זולייט חסין


סוליקה הצדקת – הרוגת המלכות

אליעזר בשן

תעודה

תעודות חדשות על סוליכה ממרוקו

סוליכה הקדושה מתה על קידוש ה׳ במרוקו בשנת צדק״ת (1834). סיפורים ושירים בעברית ובשפות אחרות חוברו על פרשת מותה, ומקום קבורתה בפאס היה לאתר מקודש, וגברים ונשים עולים אליו. סיפורה של סוליכה פורסם לראשונה בשנת 1837, בספר שייחד אווחניו מריה רומרו לפרשה.

הספר נכתב בספרדית, ושנתיים לאחר הדפסתו יצא לאור בתרגום לאנגלית. המחבר, שכינה את סוליכה ׳הגיבורה היהודייה של המאה התשע עשרה׳, כתב את חיבורו עליה אחרי ה־15 ביולי 1837, כלומר כשנתיים וחצי לאחר מותה. בהקדמתו כתב שפגש עד לאירוע וזה סיפר לו על אודותיו, ושסיפורה של סוליכה וסבלה ריגשו אותו עד כדי כך שהחליט לצאת ממקום מושבו בספרד למרוקו, כדי לראות את המקום שבו נשפך דמה.

הוא שוחח שם עם עדי ראייה, ופגש את הוריה. רומרו הדגיש כי סוליכה הצטיינה בגבורה בגיל של חולשה. המתרגם לאנגלית של חיבורו כתב שהכיר את משפחתה והעריך את התעקשותה של סוליכה לדבוק במסורת אבותיה.

סוליכה נאשמה בכך שלאחר שהתאסלמה עזבה את האסלאם, ועל פי דיני הקוראן חל עליה בשל מעשה זה עונש מוות. החוזר מהתאסלמות מכונה בערבית מֻרְתַד, והחזרה מהתאסלמות נקראת אִרְתַאדַה. למורתד ניתנים שלושה ימים לשוב מן הצעד שעשה, ואם אינו עושה כן – דינו מוות. על פי דין זה הרג אבו בכר, יורשו של מחמד, את כל מי שחזרו מהאמונה באסלאם לאחר מותו של הנביא. גיל הבגרות לאחריות משפטית באסלאם הוא חמש עשרה.

למרות העדויות על פרשת סוליכה, שהתרחשה בימי מלכותו של עבד א־רחמאן השני, ששלט משנת 1822 עד,1859 יש המפקפקים באמת ההיסטורית שבפרשה. בנספח למאמר זה נדפסות לראשונה שתי תעודות המאשרות את אמתות הסיפור על סוליכה.

התעודות נכתבו בידי שני דיפלומטים, אב ובנו, שייצגו את האינטרסים של בריטניה במרוקו. התעודה הראשונה נכתבה בידי אדוארד ויליאם אוריול דרומונד היי (1845-1785 ,Drummond Hay) שכיהן בתור קונסול בריטניה במרוקו משנת 1829 ועד פטירתו, ושמקום מושבו היה בטנג׳יר. התעודה השנייה נכתבה בידי בנו ג׳ון דרומונד היי (1893-1816), יורשו בתפקיד משנת 1845 עד 1886.

 התעודה הראשונה היא הדברים שרשם דרומונד היי האב ביומן הקונסוליה ביום שני ה־9 ביוני 1834 על פרשת סוליכה. הדברים נכתבו באותה השנה שבה התרחשה הפרשה, וזו העדות המוקדמת ביותר עליה שהגיעה לידינו. התעודה השנייה היא מכתב שכתב דרומונד היי הבן אל שר החוץ הרוזן מאברדין ב־12 באוגוסט 1845, ובו הזכיר את פרשת סוליכה בקשר לפרשה דומה שבה היה הוא עצמו מעורב.

מכתב זה הוא חלק מהתכתבות שהחלה ב־4 באוגוסט באותה השנה, ושנמשכה עד ה־12 בחודש. מסופר בה על נער ברבאט, בנו של יהודי שהתאסלם. ארבעה ימים לאחר שאביו נפטר נלקח הבן מאמו על ידי חג׳ שביקש ללמדו ולשכנעו להיות מוסלמי, אבל הנער סירב להפצרות, והתעקש להישאר יהודי.

הוא ברח לביתו של יעקב צרויה, נתין בריטי יליד גיברלטר שכיהן כסוכן הקונסולרי של בריטניה וצרפת בעיר רבאט. הוא הציג עצמו כמי שמסרב ללכת בדרכי אביו, שהיה יהודי והתאסלם, וביקש מקלט. צרויה דיווח לקונסול הבריטי ולקונסול הצרפתי, ונקט צעדים לבל יוסגר הנער לשלטונות, כדי שלא יאולץ להתאסלם, ולדבריו חשש שגורלו יהיה כגורלה של סוליכה.

במכתבו אל שר החוץ מ־12 באוגוסט הביע דרומונד היי את תקוותו שהשר מאשר את צעדו, וציין כי נזכר במות הקדושים של יהודייה צעירה ילידת טנג׳יר בתנאים דומים מספר שנים קודם לכן, ובעקבות זאת חשב מה עלולה הייתה להיות התוצאה של אירוע זה, לו היו הוא ונציג צרפת מסגירים את הנער, ולולי היו דואגים לו.

 זו אפוא עדות נוספת על פרשת סוליכה הקדושה, שעשתה רושם חזק לא רק על יהודים אלא גם על דיפלומטים אירופים שפעלו במרוקו.

יחסם של מנהיגי היהודים וחכמיהם להחלטתה של סוליכה למות על קידוש השם

כיצד ראו מנהיגי הקהילה היהודית וחכמיה את התנהגותה של סוליכה ? האם עודדו אותה בהחלטתה למות על קידוש השם ? לפי הדיווח של דרומונד היי האב, מנהיג הקהילה הפציר בה שלא לנטוש את יהדותה למרות הסיכון, בהאמינו כי האיומים להוציאה להורג לא יבוצעו.

על פי תיאורו של רומרו, אמר לה הקאדי שהתייעץ עם חכמי היהודים, ושאלה אמרו לו כי כדי להינצל מותר לה להתאסלם. מ׳ ריי סיפר על האירוע אגב תיאור ביקורו בטנג׳יר ביומן המסע שלו במרוקו בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה.

 לדבריו קרה הדבר בין שנת 1830 לשנת 1832, כלומר לפני שנת 1834. הוא כתב כי ׳הגיעו אליה הרבנים הראשיים של פאס יחד עם אחיה, כדי לשכנעה שתתאסלם. הציעו לה שתעשה זאת למראית עין ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת עד שיגיע יום גאולתה, וכך תציל את חייה׳.

 בשנתון המיסיונרים האנגליקנים שפורסם בדצמבר 1845 נמסר מפי שליח בשם מיטפורד כי יהודים הציעו כסף כדי להציל את סוליכה.

לפי תיאורו של דוד אורקוהרט (1877-1805  ), שביקר במרוקו בשנת 1848, כשראה הקאדי שאיומיו על הנערה אינם מועילים, הזמין אליו את הרבנים ואת זקני היהודים ואמר להם כי אם הנערה תתמיד בעיקשותה, יהרוג הסולטאן לא רק אותה אלא את כל יהודי פאס. 

משלחת של זקני היהודים הלכה אל סוליכה לכלא, והזקנים אמרו לה שהם משחררים אותה מחטא ההתאסלמות, וכי טוב מותו של אדם אחד ממותו של הקהל כולו, כלומר הם העדיפו שתישאר מוסלמית, ושלא תסכן את הקהילה כולה.

בנימין השני ( ישראל יוסף בנימין, 1864-1818), שביקר באסיה ובצפון אפריקה בשנים 1855-1846, כתב כי הניסיון האחרון של הנסיך, בנו של הסולטאן, לשכנע את סוליכה נעשה בעזרת חכמי העיר פאס. הנסיך אמר להם שחיי היהודים בסכנה אם לא יצליחו לשכנע את הנערה לעשות כרצונו.

הם הלכו לכלאה וסיפרו לה על פרשת אסתר המלכה שנישאה לנוכרי והביאה תשועה לישראל, אבל לא נאמר אם השפיעו על החלטתה לקדש את ה׳. לדברי בנימין השני לאחר מותה של סוליכה ביקשה משלחת חכמים בראשות הרב רפאל הצרפתי להביאה לקבר ישראל.

הרב אבנר ישראל הצרפתי כתב בשנת 1879 לכל ישראל חברים בפריז ול׳אגודת אחים׳ בלונדון פרטים על יהודי מרוקו, ובין השאר כתב על סוליכה: ׳בשנת צרק״ת נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת האישה רבת המעלות שעמדה בניסיון, מרת סוליקא חאגוייל מעיר טאנזא [טנג׳יר] ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה׳.

רבי יוסף בן נאיים מפאס סיפר על האירוע ולא הזכיר שחכמים היו מעורבים בניסיון לשכנע את סוליכה לקבל עליה את האסלאם כדי להציל את חייה. הוא כתב על רבי רפאל הצרפתי, ׳שהיה שר וגדול ליהודים מטעם המלכות והיה לו יד ושם בחצר המלכות, וכל גדולי המלכות היו מיודעיו ומכיריו, והיה שולח לה בחשאי מה לאכול׳. הרב לדבריו גם דאג להביא את סוליכה לקבר ישראל.

ז׳ולייט חסין ז"ל ציינה במאמרה על סוליכה כי ׳אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניעו אותה מעמידתה האיתנה׳. לדבריה לא ברור איזו עצה השיאו לנערה, אך סביר להניח כי הציעו לה לקבל את האסלאם, כדי להציל את חייה, ולחזור ליהדות בשלב כלשהו.

נראה שיש לקבל את עדותו של דרומונד היי האב על עצם מעורבותה של המנהיגות היהודית בפרשה, כאשר קשה להניח שלא כך היה. אבל הקונסול לא ציין מה היה חלקם של הרבנים בעניין, ואולי דבריו של ריי שהבאתי לעיל, העולים בקנה אחד עם מה שכתב אורקוהרט, קרובים לאמת.

סוף המאמר של פרופסור בשן מתוך פעמים 117 

על הפייטנים ועל פיוטיהם ״צדקת אשת חיל זִכרוּ״ לידידיה מונסונייגו-סוליקה הצדקת

ג. על הפייטנים ועל פיוטיהם ״צדקת אשת חיל זִכרוּ״ לידידיה מונסונייגו

רבי ידידיה מונסונייגו נולד בפאם בסביבות 1800, ונפטר באותה העיר בשנת תרכ״ח, 1868. בעת הוצאתה להורג של סול היה כבן 34 שנים. אין כל עדויות לכך ששהה מחוץ לפאס בחודשים ניסן־סיוון בשנת תקצ״ד ומכאן שחווה מקרוב את הדרמה של סול, שהסתיימה בהוצאת גזר דינה לפועל. הוא שימש כשוחט ובודק מכוח זכות השררה שהייתה למשפחות המיוחסות בפאם. בחיבורו ״קופת הרוכלים״, שעודנו מצוי בכתב יד, הוא מציין את העובדה הזאת: ״וזהו לי עשר שנים מעלה מטה שאני משמש לציבור [כשוחט וכבודק]״. במלאכת השחיטה והבדיקה היה ידידיה מונסונייגו מומחה גדול, הן בהלכה הן בספרות המנהגים. חלק גדול מחיבורו ״קופת הרוכלים״ מוקדש להלכות טרפה. גם בקובץ תשובותיו סיכם נושאים שונים בדיני טרפות. עם פטירת אביו בח׳ באב ת״ר (1840), נבחר למלא את מקומו בבית הדין בפאס. במשרה הזאת שימש הרבה שנים.

הערת המחבר: [הביטוי"מעלה מַטָּה" המצוי במובאה פירושו"בערך״; הוא שימש בכתיבה העברית ובדיבורם הערבי של יהודי פאס ואזורים אחרים במרוקו(ראה בר־אשר, תשנ״ט, עט׳ 224. מב״א).](ע"כ)

ברשימת כתביו של מונסונייגו יש חיבורים רבים העוסקים בענייני דינים. הוא הפך סמכות הפוסקת בענייני הלכה, דת ודין. הוא ענה לכל אלה שפנו אליו בשאלות. בתשובותיו השתדל להגיע לחקר האמת ההלכתית ולפסוק מתוך מקורות ההלכה על פי כללי הפסיקה המקובלים. חיבוריו ותשובותיו חותרים לייחודיות. לדעתו, גם אם תתגלה לדיין רוח הקודש ובאמצעותה ידע את הדין לאמתו, עדיין יישאר כפוף לפסיקה המשתקפת מספרות ההלכה ואסור לו להסתמך על מקורות חיצוניים או על כוחות על־טבעיים. מכלל חיבוריו הוא מצטייר כאיש אשכולות וכאדם רחב אופקים. הוא עסק במקרא, בהלכה, בדרש, בשירה ובלשון העברית.

״צדקת אשת חיל זכרו" היא קינה שנתגלתה לפני שנים מעטות באחד משני העותקים המצויים עד עתה בכתב יד של החיבור ״קופת הרוכלים״. חיבור זה הוא בין הראשונים, ואולי הראשון, שחיבר מונסונייגו כבר בחיי אביו, וזאת על פי חתימת ההקדמה: ״בן לעטרת ראשו אבא מרימור רב טוב לבית ישראל כמוהר״ר רפאל אהרון מונסוניגו יבט״א נהיה סופר טוב יחיה ויאריך ימים על ממלכתו אכי״ר״.

ב״קופת הרוכלים״ בחר מונסונייגו בשיטת המאספים של הרבנים הגדולים האחרונים, בהשראת הביטוי ממסכת שבת ט, ז המורה על תיבת הסחורות שנושאים הרוכלים. בשיטה הזאת עורך המחבר סיכומים מתוך ים ספרות ההלכה ומתוך ספרות השו״ת – מתוך עשרות רבות של חיבורים הוא נוטל את עיקרי ההלכה. סוג כתיבה מעין זה מחייב ירידה לסוף דעתם של המחברים, הבנת תמצית דבריהם, ניסוחם בלשון קצרה ובסגנון צח ולבסוף עריכתם בסדר נאה. סגנון הקינה על סול שאוב מהסגנון ומהסוגה הרלוונטיים ל״קופת הרוכלים״: תיאור כל הפרשה בקיצור; תבנית מחוטבת ומושלמת כראוי. תיאור השלבים בחייה של סול מרגע שהאשימו אותה עד הוצאתה להורג מנוסח כהלכה פסוקה. התיאור הזה ממחיש ביתר שאת את פסק דינה המר, שהיה מהיר והחלטי מצד השופטים המוסלמים, ומראה כי פסיקתם מעידה על פזיזותם בענייני משפט ודין, כי גרמה לגדיעת חייה של סול. לשון הכתיבה שאובה מדיני השחיטה וזביחת הקרבנות שבהם היה מומחה. הוא מציב מטרה לבני קהילתו: להקים לסול מצבה ("חומה היא נבנה עליה"), ודורש מהם לשמור על זכרה (״צדקת אשת חיל זִכרוּ״). הקינה ניצבת כ״מנחת זיכרון״ בהשראת אחד מחיבוריו שבנוי כ״קופת הרוכלים״, והוא ״מנחת זכרון״ שזכה להוצאה לאור אצל עמאר, תשנ״ט. נשאלת השאלה, מדוע צירף מונסונייגו את הקינה לסוף ״קופת הרוכלים״? האם זהו פרי מקרה של מחסור בנייר הגורם לכל טקסט שקרם עור וגידים להיכלל בשולי חיבור בתהליך כתיבה, או שהייתה כאן כוונת מכוון? האם ״קופת הרוכלים", העוסק בדיני איסור והיתר ושערכיו מסודרים בסדר אלף־בית, כלל את הקינה כדי לחזק את מוסר ההשכל הנוגע לקיום מצוות, כשגולת הכותרת היא מוות על קידוש השם?

כיוון שהפיוט אינו כלול בעותק השני של כתב היד, אפשר לשער שמונסונייגו חיבר אותו אחרי סיום הכתיבה של העותק הראשון, כך שמדובר בחיבור שנסיבות הזמן הביאו לצירופו לעותק כתב היד, ואין מקום לחפש קשר של סובב ומסובב בין הדברים.

מצבו של כתב היד של הפיוט שהגיע לידינו חייב פענוח ושחזור של טורים אחדים באמצעות ההקשר, במיוחד לקראת סוף הפיוט.

לסיום, יש לחזור ולהדגיש שעניינה של סול לא הוזכר בשאר חיבוריו של מונסונייגו וכתביו, כביכול בפיוט זה נסתם הגולל על הפרשה כולה.

ראה: סוליקה הצדקת הרוגת המלכות  – ז'ולייט חסין-מוסד ביאליק 2012-עמ'23-21

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר