חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר


חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

 השידוכין וסידורי הזיווג

למרות האמונה כי ״ארבעים יום קדם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני״ וכי ״אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש ברוך הוא״ וכי ״זיווג ותכריכים מהשמים יורדים״ עסקו ההורים בחיפוש אחר חתן או כלה הולמים. הסמכות הפוסקת היתה האב, ראש המשפחה. אם האב לא היה בחיים בחרו את בן הזוג האחים הבוגרים, או האפוטרופוס על היתומים. השיקולים שקבעו את בחירת החתן או הכלה היו כלכליים וחברתיים. חשיבות מיוחדת היתה לייחוס ומוצא אבות, דהיינו ״שרשרת יוחסין ואומדנא דכספא״. התפיסה היתה שממשפחה טובה אין יוצאים צאצאים רעים. מנשים נדרשו נתונים נוספים בנדוניה, גיל, התאמתה לעבודות משק הבית וגידול הילדים, צניעות, צייתנות, שם טוב ובתולים. המשפחות המיוחסות והאמירות לא התירו לבנים או לבנות לבוא בברית הנישואין שלא עם משפחות כערכן, ולעתים אף העדיפו להמתין ולא להשיא את ילדיהם אם לא נמצא להם בן זוג כערכן.

ההעדפה הראשונה היתה נישואים בתוך המשפחה — בני דודים, דוד עם אחיינית או נישואי שני אחים לשתי אחיות ממשפחה אחרת. נישואי בני דודים היו נפוצים בכל רחבי הים התיכון בקרב הנוצרים הקתולים (למרות איסור הכנסייה), בקרב המוסלמים בחברה המוסלמית הסובבת ובמסורת היהודית, בדוגמת יעקב שנשא לנשים את בנות דודו. נישואי בני דודים נועדו לפתור את בעיית הנישואין עם זרים שזה מקרוב באו, ובעיקר נועדו לפתור בעיות כבוד ורכוש. הנישואין בתוך המשפחה היו הסדר נוח וזול לנדוניה שניתנה לבת. הרכוש, שם המשפחה והשמות הפרטיים נותרו בתוך המשפחה, ולמשפחות היה קל יותר לקבל את ה״תוספת״ המוכרת. נהגו להתחתן עם בני דודים, דודים עם בנות אח או אחות. המנהג נהג הן אצל המשפחות העשירות, כדי לשמור על הרכוש, הן אצל המשפחות העניות, שלא היתה להן נדוניה ואז היו הנישואין עסקת חילופין. היתה זו דרך להבטיח את העתיד בתוך המשפחה עצמה. במשפחה שלי הכרתי שני דודים נשואים עם אחייניות, והיו אף שני אחים שנישאו לשתי אחיות (אחייניותיהם).

נישואי בני דודים באו לביטוי בשירי החתונה בספרדית יהודית, כמו בשיר שלפנינו:

ובאמצע הלילה, בת דודה, לה קרא, את יפה יותר, בת דודתי, מהשושן המושלם.

Y a la medianoche, prima, la llamaba, mas bella sois prima, que la rosa fina.

לעתים (לא תכופות) ׳השתבש הזיווג המושלם בתוך המשפחה והיה לטרגדיה, כמו אותו ״מעשה שהיה בבחור א׳ שהיה משודך עם בתולה א׳ בוגרת בת דודו……קם ונתעורר להכניסה לו לחופה וכשנשמע הקול שרוצה להכניסה לו לחופה יצא הקול שהבת כבר נבלעה בזנות עם אחיו של המשודך הנז'… והלך האב לפייס לבת שתנשא עם המשודך והבת נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואף אמה וקשרה קשר רשעים אהבת דודים עם הרשע הבחור״.

בבחירת החתן או הכלה מתוך המשפחה לא היו זקוקים לגורם מתווך. אבי החתן ואבי הכלה הסכימו על הזיווג, והודיעו לילדיהם. לעתים ראה החתן את הכלה באירוע משפחתי, פנה אל הוריו וביקש מהם שיפנו להורי הנערה. לעתים היו אלו האם או קרובי משפחה שהמליצו על הנערה, הכירו את משפחתה וידעו את מידותיה ומעלותיה. גם מראה נאה לא הזיק, אם כי שיקולים של יופי לא נכנסו לארגז הנדוניה. ועל זאת יעידו הפתגמים האלה:

El mazzal de la fea la hermozza le dessea = רוצה היפה את המזל של המכוערת

 En la arca que mi padre faze lo que a mi hermoza haze = ארגז הנדוניה שאבי מכין עושה אותי יפה

ואפשר שלא היו נערות מכוערות, כמאמר השיר העממי:

En la entrada de LaRache       בכניסה לעיר לאראצ׳ה

hay espejo sin luna                 ניצבת מראה, בלי זכוכית

 donde se miran las wapas     ובה מביטות הבנות היפות,

.por que fea no hay ninguna ואין בהן אף לא אחת מכוערת.

נישואין שלא בתוך המשפחה דרשו התערבות צד שלישי, דהיינו שדכן או שדכנית ״כ׳וטאב או כ׳וטאבה״ (Hottab/a). השדכנים היו אנשים מכובדים בקהילה שידעו כל מה שנחוץ לדעת על הבחור והבחורה המיועדים לנישואים. הם הכירו את המעלות והזכירו אותן בפני הורי החתן והכלה; ואילו את המגרעות צמצמו ולעתים אף התעלמו מהן כשסיפרו על אופיים ויופיים של בני הזוג.

לעתים שימשו השדכן או השדכנית רק כשליחים, לאחר שההורים כבר בחרו את החתן או הכלה; השימוש במתווך נעשה משום כבוד המשפחה. לעתים נוצרו בעיות על רקע כספי, או שלפתע הופיע זיווג מוצלח יותר, וכך, באמצעות המתווך, נמנעה בושה למשפחה המבקשת אם סירבה המשפחה השנייה לשידוך שהוצע.

השימוש בשדכן/ית היה נהוג בעיקר בקהילות הגדולות של תיטואן וטנג׳יר שבהן היה הקהל גדול ומספר בתי הכנסת רב, ולא כולם הכירו את כולם. השדכנים לא חיכו שמשפחות יפנו אליהם, אלא לעתים קרובות יזמו מפגש לצעירים וצעירות בגיל הנישואין. במוצאי שבתות ובחגים, בעיקר בסוכות ובפסח, תלו נשים מבוגרות ומכובדות (בדרך כלל אלמנות) בחצרותיהן נדנדות. הנערות באו להתנדנד (ולהציג את עצמן), והבחורים באו להביט בהן ולבחור.

הנערות התנדנדו לפי תור ושרו. היה זה מפגש באוויר הפתוח, היו שם בחורים ובחורות, אולם היו גם השדכנית וקרובי משפחה וחברים שהשגיחו שהחיזור ייעשה על פי הכללים. הנדנדה היתה המקום היחיד שבו יכלה הנערה לומר את דברה לגבי השידוך המוצע.

הבחור פנה לנערה המתנדנדת לא באופן ישיר, אלא באמצעות שיר. השירים לא היו שירים ״פתוחים״. הוא לא המציא את המילים, אלא בחר שורות מסוימות אשר הביעו את רחשי לבו מתוך מאגר חרוזים קיים. כל האנשים שהיו באירוע הכירו את המילים ואת משמעות הפנייה. אם הגבר השר מצא חן בעיני הנערה, היא השיבה לו בחרוזים חיוביים.

דוגמאות לחרוזים טובים:

Eres chiquita y bonita y eres como te quiero, y eres campanita de oro en las manos de un platero…

את צעירה ויפה ואת כמו שאני רוצה, כפעמון זהב נוצרת בידי צורף.

 

Bendita la claridad que de tu ventana sale

תבורך הבהירות שמחלונך זוהרת

ואומרים השכנים: הלבנה מאירה את הרחוב. אם את רוצה אותי אמרי־נא לי ואם לא, אמרי לי לך!…

y dice la vecindad: la luna ya esta en la calle… Si me quieres dime lo, si no, dime que me vaya…

 

אם הבחור לא מצא חן בעיניה, ענתה הנערה ממבחר התשובות השליליות:

פניך פני ברווז ואוזנין אוזני עגל לא חסר לך אלא זנב כדי להיות חמור מושלם…

Tienes la cara de pato, los oidos de carnero, no te falta más que un rabo para ser borrico entero…

הערת המחברת: החרוזים שסימנם דחיית החתן הם בוטים ומעליבים. הראיתי את החרוזים למספר נשים מצפון מרוקו(לא מתיטואן). הן לא הכירו את השירים האלה, וטענו שנערה הגונה לא תאמר זאת לגבר מכיוון שזוהי בושה, בעיקר שהחרוזים נאמרים בפומבי. נראה שחרוזים אלו נאמרו בצחוק במפגשים חברתיים אולם לא בחיזור עצמו, אם מטרת הגבר היתה רצינית.

לאחר מפגש כזה היה הבחור פונה להוריו, והם, באמצעות השדכנ/ית, פנו להורי הנערה. בלאראצ׳ה, באלקצר כביר ובארסילה, שהיו קהילות קטנות, וכולם הכירו את כולם, התרחשו המפגשים בבית הכנסת, באירועים חגיגיים ובגנים ובפרקים הציבוריים שאליהם יצאו המשפחות לנפוש. לעתים ראה הגבר את בחירת לבו כשיצאה עם שאר הבנות מבית הספר בדרכה לביתה.

לכל זיווג נדרשה הסכמת ההורים. המשפחה היהודית בצפון מרוקו היתה משפחה פטריארכלית, הצעירים כיבדו את המבוגרים, וסמכות האב היתה חוק. אבות שהחליטו על שידוך לבנותיהן חזרו הביתה והודיעו לנערה, שביום זה וזה יבוא החתן עם הוריו לבקש את ידה. לעתים לא ידעו הנערות הצעירות כיצד נראה החתן המיועד ואף לא ידעו את גילו, אולם תמיד אמרו הן לשידוך המוצע. הן הנערות הן הגברים לא הרהיבו עוז לסרב לשידוך שהוחלט עבורם. נערות צעירות הרגישו מאושרות שבחרו בהן, רוצים אותן ומבקשים אותן. הן חששו לסרב ולהציג את אביהן ככלי ריק המבטיח הבטחות וילדות קטנות מפרות אותן בהבל פה. כמו כן הן חששו שייחשבו סרבניות, שום גבר אחר לא יבקש אותן והן תישארנה רווקות זקנות. מעל לכול הן רצו בית ומשפחה, וזאת מכיוון שכל תהליך חינוכה וגידולה של הבת ניתב אותה לפסגת האושר שבחיים — נישואין, בית, ילדים, משפחה.

בראש רשימת סוכני הסוציאליזציה נמצאת המשפחה. אחת הדרכים ללימוד התפקידים וההתנהגויות היא חיקוי התנהגות המבוגרים. בעוד הבנים למדו בתלמודי התורה חונכו הבנות בבית. דרך אחרת, סמויה, להעברת מסרים היתה שירת הרומנסות. הרומנסות היו ידועות לכל בני המשפחה, הן לנשים הן לגברים. הגברים שרו שורות מיוחדות, שעסקו בתפקיד הגבר, והנשים שרו את תפקיד האישה. לא היו חילופי תפקידים. אחד מתפקידיה של הרומנסה היה ללמד את הילדים את הדינמיקה של רגשות אנושיים ושל יחסים בין־אישיים.

בעוד תוכנה של הרומנסה הוא דמיוני ורחוק מהמציאות, הרגשות שהיא מעלה מציאותיים לחלוטין. הרומנסה אינה רק יצירה ספרותית; היתה זו דרך אישית של ההורה להעביר לילדיו ריטואלים ועמדות תרבותיות בעוד הוא מרגיע אותם, שר להם שירי ערש, ומנדנד את העריסה או הנדנדה. למעשה העבירה הרומנסה מסרים סמויים, שמטרתם העיקרית היתה לעורר רצון, לרוב בלתי מודע אך מבוקר, להזדהות עם הדמויות שהוצגו כמושכות וכראויות להערצה ולחיקוי ולהתכחש לדמויות החורגות מן הערכים.

למרות החינוך הקפדני היו מקרים חריגים שבהם אמרה הנערה לא. כמו אותה הנערה שהתאהבה בגבר הלא נכון, אחיו של החתן המיועד, ו״נתנה כתף סוררת לבלתי שמוע אל אביה ואל אמה…״. או אותה הנערה שסירבה לשידוך המוצע, ברחה לבית ידידה הגוי ואך הרתה לו. אחיה הגיעו לבית שאליו נמלטה וניסו להשיאה בכוח. הרב פסק שאין הקידושין תופסים מכיוון שכל התהליך מההבטחה עד לנישואין היה בנגד רצונה, ו״אין האישה מתקדשת אלא לרצונה״.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'317-312

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

 

פתיחת בתי הספר של אליאנס, כיבוש צפון מרוקו בידי הספרדים בשנת 1912, כיבוש מרוקו בידי הצרפתים והפיכתה של טנג׳יר לעיר תחת חסות בין־לאומית הביאו עמם רוחות מודרניזציה. נערות נשלחו ללמוד בבתי הספר ואך השלימו את לימודיהן בספרד, בצרפת ובארצות הברית. החופש היחסי שניתן לצעירים, כמו יציאה במשותף עם אחיהם וחברים בקבוצות מעורבות לים וטיולים, שינה את דפוסי המפגש והשידוכין, הקטין את פער הגילים בין בני זוג והביא לנישואין מתוך אהבה והיכרות מוקדמת, לצד דפוס הנישואין המסורתי שבו המשפחה בוחרת את בן הזוג. לעתים חברו ההחלטה האישית והמסורת, כנישואי שלמה אמאר סיקסו עם בת דודתו רגינה. על אך הבחירה האישית ביקשו את הסכמת האב. אם סירבו ההורים לבחירת הבן, קיבל הבן, ללא ערעור, את החלטת הוריו.

הערת המחברת: הרב שלמה בן שבת(אחד ממרואייניי) חזר ללאראצ׳ה לאחר שהשתתף בקרבות על ירושלים במהלך מלחמת העצמאות (1948), ובגיל 26 פגש בסטה (19), נפעם מיופייה, מנחישותה וממשפחתה, ושניהם — למרות ביטחונם, בל אחד לחוד, ברצונם להיות זוג — ביקשו את הסכמת הוריהם. ״היו מקרים שההורים סירבו לאשר לחתן את בחירתו והנישואין לא יצאו אל הפועל״(ריאיון עם פורטונה כהן סלמה).

לאחר שנבחרו החתן והכלה וסוכמו בעל פה תנאי הנישואין (בעיקר ענייני רכוש), הגיע שלב ההתחייבויות בכתב ובטקס.

טקס האירוסין

״אפלאבראמיינטו״ — התחייבות במילה, ״דבר הנקנה במילה״. החתן והוריו הגיעו לבית הורי הכלה המיועדת מלווים באנשים מכובדים מהקהילה, אות לכבוד משפחת החתן ולכבוד למשפחת הכלה. אם הכלה הזמינה למאורע נערות צעירות לא נשואות, חברות וקרובות משפחה של הכלה, וכל אחת מהנערות שנכנסה לבית התקבלה בשירה וברכה שבקרוב ישמחו כולם בשמחת נישואיה. החתן לא הגיע בידיים ריקות. הוא הביא עמו, או שלח קודם לכן, מתנות לכלה לפי מעמדו ורכושו — צמידים, עגילים, שרשרת זהב, מספר מטפחות משי ״פנואילר׳ (pañuelo), לעטוף בהן את שערה כמנהג הנשים הנשואות, נעלי בית מקטיפה או משי, רקומות בזהב (xerbiles), בשמים, פרחים, ואת טבעת האירוסין, ה״סורטיכ׳ה די קומפרומיסו״ (טבעת ההתחייבות).

שטר החיזוקין: כדי שלהתחייבות תהיה משמעות משפטית וכדי שלא תתעוררנה אי־הבנות אם השידוך יתבטל, נחתמו התנאים ב״שטר החיזוקין. בשטר נרשמו הנדוניה שאבי הכלה התחייב לתת לחתנו והתחייבות החתן כלפי כלתו לדאוג לה למקום מגורים, לקשט אותה בתכשיטים, להשתתף בחלק מהוצאות טקסי החתונה, ועוד. שני סופרים מבית הדין רשמו את שטר ההתחייבות, והחתן ואבי הכלה חתמו. לאחר החתימה על השטר נערך טקס ה״פנואילו״. הרב נתן בידי החתן צד אחד של מטפחת משי, והחתן התחייב להגן על כלתו ולכבדה. אבי הכלה אחז בצדה השני של המטפחת, והתחייב בשם בתו לשידוכין. טקס ה״פנואילו״ הוא ההשלמה של ההתחייבות במילה, והוא מהווה אקט סימבולי של קניין.

בתום הטקס יצאו האורחים, וכל אחד מהם קיבל חופן סוכריות שקדים מצופים בסוכר בצבעי תכלת, ורוד ולבן(Peladillas). המנהג להעניק ולכבד במיני מתיקה הוא מנהג אירוח שנעשה במשך כל השנה. כשנכנסו אורחים לבית הגישו להם מבחר מיני מתיקה ״להמתיק את הפה״. לחלוקת מיני המתיקה בטקסים ובחגיגות הנישואין משמעות נוספת: כשם שאנו שמחים והחיים מתוקים לנו, כך ימתקו לכם חייכם ובקרוב נשמח בשמחתכם.

– בין האירוסין ובין חגיגות החתונה והקידושין עברה תקופה של כשנה ולעתים מספר שנים. בזמן הזה ניתנה לבני הזוג שהות להתרגל נפשית לזיווג, אם כי המגע ביניהם הצטמצם לראייה בלבד. החתן ביקר לעתים קרובות בבית כלתו, ותמיד הביא עמו מתנות ומיני מתיקה. אם חל יום כיפור באותה התקופה שלח החתן לכלתו פרגית לבנה ל״כפרות״; בפורים שלחו המחותנים מגשים עמוסים במיני מתיקה כמשלוח מנות. לעולם לא נשארו החתן והכלה יחדיו באותו החדר לבד. תמיד ישבה בפינת החדר, או ממש ביניהם, אחות הכלה, דודה, אימא או קרובת משפחה אחרת.

פעם הגיע החתן שלי לבית. היה חם, והוא אמר שהוא עולה למרפסת הגג וביקש ממני להתלוות אליו. אחותי, שהיתה עסוקה, סירבה לעלות אתי, והחתן המתין והמתין. לא יכולתי אפילו לעלות ולהגיד לו שאני לא יכולה לעלות כי אין לי ליווי. במעט בוטלו האירוסין, כי החתן נעלב. [ריאיון עם סימי אמסלם].

עדות נוספת מתיטואן:

בתקופה הזו החתן והכלה התראו אולם תמיד היה אתם בן משפחה. לא נגעו זה בזה, אפילו לא באצבע. ישבה הדודה, הלכה הדודה, באה דודה אחרת; באה האם, הלכה האם, באה האחות. לא היה מי שיהיה עם הזוג, נאלץ החתן ללכת.

בפרק הזמן שבין האירוסין לנישואין יכלו המשפחות להתכונן כלכלית לקראת המאורע, להשלים את הכנת הנדוניה מצד הכלה ולהכין מקום מגורים הולם לזוג הצעיר (מצד החתן).

5 ההכנות לחתונה

3.1 הנדוניה

הנדוניה היא מתנה של המשפחה לבת היוצאת מבית הוריה אל בית חתנה. יש להפריד בין האשואר, שהוא בגדים, תכשיטים, כלי מסבה ו״חדר שינה״, ובין הדוטה, שהוא כסף מזומן. מהנדוניה אנו מבינים שהאישה ומשפחתה מצפות שהחתן יספק את הבית. הנישואין הם עסקה של העברה. הכלה העוברת לבית בעלה מביאה עמה רכוש אשר ישמש אותה ואת משפחתה החדשה, והופכת להיות חלק ממשפחתו. הנדוניה לבנות היתה למעשה חלק בלתי נפרד מהבית ומעיצובו הגשמי והרוחני. ארגז הנדוניה, הקופרה (Cofre) או הארקה (Arca), החל להיטען בחפצים יפים עבור הבת עוד בהיותה בעריסה. המשפחות העשירות החזיקו ארגזי נדוניה מעוטרים בפיתוחי כסף וזהב, ואילו המשפחות העניות הסתפקו בארגז עץ פשוט. גם אלו וגם אלו דאגו למלא את ארגז הנדוניה כדי שבבוא העת תוכלנה הבנות להינשא. הנדוניה היתה התנאי החשוב והעיקרי לקיומם של הנישואין. הורים שלא יכלו לספק לבתם נדוניה התקשו למצוא עבורה חתן הולם. במאה ה־17 נדרשו רבנים לבעיה:

ורוב האנשים אשר בנות יוולדו להם צר ומצוק מצאום. ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בליבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איבה יעשו כדי לשלחן ולתיתם לאנשים… לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניה רבה.

בר אשר, ספר התקנות, עמ׳ 238 : ״צמצום בהוצאות הנדוניה כדי להקל על בנות עניות שאין להן נדוניה ונשארות רווקות עד ילבין שערן״ (אב תנ״ח/1698); (ראה שם). עניין הנדוניות הדיר תמיד שינה מפרנסי הקהילות. הם חרדו מפני אפשרות שבקהילה יהיו רווקים רבים ובמקביל מספר רב של נשים צעירות בלתי נשואות, דבר אשר יביא לפריצות, לחופש מיני ואף להמרות דת. כדי להקטין את הלחץ החברתי ואת הבעיות המוסריות העלולות להיווצר הקימו הקהילות ״קופת נדוניות״ שנועדה להעניק נדוניות ליתומות ולנערות עניות.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'320

חתונות יהודיות בצפון מרוקו גילה הדר-בקהילות טנג׳יר, תיטואן, לאראצ׳ה, אלקצר כביר, ארסילה, מליליה וסאוטה שבצפון מרוקו ובקהילת גיברלטר.

החתונה היהודית במרוקו

בגדי הכלה

הבגד המפואר שלבשה הכלה בערב טקס החינה כונה במספר שמות: ״בגד הברבריסקה׳״(Traje de berberisca) או ״בגדי הזהב״[Ropas de oro או Paños]

הבגד מורכב ממספר חלקים. הנערה הולבשה חולצה דקה וארוכה (,(camisa מחוך, מכנסי כותנה דקים שבקצותם תחרה רקומה (calzones), ומספר חצאיות כותנה או משי דקות סאייה (saya), שייתנו נפח לחצאית הכ׳יראלדטה (Jiraldeta), שפירושה בספרדית ה״סובבת״. היתה זו חצאית רחבה גזורה מכמה חלקים המחוברים זה לזה בצורת מניפה. החלק הקדמי, הפ׳רונטאל, רקום בחוט זהב, רבע מעגל הממלא את החצאית מלפנים בצורת שריגים, עלים ופרחים.

מעל החולצה לבשה הכלה את הקסוט (kasot) — אפודה ששרווליה קצרים, בית הצוואר רקום בחוטי זהב, ואליה חיברו את השרוולים הרחבים (mangas) מבד משי שזור בזהב. החושן (punta) — אפוד קצר רקום כולו בחוטי זהב, ואותו לובשת הכלה מעל הקסוט. ישנן שמלות נדירות ולהן שרוולי קטיפה רקומים כדוגמת הרקמה של הפ׳רונטאל. למותניה חגרה הכלה חגורה רחבה וכבדה מבד ברוקד רקום בזהב ובקצותיה חוטי משי ששימשו לקשירה (kusak. החצאית והחושן היו בצבע תואם — כחול, שחור, סגול, ירוק טורקיז, בורדו או אדום — ואילו החגורה היתה בצבע שונה, בדרן כלל אדום. מעל השמלה נהגו לעטות רדיד משי גדול כעין גלימה תואם לשרוולים. על המצח ענדה הכלה סרט עבה מאריג נוקשה מקטיפה רקום בזהב וכסף, ספ׳יפ׳ה (Sfifa), ועל ראשה הונח כתר זהב משובץ באבנים יקרות, חמר (.(Hemmar על הכתר הונח צעיף משי אדום שנועד לכסות את שער הכלה.

תכשיטים: הכלה ענדה מחרוזות פנינים, שרשראות זהב בדוגמת ״בצלים״ (cebollas), שרשראות חוליות (cadenas), צמידים עגולים (rollos) וטבעות זהב משובצות באבני חן בפנינים ואזמרגד. לאוזניה ומשני צדי הראש ענדה הכלה עגילים ארוכים ותליונים שהוצמדו לעיטור הראש, אלכ׳ורסאם (.(aljorsas

 

טקסי החתונה

טקס החתונה נמשך כשבוע. ששת הימים שלפני החתונה היו גדושים בטקסים וחגיגות:

  1. יום חמישי — באב אל עורם (Bab el Ors).
  1. יום שבת — שבת טפטאראי(Saftarray).
  1. יום ראשון — הכתובה והצגת הנדוניה.
  1. יום שני — איל דיאה דל בניו(הטבילה במקווה).
  1. יום שלישי — לה נוצ׳ה דל חינה (ליל החינה), או הנוצ׳ה די ברבריסקה.
  2. יום רביעי — קידושין ושבע ברכות.

״באב אל עורס״ (שער החתונה)

ביום חמישי שלפני החתונה נרשמו על דלת הבית, על המשקוף ועל הקירות הפונים לרחוב ברכות כגון ״אושר״, ״חיים טובים״, ״בסימן טוב״, ״הצלחה״. במו כן צוירו לבבות, ועל החצים המפלחים את הלב נרשמו שמות החתן והכלה. כדי לגרש את השדים ולמנוע שמשהו ישתבש(עין הרע) ציירו והטביעו ״חמסות״ בכחול ואבקת זהב, ונתלתה עששית דולקת על המשקוף. בתיטואן חילקו הכלות סוכריות ונרות לילדים. הכלה נהגה ללכת ב״חודריה״(השכונה היהודית) עם דלי סיד, ובהגיעה לבית שבו היו אנשים שרצתה להזמין צבעה את משקוף הדלת מבחוץ והילדים היו הולכים אחריה, פיהם מלא סוכריות דביקות, מניפים את הנרות הדולקים וקוראים ״אוללי, אוללי״. מקור מנהג ה״אוללי״ הוא במעשה יעקב, אשר עבד עבור רחל שבע שנים ובסוף קיבל את לאה. הילדים והמוזמנים קוראים לחתן שיבדוק היטב אם הוא מקבל את הכלה המיועדת.

הערת המחברת: ריאיון עם פורטונה סלמה (לאראצ׳ה); בן דלק, לוס נואססרוס, עמ׳ 424 (עדות מתיטואן 1880). מנהג זה, שהנערה יוצאת לרחוב לצבוע את המשקופים בלבן, נראה מחר; אולם בכל יום חמישי, לכבוד שבת, בכל הקהילות היהודיות הספרדיות בצפון מרוקו נהגו הנשים לסייד את הכניסות לבתים בסיד לבן ולתחום את הכניסה בפס אדום כדי להרחיק מהבית והמשפחה את ״עין הרע״.

הרחיצה הקטנה (El lavado chiquito) : ביום זה נהגה הכלה בתיטואן ללכת למקווה בלוויית מספר קטן של קרובות משפחה. הכלה טבלה, הנשים פיזרו את שערה שהיה אסוף בדרך כלל בצמות והתירו את כל הקשרים, הכלה לבשה שמלה חדשה, ושערה נאסף בסיכה. טקס הטופ׳ירה (Tufera, התרת השער) מסמל את פרדתה של הכלה מבית הוריה ותחילתו של קשר חדש למשפחת בעלה. אותו הערב הניחו את הנדוניה בחדר של הכלה, שרו ״הכלה מפזרת את שערה, החתן מתעלף…״ ו״אשואר חדש״, וכל הקרואים כובדו בסוכריות, שקדים ושאר מיני מתיקה.

שבת ״ספטראי״( (Saftarray

בערב שבת הזמינו הורי הכלה את החתן ובני משפחתו וכן קרובים נוספים לסעודת ליל שבת. בתפילת שחרית הוזמן החתן להיות חתן תורה. המשפחה השליכה על המתפללים סוכריות. לאחר הסעודה היו ההורים מתייעצים יחדיו כיצד לערוך את החתונה: המאכלים, המוזמנים, הפרחים ועוד. הכול כדי להאדיר את היום, את החתן והכלה וכדי להאדיר את כבודם בעיני הקהל, המשפחה והאורחים. בעבר הזמינה משפחת הכלה לאירוע רק נערות צעירות לא נשואות כדי שהמזל ששורה על הבית ידבק בהן והן תינשאנה במהרה.

במוצאי שבת היתה חגיגה של שירים וריקודים. בקהילות תיטואן וטנג׳יר נהגו להביא להקת מענים מוסלמים שניגנו בכינור ועוד, ואילו במשפחות שמרניות המשיכו כמימים ימימה בשירה מלווה בתיפוף בתוף מרים (סונאחה, sonaja ו״קסטנייטות״.

הוגשו מרקחות פרות, שתו Rosoli (ליקר עשוי מנענע או מנדרינה) ואכלו מיני מתיקה ועוגות שקדים וסוכר. בכל ימי הטקס והחגיגות, כשהגיעו האורחים, נהגו לברך כל אורח ומוזמן באופן אישי. היתה זו קבלת פנים לכל אחד מהאורחים, בירכו אותם שהגיעו והביעו תקווה להשתתף בשמחות שלהם. בשיר ״היום נאמר״ (Oi dezir) קיבלו אם הכלה והנוכחים את הקרואים. לנשים ההרות איחלו אושר ועושר ושבלידת הבן/הבת הם ישתתפו בשמחתם; לנערות צעירות לא נשואות ולגברים רווקים איחלו שבקרוב יינשאו, ואת הורי הבנים בירכו שבקרוב ישתתפו בחגיגות הבר־מצווה של בניהם. השרים היללו את בעלי הבית, את המאכלים ואת הטקס, אולם תמיד איחלו וייחלו שטקסי השמחה שיערכו הקרואים יהיו יפים ושמחים אף יותר מאלו שעורכת המשפחה המזמינה.

אצל מספר משפחות בתיטואן נהגו באותו הערב במנהג המתקאל (methkal). החתן וחבריו לבשו בגדי פרשים מרוקאים, עברו בין הבתים רכובים על סוסים לבנים ובכל בית הם כובדו במיני מתיקה.

משפט החתן: בתיטואן באותה השבת לאחר תפילת המנחה נהגו לערוך את ״משפט החתן״. החתן ורעיו התאספו בבית הכלה. נבחרו מבין הבחורים שלושה שופטים רווקים. אבי הכלה ואחד מהרווקים שימשו כתובעים. אבי הכלה האשים את החתן שהוא לוקח את בתו ממנו. התובע והבחורים כינו את החתן ״בוגד״ על שהוא עוזב את חיי הרווקות ומעדיף את חברת הכלה על פניהם, והצליפו בחתן בעדינות בממחטות שאחזו בידיהם. ״השופטים״ שאלו את החתן אם יש לו מה לומר להגנתו, והחתן השיב שהוא בחר אותה מבין כלל העלמות, הוא יפרנס אותה בכבוד, ישגיח עליה כעל בבת עינו ורק המוות יפריד ביניהם. התחייבות החתן בפומבי הפסיקה את ה״משפט״ ואת ההצלפות. הטקס ההיתולי בא להבטיח את התחייבותו של החתן בפגי עדים נוספים שיכבד את בלתו וידאג לה כמנהג הגברים היהודים.

היתה זו שבת ארובה ובעלת משמעות. במקביל לטקסים שנערכו בבית הורי הבלה התאספו קרואים בבית הורי החתן, התפללו ערבית ושרו הימרו פיוטים שתוכנם איחולים לחתן ולכלה, הודיה לאלוהים, אהבת ארץ ישראל וכמיהה לבוא המשיח. בין הפיוטים ״פיוט סימן יצחק״.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'328

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר