענתה לגירושין כדי שבעלה לא יחשוד בה שהיא מעדיפה את אחיו ומצפה למותו, הרי שהיא תזכה בתוספת כדין אישה שהתגרשה שלא ברצונה. אבל אם האישה חפצה בגירושין כדי שלא ליפול בידי היבם, אם משום שהיא עוינת אותו או למשל אם הוא נשוי אישה אחרת ובעלה למעשה מגרשה כדי להשביע את רצונה, כי אז היא תפסיד את תוספת כתובתה. אין לדעת אם תקנה מעין זו כלל הייתה קיימת בקרב המקומיים בטרם בוא המגורשים. אך משקבעו חכמי המגורשים בפאס כי לאישה המגורשת יהיה דין אלמנה הנוטלת חלק מן העיזבון כיורשת ולא גובה את כתובתה, הרי שנעקפה הבעיה, ולא נדרשו הדיינים להיכנס בעובי הקורה של קביעת רצון האישה.
דברי סיכום
התוודענו כאן לפעולה משפטית לא שגרתית בהיסטוריה של המשפט העברי לדורותיו. קבוצת מגורשים שהגיעה לפאס שבמרוקו וכבר כעבור שנתיים ימים למן בואה חוקקה לעצמה תקנות שנועדו להסדיר את חיי המשפחה בסביבה החדשה. אחד הסעיפים עוסק במניעת עגינות בשל ייבום על ידי הטלת חובת גירושין על כל איש שהוא בסכנת מיתה. לפי ממצאינו נקטו מגורשי ספרד בפאס אקטיביזם משפטי שלא הכרנו כמוהו, לא בארץ המוצא קסטיליה ולא בריכוזים אחרים של הפזורה לאחר הגירוש. עובדה זו עשויה להסביר את ייחודה של המסורת המשפטית במרוקו בכלל, שיצרה חקיקה ענפה בתחום דיני המשפחה הנמשך עד אמצע המאה העשרים. מעמדה המיוחד של החקיקה כזרוע חשובה בפעילות המשפטית של חכמי מרוקו משתקפת בדברים שכתב הרב י״מ טולידאנו, מחשובי החוקרים של יהדות מרוקו, שכיהן כרבה הראשי של תל־אביב יפו וכשר הדתות במדינת ישראל, ובהם ראוי לסיים מאמר זה. בתארו את החיבור כרם חמר המכנס את תקנות מרוקו לדורותיהם ובכלל זה את תקנות המגורשים בשנת רנ״ד־1494 הוא כתב:
[החיבור] היה אחר כך לאבן פנת היהדות במארוקו בכלל ול׳שולחן ערוך׳ שהכל סמכו עליו… ועל פיו נחתכים רוב דיני ומשפטי הדת בין יהדות מארוקו מבלי להשגיח כלל אם ימצאו חולקים עליו מהפוסקים היותר מפורסמים.
הערת המחבר: טולידאנו, לעיל הערה 81, עט׳ קו־קז. עמדה דומה לגבי החשיבות המופלגת שהחשיבה המסורת ההלכתית בכלל והמשפטית בפרט בקרב יהודי מרוקו ראה מ׳ אלון, ייחודה של הלכה וחברה ביהדות צפון אפריקה מלאחר גירוש ספרד ועד ימינו, הלכה ופתיחות – חכמי מרוקו כפוסקים לדורנו(מ׳ בר־יודא, עורך) תשמ״ה,
תקנות מגורשי קטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום-אלימלך וסטרייך-אלף שנות יצירה, פאס וערים אחרות במרוקו-בר אילן-תשע"ג-סוף המאמר- עמוד 334-332