ט"ו בשבט אצל יהודי מרוקו-רפאל בן-שמחון-ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט
לחמים
נהגו להכין שני סוגי לחמים, – ״לחם חי״ מחיטה בשם: אלכ'באז דטחינא "
בערבית המדוברת ולחמים קטנים עשויים מתירס בשם " כ'ביזאת דררר'א
ארבע כוסות של ליל ט״ו בשבט
מתוך שאיפתם לשוות לליל ט״ו בשבט מראה חגיגי, יש שעמדו וכתבו ״סדר ליל ט״ו בשבט״ על משקל ״ליל סדר של פסח״
ליד שולחנות ערוכים שעליהם הונחו כאמור מגשי פירות, העמידו בקבוקי יין לבן ואדום ומיד אחר־כך התחילו בסדר שתיית ״ארבע כוסות״.
מוזגים כוס יין ראשונה של יין לבן, על שום שעונת הסתיו נכנסת בבגדי לבן כמו פרחי: החצב, הכרכום והנרקיס, ובין שתיית כוס לשנייה אוכלים פירות לפי סדר מסויים: תמר, גפן, זית, וכשבין פרי לפרי קוראים קטעים מהמקרא, המשנה והזוהר המתאימים לפירות שאוכלים. אחר־כך מוזגים כוס שנייה אשר רובה יין לבן ובה מעט יין אדום, רמז למאבק בין עונת הסתיו לאביב. קוראים כמה קטעים מן הזוהר ואוכלים: תאנים, רימונים, תפוחים, והאתרוג אשר עליו קוראים בזוהר תפילה מיוחדת.
הכוס השלישית, חציה לבן וחציה אדום והיא אות מבשר על האביב ההולך ומתגבר וכן רמז לעלים האדומים הראשונים הנראים כבר על העצים והכלניות ההולכות ומתגברות. אוכלים לפני השתייה, אגוזים, לוזים, חרובים ועוד.
הכוס הרביעית, רובה יין אדום ומיעוטה יין לבן, רמז לשפע הפרחים האדומים המכסים את השדות ומעטרים את ההרים.
קודם השתייה קוראים פרק משניות ואחר־כך אוכלים בוטנים, דובדבנים ועוד. . ואחריהם שותים כוס רביעית.
כך נמשכת הסעודה כאשר בין אכילת הפירות לבין שתיית היין, מושמעים דברי תורה שבעל־פה, אגדה ומעשה נסים מפי הזקנים, זאת נוסף לקריאת קטעי זוהר ומשניות, וכמובן גם שירות והודאות . הסעודה מסתיימת תמיד בשעה מאוחרת וזקן החכמים המשתתפים בה, מברך את בעל הבית שיזכה לערוך את תיקון ט״ו בשבט הבא, בירושלים וכל הנוכחים נושאים עיניהם למרום ועונים ״אמן״ בהתלהבות עצומה.
בסוף הסעודה, נהג בעל הבית לכבד כל מוזמן, בשק־נייר מלא פירות, עבור בני ביתו של אותו מוזמן, אולם בשקיהם של תלמידי חכמים נהג להכניס בין הפירות כמה ״ריאלים״ (מטבע מרוקאי), כמתן בסתר. למחרת, גם בעלת הבית שלחה אף היא שקיות נייר ובהם פירות, לחמים וכעכים לקרובי המשפחה שלא באו על־מנת שגם הם יברכו וייהנו מסעודת מצווה של ט״ו בשבט.
מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.
הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .
יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.
גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.
מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,
להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.
שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו
ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות
השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,
ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.
חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.
יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .
לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,
ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.
ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,
ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.
אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר
פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.
הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,
לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.
השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם
השיר: ״אעורר שיי רצני״
אעורר שיר רנני, למנצח בנגינות,
היום עשה ה׳, ראש השנה לאילנות.
ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,
לצור רוכב ערבות, בורא אילנות טובות
יאמרו שירות עריבות, זמירות נאות ורננות.
עיניכם חיש מהרה, תראינה בית וארמון.
ארץ חיטה ושעורה, גפן תאנה ורמון,
ארץ זית שמן ודבש, בגדי תפארה תלבש,
נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.
קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,
איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,
לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,
יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.
בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,
כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,
בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,
ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.
המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.
סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון