חיים-ביינארט-אנוסים-בדין-האינקויזיציה


חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965

 

לעתים אין ללמוד מן המשפטים אם הללו באו להעיד מרצונם או שחוקרי האינקויזיציה, מששמעו על המגע ההדוק שבין הנאשם לאותם יהודים, קראו אותם לחקירה. ומותר לנו להקשות: מתי נקראו להעיד, אם קודם לפתיחת המשפט, בתקופה שבה נאספה אינפורמציה בחקירה מוקדמת על הנאשם, או כבר בשעת מהלכו של המשפט נקרא העד היהודי להעיד באודיֶנסיה סודית. אין להכריע בדבר, וייתכן שבדיקת כל המשפטים שהיו בהם עדים יהודים תזרע אור כלשהו על פרשה קשה זו לעצמה.

לענין סוגם של העדים יש עוד להוסיף ולשאול באיזו מידה נתקבל הוידוי על דעת האינקויזיציה כעדות נגד הנאשם עצמו. מהכרזות בית־הדין בבואו לסיאודד ריאל (או לכל מקום אחר) למדים אנו שוידויו של הנאשם שנעשה בתקופת־החסד והוכר על־ידי בית־הדין כוידוי מלא, פטר אותו מן הדין עצמו, אבל לא פטר אותו מכפרת עוונות ומהשתתפות באוטו-די־פי. ואילו וידוי שהוכר שלא נעשה בשלמות ובכנות, כלומר, אם אסף בית־הדין חומר מרשיע ממקור אחר, או שהמתודה לא מסר על אחרים שהיו שותפים עמו בקיום מצוות, נראה היה כעדות מרשיעה נגד הנאשם, והאינקויזיציה דנה אותו על־פיו. וידוי כזח היה מצורף בתיק, בתחילתו או בסופו, כהוכחה נגד הנתבע לדין. נמצא שנשקפה סכנה למתודים שהם יגרמו להרשעת עצמם. זוהי הסיבה שלעתים תכופות נמצא שלכל וידוי־הודעה נתלוותה הצהרת הנאשם, שאם יהיה לו מה להוסיף לדבריו, ואם ייזכר בעוד דברים שעבר עליהם, יוסיף מרצונו ויתודה ויודיע. הרי שהצהרה כזאת, על אף הנסיון מצד המתודה־הנאשם להשאיר לעצמו פתח של הגנה, שיסודו בשכחה או באי־זכירה, היה בה כדי להחשיד את המתודה שהוא מעלים משהו מן האינקויזיציה. אך נראה שחייבים אנו לתת דעתנו לצד נוסף של הבעיה. וידוי כזה היה קובע את גורלו של הנאשם, אלא שהאינקויזיציה היא שקבעה מהו וידוי־אמת ומה אינו כך. לכאורה אסור היה לה לשפוט את הנאשם על יסוד וידויו שלו והיה עליה לחפש עדויות מסייעות למעשיו של הנתבע לדין. והיא אמנם הביאה ברוב המקרים עדויות מרשיעות נגד הנאשם. הוידוי יכול איפוא להיראות בערכו כעדות מסייעת לצדקת טענתה, אלא שהיא ראתה בו את היסוד העיקרי והראשון במעלה, וכנראה נבעה תפיסה זו מעצם כוחו הקושר של הוידוי. אף־על־פי שהוידוי, מבחינת תפיסתו התיאולוגית, וכוחו של הכומר המודה (אותו ביקשה לפסול מתוך טענה שהוא לא הצליח בקבלת וידויי־אמת מן האנוסים הנתבעים לדין) חורגים מתחום הערכת עבירות שעליהן יש לערוך משפט־אינקויזיציה, הנה משהעמידה האינקויזיציה את מעשיו של האנוס בתחום הכפירה בכנסיה הקתולית היא נעשתה מכפרת עוונות ומטילה ענשים על וידויים לא מלאים או וידויים שכינתה אותם בשם וידויים מזויפים ומבוימים. והיא שנהפכה בעצמה למוסד המציל את נפשו של החוטא־המתודה, הנתבע על־ידיה לדין, מדראון־עולם על־ידי שציותה לשרוף את גופו.

כידוע, קיבלה האינקויזיציה כל עדות שנמסרה בין אם העד ידע על המעשה שעשה הנאשם על־פי ראיה שראה אותו בקיום המצוה ובין ששמע אותו בדברו דברים שונים. אבל ביסוד העדות על השמיעה לא ראתה צורך לקבוע סייגים. ענין השמיעה נתפרש על־ידיה גם אם העד שמע על הנאשם מפי אחרים. היא הסתפקה במה שהעד סיפר לה על הנאשם ולא חקרה ולא בדקה אותו על מקור ידיעותיו. לשיטה זו של צורת הידיעה היתה השפעה גם על שיטת העדות של הסגיגוריה, שגם היא ביקשה לדעת מן העדים ״אם הם ראו, שמעו, או שהם יודעים״.

עדות הראיה, השמיעה והידיעה, נתבססה על זכרונו של העד וכושר ראייתו ותפיסתו שלו בסיטואציות ובתנאים שיש בהם כדי לציין שפלוני או אלמוני קיימו מצוות. וכל־כך גדול צריך היה להיות רושם מעשהו של הנתבע לדין, או שהוא נעשה פעמים כל־כך רבות, עד שנחרת בזכרונו של העד למשך שנים ארוכות, או שרושם ביטויו או דבריו של הנאשם היה כה מכריע שלא נעלם, כלשונם, מן הזכרון. מצד אחר ביקשה התביעה להוכיח בעזרת עדיה שהנאשמים על־ידיה קיימו מצוות תקופה ממושכת, שאין קיומה של מצוד. יהודית זו או אחרת ענין חד־פעמי גרידא אלא מעשה ממושך, מעשה ביודעין ובמחשבה תחילה. את משך המעשים היא הוכיחה בעזרתם של עדים רבים, ועדות כולם היא הבונה את בנין האשמה בתיאורה השלם והמלא. אף־־על־פי־כן יש להתפלא על זכרונם המופלג של עדים שונים, שעדותם אינה מוכחשת והיא מתקבלת על הדעת כודאית וכסבירה בתנאי קיומם של האנוסים ודרכם בקיום מצוות החל במחצית המאה הט״ו, שעה שרבים מהם נתעוררו לשוב אל דת אבותיהם ואל צור־מחצבתם. יש להוסיף ולהדגיש את טיב הבנתם העמוקה של העדים במעשים יהודיים, ולעתים נמצא בהם הבחנה דקה מן הדקה.

התביעה ידעה להבחין בין אמת שנמסרה מפיהם של עדיה לבין עלילה. לגבי נאשמי סיאודד ריאל לא שעתה האינקויזיציה לפעמים לעדויות שמעין ריח עלילה נודף מהן. העדויות לעצמן הובאו בתיקו של הנאשם, אלא שההסתמכות על העלילה כמעשה שעשה הנאשם לא הובאה בכתב־התביעה ולא בפסק־הדין.

 הסיבה שלא נזקקה האינקויזיציה לעדויות מסוג זה נעוצה אולי בבטחונה בדרך הוכחת אשמתם של אנוסים בעוונות התיהדות, ולא היה לה כל צורך להזדקק לאמצעים אלה להוכחת צדקת דרכה. היא הוכיחה בעזרת עדיה את מעשי האנוס בכללם, שנעשו בחוגו הפנימי, בהסתר וזמן ממושך, ואלה היו היסוד לבנינה. לעומת בנין זה תיראה דרכה של הסניגוריה בהיאחזה בדברי עדיה כמעשה תלוש מאוד מן המציאות. עדי־הסניגוריה, שהכירו על־פי רוב את הנאשם שנים אחדות בלבד, מסרו רק מה שראו עיניהם או שמעו אזניהם בשלב חיצוני מסוים בדרך־חייו של האנוס, אפילו המדובר חוא בעליות־לרגל נוצריות, או בהזמנת ציורי איקונין ובבניית קאפלה בכנסיה. מעשים אלה נתפסו על־ידי האינקויזיציה כמעשים שנעשו למראית־עין בלבד, ואין משקלם עולה בשום פנים בקנה אחד עם משקל מעשיהם היהודיים והזמן הממושך שבו קיימו האנוסים מצוות תורת משה. זהו ערכן של עדויות־התביעה מבחינת אמיתותן הפנימית היהודית, כנגד ערך דבריהם של עדי־הסניגוריה על מעשים שעיקר כוונתם הוא כלפי חוץ בלבד. מכאן שאין הכרח שאמת אחת תסתור את חברתה. אנוס יכול היה לקיים מצוות וגם לתת בזמן מסוים משלו לכנסיה, והאינקויזיציה הבחינה היטב בתנאי מציאותם של האנוסים. אבל יש להדגיש כי חשיבותה ההיסטורית של אמיתות מעשיהם היהודיים של האנוסים גדולה היא לאין ערוך, שהרי נידונו הללו כאנשים השבים אל צור־מחצבתם, אל עמם ואל דתם. בתפיסה זו יש אמנם כדי להוסיף אישור לטענתה של האינקויזיציה על יהדותם של האנוסים; אך אין אנו באים לדון כאן בטענותיה, אלא בדרכה וביחסה אל אנשים אלה, שבכוח הוציאו אותם מדתם ומתוך עמם, ואפילו ננקטו אמצעים אלה מתוך הכרה מוחלטת ׳שיש להציל כביכול ולהושיע את נפשותיהם של המבקשים לשוב לעמם ולדתם.

ועל עוד ענין אחד בעדות חייבים אנו לתת דעתנו: זמנה של העדות עצמה ואישורה. כידוע, ניתנה העדות בתחילתה בתקופת־החסד לפני חוקרים מיוחדים, ולאחר־מכן אף משפקעה תקופת־ההסד. העדות נרשמה בספר־העדים, וממנו הועתקו לתיקו של הנאשם, אם הוחלט לתבעו לדין ואם הוכן תיק לנאשם. במהלך המשפט נקרא עד־התביעה להופיע לפני בית־הדין לשם אישור העדות מחדש. במעמד זה נשאל העד לאחר שהושבע כדין אם העיד, נגד מי העיד ומהו תוכן העדות. משהשיב על כך, הושלה תוכן עדותו למה שהעיד קודם־לכן ונרשמה עובדה זו. אז הוקראה לפניו עדותו הראשונה והוא שב ואישרה מחדש. חשיבותו של סעיף זה היא לשם הוכחה שלא נאמר לו בביודהדין מה עליו להעיד. אם לא זכר את עדותו, והוא ביקש שיזכירו לו אותה מחדש, נקראה זו לפניו. רק לאחר־מכן נשאל העד אם לא העיד מתוך שנאה לנאשם.

חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'119-114

חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965

אם העיד העֵד על כמה אנוסים בעדות אחת, נרשמה עדותו בכל משפט בנפרד ואושרה בנפרד בכל משפט. זוהי הבחינה הפרוצידורלית הקובעת הפרדה בכל משפט, והעד היה נקרא בנפרד בכל משפט להופיע ולאשר מחדש את עדותו. מעמד זה ידוע בשם [ratificatio] בו ניתנה אפשרות לעדים להוסיף דברים אם היה להם מה להוסיף. חופש זה לא עמד להם לעדי־הסניגוריה, שהרי היו מוגבלים על־ ידי השאלון שהגיש הסניגור. לעיל צוין כיצד יכלו עדי־תביעה ״לשמש״ את הסניגוריה. עתה נציין שלפעמים הפכה התביעה עדי־סניגוריה לעדיה שלה. יש שעד כזה הוסיף הערה משלו לאחר השאלות שנשאל, או שנשאל במכוון על־ידי החוקר מטעם האינקויזיציה. אך נראה לי שאין שיטה זו כלל לפי דרכו של בית־הדין והתביעה לערער את הסניגוריה גם באמצעות עדיה שלה. היא לא נזקקה להם! היו לה אמצעים מספיקים להביא לידי הרשעת הנידון.

בענין מיוחד במינו נזקק בית הדין לסוג נוסף של עדים, והללו קרויים בפיו testigos purgatores או compurgatores. עדים מזכים או מטהרים אלה הובאו להעיד לפני בית־הדין במקרה שעלה בידי הסניגוריה להזים את טענותיה של התביעה על־ ידי הוכחת שנאה מצד עדי־התביעה לנאשם. עדים אלה הם למעשה ״עדי־אופי״, המעידים על טיבו, אפיו והגינותו של הנאשם לאחר שבעזרתם של עדי־הסניגוריה (testigos abonos) והזמת עדי־התביעה (tachar) נקבע מצבו של הנאשם כתלוי ועומד לא לשבט ולא לחסד. גם עדים אלה העידו על־פי שאלון שהגישה אותו הסניגוריה ושהוגבל לשאלות על טיבו של הנאשם ואפיו. על־פי רוב היו עדים מזכים אלה נוצרים טובים ונאמנים. אמנם, נוהג זה עבר לאינקויזיציה הספרדית מן האינקויזיציה של ימי־הבינים, והיא השתמשה בו לעתים קרובות למדי ביחוד במאה הט״ז. עד לסוף ימיו של טורקימדה מועטים המקרים שבהם נזקקו לשיטה זו.

ריבוי זה של פרטים בדיוננו בסוגי העדים יש בו כדי ללמדנו כמה מכרעת היתה החשיבות שיחסה האינקויזיציה לעדות, שהיא יסוד מוסד בבנינו של המשפט. ואם באים אנו להשוות את דרכיה של התביעה באמצעות עדיה ועדויותיה לזו של הסניגוריה ועדיה שלה, נמצא במידה גדולה שכפות־המאזנים נטו מלכתחילה לצד התביעה. לא נערך כאן משפט שבו מופיעים הצדדים עם עדיהם בגלוי, וצד אחד רשאי ויכול לחקור את עדיו של הצד שכנגד. התביעה היה בכוחה לעשות זאת, לא כן ההגנה. לפנינו איפוא מערכת משפטית שלמה, שחלק חשוב ממנה-איסוף טענות התביעה-נעשה קודם למשפט, מחוץ למסגרת הדיונים המשפטיים, ורק אחר־ כך, במהלך המשפט, הובאו כאמור בסודיות עדויות־ההרשעה לאישור בלבד. ההגנה התחילה בפעולתה רק בשעת המשפט, והיא הוגבלה גם מבחינת הזמן שהועמד לרשותה. האינקויזיציה נטלה לעצמה הן את סמכויותיו של המוסד החוקר והמוסר את פרטי־האשמה לתובע, כדי שהלה יתבע את הנאשם לדין, והן את סמכויותיו של המוסד הדן את הנאשם. דרכה של האינקויזיציה יוצאת מחומרת מעשיה, והיא שגרמה שהנאשם לא ידע את אשר צפוי לו לאחר שנאסר במפתיע. ואף־על־פי שאין צעד זה נוגד לנהגי הימים ההם, הרי בולטת שרירות זו יותר נוכח מגבלותיה הרבות של הסניגוריה. ולא בכדי קבעה הסופרימה בשנת 1531 שיש למסור את העדות (בצורתה הסתמית, כמובן) לסניגור ולנאשם, כדי שהלה לא יטען שלא ניתנה לו הגנה. למעשה, לא היה בהוראה זו אלא אישור למצב קיים ועומד של מסירת העתקו של כתב־ האשמה וסיכום דבריהם של עדי־התביעה לסניגור.

לפי מקומה של העדות במשפט־האינקויזיציה יכולים אנו לחזור ולאשר, שזו היתה' עמוד־התווך של כל בנין פעולתה. בלעדי עדי־התביעה לא ניתן לבנות את בנין ״הקירת המינות״ ואת משפטיהם של המתיהדים. רק עדי־הסניגוריה הם ששיוו למשפט יסוד אוביקטיבי כלשהו. די היה לו לנאשם להגיע לכלל ניחוש מי היו העדים שהעידו נגדו ולהוכיח שנאה מצדם כדי שייפסלו הללו מלהעיד. כלומר, אם הוכיח הסניגור שהללו עדים זוממים הם הציל את שולחו. הוה אומר: בעדים ובעדותם טמון המפתח להבנת שיטת ההתחקות אחר המינות והכפירה.

חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרך פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'121

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר