טללי אורות-שמיר-אסולין


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם:

         קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט, ב)

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם.

שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו – קדוש יאמר לו,

ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" (רבנו אוה"ח הק').

לדעת רבנו אוה"ח הק': אתה, את, אתם, אתן – כל אחד יכול להיות קדוש.

 

"דבר אל כל עדת בני ישראל" –

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י, קדושים יט, ב).

 אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה בהקהל, מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה. את זה לומדים מהמילה "עדת" בפסוק "דבר אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני ה' אלוקיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי ה' אלוקיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תישא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכו'.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשיות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצוות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה", וזאת בניגוד לדרך בה נהג משה ללמד את ישראל לאחר שהקב"ה לימד אותו. משה לימד את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד תורת משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

"אחרי מות – קדושים אמור",

 או, "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

  • "אחרי מות, קדושים, אמור" רצף שלוש הפרשיות הנ"ל, יצר את הביטוי המפורסם שאחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש, בבחינת: "אחרי מות קדושים – אמור". אחת הסיבות לכך היא שאחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את כל האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, לראות את המכלול השלם באדם.

ב. "אחרי מות קדושים – אמור בהר" ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: 'אחרי מות' אנשים 'קדושים', אמור בשבחם 'בהר סיני'. כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר  על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה, ולהימנע מאמירת שבחים שלא היו ולא נבראו.

 קדושים תהיו – כי קדוש אני".

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה?

 מיהו אדם קדוש?

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות, מתוכן 13  מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, צדק במאזניים {במסחר}, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אמר: "זה ספר תולדות אדם", וכן מצות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצוות עשה לדעת רבנו "אור החיים" הק'.

 מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג רק מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכיר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל אב ואם וכו'.

 "אני ה'": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם את המצווה. בפרשתנו, הוא מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

 "אני ה' אלוקיכם":  מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשיות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, היות ודמותו של הקב"ה ניצבת מולנו בכל מקום בו אנו נמצאים, ואף… מצלמת את מעללינו. כל זה, יוביל אותנו לכך שנפנים שהשכינה מרחפת מעלינו כדי לכוון את צעדינו בבחינת "מצעדי גבר כוננו, ודרכו יחפץ" (תהלים לז כג).

 

אנו מרבים להשתמש במילה קדוש. לדוגמא, בברכות בהן אנו מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני.

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ  הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה. 

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

לאור כל זאת, מהי קדושה, ומה כוונת הכתוב הפותח את פרשתנו "קדושים תהיו כי קדוש אני?"

רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס….".ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו… וגם ישמור פיו

המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

רבנו "אור החיים" הק' אומר שאם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצוות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצווה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו"? תשובתו לכך היא "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם, פירוש שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך הוא מסביר "כי כל העושה מצווה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה".

 רבנו מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזוהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה "מה לתבן = בני אדם, לבר = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות בה', כאמור בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם".

בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל חלילה יהיה מותר לחשוב וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלותוהוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה". בהמשך הוא טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

 רבנו אוה"ח הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני ה' אלוקיכם". וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי… אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה".

לדברי רבנו "אור החיים" הק', כדי שיהיה לנו ביטוח מהקב"ה שנוכל לשלוט על מחשבותינו, עלינו לנהוג בשמירת העיניים וקדושת הברית, בכך שנתרחק מראיות אסורות, ובפרט בדורנו המופצץ בכלי משחית השטופים זימה ותועבה, "אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים, לכן שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזוהר הק': "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא" = תרגום:  בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב).

להלן עוד ביטויים מהזוהר הק'

בנושא שמירת העיניים וקדושת הברית.

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב"ה בשאר המצוות".

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב"ה לחדש את העולם.

ארבעת החכמים שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

 לצערנו, חלוקת התארים "קדוש" ו"גאון" בימינו, ניתנת לכל דיכפין, ולכן מן הראוי שנקדיש מלים ספורות על אותם ארבעת החכמים שזכו לתואר קדוש:

  • רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש:

 רבי יהודה ערך את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, והמהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, ובסיס איתן להלכה עד ימינו. הוא זכה לכך שאליהו הנביא יתגלה אליו וילמד אתו תורה. היה ידוע ומפורסם בקדושתו היתירה.

ב. רבנו האר"י הקדוש:

רבנו האריז"ל סלל את הדרך להבנת סודות הזוהר בספריו הרבים, אותם כתב תלמידו רבנו חיים ויטל. כתבי האר"י ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת. נפטר בגיל 38.

  • רבי ישעייה הורוויץ המכונה, "השל"ה הקדוש".

רבנו חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפסוק "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, והבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים". המשך הפסוק הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', רבים הסיכויים שהקב"ה יענה למשאלותיו.

ד. רבנו חיים בן עטר המכונה "אור החיים" הקדוש, על שם פירושו המפורסם לתורה:

בנוסף לפירושו לתורה, הוא כתב "חפץ ה'" על מספר מסכתות מהתלמוד, "פרי תואר" על שולחן ערוך יורה דעה, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" שכתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה והמועדים.

רבנו זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל. עד אז, הייתה בעיקר, עליית יחידים כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות", כדברי רש"י: שהשבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה". (כתובות קיא ע"א).

רבנו אוה"ח הק' עושה חשבון על תום ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (במאמרנו לפ' צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז").

בעקבות עליית רבנו לארץ, החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכך החל הישוב היהודי בארץ להתבסס ולהתפתח. ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו, כספר יסוד לתורת החסידות. כנ"ל בא"י.

הפירוש "אור החיים" לתורה, הוא אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה. רבנו 'באבא סאלי' ע"ה, למד את הפירוש בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר. כמו כן, רבנו חיים בן עטר זיע"א מפורסם כמלוב"ן, ורבים וטובים נושעו על ידו בחייו, ועוד יותר אחרי מותו.

"לא תקום ולא תיטור את בני עמך

ואהבת לרעך כמוך, אני ה'" (ויקרא יט חי).

       רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

                     אהבת ישראל – ללא תנאים מוקדמים.

בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" –

 נשמות עמ"י, קשורות לאדם הראשון, כך שכולנו כאיש אחד,

לכן עלינו לאהוב איש רעהו.

רבנו אוה"ח הק' אומר: המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצווה ב': "לא תיקום ולא תיטור".

מצווה ג': "ואהבת לרעך כמוך…". (קדושים יט, יז- יח). רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם לא תשנא בליבך שום יהודי, לא תבוא לידי נקמה ונטירה, ואז תזכה לאהוב את רעך שזה כלל גדול בתורה.

"לא תגנבו, ולא תכחשו –

ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר ושבועת שווא (רבנו "אור החיים" הק').

רבנו "אור החיים" הק' אומר: על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו אוה"ח הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני ה' אלוקיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

הסבר הפסוק לדעת רבנו, כך: "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר ומכחיש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים והוא מכחיש".

רבנו אוה"ח הק' מסביר את תרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלווין הנ"ל:

בשלב ראשון כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג לו שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

בשלב שלישי, הקב"ה דואג להמציא הוכחות חותכות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ובכך יעבור גם על "ולא תשקרו", ויהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

אנו עדים לתופעות הנ"ל כאשר המשטרה חוקרת גנבים. הם מפעילים סוללה של עו"ד כדי להוכיח שסתם מעלילים עליהם, ולכן המשפטים מתארכים שנים רבות. באחרית דבר, האמת יוצאת לאור.

רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה לכך היא: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר {בהמשך הפסוק} 'וחיללת את שם אלוקיך אני ה' –  בלשון יחיד".

בפסוק הבא נאמר "לא תעשוק רעך". על כך אומר רבנו אוה"ח הק': "נתכוון לשלול טענת היות רעו {חברו}, ובאמצעות זה יתן יד בממונו – ויאמר כרע אח לו, בינו לעצמו ימחל לו, ולא יחפוץ להענישו…".

מו"ר אבי ע"ה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו גם ביטויים כמו 'אני נשבע', וביטויים מקבילים אחרים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי אחד בפני בית הדין השרעי, על כך שהיה חייב לו כסף, וטען שכבר שילם, למרות שלא פרע את חובו. השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא החזיר את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור לערבי ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים, שאכן שילם את חובו. הלכו למסגד, והנה הערבי נכנס להיסטריה, וביקש ממו"ר אבי ע"ה שהוא מוכן לשלם מחצית מהחוב, ובלבד שלא ישבע. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה שהיה בטוח שהערבי לא שילם את חובו, לקח את הפרוטוקול לשופט, וטען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב, ולא להישבע, סימן שהוא חייב, בבחינת "מודה במקצת", ודרש לקבל את כל החוב. השופט אכן פסק לטובתו, וחייב את הערבי לשלם את כל החוב. בסופו של דבר, לאחר חקירה, הערבי הודה שאכן שיקר.

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

 להתרחק גם משקר לבן ומתוחכם כביכול.

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל ספר החינוך מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להתרחק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק' ".

 בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל של שקר.

 מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית כאשר הוא אכן שם.

הפתרון הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין, הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון. על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפי נוות ביתו. אך האם אכן זה כך?

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב כעס על חוצפת הלווה – זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים והתגלגל על הרצפה. התברר ששבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! אבל אוי לאמת שכזו.

ודאי שאותו לווה היה לקוי מאוד במידותיו, אולם האם מעשהו היה באמת מעשה אסור? מסקנת הגמרא היא ששבועתו נחשבת שבועת שקר כיוון שאדם שנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית, ובמסר אותו הם מעבירים. לכן במקרה הנ"ל, הלווה חטא בשבועת שקר, כיוון שמתוך דברי האמת של שבועתו, הסיקו השומעים מסקנות מוטעות.

מהסיפור הנ"ל אנו למדים שאסור להשתמש באמת כדי להונות או להטעות אנשים אחרים. ולכן יוצא שהתרגיל שעשה ראובן כשיצא מביתו, לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "הוא אינו בבית" שנאמרו, יכולות להיות מילות אמת, אולם המסר שהן משדרות לשמעון הוא מטעה לחלוטין. את שמעון לא מעניין כרגע מקום הימצאו של ראובן; הוא רוצה לדעת האם ראובן יכול לדבר איתו. כאשר האישה אמרה שהוא אינו בבית, היא העבירה לו מסר מוטעה, כאילו אין באפשרותו לענות לו כרגע, כאשר האמת היא, שהוא יכול היה לעשות זאת.

אדם יכול עדיין לטעון שבמעשה המובא במסכת נדרים היה מדובר על שבועה, אבל אולי בדיבור בעלמא מותר להשתמש בדברי אמת כדי להטעות. הגמרא בשבועות מפריכה טענה זו: הגמרא דנה שם במספר מקרים בהם נכשלו אנשים באיסור "מדבר שקר תרחק". הראשון הוא סיפור בו תלמיד חכם אחד תבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים שיסייעו לו בתביעתו. לכן, הוא פנה לאחד מתלמידיו ואמר לו שהלווה ללא ספק משקר, ולכן התכנית שלו הייתה: לבקש מתלמידו להיכנס איתו לבית הדין, וכך יראה לכולם כאילו הוא היה עד להלוואה. הלווה, כשיראה את התלמיד/העד, יבין שאין לו דרך להתחמק מהאמת, ויודה שהוא אכן לווה את הכסף. הגמרא אומרת שאותו תלמיד בעת שנכנס עם רבו לבית הדין – נכשל באיסור "מדבר שקר תרחק". התלמיד לא אמר שום מילה – הוא רק הלך לצד רבו, אבל במעשהו, הוא העביר מסר ללווה כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה. באותו מקרה כלל לא הייתה שבועה, ועם זאת זוהי דוגמא שמביאה הגמרא לשקר. מכאן מוכח שגם אם אדם לא אמר אפילו מילת שקר אחת, אבל מעשהו הטעה אנשים אחרים – מעשה זה נחשב לשקר. וכך גם כאשר אדם אומר מילים אמתיות לכאורה, אבל למעשה מילים אלה מטעות את השומעים, הרי זה בגדר "מדבר שקר תרחק".

"איש אמו ואביו תיראו…" (ויקרא יט ג).

רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע אין הקבלה תחבירית בפסוק "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין ""תיראו" ברבים? תשובתו לכך היא: במידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי.

מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

. "אעשה נפלאות"

"ואהבת לרעך כמוך"- אהבת ישראל

 של ראש ישיבת "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה.

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו" {מדברי חכם בן ציון ע"ה}.

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו. כאשר הישיבה עברה לשכונת גאולה אחרי מלחמת העצמאות, הוא שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של הרה"ג חכם יהודה צדקה  ע"ה ששימש בקודש כראש הישיבה.

על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר טועמים תורת אלוקים חיים על כלל מקצועותיה, זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, ואף זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם  חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד. כאשר בהמשך האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפסוק: "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ד' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך הרב, כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך שמחה והארת פנים כאילו הוא הראשון המתברך אצלו. באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, ביקש רבנו מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב, ואברך את האנשים אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו"

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקויימו בו דברי חכמים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה וענוותנותו הרבה.

סיפר לי חבר שאשתו הפילה מספר פעמים, וניגש לרב בן ציון כדי להתברך. באותה עת, הרב בן ציון היה חולה וישב על כיסא גלגלים. החבר שטח את בקשתו, והרב רק הסתכל עליו, והנהן בראשו, ולא אמר מילה מרוב חולשה.

 האישה נפקדה במזל טוב, והוולד יצא לאוויר העולם בריא.    

אמר רבי יהושע בן לוי: "בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלוקים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט). ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר "לב נשבר ונדכה – אלוקים לא תבזה" (סנהדרין מג ע"ב).

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר

לע"נ סבתי עליה בת מרים ע"ה – שעלתה לגנזי מרומים ביום חמישי ג' בניסן.

לע"נ הצדיקים: מו"ר אבי רבי יוסף בר עליה ע"ה. א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה.

סבי הרב הכולל רבי אברהם בר אסתר ע"ה. זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

שכננו – שמעון בן מסעודה ע"ה. רחל בת חסיבה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר