חלוצים-בדמעה-עם-עובד-1991-מיכל-ליס


חלוצים בדמעה- עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל

חלוצים בדמה

התקופה בין המלחמות

תקופת המנדט בארץ מקבילה לתקופת ההתבססות של הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו שהביא לחדירת השפעה צרפתית בקרב הקהילות היהודיות. בעקבות השיפור שחל בתנאים הפוליטיים והכלכליים של יהודי מרוקו נרקמו תקוות גדולות לעתידם שם. אמנם היהודים נשארו נתיני הסולטאן, ״בני־חסות״ על־פי הקוראן, ולא היה באפש­רותם לקבל אזרחות צרפתית. הממשל לא התערב בכל הקשור לענייני אישות, לניהול הקהילה או לדת ומסורה. ב־1918 הוענק מעמד רשמי לארגונים יהודיים קיימים. רשת החינוך ״אליאנס״ (״כל ישראל חברים״ = Alliance Israélite Universelle) שהתחילה בבית־ספר ראשון בטטואן ב־1862 התפשטה וקיבלה גושפנקא ממשלתית. החינוך היהודי הצרפתי הדגיש תרבות צרפתית, היגיינה אישית ומקצוע מועיל. כך הקדימה השפעה צרפתית ישירה בין חלקים מהאוכלוסייה היהודית את הממשל הצרפתי עצמו.

שינוי בחיי הכלכלה של היהודים שעזבו את מקומות המגורים והמקצועות המסור­תיים שלהם התחולל בעקבות תהליכי עיור, שהחלו עם חדירת המעצמות האירופאיות, ותהליכי תיעוש. אך ״בניגוד לדעה הרווחת, לא חל למעשה כל שינוי במצב הכלכלי של יהודי צפון אפריקה בכל אחת משלוש המדינות במשך תקופה ארוכה לאחר הכיבוש הצרפתי. בכמה אף חלה החמרה מסוימת במצבם״. השינויים התבטאו בצורות מדורגות על־פי אזורים: ערי החוף החשופות, ערי הפנים המסורתיות וכפרי הרי האטלס המרוחקים.

בעקבות השינויים האלה התערערה ההנהגה המסורתית של הקהילה והניתוק בין העשירים ובין ״עמך״ גדל. דוריס בן־סימון דונאת כתבה על ההלם שפקד את יהדות מרוקו במפגש עם התרבות הצרפתית ועל המשבר בזהות עצמית שהתעורר עקב השינויים. נוסף על משבר הזהות העצמית הפנים־קהילתי הם נאבקו בתדמיתם המסורתית בעיני הסובבים אותם: הצרפתים ראו בהם ״ילידים״, והמוסלמים – ״יהו­דים״. החקיקה האנטישמית של שלטון וישי ניפצה את התקוות ל״חופש, שוויון ואחווה״.

יחד עם החופש היחסי שזכה היהודי כפרט במגעיו עם הצרפתים ואף עם המוסל­מים, הגבילו השלטונות את הפעילות הפנימית של הקהילה. פעילות ציונית רחבה נאסרה-הצרפתים תפשו את הציונות כתנועה פוליטית פרו־בריטית. היו הסדרים מיוחדים כדי לאפשר פעילות מינימלית, בעיקר התרמות לקרנות הלאומיות והעברת הכספים ארצה. ״כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, כאקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על חשבון ההשפעה הצרפתית״. כך שהיהודים שרצו לעלות נאלצו לקבל אשרות יציאה ממרוקו וגם אשרות כניסה לארץ־ישראל.

מאספקטים רבים היתה העלייה בתקופת המנדט המשך של זו מהמאה הקודמת. עלו בעיקר משפחות ומעט רווקים. רוב העולים היו עניים, אם כי גם בתקופת המנדט עלו כמה יהודים בעלי־הון ובעלי־מקצועות. הערים המסורתיות (פאס, מקנס ומראקש) המשיכו להוות מקור עיקרי לעלייה, אך באו גם מקזבלנקה, מרבאט ומכפרים בדרום מרוקו. בכל תקופת המנדט עלו כאלף עולים ממרוקו. קשה מאוד לבדוק את מניעי העלייה, אך הסימנים מעידים על מניעים דתיים – המצוות והתקוות לגאולה. רק סמוך למלחמת העולם השנייה ניסו כמה יהודים צעירים לעלות מתוך אידיאולוגיה ״חלוצית״. שאלות יסוד מתעוררות לגבי כלל העלייה ולא זו ממרוקו בלבד. מקום נמוך ניתן לעלייה באידיאולוגיה הציונית ובפעילות התנועה כפי שהוצהרה על־ידי הנהלת ההסתדרות הציונית.

מחקרים שונים עוסקים במפעל הציוני במרוקו בתקופת המנדט בארץ. הם דנים בפעילות הפדרציה הציונית, בהרכב הארגונים הציוניים בקשרים עם ההסתדרות הציונית והמוסדות הלאומיים. אך התנועה הציונית לא קראה לעלייה, ומגעיה עם העולים ממרוקו היו קלושים, גם בהגיעם ארצה. יהודים שהשיגו רשיונות עלייה דרך המשרד הארץ־ישראלי ומחלקת העלייה עלו באופן חוקי. מספר גדול יותר עלו באופן בלתי־חוקי, בהברחת גבולות הארץ מדרום ומצפון, אך לא בידיעת הסוכנות היהודית ברוב המקרים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה ביקשו יהודים רבים ממרוקו לעלות לארץ. ציפיות למשיח גברו עם הכרזת בלפור והכרת זכותם של היהודים על ארץ־ישראל בוועידת סן־רמו. דוד י׳ בוחבוט, נשיא ההסתדרות הציונית של מרוקו (מוגאדור) שלח בקשות אל מחלקת העלייה. ב־1919 הוא כתב על שש משפחות שכבר הכינו את עלייתן. כשנתקלו בבעיות בהשגת אשרה מהקונסול הבריטי בעיר, פנו אל בוחבוט בבקשה להשיג אשרה דרך ההסתדרות הציונית. בין שש המשפחות היו שלושה רבנים עם נשותיהם ועוד שלושה יהודים עם ילדיהם. המשפחות תיכננו כנראה לעלות בכל מקרה. בוחבוט נתבקש להפנות את האישורים למצרים כדי להחתים את הדרכונים שלהם שם, בדרכם לארץ. כעבור חודשיים הגיעה תשובה שלילית מלונדון, אך בינתיים הקונסול הבריטי במוגאדור מסר את האשרות הנדר­שות, כנראה בעזרת בוחבוט, והקבוצה יצאה לדרך. עיתון כי״ח דיווח על קבוצה של 240 עולים, מהם 95 גברים, 125 נשים ו־120 ילדים, שיצאה את פאס ב־1923 בדרכה לירושלים. כדי לצאת היה כל אחד חייב לשלם פקדון של 1,000 פראנק. סכום זה היה גבוה בשביל רוב העולים שהיו בעלי־מלאכה וחנוונים זעירים. כהסבר ליציאתם מביא המאמר שלוש סיבות, אמנם מתוך השקפת העולם של כי״ח: השפעת התעמולה הציונית, רצון הזקנים למות בארץ הקודש והמחשבה של צעירים שבעייתם (בעיקר כלכלית) תיפתר ביתר קלות בארץ חדשה. המאמר מסיים בתיאור הקשיים

של העולים בהגיעם ארצה בחורף בזמן משבר כלכלי.

ב־1923 כתב ליאו זוסמן, בשליחות קרן היסוד באלג׳יריה, להנהלת הקרן בלונדון שיש עלייה ניכרת ממרוקו. אך אלה שחסרו להם אמצעים ביפו נדחו וחזרו למרוקו. זוסמן דאג שהרעש שעשו המשפחות שהוחזרו יפגע בפעילות הציונים, על אף האווירה האוהדת.

חוסר תיאום בין מספר העולים כרשום במחלקת העלייה (81) ובין רישום התושבים, מפקד שנערך ב־8.11.1948 (373) והעדר תיעוד בארכיון הציוני בתקופה 1919- 1929 מצביעים על אופי העלייה שהיה מחוץ למסגרת התנועה הציונית. יתכן שהציונות האיצה את הדחפים לעלייה. לעומת זאת פעלו כנגד העלייה תהליכי התמערבות ויחס עוין של השלטונות. הציונות לא היתה תנועה מגשימה לעלייה עד למלחמת העולם השנייה. ״העיקר היום הוא פעולת השקל״ כתב איש מחלקת הארגון של ההסתדרות הציונית לבוחבוט במוגאדור.

התנועה הציונית עודדה עלייה רק בין אלה שקיבלו הכשרה אידיאולוגית וגופנית מתאימה או כפתרון ליהדות מצוקה. בשנות העשרים נחשבו יהודי פולין ליהדות מצוקה עם צורך דחוף לעלייה, עקב הגבלות וגזרות, ובשנות השלושים, עם עליית היטלר לשלטון, היתה הוצאת יהודים מגרמניה מרכז הפעילות נוסף על עלייה חלוצית. יהדות מרוקו לא נחשבה ליהדות מצוקה – לא בעיניהם ולא בעיני הסוכנות היהודית-באותם ימים.

הגבלות על הכניסות לארץ בשנות העשרים היו מעטות, אך החל מ־1930 בעקבות הספר הלבן שפירסם הלורד פספילד, היה נושא רשיונות העלייה מרכזי בתנועה הציונית. הוועד הפועל הציוני של ההסתדרות הציונית החליט באפריל 1935 ״שלא פחות מ־50% של הסרטיפיקטים הנמסרים לרשותה של הנהלת הסוכנות היהודית ינתנו לחלוצים, שהכשירו את עצמם לעלייה בקיבוצי הכשרה…(!) כי 2/3 של הרשיונות אשר יוקצבו לבעלי מקצוע יקבעו בשביל חברי הארגונים של בעלי מלאכה המוכרים ע״י הנהלת הסכה״י״. ב־1935 העלה הקונגרס הציוני הי״ט את אחוז החלוצים ל־55% ״בהתחשב עם צרכי בניין הארץ… להגביר את היסוד החלוצי בעלייה״.

אי־מילוי דרישות אלה בקרב המועמדים צימצם באופן מוחלט את האפשרות למתן רשיונות ליהודי מרוקו. אך אנשי קרן קיימת במקנס (יעקב סבאג ומאיר עמאר) התלוננו במחלקת העלייה בירושלים ב־1934: ״שלושה חודשים לא קיבלנו תשובה למכתבנו. שתיקה זו מרגיזה אותנו: למה אינכם רוצים למלא דרישתנו הצודקת בעניין הסרטיפיקטים (האם) יהודי מרוקו אינם ציונים במאה אחוזים… ? ואם עד היום אינכם משתתפים במדה ניכרת בקרנות הציונים ?־״  הם סיימו את מכתבם באיום להצטרף ל״פטיציה הרביזיונית״ אם לא ייענו.

בעלי־הון יכלו כמובן להשיג אשרות כניסה ביתר קלות. כך למשל בין 26 העולים מן המגרב, הרשומים בין השנים 1934-1925, היו 13 בעלי רשיון AI (עם הון מעל 1,000 £) אחד ברשיון Aiv (אנשים שפרנסתם מובטחת) ואחד ברשיון (תלמידים שפרנסתם מובטחת).

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991מיכל ליסממרוקו לארץ־ישראל-עמ' 115

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991- מיכל ליס- ממרוקו לארץ־ישראל-סיום המאמר

חלוצים בדמעה

האוכלוסייה מיוצגת על רוב גווניה בבקשות עלייה: רב בן 60 ואשתו שרצו לעלות לבית־זקנים לסיים את ימיהם בארץ; ספר בן 29 ממוגאדור להתיישב בארץ אבותינו להחיותה כחלוץ; ו״שלושה אברכים (שרצו) לצאת למסע לארץ־ישראל בתור חלוצים ועוד אחד בעל משפחה ג״כ בתור חלוץ״. כתוצאה מקבלת שלושה רשיונות ובקשת ירושלים באוגוסט 1935 לפרטים עם מועמדים נוספים, שלח יוסף לוי ״נציג רשמי לענייני עלייה״ מטעם הקק״ל בפאס, כמה מכתבים ורשימות של 44 יהודים (רווקים ובעלי משפחות) הדורשים רשיונות עלייה. כל המועמדים מילאו את הקריטריונים שקבעה מחלקת העלייה: רובם היו בני 18 עד 35, בעלי אמצעים להוצאות לדרך ותשלומי עלייה, וחלקם דוברי עברית. חלקם הגדול היו בעלי־מלאכה (ספרים, נגרים, צורפים, חייטים וכולי) ויתרם פועלים (צבעים, מכונאים, נהגים וכולי). הוסיף לוי ״אנחנו עמוסים בקשות עלייה״ עקב המצב הקשה בפאס.

סוף־סוף בנובמבר 1935 הגיעה תשובה לגבי רשימות 44 המועמדים: ״אנו מודיעים לכם שרשמנו לפנינו את בקשתכם בנוגע לרשיונות עלייה ממרוקו לדיון בזמן שנקבל את הרשיונות לתקופה הנוכחית״. תשובה זו, שהיתה מוכרת להם בהחלט, לא השביעה את רצונם של הפעילים ולא של המועמדים. קרן היסוד וקרן קיימת בירושלים העבירו את תלונתן בעניין זה אל מחלקת העלייה בנסיון לעזור.

אחת התוצאות של חוסר רשיונות עלייה היתה ריבוי במספר העולים הבלתי־חוקיים. הבעיה הזאת הרתיעה משפחות עם זקנים או ילדים קטנים מלעלות עקב הקשיים הכרוכים בכך. כמו־כן האיסור לצאת את מרוקו עקב חשש השלטונות בתמיכה בבריטים גרם להוצאות רבות (לנסיעה, מסים, שוחד וכולי).

בעיה ארגונית בעניין עלייה וניהול ועד העלייה (המשרד הארץ־ישראלי) במרוקו פגעה ביחסה של מחלקת העלייה בירושלים לחלוקת רשיונות. החל מסוף 1935 ועד 1937 היה נטוש ויכוח בין פאס (יוסף לוי) ובין מקנס (מאיר עמאר) על בעלות המשרד המרכזי האחד לכל המדינה. בפברואר 1937 כתב ח׳ ברלס מנהל מחלקת העלייה של ההסתדרות הציונית במקנס, פאס וקזבלנקה עם העתק אל אברהם אלמליח, חבר הוועד הלאומי וועד העדה המערבית: ״אנו מעירים לכם שלא נוכל להמשיך את המו״מ בענייני עלייה ולשלוח רשיונות למרוקו כל זמן שלא תבררו לנו את העניין ולא תקבעו יחסי עבודה מתאימים בשטח זה״. בשיחה בין ברלם ואלמליח הוחלט להפסיק את משלוח רשיונות העלייה למרוקו בשל הסכסוכים. בסוף 1937 נוהלו ענייני העלייה והרשיונות דרך המשרד במקנס, אך למעשה נפסקה עבודה זו כעבור שנתיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

במשך שנות השלושים עלו כ־150 יהודים משלוש ארצות צפון־אפריקה, אם כי הרוב הגדול עלה ממרוקו. מספר העולים היה קטן מאוד-יחסית לאוכלוסיית היהו­דים במרוקו באותן השנים (כ־000,120. ב־ 1931) וכן יחסית לעלייה כולה שמנתה כ־000.240 איש במשך כל שנות השלושים. אפילו בהשוואה לעלייה מארצות אסיה ואפריקה (יותר מ־16,700 יהודים) היתה העלייה ממרוקו אחוז אפסי.

הידיעות הטרגיות שהחלו להגיע מאירופה הנאצית הביאו למפנה במוסדות הלאומיים ביחס ליהדות המזרח. מיד לאחר הפלישה של בנות־הברית לצפון־אפריקה בנובמבר 1942 הבריק המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית בלונדון לירושלים בעניין יהודי צפון־אפריקה והפליטים הנמצאים שם (כ־25,000 לפי דיווחו). הוא הציע לשגר נציג לשם כדי לבחור עולים, בהתחשב בחוסר כוח־אדם בארץ. באוגוסט 1943 נאלצה מחלקת העלייה להודיע: ״לדאבוננו אין לע״ע שם תחבורה משם ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק באשורים בשביל העולים הנ״ל (צפון־אפריקה) כשישתנה המצב נתחיל שוב באשורים ומשלוח רשיונות״. תחבורה סודרה לאחר התערבותו של הג׳ויגט (American Jewish Joint Distribution Committee). לפליטים האירופאים במרוקו היתה עדיפות ראשונה בקבלת סרטיפיקטים. לפי בקשת הסוכנות היהודית נמסרו מאה רשיונות בעבורם לקונסול הבריטי באלג׳יריה ב־15.10.43, וכעבור שלושה חודשים הגיעה הקבוצה בשלום לארץ-ובתוכם נתינים צרפתים, צ׳כים, אוסטרים ו״חסרי נתינות״.

בתחילת 1944 חודש הקשר עם ארץ־ישראל על־ידי התכתבות עם מאיר עמאר שהיה ראש ועד העלייה (המשרד הארץ־ישראלי) במקנס גם לפני המלחמה. הוא כתב מכתב מרגש מאוד למחלקת העלייה בכ״ה בסיוון תש״ד (16.6.44) :

"לאושרנו הרב, נבקע קיר הברזל האטום שהבדיל בינינו וביניכם במשך חמש השנים האחרו­נות ; רגש היתמות שהעיק על הלב נגוז וחלף עם קריאת מכתבכם וזרם חיים רענן נזל בעורקינו וריוה את נפשנו צמאת הבשורה, תקוה ועידוד…

הוא המשיך בתיאור המצב כשהידיעות על חידוש הקשר התפשטו:

המונים המונים צבאו אלינו אלינו והסתערו ממש על משרדנו לקבל ידיעות ולהירשם לעלייה. וכשאנו לעצמנו אנו מודים כי עוד לא היינו עדים להתעוררות ולהתעניינות כאלה במשך ש:נות קיומנו… עד עכשיו נרשמו כמאה וחמישים, מהם בעלי הון, ביניהם מיליונרים אחדים, בעלי מקצוע, רבנים וקרבים, ההרשמה נמשכת.

שנים לאחר מכן כתב אפרים בן־חיים (פרידמן) שהיה אז שליח בצפון־אפריקה על גרעין של צעירים אשר זועזעו על־ידי שלטון הנאצים ושלטון וישי, כאשר התברר להם לפתע שאינם צרפתים, תוניסאים, אלג׳יראים או מרוקאים, כמו כולם. צעירים אלה חיפשו דרך חדשה. ״אתם נפגשנו ולהם הבאנו את הבשורה, בשורת הציונות, העלייה… בשורת החלוציות וההגשמה העצמית״.

על אף המפנה לטובת יהודי המזרח בתנועה הציונית, נאלצו לענות כי ״הממשלה עומדת על כך שרשיונות עלייה ינתנו כעת רק לאותם היהודים שיש להצילם מכליון הנאצים בארצות אוייב״. ההגבלה הזאת חלה גם על בעלי־הון מארצות ידידותיות ונייטרליות. במרוצת 1944 גברו מספר הבקשות לעלייה, במיוחד מצעירים שעברו הכשרה מסוימת במרוקו ורצו להגשים עבודה חלוצית בארץ. אישרו זאת שליחים אחדים שהגיעו לצפון־אפריקה.

אולם האווירה של עלייה ופעילות ציונית לא חדרה לכל שכבות היהודים במרוקו. שליחים ויהודים אחרים בתפקיד בצפון־אפריקה תיארו את הפער העצום בין העשי­רים ובין רוב העם. חייל יהודי בצבא הבריטי כתב בקיץ 1943: ״כשדיברנו אל היהודים האלה על התיישבות בארץ או תרומות לקק״ל… התשובה שנתנו היתה לשם מה עלינו לעזוב כעת או אפילו מאוחר יותר ? ממילא תהיה צרפת אותה רפובליקה שהיתה…״

לפי דיווחים של הסוכנות היהודית ושל רישום התושבים (תש״ט) עלו במשך שנות המלחמה (1945-1939) כ־250 עולים משלוש המדינות, יותר ממחציתם בשנת 1945. יתכן שהמספר האמיתי גבוה יותר בהתחשב בנפטרים לפני מועד רישום התושבים (8.11.48). כמו־כן עלו בתקופה זו יהודים רבים מתוניסיה עקב פעילות התנועות החלוציות וההכשרות המאורגנות שם.

בפברואר 1945 דיווחה הסוכנות היהודית על השינוי במדיניות הבריטית לגבי חלוקת סרטיפיקטים. בעקרון התירו עלייה ממדינות ידידותיות ונייטרליות נוסף על האזורים המשוחררים. מתוך 10,300 רשיונות שנמסרו להם בנובמבר 1944 (שיעור חודשי של 1,500) הציעה הסוכנות היהודית 20 רשיונות למרוקו, 30 לתוניסיה ו־20 לאלג׳יריה. בדו״ח על שיחה בין מנהיגי הציונים בקזבלנקה ובין נציגי הסוכנות היהודית ב־5.7.45 כתוב: ״מועמדים לעלייה שיש להם הכשרה חלוצית במידה מסוימת לא חסרים שם (במרוקו). יש גם מספר אנשים הרוצים לעלות ארצה כבעלי הון וכו׳ ״.“

בו־בזמן שציונים מקומיים ביקשו רשיונות עלייה למועמדים רבים, טענו השליחים הנמצאים בצפון־אפדיקה שיש אך מעט מועמדים מתאימים. ״דרשנו 30 רשיונות אתם שולחים 50… אנו נעביר את היתרה אל פריץ (ליכטנשטיין, איש הסוכנות היהודית בליסבון), עבור הפליטים. זה יותר חשוב מאשר לשלוח אנשים סתם״. חלק ניכר מעבודת ועד העלייה המקומי עבר לידי השליחים. בשל התעסקותם בתוניסיה ובאלג׳יריה בעיקר, כמעט שלא הכירו השליחים את יהודי מרוקו. ולמרות זאת קבעו השליחים את המדיניות והיחס: ״מרוקו שדה בור מבחינה ציונית וחבלי רגש ציוני מפותח אם כי פרימיטיבי…״ דו״חותיו של אפרים בן־חיים (פרידמן) היו חיוביים יותר ביחסו אל יהודי מרוקו. כמו־כן הוא חזר והדגיש את הקשיים המיוחדים: ״ההסתדרות הציונית אינה רשמית – היא נסבלת״, ולכן יש קשיים בפעולותיה. גם העובדה שהשליחים נאלצו לטפל בפליטים ובתושבים כאחד הקשתה על עבודתם.

נוסף על הבעיה של השגת רשיונות עלייה התעוררו בעיות חמורות בסידור תחבורה לארץ ובקבלת אשרות יציאה. לעתים, אספו אניות, שיצאו מליסבון ומארסיי עמוסים פליטי שואה, עולים מעטים נוספים (פליטים ותושבים) מנמלי אלג׳יר ותוניס. כדי לטפל בבעיית אשרות יציאה ביקשו מנהיגים ציונים את עזרתו של דוד שאלתיאל בפריס. בשיחה בין חברי הוועד הלאומי ובין חברי הוועד הציוני בקזבלנקה הודגש שההסתדרות הציונית אינה יכולה לפנות מצדה באופן ישיר אל השלטון בדבר קבלת אשרות יציאה מאחר שהיא סניף של ההסתדרות הציונית בצרפת באופן פורמלי.

כדי שהרשיונות היקרים לא יפקעו מהעדר ניצול במרוקו עקב מחסור במועמדים מתאימים (לפי שיקוליהם של השליחים), באישורי יציאה או בתחבורה, הועברו הרשיונות שלא נוצלו לאירופה, בעיקר אל ליכטנשטיין בליסבון.

העפלה

פליטים ותושבים מצפון־אפריקה הגיעו גם הם לארץ בדרכים בלתי־חוקיות. הם נכנסו למחנות מעבר בצרפת ממקומות ישוב או דרך נמל אלג׳יר, עלו בדרך זו או לפחות הגיעו למחנות הסגר בקפריסין בנסיון להגיע ארצה. הנושא הזה עדיין לקוי במקורות מידע ויש מקום לאסוף תיעוד בעל־פה כדי לשמור פרק זה בהיסטוריה.

החל מימי מלחמת העולם השנייה בחיפוש אחר בסיסים חדשים לעלייה הבלתי־חוקית פנה המוסד גם לחופי צפון־אפריקה. המארגנים והפעילים לא הכירו את יהודי המגרב ולכן נוצרו המגעים הראשונים דרך החיילים הארץ־ישראלים, שהיו בצבא הבריטי בתוניסיה ובלוב.

ספינת ״יהודה הלוי״ נשלחה כדי לענות על הקריאה הדחופה של יהודי צפון־אפריקה. באלג׳יריה התאספו כ־600 נפש במחנה וחיכו לאניה מסוף מרס 1947. עוד כ־200 איש היטלטלו בין בתי־כנסת וחנויות של יהודים בעיר. יחס הצרפתים והממשל בתוניסיה ואלג׳יריה היה חיובי, אך במרוקו, שממנה באו רוב המעפילים, היחס היה עוין ומפריע. ״יהודה הלוי״ יצאה לדרכה ב־10.5.47, וכעבור 21 יום התקיפוה האנגלים והשתלטו על הספינה. בדו״ח הרשמי נמסר ש־392 יהודים נשלחו לקפריסין-בהם 314 גברים, 53 נשים ו־25 ילדים. שלושה הועברו לבית־החולים בעתלית בליווי ארבעה קרובי משפחה. העיתונות הארץ־ישראלית מתארת את אוכלוסיית המעפילים: ״רוב העולים צעירים שחורים… רובם טיפוסים בולטים של יהודי הגולה שממנה עלה בזמנו ר׳ יהודה הלוי… רוב הבאים בגיל חלוצי (והיו) משפחות עם חמישה ילדים…״

הקריאות מצפון־אפריקה נמשכו וספינה שנייה, ״שיבת ציון״, נשלחה כדי להביא מעפילים. היא הוכנה ל־500 מקומות, אך ,430 איש בלבד (כולל 125 ילדים) הספיקו לעלות. דרור, השליח ששהה באניה, ציין שרבים ראו את העלייה במונחים משיחיים. ״שיבת ציון״ הובאה לנמל חיפה ב ־28.7.47, גם היא בשליטה בריטית. היתה התנגדות מסוימת בעת העברת הנוסעים, ועשרים וארבעה בחורים נאסרו.

בקפריסין היו מעפילי ״יהודה הלוי״ ו״שיבת ציון״ מרוכזים במחנה ״קראולוס״ ומחנות 55, 61 ו־.62 המעפילים היחידים שהגיעו בדרכים שונות היו מפוזרים בכל המחנות. קבוצות קטנות קיבלו אישורים מתוך המכסה הבריטית לעלות ארצה, ואחרים ברחו ואף הצליחו להיכנס לארץ בחשאי. עם הקמת המדינה הופנו כוחות רבים לרוקן את המחנות בקפריסין, ובינואר 1949 נסגר המחנה האחרון. בינתיים נהרו אלפי יהודים מצפון־אפריקה ישר ל״ירושלים״ – היא ארץ־ישראל כולה.

הד המזרח, בטאון היהדות הספרדית משנת 1943, טען שירידת אחוז הספרדים בארץ הנה תוצאה מעשרים שנות פוליטיקה ציונית בעלייה ו״הרי לנו מותר להניח שבעוד עשרים שנה נעלם לגמרי מעל אדמת ארצנו. ובעתיד יזכירונו בתולדות הישוב כאפיזודה שחלפה״. לעומת זאת טוען חיים כהן: ״לו היתה מחלקת העלייה בימי המנדט יכולה להרשות לעצמה לחלק את הסרטיפיקטים באופן פרופורציונאלי למספר היהודים בארצות המזרח, לא היה הדבר משנה הרבה. לפיכך מספר הסרטיפיקטים לא היה גדול ולא היה מגדיל את אחוז העולים מארצות המזרח״.

התנועה הציונית לא ענתה על דרישותיה של יהדות מרוקו-היא לא מילאה בקשות רשיונות עלייה וכן לא פעלה לפיתוח האידיאולוגיה ה״רצויה״ לה. לעומת זאת נראו ליהודי מרוקו תהליכי התמערבות לפי נוסח כי״ח כמקדמים אותם בחיי היומיום. אלה שעלו-כאלף במספר-היו אחוז אפסי באוכלוסייה היהודית במרוקו (כ־000,100 ב־1919 שגדלה לב־000,230 בשנת 1948). לאחר קום המדינה עלו פעילים מעטים בהשוואה לעליית האלפים שתירגמו את האידיאולוגיה הציונית לחזון ואמונה הטמונים בהם. משך השנים יזמו שליחים עלייה מבין העירוניים החדשים ומבין תושבי הכפרים המרוחקים. אחוז העולים מצפון־אפריקה שהיה פחות מאחוז אחד מכלל העלייה בתקופת המנדט עלה לכ־8% בשנתיים הראשונות למדינת ישראל. כשרוקנו מחנות העקורים של פליטי השואה באירופה, נמשכו גלי העלייה מצפון־אפריקה. ב־1952 הגיעו העולים, בעיקר ממרוקו, לכ־32% מכלל העלייה וב־1956 לשיא של 80%.כך נהפכה התחזית השחורה של הד המזרח על פיה.

חלוצים בדמעה- עם עובד 1991מיכל ליסממרוקו לארץ־ישראל-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר