הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.
עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.
הקדמה.
בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה.
לכן הרשיתי לעצמי להשתמש במילה זו בספר זה, ואין בכוונתי, חלילה, להשוותה לשימוש, שנעשה בה בתקופת השואה.
ספר זה עוסק בתקופה מלפני כחמישים שנה ( הספר נדפס בישראל בשנת 1998 ). ורוב מנהיגי היישוב ומקבלי ההחלטות דאז כבר אינם בן החיים, והנותרים הבאים בימים, יצחק רפאל – שהיה אז מנהל מחלקת העלייה, ויוסף בורג – שהיה אז שר הבריאות, סירבו להתראיין לספר זה.
יהדות צפון אפריקה כוללת בתוכה את יהדות מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. מדיניות העלייה, הנדונה בספר, אכן עסקה
בשלוש ארצות אלה, אך הספר מתמקד ביהדות מרוקו, הגדולה ביהדות צפון אפריקה.
" ויאמר אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבר " דברים לד, ד.
מבוא.
משחר נעוריה הייתה הציונות המודרנית חילונית ומושתתת על מודל אירופי. היו לכך מספר סיבות
1 – הציונות, במושגיה המודרניים, נולדה באירופה
2 – רוב מוחלט של העם היהודי חי אז במזרח אירופה
3 – מנהיגי התנועה הציונית העולמית היו ילידי ארצות אירופה, ורוב פעילותם המדינית והפוליטית הייתה שם.
לפיכך אך טבעי היה הדבר שהתגשמות החלום הציוני נראה בעיני ההנהגה בדמות מדינה יהודית חילונית על פי המודל האירופי.
במחקרו על האליטות הכלכליות והתרבותיות בארץ ערב הקמת המדינה אמר הסוציולוג משה ליסק, כי אליטות מאופיינות בהיותן הומוגניות ורובן ככולן ממזרח אירופה, ועוד הוסיף :
אליטות מסוג זה הן שעיצבו את התרבות הפוליטית של היישוב היהודי. הן אף ניסו להבטיח את המשכה במדינת ישראל העצמאית. בשנים הראשונות נדמה היה שאכן ניתן יהיה להבטיח את המשכיותה של תרבות זו. אולם תהליכים בעלי ממדים דמוגרפיים כלכליים ואידיאולוגיים כרסמו במורשת הישובית עד שהתמוטטה לחלוטין.
בתקופת המנדט הבריטי 1917 – 1948 אוישה כל צמרת הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל והנהגת התנועה הציונית כולה ביוצאי מדינות אירופה. בכל שלושים שנות המנדט הבריטי עלו ארצה 483.000 עולים : 83 אחוז מהם יוצאי אירופה ואמריקה, כעשרה אזוז ילידי אסיה, ורק אחוז אחד יליד אפריקה.
ערב הקמת המדינה, בנובמבר 1947, היוו ילידי אירופה ואמריקה את הרוב המוחלט בארץ 84.9 אחוז, ילידי אסיה 12.5 אחוז, וילידי אפריקה 2.6 אחוז.
עם הקמת המדינה היו כל חברי הממשלה יוצאי אירופה – למעט שר אחד, בכור שטרית, שר המשטרה. כך גם בהנהגת התנועה הציונית,הקונגרס היהודי העולמי, הוועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית.
שני מוסדות עסקו אז במדיניות ובביצוע של העלייה והקליטה : האחד – ממשלת ישראל, היא פעלה באמצעות משרד העלייה, ומחודש מאי 1950 באמצעות " המוסד לתיאום " – מוסד משותף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים, ארבעה הממשלה וארבעה מהסוכנות, וראש הממשלה משמש יו"ר. מוסד זה התכנס אחת לחודש לערך, והחליט על מדיניות העלייה, הקליטה וההתיישבות.
המוסד השני היה הסוכנות היהודית באמצעות מחלקותיה, עלייה, קליטה, התיישבות, עליית ילדים ונוער, ענייני החלוץ, חינוך ותרבות, חינוך תורני, הסברה ואדמיניסטרציה. חברי הנהלת הסוכנות נבחרו לתפקידיהם על ידי מפלגותיהם על פי כוחן היחסי בקואליציה הממשלתית.
לסוכנות היהודית היו אז שתי הנהלות : האחת ירושלמית, והיו"ר שלה היה ברל לוקר, והאחרת ישבה הניו יורק, והיו"ר שלה יה ד"ר נחום גולדמן.
הנהלת הסוכנות היהודית הייתה מתכנסת לישיבה אחת לשבוע. היא עסקה בעיקר בנושאי בעיות העלייה, קליטה והתיישבות, והייתה כפופה לוועד הפועל הציוני. היו"ר שלה היה יוסף שפרינצק, שהיה גם יו"ר הכנסת. הוועד הפועל הציוני התכנס פעם או פעמיים בשנה.
על פי דין וחשבון של הסוכנות מדצמבר 1948, היו אז במרוקו הצרפתית 250.000 יהודים , במרוקו הספרדית 10.000 ובטנג'יר, שהייתה עיר בינלאומית 10.000.
במרץ 1956 קיבלה מרוקו עצמאות, ובאוקטובר סגרה את מחנה העלייה בקזבלנקה והפסיקה את העלייה. בשנים 1948 – 1956 עלו ממרוקו ארצה 97.740 יהודים, ותחת שלטון ערבי נשארו שם כ-240.000 אלף יהודים.
מתוכם נרשמו לעלייה כ-100.000 ובכללם 50.000 בעלי אישור עלייה, לאחר שעברו את תהליך הסלקציה הנדרש, ובעקבותיו חיסלו את עסקיהם או שהיו בתהליך חיסול.
במשך כשמונה שנים עלו אפוא ארצה פחות מ-100.000 יהודים. נשאלת השאלה מדוע ?.
הנהגת הממשלה והסוכנות נימקה זאת בכמה סיבות : בעיות תקציב וקשיים של מדינה בחיתוליה, שאינם מאפשרים קליטה המונית ממרוקו, אי רצון לערער את יחסי ישראל-צרפת, היהודים עצמם אינם רוצים – או אינם ראויים – לעלות, ועוד ועוד סיבות.
מאידך טוענת גירסה אחרת, כי ניתן היה בהחלט להעלות את יהודי מרוקו – אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות לא עשו את שהיו צריכות לעשות לשם כך. גרסה זו באה לידי ביטוי הדבריו של ראש מחלקת הקליטה בסוכנות היהודית, יהודה ברגינסקי : השארנו 150.000 יהודים במרוקו שהשתוקקו לעליה.
הם נשארו בידי ערבים לגורל בלתי ידוע והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל "
מתוך כך נשאלות שאלות נוספות : האם עשתה מדינת ישראל את כל הדרוש לעליית יהודי צפון אפריקה ? מדוע בוצעה סלקציה רפואית וסוציאלית דווקא ביהודי צפון אפריקה ? מה הייתה השפעתה על היהודים במרוקו ? מי תמך ומי התנגד לעליית יהודי מרוקו ? ומה היו השיקולים לכך ? על שאלות אלה ונוספות עונה ספר זה, שהוא פרי מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, בגוזרו גזירה שווה עם גלות מזרח אירופה – הגלות המקבילה בתקופה זו שליהדות צפון אפריקה.
עד היום לא פורסם ספר או מחקר מקיף ומלא ברמה של עבודת גמר או דוקטורט בנשא הסלקציה בעליית יהודי מרוקו. אומנם רבים מבין החוקרים התייחסו לסלקציה במחקריהם – כך מרדכי נאור בספר העליות ועולם המעברות ; דבורה הכהן בספרה עולם בסערה, שבו היא מתייחסת לעלייה הסלקטיבית ( עד שנת 1953 ) מצדיקה את הסלקציה, שכן לדעתה הייתה מחויבת המציאות.
בכך היא את דעת מחייבי הסלקציה כד"ר גיורא יוספטל, גזבר הסוכנות וראש מחלקת הקליטה דאז. על ההזדהות עם הסלקציה ניתן ללמוד מהמשפט הבא : " הצעד הבא ליישום ההגבלה היא קביעת קריטריונים אובייקטיבים לסלקציה, וקביעת הנסיבות והתנאים להפעלתם "
דבורה הכהן אינה בוחנת ומנתחת את הסיבות למימוש הסלקציה רק לגבי יהדות צפון אפריקה, אינה מתייחסת לסיכון של יהודים בארצות האסלאם מול הסיכון של יהודים במזרח אירופה, גם אינה מתייחסת לחוקי הסלקציה הרפואיים והסוציאליים הקשים
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
מיכאל לסקר מביא את עמדות התומכים בסלקציה והמתנגדים לה, אך מבלי לחקור את הסלקציה ומבלי לנקוט עמדה. התומכים בסלקציה, כותב לסקר, טענו כי לאור מצבה הכלכלי הקשה של מדינת ישראל, והעובדה שלא נשקפת סכנת חיסול פיסי ליהדות מרוקו אין הצדקה לעליית הצלה מיידית משם, ומוטב להכשיר תחילה את היהודים מבחינה חינוכית וחברתית, ורק לאחר מכן להעלותם ארצה.
על עמדת המתנגדים כותב לסקר, מנגד עטנו אחרים, שאף שאין צורך בעליית הצלה ממרוקו, משפיעה הסלקציה לרעה על יהודי מרוקו.
בספר " מבצע יכין " של שמואל שגב מופיע הפרק " בשבי הסלקציה ", מבלי לנקוט עמדה או מסקנה לגבי נחיצותה של הסלקציה, מביא שגב את עמדת אנשי החזון בראשותם של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ומנהל מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, יצחק רפאל, אשר התנגדו לעלייה סלקטיבית – ובין אנשי המעשה בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן, ראש מחלקת קליטה, גיורא יוספטל, ראש מחלקת להתיישבות, לוי אשכול, והמנהל הכללי של משרד הבריאות, ד"ר חיים שיבא.
שגב אינו מנתח מדוע כוונה הסלקציה ליהדות צפון אפריקה, ואינו מתייחס לעובדה שאף שהסלקציה בוצעה על רקע " קשיי תקציב, שיכון בריאות ותעסוקה " תוכננה ותוקצבה בו בזמן בשנים 1953 – 1954 העלאת 200.000 עולים בעיקר מאותן ארצות, שעליהן לא חלה הסלקציה, ארצות אירופה ואמריקה.
הייתה מדיניות סלקטיבית אחידה כלפי מרוקו ותוניסיה. התייחסות לסלקציה בתוניסיה ניתן למצוא במאמרו של חיים סעדון " העליה מתוניסיה בתקופת מאבקה לעצמאות "
בספרו " לא זכיתי באור מן ההפקר " מתאר ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, את מאבקו לעלייה ההמונית ואת התנגדותו לסלקציה. ואכן, תרומתו של רפאל רבה מאוד במאבק זה לאורך כל שנות פעילותו. אך כדרך הטבע אין הוא מציין שהיה חבר ב " וועדת הארבעה " שקבעה את חוקי הסלקציה הדרקוניים בנובמבר 1951, וכי אף תמך בחוקים אלה.
בספרו " גולה במצוקה " תוקף גם ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות הסלקציה החמורה, שכוונה כלפי יהודי צפון אפריקה, אך גם הוא מתעלם בספרו מן העובדה, שתמך בה עד שנת 1953, ואף היה הוא חבר באותה " וועדת הארבעה "
ספר זה עוסק בתקופה שבין 1948, שנת הקמת מדינת ישראל, ובין 1956, עת קיבלה מרוקו הערבית את עצמאותה וסגרה שעריה בפני יציאת יהודים.
זרעי הסלקציה נזרעו בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, ובמלוא עוצמתה פעלה מסוף שנת 1951, עם קבלת החוקים הדרקוניים, לאחר שהעלייה ההמונית 1948 – 1951, נסגרו שערי מזרח אירופה, ויהודים מהארצות ה " שלוות " – קרי מיבשת אמריקה וממערב אירופה, לא רצו לעלות לארץ.
המקור היחידי לעלייה המונית היה אפוא מקרב 500.000 יהודי צפון אפריקה – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון על הסלקציה בנובמבר 1951.
ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.
תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.
ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.
מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.
על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.
ההנהגה בארץ – הן בממשלה והן בהנהלת הסוכנות – חששה שמא עלייה המונית מצפון אפריקה תשנה את המצב הדמוגרפי בארץ, ותיתן למדינה אופי לבנטיני נחשל. על כך התקבלו בנובמבר 1951 תקנות סלקטיביות חמורות, שכוונו אך ורק כלפי יהודי צפון אפריקה.
תקנות אלו קבעו, כי 80 אחוז מהעולים יהיו עד גיל 35, ועשרים אחוז מהם מעל גיל זה – בתנאי שיהיו נלווים למפרנסים, וכמובן – על כל העולים להיות בריאים. וכך, למשל, אם במשפחה בריאה היו ההורים עד גיל 35, ולהם יותר מארבעה ילדים, חייבים היו לוותר על ילדיהם ה " עודפים " לטובת עליית הנוער.
ואם במשפחה אחרת היה ילד נכה, אף שאינו זקוק לאשפוז ( עיוור, חירש או גידם ), לא יכלה משפחה זו לעלות ארצה, אלא אם הייתה מוכנה להשאיר את בנה הנכה במרוקו. כך נקרעו ילדים מהוריהם, וזקנים וחולים הופקרו לגורלם.
מבחינת ההנהגה עדיפים היו זוג קשישים יוצאי אירופה ואמריקה על פני משפחה מצפון אפריקה, שראשה מעל גיל 35.
על מנת להגביר את העלייה מאירופה ומאמריקה, היטיבו הממשלה והנהלת הסוכנות עם העולים משם, מטבע הדברים, כאשר מיטיבים עם סוג של עולים מסוים, מקפחים סוג עולים אחר – וגם על כך בספר זה.
שלוש תקופות עיקריות, והן אפיוני עלייה וסלקציה שונים, יידונו בספר זה.
התקופה הראשונה בשנים 1948 – 1951 – תקופת העליה ההמונית, שבה הכפיל היישוב היהודי את עצמו. בתקופה זו נזרעו זרעי הסלקציה.
התקופה השנייה, בשנים 1952 – 1954, שבה היה שפל בעלייה – ומנגד פעלה מדיניות הסלקציה במלוא עוצמתה, וקיים קשר ישיר בין השפל בעלייה לסלקציה.
התקופה השלישית, בשנים 1955 – 1956, שבה חודשה העלייה מצפון אפריקה, על הסלקציה שבה. היא מסתיימת עם הכרזת העצמאות של מרוקו ונעילת שערי היציאה משם.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
ריצתו של העולה דנינו
נכתב על ידי שרונה מאתר תפוז
זהו שיר מאד חשוב לעלייה המרוקנית. אולי אחד החשובים שנכתבו אי-פעם. כי מי שבאמת רוצה להבין את ההיסטוריה צריך לקרוא אלתרמן……
חשוב מאד גם להבין שהשיר המצמרר הזה אמנם מתאר אירועים שקרו, אך המציאות ההיסטורית היא לא שיר… היא הרבה יותר מורכבת….
אלתרמן כתב את השיר בעקבות האירועים שקרו וגם בתגובה לכתבות שונות שפורסמו בעיתוני היום של אז, אודות המיונים וההגבלות של יהודי מרוקו לעלייתם לארץ… השיר נכתב בעקבות דיון ציבורי במדינה, כאשר קמו אנשים שהחזיקו בדעה שיש צורך בעלייה "סלקטיבית" למניעת עלייתם של חולים, נכים וזקנים.
לנתן אלתרמן היתה דעה נחרצת נגד "עליה סלקטיבית" ובעד עלייה המונית ללא הבחנה בין יהודי למשנהו.
בשירו "ריצתו של העולה דנינו" התייחס אלתרמן לכתבה שפורסמה באותו זמן בעיתון על עולה ממרוקו, בשם דוד דנינו, שבכרטיסו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית מאחר שהוא צולע במקצת.
בגלל ה"סלקציה" שבעקבותיה, בדקו מי חולה או נכה, נערכו בדיקות לעולה דוד דנינו, והרופא ביקש ממנו לרוץ….
העולה דוד דנינו, הבין שלפניו מבחן של חיים ומוות, מבחן שיקבע האם הוא, אשתו וילדיו, יקבלו אישור עליה לארץ, או שלא יקבלו ויצטרכו להשאר במרוקו…
במבחן הזה, שדנינו היה מודע לו מאוד, אזר את כל כוחותיו, ורץ במרץ רב מן הדרוש, ועובר את המבחן….
נתן אלתרמן הזדעזע כשקרא את הכתבה, והחליט כתגובה, לכתוב את השיר "ריצתו של העולה דנינו", ובשיר זה, בעצם הוא תובע את עלבונו של דנינו על התנהגות הממשל כלפיו. בשירו הוא משלב ציטוטים מאותה כתבה בעיתון על דוד דנינו, ומגיב להם:
הנה מילות השיר:
"ריצתו של העולה דנינו, נתן אלתרמן, הטור השביעי, 1955.
"דבר" לפני שבוע, כתבה פִרסֵם
בשבח שלוחינו. אלה הממונים לִבְרוֹר
ולמיין, בשם שיבת-ציון ובשם-
חוקהּ, את משפחות גולת מרוקו בתור.
סיפרה הכתבה, בתוקף ובהבלטה,
על קשי מלאכתם של הממיינים…
על עשנה וכוויתה…
על מרי ליבם המתלבט
והמסב, אפילו, נדודי שינה…
קראתי הדברים. הבנתי עד מאד
לקודש עמלם, להקלעם בצר
בין החובה ובין המרי והדמעות
ושלל התחבולות של המחכים לגזר…
ובכל זאת, בקראי את התאור הזה
הרגשתי: לא הלבט הנפשי הלה
ראוי לתשומת לב ראשית במחזה…
הוא, חרף כל, ענין שני במעלה.
הוא, חרף כל ענין, שני במעלה,
מצד חשיבותו לפרט ואף לכלל,
כנגד משמעות המרי והאלה
של קטע שכזה דרך משל:
"צריך היית לראות אותנו בעבודה לפני חודשים, בטרם ביטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמישה ילדים. איך זה – בכו בדמעות – את החמישה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור, בריא וחבוב, ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מאד החלו הדברים חודרים להכרתו… נורא היה בזעמו… "אתה רואה שנים אלה?" צעק. "אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמישה".
א. אורן, 'דבר', מפי אחד מאנשי צוות-המיון.
כן, קטע שכזה. איני יודע מה
דעתכם על-כך. דעתי על-כך היא שאולי
בקום חוקנו זה חרדה האדמה
תחתינו ותקרא: הם – לא אתם – בניי!
דעתי היא כי בכך שוּנה ויתעות
יסוד יצרי-אומה ונסתלף טבעה
ונתבזה כוחה אשר כשל משאת
את שני התינוקות בין השבעה.
דעתי היא שאל מול שולחן הדיינים
בכל אותם חדרי-מיון, עומדה בלי ניד
שיבת ציון והיא יום-יום מוכה פנים.
ביד חוקה נוחה ופחדנית.
"ההגבלה בטלה לפני חודשים"… כן.
אך אין היא כי אם פרט. לכן יובא נא כאן
עוד קטע של הווי. כמעט לא יאמן
דברו, אך לוּ נקשיבה לוֹ בראש מורכן:
"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת… הרופא מבקש מדנינו לרוץ מספר צעדים אנה ואנה.
דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומוות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם בדנינו אינו פוסלו….
– באוּלם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתיפחות המשפחות שנפסלו. —
המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפיה לעתיד הגדול'.
ש. טבת, 'הארץ'
כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר.
גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם.
דף בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר
ורץ, ותינוקיו רואים דומם.
דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון
ציוותה עליו קפץ, והוא, בעיגולו,
אץ, אץ, ובלבבו תפילה לאל עליון
כי יעזרו לבל נרגיש חולי רגלו…
ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל:
רוץ, רוץ, עבדי דנינו…
רוץ כי לא תמעד.
אתך אני! אם זה החוק-לישראל,
יכול נוכל לו שנינו כאחד!
רוץ, רוץ, עבדי דנינו…
עזרך אני…
רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך.
אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי
אשר זיוה נוצץ בדמעך."
זהו למעשה השיר שפותח את הספר, שיר מצמרר ונתן אלתרמן היה בין יחידי הסגולה אשר התנגדו לסלקציה ותמך בכל לבו בעלייה המונית ללא הבדלים.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
פרק ראשון.
היהודים במרוקו.
למן שנת 1912, עת כינון משטר החסות הצרפתי במרוקו, ועד לשנת 1934 פעלו הצרפתים בכוח הצבא ובשם הסולטאן המורקני להכנעת שבטי הברברים ולאיחוד הארץ.
הסולטאן מוחמד החמישי, בנו של הסולטאן מולאי יוסף בן אל-חסן, עלה לשלטון ביום 18 בנובמבר 1927, למחרת מות אביו, והוא בן 18 שנים. עד תום מלחמת העולם השנייה השתלב הסולטאן במשטר בחסות ושיתף פעולה עם הצרפתים.
בעקבות תבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה ובעקבות חיזוק כוחה והתפשטותה של התנועה הלאומית – " האיסתיקלאל " – התקרב הסולטאן לעמדות התנועה הלאומית. בעקבות התמורות שחלו במעמדה של צרפת, מצבה הקשה בהודי סי, ויתוריה בתוניסיה והעצמאות הקרבה של לוב, החליט הסולטאן בשנת 1950 – בתמיכת התנועה הלאומית – לדרוש מצרפת, לראשונה, את שינוי חוזה החסות.
הצרפתים הגיבו בשלילה מוחלטת, אך היו מוכנים לדון ברפורמות.
בדצמבר 1950 נחתם הסכם בין צרפת לארצות הברית, המעמיד לרשותה של ארצות הברית חמישה בסיסים אוויריים במרוקו. כבר בראשית פברואר 1951 הוחל בביצוע ההסכם, שעלות הכוללת הייתה כ-500 מיליון דולר. כתוצאה מכך החלה פריחה כלכלית במרוקו בכלל, ובקרב יהודים שם בפרט.
נשיא צרפת, וינסנט אוריול, ןהמושל הצרפתי במרוקו, הגנרל אלפונס ז'ואן, הפעילו לחץ על הסולטאן תוך איום להדיחו, אם לא ידיח את צירי האיסתיקלאל ממועצת הממשלה, וכן לחצו עליו לגלות מדיניות יותר פרו-צרפתית. ואכן, הסולטאן נכנע, וב-24 בפברואר 1951 פיזר את הקבינט המלכותי, פרסם הצהרות פרו-צרפתיות, ואף גינה את מפלגת האיסתיקלאל – אך מבלי להזכיר את שמה.
ב-25 בפברואר 1951 נחתם ברבאט הסכם על המשך שלטון החסות הצרפתי במרוקו בין הגנרל ז'ואן ובין סולטאן מרוקו, מוחמד החמישי בן יוסף. מדינות ערב יצאו למתקפה נגד מדיניות צרפת במרוקו, ובוועידה המדינית של הליגה הערבית אף הוחלט לשלוח אגרת לצרפת, ואם לא תעזור, להגיש תלונה לעצרת האומות המאוחדות.
באפריל 1951 נחתמה אמנה בת חמישה סעיפים לאיחוד הפעולה בין מפלגות הלאומניות במרוקו.
1 – ללחום למען עצמאותה הגמורה של מרוקו
2 – לא לנהל משא ומתן עם המשטר הנוכחי של צרפת
3 – לא להסכים להצטרפות מרוקו לאיחוד הצרפתי
4 – שיתוף מרוקו בליגה הערבית לפני השגת העצמאות ואחריה
5 – לא לשתף פעולה עם הקומוניסטים.
באוגוסט 1953 הודח הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף והוגלה למדגסקר. כשלון צרפת במלחמת העולם השנייה, הסיוע שקיבלה מרוקו מהאמריקנים והסיוע שקיבל הסולטאן מהליגה הערבית – כל אלה הביאו את הסולטאן להתעקש על ריבונות מרוקנית ללא כל הכרה בשותפות מדינית עם הצרפתים.
אלה הרגישו אפוא נבגדים והגיעו לכלל מסקנה, שאין לצפות להדברות ולשיתוף פעולה עם הסולטאן מוחמד החמישי בן יוסף ובעלי בריתו.
הדחת הסולטאן גרמה לאי שקט פוליטי ובטחוני במרוקו. ב-3 באוגוסט 1954 חוללו הלאומנים מהומות, כדי ללחוץ על צרפת להחזיר את הסולטאן מגלותו ולהעניק למרוקו עצמאות. המהומות אלה נהרגו בעיר פטיז'אן שבעה יהודים.
באוגוס 1955 הוחזר הסולטאן מגלותו, והחל משא ומתן בינו לבין הצרפתים על המשך מדיניות החסות של צרפת במרוקו. בתמיכת האיסתיקלאל והליגה הערבית, ובעיקר של נשיא מצרים, נאצר, לא הסכים הסולטאן לפשרה כלשהי, אלא דרש עצמאות מלאה, ואכן במרץ 1956 זכתה מרוקו בעצמאותה.
הדמוגרפיה היהודית.
עקב הפריסה הגיאוגרפית הגדולה של יישובי היהודים במרוקו, וכן עקב הנדודים של יהודים בתוך מרוקו בתקופה זו, אין נתונים דמוגרפים מדויקים לגבי יהדות מרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים..
בשלוש שנות העלייה ההמונית, עלו ארצה ממרוקו 20.112 יהודים, מכאן ניתן חהניח שבשנת 1948, ערב הקמת המדינה, היו במרוקו הצרפתית כ-220.000 יהודים. במשך 27 שנים, משנת 1921 עד 1948, גדלה האוכלוסיה היהודית במרוקו בכ 120 אחוז. כאן מביא הסופר שורה של נתונים דמוגרפים לפי, יישובים, מקצועות וכו…..
המללאח – הרובע היהודי.
המללאח הוא שמו של הרובע היהודי, שבו התגוררו כמחצית מיהודי מרוקו. המללאח הגדול ביותר היה בקזבלנקה, והתגוררו בו כ – 23.000 נפש. הירשברג מתאר את המללאח כשכונת " סלאם " שאליה נדחקים כל העניים והאביונים.
שמואל דיבון, איש שגרירות ישראל בפריס, כתב על המללאח : כשאתה מהלך ברחובות ובסמטאות הצרים של המללאח ההומה אדם…קשה להבין כיצד מתקיימים היהודים העלובים היושבים בחוצות ומנסים למכור את מעט הסחורה העלובה שבידם ללא הצלחה "
בדין וחשבון מקצועי של צוות מחקר פסיכולוגי רפואי, המורכב ממומחים מישראל ומשוויץ, נכתב : במללאח של קזבלנקה שטח המגורים הממוצע לנפש הוא ארבעה מטרים רבועים, המללאח של צפרו הוא הצפוף ביותר, רק שני מטרים רבועים לנפש.
צפיפות האוכלוסיה היהודית במללאח של צפרו גדולה בערך פי מאה מזו שבעיר אירפאית, קזבלנקה פי 40, ברבאט ובמראכש פי 25.
שמונים אחוזים מן המשפחות גרות בחדר אחד. משפחה כוללת 6 – 10 נפשות ולפעמים אף למעלה מזה. התאורה בחדרים לקויה, ואין מים זורמים, בית שימוש אחד משמש משפחות רבות, הרגלי ההיגיינה ירודים מאוד, וכתוצאה מכך רבות המחלות, כגון, גרענת, מחלת עיניים מידבקת, הפוגעת ב-80 – 85 אחוז מהילדים ומהמבוגרים. גם מחלת השחפת, המלריה, הדיזנטריה, הגזזת, החצבת והחזרת מצויות בין דיירי המללאח.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המוסדות היהודים במרוקו.
לאחר מלחמת העולם הראשונה חשש הנציב העליון של מרוקו, הגנרל ליוטי מהשפעתם של גורמים חיצוניים, כגון הצינות או יהדות אמריקה, על יהודי מרוקו, שמא ינצלו את ייחודם הדתי תרבותי ואת משקלם הדמוגרפי ויתבעו לעצמם זכויות מיוחדות. לכן שאך לשלב את הקהילה היהודית בתוך המערכת החוקית והמנהלית של הפרוטקטורט, ולשם כך פעל על פי שני עקרונות במגרת הארגון מחדש של המוסדות היהודיים.
1 – הגבלה מרבית, עד כדי ביטול האוטונומיה הפנימית של היהודים.
2 – פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.
בדרך זו פורסמו בשנת 1918 שני צווים, שבאו להסדיר את כינונם של בתי הדין הקבניים ושל ועדי הקהילות.
בתי הדין הרבניים
הצרפתים הגבילו את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד. בערים הגדולות הורכבו בתי דיו אזוריים משלושה דיינים וסופר, ואילו במקומות קטנים היה דיין יחיד, על פי רוב רב מקומי. המערכת השיפוטית היהודית הכלל ארצית כללה את, " בית הדין הגבוה " ברבאט הבירה, שבהרכבו ישבו אב בית דין, שני סגניו וסופר.
מוסד זה שימש מוסד לערעורים והחלטותיו לא ניתנו לשינוי. היושבים בראש בבתי הדין הרבניים קיבלו את משכורתיהם מן הממשלה. עד לביטול הפרוטקטורט בשנת 1955 לא היה רב ראשי למרוקו, ואז " בית הדין הרבני " היה האישיות הדתית הבכירה שם.
ועדי הקהילות ומועצת הקהילות
עד שנת 1945 הוגבל תפקיד ועדי הקהילות באופן חוקי לעזרה סוציאלית, אולם משנה זו ואילך , כשנחקק חוק הקהילות שהסדיר את מעמדן וקבע את נוהלי הבחירות, החלו אלה להתפתח ועסקו לא רק בעזרה סוציאלית, אלא ענייני חינוך ודת, ואף גבו מסים. כך היו בידיהן קרנות לעזרת נזקקים, בעיקר.
כך היה לכל עיר או מרכז יהודי ועד קהילה. רק יהודים מרוקנים, שתרמו 200 פרנק נדבה לפסח ולסוכות, יכלו להצביע עבור ועד הקהילה, כך, למשל, כ-70- אלף יהודים מרוקנים בקזבלנקה, הייתה זכות בחירה רק לכ-2000. בוועד הקהילה היו מארבעה עד עשרה חברים, וביניהם אב בית הדין או הרב המקומי. חברי הוועד בחרו באחד מחבריו ליושב ראש, ומינוים היה לשנתיים.
בראש כל ועדי הקהילות עמדה " מועצת הקהילות " כארגון גג לכל הוועדים. בנוסף לפעילותם בקרב חבריהם היהודים פעלו מועצות הקהילות וועדי הקהילות גם מול השלטונות הצרפתיים והמוסלמים כשתדלנים למען האינטרס של היהודים במרוקו.
בשנת 1954 היה מזכיר הקהילות ז'ק דהאן, על כל הוועדים פיקח מטעם השלטון הצרפתי המפקח על המוסדות הקהלתיים היהודיים. עד למלחמת העולם השנייה מילא תפקיד זה יחייא זגורי, והוא היה לויאלי יותר לשלטון הצרפתי מאשר לאינטרס היהודי, בשנת 1954 מונה לתפקיד זה מוריס בוטבול.
המוסדות הישראליים במרוקו.
המגבית והקרן הקיימת לישראל פעלו בקרב יהודי מרוקו לשם איסוף כספים לארץ ישראל. הקרן הקיימת הצליחה להגיע לפינות נידחות, והביאה עמה את בשורת הארץ. מבחינה זו עשתה שם פעולה חינוכית חשובה, ואכן, המודעות לתרומות לארץ ישראל גדלה משנה לשנה, כדברי ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ביולי 1951 :
" בצפון אפריקה יש תופעה מעודדת, בשנת 1949 נאספו שם ארבעה מיליון פרנקים, בשנת 1950 – 16 מיליון פרנקים, והשנה נגיע ל – 90 מיליון פרנקים, היהדות של צפון אפריקה מופיעה אצלנו בפעם הראשונה בהכנסות שמעולם לא ידענו עליהם בארצות אלה. התחלנו להרגיל את היהדות הזאת למתן כסף ".
הסוכנות היהודית, עד מרץ 1952 אורגנה העלייה ממרוקו על ידי " המוסד לעלייה " ובתיאום עם מחלקת העלייה של הסוכנות. בעקבות סכסוכים בין שני הגורמים אלה בוטל במרץ 1952 " המוסד לעלייה ", וכל האחריות לעלייה ממרוקו הועברה לסוכנות היהודית. עד שנת 1951 עמד בראש המוסד לעלייה סמי הלוי, ומאוחר יותר הוחלף על ידי שאול גואטה.
בקזבלנקה הוקם משרד עלייה הנקרא " קדימה " במסווה של סוכנות סעד, וסניפים שלו הוקמו ברחבי מרוקו. בכל המקומות הללו פעלו שליחי הסוכנות בראשות זאב חקלאי, 1951 – 1955, ואחריו עמוס רבל. בפריס ניהל את מחלקת העלייה ברוך דובדבני, האחראי על אירופה וצפון אפריקה.
המוסדות היהודיים הבינלאומיים במרוקו.
הג'וינט – הארגון המסייע ליהודים בתפוצות – פעל במרוקו בעיקר בתחומי הבריאות, באמצעות אוז"ה, החינוך, העזרה הסוציאלית ומפעל חלוקת מזון, וכן סייע לעלייה ולתנועות הנוער. לדברי דיבון, השקיע ארגון זה במרוקו כ-2.5 מיליון דולר בשנה.
אוז"ה – הארגון היהודי העולמי לשיפור הבריאות – פעל גם במרוקו, טיפל בחולים, הקים תחנות " טיפות חלב " לאם ולילד, וטיפל בילדים במוסדות החינוך יהודיים. אוז"ה החזיק מרפאה מרכזית בקזבלנקה ( הזכורה לי אישית רק לרע ולייסורים, הערה אישית שלי אלי פילו ) ומרפאות אחרות בפאס, במראכש, צפרו ופורט ליאונה.
החינוך היהודי
בשנת 1862 ייסדה חברת כל ישראל חברים – אליאנס – בתיטואן שבצפון מרוקו את אחד ממוסדותיה הראשונים, ובה חינוך יהודי מודרני, כי"ח האמינה, שעל ידי שיפור מצבם החברתי כלכלי של היהודים ניתן יהיה לקדם את מעמדם החוקי, תוך כדי שילובם בחברה הכללית, הלא יהודית.
ערב כינון הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 למדו כ-5000 ילדים בבתי הספר של כי"ח בכעשר ערים במרוקו, תיטואן, טאנג\יר, אל-עאריש, רבאט, קזבלנקה, סאפי, מזאגן, מוגדור, מראכש, מכנאס ופאס. עם בוא הצרפתים למרוקו נהנתה כי"ח מתמיכת השלטונות. אלה העניקו לכי"ח מונופולין כמעט מוחלט על החינוך החילוני היהודי.
ראשי הקהילה היהודית התנגדו נמרצות למונופולין זה עקב התנכרותם של מוסדות כי"ח למסורת ולמקצועות היהודיים המסורתיים. אך בעידוד ובמימון הצרתים התפרסה רשת החינוך של כי"ח, בעיקר בערים הגדולות והבינוניות, ובשנת 1932 למדו במוסדותיה 18.750 תלמידים.