חלום-נהוראי-שטרית גוראמה


נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….

אימת החלום

באדיבותו ל מר נהוראי שטרית……

״כעת ננהל שיחה חופשית בינינו על נושאים אחרים״ הפתיע המושל את שני היהודים. הם התיישבו שוב על רצפת־המשבצות והיטו את אוזניהם.

״אתם יודעים היכן ירושלים שלכם?״ הפתיע המושל בשאלתו. השניים לא היססו ובהינף־יד הצביעו לכיוון מזרח. המושל צחק, הדליק את מקטרתו

ואמר:

״התכוונתי לדעת אם יודעים אתם באיזו ארץ, באיזו יבשת וכיצד מגיעים אליה?״ השניים ענו בשלילה והמושל המשיך ואמר: ״יהודים אתם וחייבים לדעת שיש לכם ארגון גדול באירופה אותו הקים יהודי חכם בשם הרצל. הרצל מת לפני כמה שנים אך הארגון ממשיך לפעול להקמת מדינה שבה יתקבצו כל

יהודי־העולם.״

שני היהודים עמדו נבוכים מול המושל והתקשו לקלוט את דבריו. הם הביטו זה בזה, גיחכו, חייכו והסמיקו. המושל הבחין במבוכתם הרבה והמשיך לספר להם כי פלסטינה, מדינה הנמצאת כיום בשליטת האנגלים, היא המדינה המיועדת לעם היהודי, אלא שזה לא יקרה מהיום למחר. יתכן מאוד שבניהם יזכו לחיות במדינה יהודית משלהם, אך עבורם זה יהיה מאוחר מדי, קרוב לודאי.

דודו ישועה ויחיה משה לא ידעו כיצד להגיב, וגם אילו ידעו לא היו מסוגלים לשוחח על דברים שמעולם לא עלו על דעתם. הם האמינו כאבותיהם ואבות־אבותיהם, שיהודים יתקבצו רק עם ״ביאת־המשיח״, וכי כיצד יחשבו הם על מדינה יהודית בלי משיח? כיצד עושים זאת ואיפה זה כתוב? בשורת המושל הביכה ובילבלה אותם. שמא מדובר במשיח ורק הוא, שלא מאמין בכך, הפך את שמו להרצל. מדור לדור שיננו היהודים לעצמם בכל מקום בעולם, שהם אורחים נרדפים וחיים בציפיה למשיח, וביום שירצה אלוהים לשים קץ לסיבלם, הוא יקבץ את פזוריהם. מחשבות רבות טרפו את מוחם באותם רגעים ולמרות סבלנותם הרבה, ניכרו בהם אותות של אי־נוחות ומבוכה רבה. הם אף התחילו להטיל ספק במושל ותהו שמא החליט להתל בהם ולתהות על קנקנם.

 המושל מטר קטע את הרהוריהם בהבטיחו להם שאין לו שום כוונה לספר להם מעשיות או שקרים וכל מה ששמעו ממנו — אמת. השניים קמו על רגליהם, חייכו חיוך רחב ונפרדו מהמושל מטר בלחיצת יד.

הם יצאו מלשכתו ומוחה אוסעיד הזקיף סגר את הדלת אחריהם. מששבו אל בתיהם, בשרו לאחיהם בקהילה את הבשורה המוזרה. ״אולי באמת יבוא המשיח בקרוב " אמרו ליהודים

הרב באבא־ענא דחה את סיפור המושל כלאחר־יד, וקרא לכולם להאמין רק בבואו של המשיח.

״כדי שהוא יבוא בקרוב, עליכם לחדול מאמונות־שוא ולהגביר את תפילותיכם לאלוהים באמונה שלמה״.

ואף־על־פי־כן, חגגו רוב היהודים את הבשורה בהילולה גדולה ושמחו שמחה רבה, למרות בורותם הכללית, הם האמינו שהסוף יהיה טוב ליהודים באחד הימים, וחשבו כי אולי זו ההתחלה.

למחרת, שכחו כולם את הבשורה וכל אחד חזר לעסקו ולמלאכתו. איש לא דיבר ולא הזכיר במילה אחת מה ששמעו ביום הקודם. העיירה המשיכה לחיות את חייה השלווים ולנהל את עסקיה המגוונים. והדאגות היו מהם והלאה. הם חיו חיים מלוכדים כמשפחה אחת. שמחתו של היחיד היתה שמחת הכלל ואבלו של היחיד — אבל לכולם. הם הרחיבו את עסקיהם גם מחוץ לעיירה והגיעו לעיר ״פאס״ שבמרכז המדינה ואף לעיר ״בשאר״ שבמדינה השכנה — אלג׳יריה. הם לא הסתפקו בסחורות שהביאו מן הערים: ״ארפוד״ ו״בודניב״ ולעיירה החלו להגיע אנשי־עסקים מכל עבר כשהם מציעים עסקות טובות ליהודים ובהן חילופי סחורות: בדים, סוכר ותה, תמורת תירס, צמר, בקר וצמר. התושבים היו מרוצים מעצמם. מעולם לא נערכה במקום אחר חגיגת־אביב כמו זו שערכו תושבי־גוראמה. רובם בעלי־עבר של איכרים טובים עם וותק רב בכל סוגי עבודת השדה: במחרשה, במגל, בקציר ובגורן.

בהווה עסקו כולם במסחר ובמלאכה זעירה. למרות קשיי קיום היו כולם מאושרים בחלקם. מימים ימימה היתה קיימת עזרה הדדית בין היהודים והערבים והכל התנהל על בסיס של אימון, כבוד והבנה. מנהיגי שתי האומות לא הסתירו את אילן היוחסין שלהם ודרשו מן הציבור יחס של כבוד ויראה. הרים רבים וגבוהים צפו מרחוק על העיירה היפה, ונופם היפה הצל עליה. לפני הרים אלה ואחריהם שכנו הכפריים והנוודים שהיהודים היכירו היטב. היהודים החרוצים עשו כל שביכולתם לשרת את תושבי־הסביבה ככל הנדרש, והערבים מצידם לא חסכו מהם את יבולם, צאנם, בקרם וכל קצירם. בעסקים הכל מותר וכולם התעסקו עם כולם בעסקי־חליפין למיניהם. היהודי סיפק את צרכיו של הערבי, ואם לזה לא היה כסף, היה היהודי מוכן לחכות עד לשנה הבאה. אם לא יהיה כסף גם בשנה הבאה, יקבל היהודי כתמורה תירס, שמן־זית, בקר וכדומה. העיקר שכולם מבינים את כולם ומסתדרים עם כולם. בני שתי האומות באיזור זה של מרוקו הערבית קיימו שיתוף פעולה וחיו בהרמוניה מוחלטת. לא היה צורך בחוזים כתובים וחתומים. איש לא חשד ברעהו והכל היה מבוסס על -אמון הדדי. כך התנהגו הסוחרים היהודיים וכך גם בעלי־המלאכה.

כשהיה הערבי בונה בית ונזקק לדלתות עץ חדשות, היה פונה אל הנגרים היהודיים עקו יחיא ומשה ענא, ומסכם איתם שיבנו לו דלתות והוא יספק להם את חומר־הגלם. הנגרים היהודים היו הולכים עם משוריהם הענקיים, גודעים עצים מגנו של הערבי ומעבדים עץ לדלתות, חלונות ושאר אביזרי־העץ הזורושים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר