חתונה-לאראצ'


חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

 גיל הנישואין ודפוסי בחירת הכלה/חתן

 2.1 גיל הנישואין

״בת לאביה מטמונת שווא, מפחדה לא ישן בלילה. בקטנותה שמא תתפתה, בנערותה שמא תזנה, בגרה שמא לא תינשא, נשאת שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה שמא לא תעשה כשפים״.(סנהדרין ר ע"ב)

עד אמצע המאה העשרים העדיפו ההורים במרוקו להשיא את הבנות בגיל צעיר על פי המסורת והמנהג העברי., לא מצאתי עדויות בכתב או בעל־פה לנישואי ילדות מתחת לגיל 13 מלבד מקרה אחד שאירע בלאראצ׳ה בשנת 1853 : ״על עניין הקידושין שקדש יעקב גבאי קטנה בת י״א שנים בפני אביה יעקב מילול״. נראה שקידושי קטנה היו חריגים, ורבי יצחק בן וואליד מתיטואן נשאל אם הנישואין תקפים.

מעדויות, מזיכרונות ומנתונים ממפקד אוכלוסין שנערך בעיר מליליה בין השנים 1883-1880 עולה, שהורים בצפון מרוקו השיאו את בנותיהם בגיל 15-13. המנהג להשיא את הנערות בילדותן נמשך גם בשנות השלושים של המאה העשרים."

נוסף למסורת העברית השפיעו על גיל נישואי הבנות גורמים חברתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים, כגון החשש שהנערות תינשאנה בכפייה למוסלמים או נוצרים ותמרנה את דתן. בכל רחבי מרוקו מפורסם המעשה של הנערה ״סול הצדיקה״(סול חצ׳ואל), נערה בת 14 מטנג׳יר שנחטפה והועברה לארמון המלך בפאס. ניתנה לה האפשרות להמיר את דתה לאסלאם ולהינשא לבן המלך או למות. סיפור חטיפתה וסירובה להמיר נכתב, סופר והושר לילדים בעריסה כדי שתמיד ישמרו על יהדותם ולא ימירו את דתם.

עוד השפיע הזיכרון ההיסטורי של טראומת הגירוש מספרד. חלק מבני המשפחה נותרו בספרד לאחר שהשתמדו, אם מרצון ואם מאונס, ואחרים איבדו את בני משפחתם בנדודים בנתיבי הים התיכון."

גורם נוסף הוא ערך הכבוד. נערה לא נשואה היא התגשמות הפגיעות של הקבוצה, ולכן העדיפה המשפחה להשיא את הבת במהירות כדי להימנע מסכנה של קלון למשפחה ולהעבירה אל השגחתו של גבר אחר — בעלה.

הערת המחבר: מכיוון שאין האישה מסוגלת לבדה לשמור על כבודה בשל מגבלותיה הפיזיות ״עזרה״ המשפחה והקהילה לאישה על ידי חקיקת חוקים בכתב ובמנהג שקבעו עבורה נורמות של התנהגות, ובעיקר דרישה לצניעות מינית. ראה פיט־ריברס, כבוד ומעמד, עם׳ 78-19.

עוד יש להביא בחשבון את התמותה הגבוהה ואת תוחלת החיים הקצרה. הורים רצו לראות את ילדיהם ״מסודרים״, דהיינו אחרי שהקימו משפחה והבטיחו את המשכיות השושלת. נישואי הבנות בגיל צעיר גרמו לעתים לתוצאה הפוכה מהמקווה: במקום שמחה — מוות טרגי. שנת הנישואין הראשונה היתה השנה העיקרית לתמותת נשים ויילודים, וזאת מכיוון שהנערות לא הגיעו לבשלות מינית וגופנית בשל התזונה הלקויה, היגיינה ירודה ולחצי המשפחה להעמיד זרע של קיימא כבר בתחילת הנישואין. רוב המשפחות היו ערות לסיכון הכרוך בנישואי נערות. המשפחות העשירות חששו לאבד חלק מרכושן לחתן שבתוך מספר חודשים יישא אישה אחרת, ואילו למשפחות העניות היה זה אבדן הסיכוי לחתן בנות נוספות.

הערת המחבר: מקור היסטורי והלכתי לריבוי תמותת נשים וילדים בלידה ולאחריה הוא הסכמות הקהילה לגבי ירושת הבעל את אשתו. ברבים מחוזי הנישואין הוצב תנאי, המתנה את עניין ירושת הבעל את אשתו בהותרת זרע של קיימא. לפי מנהג טוליטולה(טולידו שבספרד) הבעל חולק עם הזרע את כל העיזבון. אם מתה ללא זש״ק (זרע של קיימא), חולק הבעל את העיזבון, כולל נכסי מלוג (נכסים שלא נישומו בכתובה והם בבעלותה המלאה של האישה), עם יורשי האישה.

הן הרבנים הן המשפחות הבינו את הבעייתיות של נישואי נערות וקיום יחסי מין עם בעלים בוגרים. לעתים היתה הכלה נישאת בגיל צעיר ועוברת להתגורר בבית בעלה, אולם הנישואין מומשו רק לאחר שקיבלה ״אורח נשים״ והיתה מסוגלת לקיים יחסי מין.

הערת המחבר: בן דלק, לוס נואסטרוס, עמ׳ 411, עדות מתיטואן(תרגום): ״אמי נישאה בגיל 13. היא לא היתה מפותחת, ולא היה לה מחזור חודשי. סבתא שלי לקחה אותה אליה לביתה עד שתקבל את המחזור״; ראה גם סלפרנקה, מליליה, עט׳ 73-70. רוב הנשים שהתפקדו במפקד הנ״ל (מליליה 1883-1880) ילדו את הילד הראשון שנותר בחיים בגיל

על פי האידאל התלמודי צריכים הגברים להינשא בהגיעם לגיל 18 (״בן י״ח לחופה״). הדרישה לטוהר מיני חלה על הגבר ועל האישה במידה שווה, ולכן גם גברים נישאו בגיל צעיר כדי שלא יוציאו זרע לבטלה. גם הדחייה שהותרה לגברים לשם לימוד בישיבה היתה קצרה, מכיוון שהאידאל לגבי לומדי תורה היה לשאת אישה תחילה וללמוד תורה בטהרה. מניעים כלכליים ואילוצי פרנסה גרמו לכך שגברים לא נישאו בגיל 18, אלא רק לאחר שהיה להם בית וכסף כדי לפרנס משפחה.

סיבות כלכליות וחברתיות גרמו לכך שגברים נישאו בגיל מבוגר יחסית, בין 30 ל־40. בשל הפרשי הגילים בין הבעל והאישה, לעתים 15 שנה ואף יותר, ותוחלת החיים הקצרה התאלמנו הנשים בגיל צעיר, ועול פרנסת המשפחה נפל על הבן הבכור. הבן, כאביו, עבד ודאג להשיא את אחיותיו ולהעניק להן נדוניה הולמת. לאחר שאחיותיו נישאו הוא התפנה לשאת אישה בעצמו. משפחות אמידות ועשירות יכלו להשיא את הבנים בגיל צעיר, אולם הבחורים(בהסכמתם ובעידודם של הוריהם) העדיפו לצאת ללמוד, לראות עולם ורק אחר כך להינשא, כדי שלא יצטערו ויתחרטו, כמאמר הפתגם:

Antes que te cazes, mira lo que hazes   = לפני שאתה מתחתן ראה מה אתה עושה.

מאמצע המאה ה־19 אנו עדים למגמת עלייה בגיל נישואי הגברים, בעיקר בשל ההגירה לאמריקה הדרומית. לעתים נקבעו השידוכין לפני ההגירה, והנערה המתינה לחתנה מספר שנים; ולעתים חזר המהגר לעיר מולדתו לאחר שהתבסס כלכלית, הוריו מצאו עבורו שידוך הולם, הנישואין נחגגו והזוג הצעיר יצא למולדת החדשה.

ראה "חתונה יהודית בצפון מרוקו-גילה הדר- מתוך חתומה יהודית י.שטרית –חיפה תשס"ג-2003-עמ'312-309

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר