טללי אורות


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "דברים" ו"שבת חזון". מאת: הרב משה אסולין שמיר.

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "דברים" ו"שבת חזון".Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

 "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל…

           ככל אשר צוה ה' אותו אליהם" (דברים א, א -ג).

מי כתב את ספר "דברים"?

הקב"ה – "אשר צוה ה' אותו" כדעת הרמב"ם והרמב"ן,

 או משה רבנו – "אשר דיבר משה", כדעת רבנו אוה"ח הק', הגר"א, המהר"ל

 "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל": זהו הפסוק הראשון הפותח את ספר דברים, והשונה  מהפתיח הקבוע בחומשים הקודמים: "וידבר ה' אל משה לאמר", שכמעט ואינו מופיע בספר "דברים". כמו כן, נאומי משה מנוסחים לרוב בגוף ראשון – "ואצווה אתכם בעת ההיא", ואמר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם", "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות" וכו'. מצד שני, בפסוק ג' נאמר: "ויהי בארבעים שנה… דיבר משה אל בני ישראל – ככל אשר צוה ה' אותו אליהם". מכל זה עולה השאלה, מי כתב את ספר דברים, הקב"ה, משה, או ע"פ רוח הקודש?

לגבי ארבעת החומשים הראשונים: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, לכולי עלמא, כולם נאמרו מפי הגבורה.

לגבי ספר דברים, נחלקו הפרשנים בדבר, האם הוא נאמר מפי הגבורה כשאר הספרים, מפי משה רבנו עצמו, או שנאמר ע"י משה, אבל הקב"ה שם בפיו מה לומר.

הרמב"ם: סובר שגם ספר דברים נאמר מפי הגבורה: "היות והתורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה המצויה בידינו עתה, היא הנתונה ע"י ידי משה רבנו עליו השלום, שהיא כולה מפי הגבורה". (הקדמה לפרק חלק, היסוד השמיני).

הרמב"ן: בהקדמתו לתורה קובע, שהתורה מתחילתה ועד סופה נאמרה מפי הגבורה.

רבנו "אור החיים" הק' אומר שכל ספר דברים נאמר ע"י משה רבינו "מפי עצמו". שאר החומשים בראשית- במדבר, נאמרו מפי הגבורה מתוך גרונו של משה רבנו כדברי אביי: "קללות שבתורת כהנים  (בחקותי), בלשון רבים אמורות, ומשה אמרן מפי הגבורה.  והללו שבדברים (כי תבוא), משה מפי עצמו אמרן" (מגילה לא, ע"ב).  וכדברי קודשו: "פירוש, לפי שאמר – אשר דיבר משה – שהם דברי עצמו,  שכל הספר תוכחות ומוסר ממשה לעובר פי ה'… ואפילו מה שחזר מאמרי ה' הקודמין, לא נצטווה עשות כן, אלא מעצמו חזר הדברים".

 בהמשך, אומר רבנו אוה"ח הק': "אלה הדברים", "פירוש אלה – לבד הם הדברים אשר דיבר משה דברי עצמו, אבל כל הקודם בד' חומשים, לא אמר אפילו אות אחת מעצמו, אלא הדברים שיצאו מפי המצווה בצורתן בלא שום שינוי, אפילו אות אחת יתירה או חסרה".

לאור דברי רבנו האוה"ח הק', ניתן לשאול, מהו המרכיב האלוקי בספר "דברים"? מצד אחד, יש לו את אותה קדושה של ד' הספרים הקודמים, ולכן הוא כלול איתם בספר תורה. מצד שני, משה אמרו.

בראיה רחבה של הדברים ניתן לומר, שהקב"ה נתן לאדם דברים גולמיים אותם הוא צריך לעבד, דוגמת השיבולים והפשתן אותם אנו הופכים ללחם ובגדים בסיפור של טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא, מדוע היהודים עושים ברית מילה, ובכך מקלקלים את יצירתו המושלמת של הקב"ה.

כנ"ל ספר דברים המכונה משנה תורה. הוא מפשט ומסכם את ארבעת החומשים האלוקיים הקודמים.

 תופעה דומה, היא התושב"ע המפרשת את התורה שבכתב, ובלעדיה לא ניתן להבין את התורה האלוקית.

שתי דוגמאות נוספות, ניתן להביא מעולם הקבלה. רבי אבא התבקש ע"י רשב"י לכתוב את הזוהר, היות והוא היה האיש היחידי שיכל לפשט במעט, את האורות העילאיים של הרשב"י. כנ"ל אצל רבי חיים ויטאל שהתבקש ע"י האר"י הק' לכתוב מעט מדבריו הקדושים. הדברים מופיעים גם אצל האדמו"ר מליובביץ כדלהלן.

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון אומר: גם חומש דברים נאמר למשה ברוח הקודש. את הדברים משה עיבד כך שיתאימו לעם ישראל. ספר דברים כולל חזרה על מצוות ואירועים עיקריים, וכן מצוות נוספות. והכל, על פי ה'. חומש דברים מהווה גשר לתורה שבכתב לארבעת החומשים, כמו שתושב"ע מסבירה את התורה שבכתב שמקורה גבוה הזקוק להסבר כך שנוכל להבין אותה. (ליקוטי שיחות חלק יט עמ' 9).

המהר"ל אומר שבכל התורה הקב"ה שם את הדברים בפיו של משה, ואילו בספר "דברים", משה דיבר ע"פ ה'.

הגר"א סובר, כל התורה נשמעה מפי הקב"ה דרך גרונו של משה, ובמשנה תורה דרך הנביאים.

"אלה הדברים".

 "דברים" = דבורים {בהיגוי תימני}.

 הדבורים מייצרות דבש, אבל מצד שני, יש להן עוקץ.

"על הדבש ועל העוקץ" {שיר}.

 מצוות = דבש.   עבירות = עוקץ.

רבנו "אור החיים" הקדוש מסביר, איך כל אחד מאתנו יכול "להטות לבבו לעבודה העליונה – היא עבודת ה' אלוקים חיים". (רבנו אוה"ח הק' דברים א, א). את התשובה לכך, הוא מוצא בדברי התוכחה שנאמרו לעם ישראל ע"י משה רבנו במשך שלושים וששה ימים לפני מותו. מ- ר"ח שבט ועד ליום ז' באדר יום בו נטמן ע"י הקב"ה, דבר הרמוז בגימטריא של המלה "אלה" = 36.

בספר שמות אומר משה על עצמו: "לא איש דברים אנוכי". כלומר, משה היה כביכול כבד פה וכבד לשון המתקשה בדיבור, כאשר כאן לאורך ספר "דברים", מתגלה משה רבנו כאיש דברים ונואם בחסד עליון, היודע לדבר בפני עם ישראל ככתוב: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל".

את התשובה לשאלה הנ"ל נמצא בעזהי"ת במדרש דברי חכמים (דברים רבא א' א').

"אלה הדברים"… אמר הקב"ה, ראה לשונה של תורה כמה חביבה: שמרפאה את הלשון … שהרי משה עד שלא זכה לתורה כתוב בו: "לא איש דברים אנוכי", כיון שזכה לתורה נתרפאה לשונו והתחיל לדבר דברים.

על הביטוי "אל כל ישראל" אומרים חז"ל: שדיבר אל כל עם ישראל, וכל אחד שמע את מה שהוא צריך לתקן במידותיו הפגומות. (מדרש רבה, שמות ה, ט).

דוגמא לכך אנו מוצאים אצל הקב"ה על פי הפסוק (בתהלים כט', ד) "קול ה' בכוח", ממנו למדו חז"ל: דבריו של הקב"ה התאימו לכוחו ורמתו של כל אחד: לזקנים, לצעירים, לנשים ולטף.  כך משה רבינו:  הוכיח ברמז את עם ישראל , כאשר דבריו התאימו לכל אחד לפי יכולתו, בבחינת "וירד משה אל העם" – "ירד" לרמתו של כל אחד.

המהר"ל מפרג מסביר מדוע משה לא היה איש דברים לפני מתן תורה: "מפני שהיה משה רחוק מן החומר ואין כוח בלתו נבדל מן החומרי כמו הפה והלשון, ולכן לא היה למשה כוח הדיבור שהוא גשמי" (גבורות השם כח'). כלומר, מעלת הדיבור באדם היא לחבר בין עולמות רוחניים לעולמות גשמיים. למשה רבנו היו כוחות רוחניים בלבד, ולכן לא היה יכול להוריד את העליונות הרוחנית בה היה שרוי אל חיי המעשה. לעומת זאת כאשר הוא זכה  בתורה, נתרפאה לשונו ואז יכול היה לקשר בין העולמות, ולהוכיח את בני ישראל בעבר בירדן – בשערי ארץ ישראל בה אמור עם ישראל לחבר בין מצוות התורה לחיי המעשה.

תפקידה של ספירת המלכות המשתקפת בדיבור, היא לחבר בין עולם המחשבה לעולם העשייה. האדם חושב על רעיונות, מעלה אותם בפה בפני אחרים להתייעצות, ורק אח"כ מיישם אותם הלכה למעשה.

תשע המידות הטובות אותן מלמד אותנו משה רבינו.

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל:

א. בעבר, ב. הירדן, ג. במדבר, ד. בערבה, ה. מול סוף, ו. בין פארן ובין תופל,

ז. ולבן, ח. וחצרות, ט. ודי זהב".

 רבנו "אור החיים" הק', אומר ששמות תשעת המקומות הנ"ל, רומזים למידות אותן עלינו לתקן כדי להגיע "לעבודה העליונה", דבר שוודאי יזרז בוא משיח צדקנו, אליו נשואות עינינו לקראת ט' באב.

א."בעבר" – ביטוי הרומז למידת אברהם אבינו ע"ה, שכל העולם היה בעבר אחד והוא בעבר השני, ולכן נקרא "אברהם העברי" (בראשית יד' יג'). בעבודת ה', יש להתחשב בהוראות אותן התווה עבורנו הקב"ה.

"בעבר" מלשון עיבור, כמו עיבור נשמה. כלומר, עלינו לפעול לעיבור השכינה אלינו, ולא דברים אחרים {מ.ש.א}.

ב. "הירדן"- "שתהיה מרדות בלבו תמיד כדברי חכמים (ברכות ז' ע"א): "טובה מרדות אחת בלב האדם, יותר ממאה מלקויות". מרדות – לשון רידוי והכנעה  לפני ה'.

ג. "במדבר" – זה רומז למידת הענווה כדברי חכמים (עירובין נד' ע"א), וכן (בנדרים נה' ע' א') כיון שעושה אדם עצמו למדבר – התורה ניתנת לו במתנה". ע"פ הפסוק "וממדבר מתנה – וממתנה נחליאל…" (במדבר כא, יט-כ)

ד. "בערבה" – רומז לשני דברים:  

  1. נתנהג בערבות ובנועם כלפי כל אדם.           
  2. להיות ערב כלפי אחינו בני ישראל בכך שנוכיח כל אחד שחוטא מתוך נועם וערבות. בבחינת: "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא, כב). "שמור" – אתם. "תשמרון" – תדאג שגם אחרים ישמרו.

ה. "מול סוף" – ביטוי הרומז לסופו של כל אדם ואדם, והוא המיתה. לכן, יש לשוב בתשובה בכל יום ויום כדברי רבי אליעזר: "… ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות ב, י). – שמא היום – היום האחרון.

ו. "בין פארן ובין תופל" – פארן – לשון פאר. שיהיו פניו צוהלות וזוהרות, ומצד שני – לבו יהיה טפל ומפחד שמא עבר על רצון הקב"ה כמידתו של יצחק אבינו המסמל את ספירת הגבורה.

ז. "ולבן"- שיהיה זך וטהור בלבו – רחוק משנאה, קנאה ותחרות. שמירה על הפנימיות.

על השאלות "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קדשו" (תהלים כד, ג-ד), עונה דוד המלך: "נקי כפיים – ובר לב…". בשביל להתחיל לעלות בהר ה', יש לשמור על ניקיון כפיים בבחינת "נקי כפים". לעומת זאת, בשביל להתמקם {"יקום"} במקום הקודש בבחינת – "יקום במקום קדשו", יש לשמור על "ולבן – לובן הלב" בבחינת "בר לבב".

ח.  "וחצרות"- רומז לחצרות בית ה' שהם בתי מדרש ובתי כנסת, שם יהיה מקומו העיקרי בבחינת, "שתולים בבית ה' – בחצרות אלוקינו יפריחו" (תהלים צב, יד).

בבא סאלי נהג לומר שהשם "אבי – חצירא", מלשון חצר בה למד תורה אבי השושלת למשפחת אבי – חצירא.

ט. ודי זהב" – רומז שעלינו לומר: די לזהב – "להסתפק בהכרחי". וכדברי קודשו: "ודי זהב – שיאמר לזהב די". רבנו מביא פירוש אחר: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם איזהו עשיר השמח בחלקו" (פרקי אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, וכן בכל מה שיש לנו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב" כדברי רבנו אוה"ח הק'. ראה גם בראש פרשת "כי תבוא" שם נאמר "ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך ה' אלוקיך…" – שעל האדם לשמוח בכל מה שהקב"ה חנן אותו, ולראות בו את כל הטוב.

בשם רבי אברהם אבן עזרא נאמר על התפילה "משיב הרוח ומוריד הגשם" – כאשר האדם מוריד מעצמו גשמ/יות, משיב לעצמו רוח/ניות.

 הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה בשם הרה"ג יהודה מוצפי ע"ה אומר על הכתוב: "מדוע לא בא בן ישי גם אתמול גם היום – אל הלחם" (שמואל א' כ' כז'). בן דוד = מלך המשיח לא מגיע, בגלל שאנחנו עסוקים בתפילה רק "אל הלחם" המסמל את הפרנסה, במקום להתפלל על השכינה הנמצאת בגלות, ועל המשיח.

איך ייבנה בית המקדש השלישי?

"נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים,  ואת העיר החרב והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת, וראשה חפוי כאשה עקרה… כי באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבוא ככתוב:

ואני אהיה לה נאם ה', חומת אש" (תפילת "נחם" לט' באב)

אחת השאלות המרכזיות הנשאלות בימים הללו של בין המצרים, וביתר שאת בשבת חזון שלפני תשעה באב. מתי יבנה המקדש? ומי יבנה אותו? האם אנחנו נבנה אותו? או שירד בנוי מאש מן השמים כפי שמשתמע מתפילת "נחם" שהובאה לעיל, ואותה אומרים אנו בתפילת מנחה של תשעה באב?

שאלה נוספת היא: לפי איזה דגם יבנה? האם לפי דגם חזון יחזקאל הנביא? או לפי הדגם של בית ראשון, שני וכו'. נצייר לעצמנו שהערבים מציעים לנו לבוא ולבנות את בית המקדש כרצוננו. זה יהיה בלתי אפשרי, היות וקיימות שיטות שונות, וכל אחד "חרד" לשיטתו.

להלן הדעות המרכזיות בנושא:

  • הזוהר הק': מכנה את הבית השלישי "בניינא דקודשא בריך הוא" = בניין שייבנה ע"י ה' (חלק ג רכא, א)
  • במדבר רבה (פרשה יג, ב) וכן ויקרא רבה (פרשה ט, ז) בית המקדש השלישי ייבנה בידי אדם.
  • רש"י: "מקדש העתיד שאנו מצפים, בנוי ומשוכלל הוא, יגלה ויבוא משמים, שנאמר: "מקדש ה' כוננו ידיך".(סוכה מא סוף ע"א)
  • הרמב"ם: פוסק שמלך המשיח יבנה את הבית השלישי. כלומר, המקדש יבנה בידי בני אדם.

תהליך הגאולה

        כפי שהוא משתקף בתפילת שמונה עשרה.

הגמרא נותנת תרשים זרימה לתהליך הגאולה ע"פ תפילת העמידה: (מגילה יז ע"ב, וכן בירושלמי ברכות פרק ב, הלכה ד).   "ברכת השנים": – "ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא". (יחזקאל לו, ח). הקב"ה זיכה אותנו לראות עין בעין , איך א"י נותנת פריה בשפע ובטוב טעם לבניה, ואפילו מייצאת ליושבי תבל.

 "תקע בשופר": – קיבוץ גלויות. השבח לבורא עולם, על כך שבימינו מיליוני יהודים מכל קצוות תבל, התקבצו ובאו ל"ארץ הצבי", ובכך זכינו שיקוימו בנו דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים, וקבצתי אתכם מכל הארצות – והבאתי אתכם  לאדמתכם" (יחזקאל לו, כד).

"השיבה שופטינו": – אנחנו מתפללים לקב"ה שיקיים בנו את דברי הנביא: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיה א, כו), כך שהמשפט המחייב במדינה יהיה על פי התורה, ולא לפי חוקי הגויים כמקובל. ישנם ניצנים ראשוניים בתחום, ושופטים רבים נותנים את דעתם בפסיקתם על המקורות מהמשפט העברי. הדרך ארוכה, אבל אנחנו צועדים במעלה הר הגאולה קמעא קמעא, כאשר האור מתחיל לפצוע בקצה המנהרה. כנ"ל לגבי הברכות הבאות.

"למינים ולמלשינים", – דין ברשעים. "על הצדיקים". רוממות קרן הצדיקים.

"בונה ירושלים": – אכן ירושלים חוברה לה יחדיו, ורבבות של יהודים פוקדים מידי יום ביומו את שריד בית קודשנו. ירושלים  הופכת למרכז התורה העולמי בבחינת הכתוב: "כי מציון תצא תורה – ודבר ה' מירושלים". לפי מחקרים, הכותל המערבי הוא המקום המתוייר ביותר בארץ, ואחד המובילים בעולם. הקשר בין ירושלים לשאר חלקי הארץ, הולך ומתקצר בזכות אמצעי תחבורה מהטובים בעולם. ירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר בארץ. לנגד עינינו מתקיימת בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה': עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". (זכריה ח, ד-ה).

"את צמח דוד – מהרה תצמיח": משיח בן דוד דומה לצמח הצומח לאיטו. עם טיפול מתאים, יצמח מהר.

 "שמע קולנו" – התגשמות התפילה העיקרית שלנו עם בוא המשיח כדברי המאירי.

"רצה… והשב העבודה לדביר בתיך" – בניין המקדש ובקרוב, במהרה בימינו אמן סלה ועד.

הרבי מליובביץ – רבי מנחם מנדל שניאורסון מביא את דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (ספ"ג) על הציפיה לגאולה: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה וכו', והעשירית יעשה המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון".

הרבי שואל: הרי אין דרכו של הרמב"ם לכתוב תפילות ובקשות עם הלכות, לכן, מה טיבה של הבקשה "מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון"?. התשובה לכך היא: הרמב"ם בא להשמיענו יסוד גדול בעניין האמונה בביאת המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו וכו' , הוא כופר וכו' בתורה ובמשה רבנו". מלשון הרמב"ם מוכח שלא די באמונה בביאת המשיח, אלא יש לחכות ולצפות לבואו (ע"פ ליקוטי שיחות הכ"ח עמ' 131).

מספרים שבעשרה בטבת, הגיע אדם לרבי, וביקש להתברך בבריאות ופרנסה וכו'. הרבי שאל אותו למה אתה לא מבקש על המשיח? "אם ירצה ה'" ענה האיש. הרבי אמר לו: ה' כבר רוצה, השאלה אם אתה רוצה.

תפילה על גאולת השכינה מאת:

 רבנו "אור החיים" הקדוש.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוקינו, ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו, למען בריתך אשר כרת לשלש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך, זכור אהבתינו וחיבתנו – והשב שכינתך לבית קודשנו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם, כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו. המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך ואל מעון קודשך, ולרצונך ה' נכספנו. הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה. הושיעה ה' שכינתך ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכליה". אמן סלה.

אראנו נפלאות

 לרבי עקיבא בן יוסף – אבי התורה שבעל פה,

שצפה את גאולתנו – לפני כאלפיים שנה.

בסוף מסכת "מכות", מביאה הגמרא את הסיפור אודות רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא שעלו לירושלים. בהגיעם להר הצופים עשו קריעה. בהגיעם להר הבית, ראו שועל היוצא מבית קודש הקודשים. "התחילו הם בוכים ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק?. אמר להם {רבי עקיבא}: מפני מה אתם בוכים"?. אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה"?. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיה ח, ב).

רבי עקיבא שידר לחבריו ולנו: כשם שהתקיימה נבואת החורבן: "לכן בגללכם ציון שדה תיחרש, וירושלים עיין תהיה, והר הבית לבמות יער" (מיכה ג ,יב). כך תתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות – עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה"  (זכריה ח, ד-ה).

הנביא אוריהו בן שמעיהו ניבא על החורבן בזמן המלך יהויכין. בעקבות כך נאלץ לברוח למצרים ממנה הוחזר, והוצא להורג ע"י יהויקים. כנ"ל רצו לעשות לירמיה הנביא שניבא על החורבן, אבל ניצל על ידי אחיקם בן שפר.

רואים אנו כיום שירושלים הולכת ומתרחבת לפי חזונו של הנביא זכריה, כאשר בכל הר ובכל גבעה, נבנית שכונה חדשה דוגמת "חומת שמואל" בואכה קבר רחל אמנו מדרומה של העיר, ו"רמות" מדרומה בואכה שמואל הנביא.

ניתן לראות בדברי הנביא מיכה (ג, יב), הנ"ל, רמז לשלש תקופות הגלות הקשורות לחורבן הבית.

"ציון שדה תיחרש" – רמז לחורבן בית ראשון בו נחרש מקום המקדש.

"וירושלים עיין תהיה" – חורבן בית שני בו ירושלים הפכה לתל חרבות.

"והר הבית לבמות יער" – רמז לתקופתנו בה הפך הר הבית לבמות יער קטנות שנשתלו ע"י הערבים ברחבת הר בית ה', כפי שניתן לראות מתצלומי אויר. אחת החורשות למשל, נקראת ע"ש "סברא ושתילה" ממלחמת לבנון. נערים ערבים משחקים כדור רגל בחורשות הנ"ל, ומחללים בכך את בית תפארתנו לעינינו, ולעיני ראשי העם וראשי העדה, ואין מוכיח. שנזכה ובקרוב, לחזות בבניין בית המקדש במלוא קדושתו, תפארתו והדרו – אמן סלה ועד.

זרקור לאורם של צדיקים

 שהלכו לעולמם השבוע.

רש"י  – "אדון המפרשים ואורם" כדברי רבנו אוה"ח הק'. וכן, "מאור פני המנורה הטהורה… לו משפט הבכורה " כדברי הרמב"ן.

 ביום ראשון כ"ט בתמוז – ימלאו 912 שנים לעלייתו לגנזי מרומים.

אהרון הכהן – ביום שני ר"ח מנחם אב – יום עלייתו לגנזי מרומים כפי שהתורה מעידה עליו בפרשת מסעי. הוא היחידי שתאריך פטירתו מוזכר בתורה, ושבת האזכרה לעולם תחול בפרשת מסעי, כך שכל עמ"י זוכר אותו – בגלל מידת אהבת השלום שלו. "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פ. אבות). 

רבנו האריז"ל = רבי יצחק לוריא אשכנזי –

ביום שישי הקרוב, ה' לחודש אב – יום ההילולה ה- 445 של רבנו האר"י הק'.

שורש נשמתו של רבנו האר"י –  רבי שמעון בר יוחאי.

שיטת רבנו האר"י באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

  • עולם הצמצום. ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

היות והקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, היה צריך ל"צמצם" בכדי ליצור מקום ל"10 ספירות = כלים". כאשר "נשפך האור האין סופי לתוך הכלים"… חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות.

מתפקידנו לדלות את אותן ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית…

דוגמא לכך: רבנו האר"י כותב בשער הכוונות {חלק א, שער השישי}: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל – ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל…".

גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום שינאת חינם בגינה נחרב המקדש. כמו שהקב"ה "אוהב את עמו ישראל" {מתוך התפילה}, כך מצווים אנו לעשות רק טוב לכל יהודי.

על הכתוב  באגדה של פסח, "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו" = א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת. 

  א.ח.ד בגימטריה אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסיפ פרץ).

רבנו גדליה חיון ע"ה – ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה והמייסד שלה,

עלה לגנזי מרומים ביום  ה' מנחם אב  –  יום ההילולה ה- 256.

הישיבה ממשיכה לפעול עד היום – אתם מוזמנים. רבנו גדליה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו "אור החיים" הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון". החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה.  

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר", ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים. הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריח של רבית. העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. כאשר הגיע, הרב חיון עדיין לא שב לירושלים. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף. הם החליפו ריהוט וכו'. כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד ולא יכל להיכנס, בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה באותו כסף של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית.

משה אסולין שמיר  0523240298.   Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה.

חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  ר' יששכר בן נז'י ע"ה.

 

ספר במדבר – פרשת ואתחנן. שבת נחמו וט"ו באב. מאת: הרב משה אסולין שמיר

ספר במדבר – פרשת ואתחנן. שבת נחמו וט"ו באב.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אֱלֹקִים,

אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה.

אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן,

הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן"  (דברים ג, כג-כו).

כוחה של תפילה – מתוך שירה.

האחדות והערבות בעם ישראל – לקראת טו' באב.

 

"ואתחנן" = תפלה = שירה = ישרה = 515.

כאשר נתחנן בפני הקב"ה מתוך שירה = {שמחה},

תפילתנו תעלה בצורה ישרה ע"י מלאכים,

 עליהם נאמר: "ורגליהם רגל  ישרה" (יחזקאל א, ז).

משה רבנו התפלל לקב"ה 515 תפילות, כדי לזכות לעלות לארץ ישראל, כמניין כל אחת מהמילים:  "ואתחנן" – תפלה – שירה – ישרה, כאשר כל תפילה שונה מחברתה. כלומר, 515 טיעונים שונים כדברי הגר"א (אדרת אליהו),

בדברי הקב"ה למשה, ניתן ללמוד על מספר התפילות.

"אל תוסף – דבר אלי עוד בדבר הזה". ת-ו-ס-ף = 546 – א-ל  = 31   = 515.

משה רבנו החל את תפילתו בט"ו באב ועד ז' באדר. במשך כל יום התפלל ג' תפילות לא כולל שבתות וימים טובים, בגלל שלא אומרים בהם וידוי. זה יוצא שישה חודשים ועשרים שניים ימים = 515 תפילות.

 משה רבנו החל להתפלל ביום ט"ו באב, היות והוא ראה שהקבוצה האחרונה מדור יוצאי מצרים שהיו אמורים למות בגלל חטא המרגלים לא מתו. כידוע, מבן עשרים שנה ומעלה, היו צריכים למות מידי ט' באב, בגלל חטא המרגלים. הקבוצה האחרונה אכן חפרה לה קברים כפי שעשו קודמיהם מידי שנה בט' באב. לאחר שלא מתו, חשבו שטעו בתאריך ט' באב. בליל ט"ו באב כאשר הירח במלוא היקפו, הבינו שניצלו. הסיבה לכך, בגלל שבכל שנה, רבים חשבו שחבריהם ימותו ולא הם. בשנה האחרונה הם חזרו בתשובה מעומקא דליבא.

כל רצונו של משה רבנו הוא, לזכות להיכנס לארץ ישראל בה יוכל לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולהביא את הגאולה הנצחית לעם ישראל לרבות תחיית המתים למתי מדבר סיני כדברי חכמים. אכן, תפילתו הייתה מתוך תחנונים, שירה ושמחה, ועלתה כרגל ישרה ע"י מלאכים הממונים להעלות את התפלה אל מקום רחמים פשוטים שמעל מהטבע, בסוד "כל הנשמה תהלל י-ה" בפני שוכן מעונה. (תורת הח"ן).

"ואתחנן" – מלשון תחינה ומתנת חינם, וכך צריכים לנהוג בתפילותינו.

תפילת משה עלתה השמימה "וקרעה" את כל המסכים בשערי הרקיעים, והגיעה היישר לפני כיסא הכבוד שם התנהל דיאלוג ארוך בין הקב"ה למשה. כל זאת, למרות שהקב"ה ביקש מהמלאכים למנוע את קבלת תפילת משה בגלל שהוא נשבע שלא יכנס לא"י, ויש לכך סיבות קבליסטיות כדברי הרמב"ן "וזה סוד הוא".

תפילת משה אכן התקבלה בחלקה. משה ביקש לראות את הארץ: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", ואכן הקב"ה נענה למשה: "עלה ראש הפסגה ושא עיניךוראה בעיניך…" (דברים ג, כה – כז). גם בפרשת "פנחס" אומר הקב"ה למשה רבנו: "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ… וראיתה אותה…" (במדבר כז, יב).

מוטיב הראיה הרוחנית של משה,  נועד לסגירת המעגל בו פתח אברהם: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א). לדעת חז"ל, משה רבנו תיקן בראייתו הרוחנית את פגם הראיה השלילי  של דור המדבר שמאסו ב"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים, יא, יב). בכך, משה רבנו הכניס אנרגיות רוחניות ליהושע בן נון מחליפו, שיכניס את עמ"י ל"ארץ זבת חלב ודבש".

רבנו אוה"ח הק' אומר: את הגאולה הבאה, יוביל שוב מ – ש – ה  = "מ-ה ש-היה ה-וא שיהיה" {בעתיד} (קהלת א, ט). משה רבנו – גואל ראשון וגואל אחרון. נשמת משה היא נשמה כללית הכוללת כלל עמ"י, כולל דוד המלך (בר' מט, י).

המסר החשוב הוא,

כוחה של תפילה בביטול גזירות.

בכוחה של התפילה לבטל גזרות קשות, ואדרבא הקב"ה חפץ בתפילותינו כדברי רבי לוי בשם רבי שילא: "האימהות היו עקרות – שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן". הנבואה יורדת מהקב"ה לנביא – ואילו דרך התפילה, האדם מתקרב לקב"ה, וזה אפילו חשוב יותר מנבואה לדעת רבנו בחיי, היות ובכוחה לבטל אפילו גזירה קשה כמסופר לגבי חזקיה מלך יהודה עליו נגזרה מיתה בגלל שלא נשא אישה. חזקיה אמר לנביא ישעיה: "כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבא: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

אכן תפילתו התקבלה והוסיפו לו 15 שנים למרות הגזרה. (רבנו בחיי לדברים יא, יג.  ישעיה לח. ברכות י ע"א).

ארבעה יסודות לקבלת התפילה – בתורת רבנו אוה"ח הק'.

  • "ואתחנן" – תפילה מתוך תחנונים. ב. "אל ה'" – התפילה רק לה' בלבד.

    ג. "בעת ההיא" – תפילה בציבור.                    ד. "לאמר" – לומר ברור את תפילתך.

רבנו "אור החיים" הק' מלמד אותנו ארבעה עקרונות חשובים לקבלת התפילה על ידי הקב"ה, כפי שמשתקפים בתפילת משה רבנו. אמנם, משה לא נכנס לארץ, אבל הוא זכה לראותה בראיה רוחנית "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה, ותימנה ומזרחה – וראה בעיניך" (ואתחנן ג, כז).

  • "ואתחנן": – "יתפלל כעני הדופק על הפתח "תחנונים ידבר רש" (משלי יח, כג. אוה"ח הק').

רב נחמן בשם רב, מיישם את הפסוק הנ"ל על משה שהתחנן בתפילתו כעני (סנהדרין מד ע"א). הזוהר הק' (בלק, קצה ע"א) אומר שתפילת העני עוטפת את שאר התפילות עד שהיא מתקבלת ראשונה בפני הקב"ה ככתוב: "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני ה' ישפוך שיחו"(תהלים קב, א). רבי אליעזר אומר: "העושה תפלתו קבע – אין תפילתו תחנונים" (ברכות כט ע"ב). הגמרא מסבירה את כוונת הביטוי "קבע". רב יעקב אומר: כל שתפילתו דומה עליו כמשוי. רבנן: כל מי שאינו מתפלל בלשון תחנונים.

  • "אל ה'": -"שיבקש ממקור הרחמים" (אוה"ח הק'). שלא ישען על מעשיו הטובים, אלא על מתנת חינם (רש"י ע"פ ספרי כו) היות והקב"ה לא חייב לנו דבר, ככתוב: "אם צדקת, מה תיתן לו". (איוב לה, ז).
  • "בעת ההיא": – "זמן התפילה – כדרך אומרו: "ואני תפילתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד).הגמרא (ברכות ח ע"א) אומרת: "אימתי עת רצון" – בשעה שהציבור מתפללים".
  • "לאמור": – "יפרש אמריו כמצטרך". כלומר עלינו לפרש את בקשותינו באופן ברור. אוה"ח הק' מביא מעשה בגמרא אודות יהודי שהתעייף בדרכו וביקש מהקב"ה: "הלוואי והיה לי חמור" מבלי לציין למה. בדרכו נתקל בו גוי שאתונו המליטה עיר. הגוי דרש באיומים מהיהודי שירכיב על גבו את העיר – החמור הקטן, דבר אותו אכן עשה. על היהודי היה לבקש באופן ברור את מבוקשו: אבקש מהקב"ה חמור לרכב עליו.

איך מתפללים לקב"ה?

משה רבנו מלמד אותנו איך להתפלל לקב"ה. משה רבנו פותח את תפילתו בדברי שבח לקב"ה: "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה…", ומסיים בתחינה: "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

חז"ל אומרים (דברים   רבה יא, י): באותה שעה התפלל משה רבנו חמש מאות וחמש עשרה תפילות, כמניין 'ואתחנן'. 'להתחנן' – פירושו, להגיע להבנה שלא מגיע לי דבר מצד עצמי, וכל בקשתי ותחינתי, היא מתנת חינם, ואני מתבטל ביטול מוחלט מלפני ה'.

"לבקש" – פירושו, המבקש עומד מול חברו ואומר לו: אם אתה רוצה לתת – תיתן, ואם לא – אל תיתן! אחרי הכל, אני אדם עצמאי. למשה רבנו, היה ברור שלא מגיע לו להיכנס לארץ ישראל, בגלל שלא קידש את ה' בפרשת 'מי מריבה' כפי שטען הקב"ה, והוא מבקש לפנים משורת הדין- מתנת חינם.

 

"אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה כי בא מועד.

כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחננו.

פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם.

תכתב זאת לדור אחרון, ועם נברא יהלל י-ה" (תהילים קב, יד – יט).

 מכתבו של דוד המלך לדורנו – דור הגאולה:

 לכל אחד יש בית – מה עם הבית של הקב"ה?

"תפלת הער-ער" – כבסיס לגאולה.

ערער = ער – ער = רע – רע.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב להתעורר לתפילה על הגאולה, ולערער על גלות השכינה, וביחד אתה, על עם ישראל המוקף 70 זאבים.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב להיות "ער" למצבו העגום מבחינה דתית, היות וה- "רע רע"  השתלט על הדור כפי שעינינו רואות, ולכן מן הראוי "לעורר" את הנקודה הפנימית האלוקית הנמצאת בכל יהודי, ולבקש רחמים על הגאולה.

דורנו דור אחרון לגאולה, חייב לקבל על עצמו את מצות "ואהבת לרעך כמוך" היות ואהבת הרע (בסגול) מלשון "רעים ואהובים", מהווה בסיס חשוב לגאולה. (האר"י הק' ורבנו אוה"ח הק'"תכתב זאת – לדור אחרון" (תהילים קב, י"ט). לקראת "שבת נחמו", דוד המלך כתב לנו – הדור האחרון שלפני הגאולה, מכתב נחמה ובו הנחיה איך להיגאל, ושהקב"ה חפץ בתפילותינו, ואינו בז גם לתפילת האנשים הפשוטים אותה מדמה "לתפילת הערער": "פנה אל תפילת הערער – ולא בזה את תפילתם" (תהילים קב, יח).

הערער בתנ"ך מוזכר כעץ הגדל במקומות צחיחים בהם לא יכולים לצמוח עצים אחרים. שורשיו מעטים, לכן ניתן לעקור אותו בקלות, ובגלל זה הוא מסמל בתנ"ך את הרשעים ככתוב: "והיה כערער בערבה, ולא יראה כי יבוא טוב" (ירמיה יז, ו). הערער הוא סוג של צמח בעל עלים מחטניים, והמונה מעל לששים סוגים. לחלק מהם, נודעו סגולות רפואיות בזמן העתיק. הערער מועדף כעץ לרהיטים עקב עצתו החזקה. זרעיו משמשים לתיבול והפקת ג'ין. אם אנחנו חפצים שיקוימו בנו דברי דוד משיח צדקנו, עלינו להתמקד במרכיבי התפילה הבאים:

"אתה תקום תרחם ציון – כי עת לחננה מועד" (תהילים קב, יד).

הפסוק הנ"ל מדבר על בנין בית המקדש השלישי ע"י הקב"ה  בבחינת "מקדש ה', כוננו ידך" כדברי בעל "ספר שיח יצחק" (חלק א – דרוש לסיום הש"ס) "שזה קאי על הבית השלישי, אשר נבנה ע"י הש"י בעצמו, לא ע"י בשר ודם".

הביטוי "תרחם ציון". מהווה מטונימיה לבניין ירושלים ובית המקדש. מן הראוי שנעשה את הדבר הבסיסי ונתחנן  באמת  ובתמים ומכל הלב, לגאולת השכינה כפי שעושים צדיקי אמת "לאקומי שכינתא מעפרא דארעא" כדברי הכתוב בפסוק הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו".

 רבי יהודה הלוי מסיים את ספר הכוזרי בפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב טו) האומר, שברגע שנרצה באמת להיגאל ולא כצפצוף הזרזיר, הקב"ה יגאל אותנו.

רבנו הרמב"ם כותב בהלכות מלכים ומלחמות, בנושא מלך המשיח (פרק יא).

  • המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נידחי ישראל. וחוזרים כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבים קרבנות, ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותם בתורה.
  • וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו: שהרי תורה העידה עליו, שנאמר "ושב ה’ אלוהיך את שבותך, ורחמך; ושב, וקיבצך מכל העמים… אם יהיה נידחך, בקצה השמים – משם יקבצך ה’ אלוהיך, ומשם יקחך. והביאך ה’ אלוהיך…" (דברים ל, ג-ה). ואלו הדברים המפורשים בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.
  • בלעם ניבא לשני המשיחים – משיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שיושיע את ישראל מיד בני עשיו'.
  • בלעם מנבא: "אראנו ולא עתה"זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"  – זה מלך המשיח. "דרך כוכב מיעקב" – זה דוד. "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח. "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד וכו' (במדבר כד, יז).

לכל אחד מאתנו יש בית – ורק לקב"ה אין עדיין בית בו ישכון בתוכו, ודרכו ישכון בתוכנו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם".  בית המקדש השלישי יקרא ע"פ חז"ל על שם דוד המלך ככתוב: "מזמור שיר חנוכת – הבית לדוד", היות והוא התפלל לבניין בית המקדש, ואף הכין עם שמואל הנביא את כל התוכניות, לרבות משמרות הכהונה, וכן תקציבים להקמת המקדש כפי שמעידים דבריו לנתן הנביא: "ראה נא, אנוכי יושב בבית ארזים – וארון האלוקים יושב בתוך היריעה" (שמואל ב, ז, ג). לדוד המלך כאב הלב על כך שהוא יושב בבית ארזים ולקב"ה אין בית. תגובת הקב"ה לא איחרה לבוא, ונתן הנביא אומר לדוד: "ויאמר נתן אל המלך: כל אשר בלבבך, לך עשה כי ה' עמך… כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך, והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי, וכוננתי את כיסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב, ז, ג-יג). מתגובת נתן הנביא, למדו חז"ל שגם דוד היה נביא.

רבנו "אור החיים" הק' חיבר תפילה חשובה על גאולת השכינה:

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו אלוקינו – ידידות אור נפשנו רוחנו ונשמתנו… זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו… הננו מתחננים ובוכים לפניך ה' אב הרחמן על גלות השכינה. הושיעה ה' שכינתך ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו, ונשמתנו, וייעול מלכנו בהיכליה".

טו' באב –

יום החיבור בין הקב"ה לעם ישראל,

יום החיבור בין חלקי עם ישראל,

ציפיית העם לגאולה ולבניין בית המקדש.

אמר רשב"ג: "לא היו ימים טובים לישראל כ-טו' באב וכיום הכיפורים:

א. הותרו שבטים לבוא זה בזה…". {החיבור בין חלקי העם}.

ב. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל…". {החיבור בין חלקי העם}.

ג. יום שכלו בו מתי מדבר…". {החיבור בין הקב"ה לעמו}.

ד. יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו… לרגל". {החיבור בין חלקי העם}.

ה. יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה…". {החיבור בין הקב"ה לעמו}.

ו. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה…". {החיבור בין העם לבית המקדש}. (תענית לא ע"א).

א. הקשר בין הקב"ה לישראל עמו.        ב. החיבור בין עם ישראל למולדתו.

ג. הקשר בין עם ישראל למקדשו.     ד. החיבור בין עם ישראל לתורתו.

  • אהבה ואחווה בין אדם לחברו, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך ".

סיכום הנושאים הנ"ל:

ביום הכיפורים קיים חיבור בין הקב"ה לעם ישראל בכך שהוא מכפר להם על עבירות שבין אדם למקום לאחר ששבו בתשובה. כמו כן, יום הכיפורים גורם לחיבור בין חלקי העם המוחלים איש לרעהו על עבירות שבין אדם לחברו, ובכך יוצאים נקיים וטהורים ביום הקדוש הזה, מעבירות שבין אדם למקום, ומעבירות שבין אדם לחברו.

קיים גם הקשר לביהמ"ק  ע"י עבודת יום הכיפורים של הכהן הגדול, שבזכותה הקב"ה מכפר לישראל.

 בט"ו באב, קיימות התופעות הנ"ל בששת המקרים הנ"ל, אותן הזכיר רשב"ג, והמובאים בגמרא. (תענית לא ע"א).

ביום ט"ו באב, הותרו השבטים לבוא זה בזה כנזכר בסעיף א', הותר שבט בנימין לבוא בקהל כמובא בסעיף ב', וכן יום שביטל הושע בן אלה את ההגבלות לעליה לרגל לירושלים המוזכר בסעיף ד', אותן הטיל בזמנו ירבעם בן נבט, דבר שגרם לנתק בין מלכות ישראל למלכות יהודה, דבר הרומז לחיבור ולקשר בין חלקי עם ישראל.

ביום ט"ו באב קיים קשר בין הקב"ה לעמו, בכך שעשה נסים לעם ישראל כמוזכר בסעיפים ג', ה', בהם פסקו למות מתי מדבר, והרוגי ביתר ניתנו לקבורה.

ביום ט"ו באב – קיים קשר בין העם למקדשו בכך שפסקו לכרות עצים למערכה.

מכל האמור לעיל עולה שקיים קשר בין הקב"ה לעמו, בין חלקי עמו, ובין העם למקדשו.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר.

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.  רבי יששכר בן נז'י. יחיא בן מסעודה ע"ה. דניאל בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה.

בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

טללי אורות-ספר דברים – פרשת שופטים. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

ספר דברים – פרשת שופטים.Asilah

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

             "שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דברים טז יח).

ש-ע-ר-י-ך –  שבעת השערים הנמצאים בפנים והם:

שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים והפה = 7 "קנה המנורה" המסמלים את 7 הספירות.

 "בן אדם, מה לך נרדם – קום קרא לאלוקיך" (הפתיחה לסליחות).

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים, בכך שנראה, נשמע, נדבר ונריח,

רק בדברים המותרים ע"פ התורה, ובפרט בחודש א-ל-ו-ל.

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…,

ושפטו את העם משפט צדק…".

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין צדק תחתון.

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', {בכך} שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים {לפי} המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק"  {רבנו אוה"ח הק' דברים טז, יח}.

 

"ואשיבה שופטיך כבראשונה, ויועציך כבתחילה.

אחרי כן, יקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה"

          "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כו – כז).

השיפוט לפי המשפט העברי – ערובה לקירוב הגאולה.

פרשת שופטים כוללת 41 מצוות, ודנה בארבעה נושאי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל,  האמורים והאמונים להנהיג את הציבור על פי חוקי התורה הק'.

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף וכו'" (דברים טז, יח – כ; יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דברים יז, יד – כ).

ג. הכהונה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם…". (דברים יח, א-ח).

ד. הנבואה: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך ה' אלוקיך…" (דברים יח, טו-כב).

ניתן לחלק את התפקידים לשני זוגות: הכהונה והנבואה פועלות בתחום הקודש. המשפט והמלוכה בתחום החול.

התנ"ך שלנו שזור מתחים רבים בין הרשויות הנ"ל, היות ותפקיד הנביא היה, להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו. הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן: בין שמואל הנביא לשאול המלך, בין נתן הנביא לדוד המלך, בין ישעיה הנביא לנכדו המלך מנשה, וכן בין ירמיה הנביא למלך צדקיהו דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא היה מוכן להקשיב לירמיה ומרד במלכות בבל, בניגוד לדברי ירמיה אותם קיבל בנבואה מה'. גם הכוהנים התערבו במלוכה כשלא נהגה כשורה. דוגמא לכך היא, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי את יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג).  עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, ולספור את תכולתה. (מלכים ב יב, ז – יח). כמו כן, אליהו הנביא המוכיח את המלך הרשע אחאב.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת  מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דברים רבה ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

"צדק צדק תרדוף – למען תחיה וירשת את הארץ…" (דברים טז כ).

"כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים –

        להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" {רש"י).

רש"י הק' אומר על הפסוק: "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' נותן לך" – כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם" (שופטים טז' כ'). לדעת רש"י, לא מספיק שהדיינים ישלטו בחושן משפט, אלא שיהיו "כשרים".

 רבנו אוה"ח  הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "צדק צדק" – פירוש, הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזר אחר היותר ראויים מהם". רבנו מסתמך על המדרש: "שיהא אדם רודף אחרי בית דין יפה ( תנחומא שופטים סימן ח).

רבנו אוה"ח הק' מספר על חברו הדיין המקודש רבנו משה ברדוגו ע"ה, "שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין, היה מתבלבל שכנגדו" (רבנו אוה"ח הק' דברים א, טז).

כלומר, חיי עם ישראל בארץ, תלויים במשפט צדק על פי דיני התורה.  גם הנביאים הזהירו על משפט צדק כדברי הנביא ישעיה: "דרשו משפט… שפטו יתום, ריבו אלמנה", ורק אז נזכה לקיום נבואת הגאולה באחרית הימים: "ואשיבה שופטיך כבראשונה… ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה" כדברי הנביא ישעיה. (ישעיה א' כו – כז).

להפטרת שחרית של היום הקדוש – יום הכיפורים, חכמינו בחרו את הפרק מישעיה הנביא הדן במשפט צדק, ובפרט כלפי החלש: "ישאלוני משפטי צדק – קרבת אלוקים יחפצון. למה צמנו ולא ראית…? {תשובת ה'}: הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע… הכזה יהיה צום אבחרהו…? {הצום הרצוי בפני ה'}: הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז – יבקע כשחר אורך… והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה – תשווע ויאמר הנני" (ישעיה נח ב-ט).

כאשר מורידים את שתי האותיות המרכזיות – רפ – מהמילים "שו-פ-טים ושוט-ר-ים", מקבלים את המילה המשותפת שוטים, דבר הרומז לכך שכאשר השופטים והשוטרים רפים במלאכת השיפוט והשיטור, ואינם מקיימים את הכתוב: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (דברים יג טו), הם הופכים להיות שוטים, ובכך מעכבים את הגאולה, כפי שרואים בתפילת שמונה עשרה, בה רמוז תהליך הגאולה כדברי הגמרא:

 1.ברכת הארץ = "ברכנו/ברך עלינו". השבח לא-ל שארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

  1. 2. קיבוץ גלויות = "תקע בשופר". הודו לה' כי טוב – מיליוני יהודים נקבצו ועלו לארץ קודשנו, והיד נטויה.
  2. משפט עברי = "השיבה שופטנו כבראשונה – ויועצינו כבתחילה". השבח לבורא עולם שהשיפוט בדיני קידושין וגירושין נעשה בבתי דין רבניים ע"פ חוקי התורה. כמו כן, קיימים בתי דין לענייני ממונות ע"פ התורה, אבל זה דורש הסכמת הצדדים.

בתפילה הזו אנו מבקשים שהסנהדרין יחזרו למקומם וידונו לפי התורה כמו בימי משה. היועצים הם  מנהיגי הדור.

כיום, השיפוט בבתי המשפט במדינת ישראל, מתנהל לצערנו לפי חוקי העמים. החוק במדינת ישראל קובע, שכאשר אין תקדימים משפטיים בנושא הנדון, רשאים השופטים לדון לפי "היקש", ורק אם אין "היקש", רשאים הם לפנות למשפט העברי.  כיום, מנסים במשרד המשפטים לשנות את החוק הנ"ל ע"י הקדמת המשפט העברי ל"היקש", וכן הקמת מאגר תקדימים משפטיים בדיני ממונות ע"פ המשפט העברי, כך שגם שופטים שאינם בקיאים במשפט העברי, יוכלו למצוא בנקל את החומר הרלוונטי לנושאים המשפטיים בהם הם דנים.

תקוותנו ותפילתנו שכל מערכת המשפט תפעל לפי חוקי התורה, דבר שיוביל לגאולתנו ככתוב: "ציון במשפט תפדה – ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

על השאלה, מדוע בתפילת העמידה נאמר "השיבה שופטינו כבראשונה", ולא נאמר "השיבה שופטינו ושוטרינו כבראשונה" כמופיע בפסוק הראשון הפותח את הפרשה, ניתן לומר: שם מדובר בימות המשיח עליהם נאמר: "והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט, ולא למשמע אזניו יוכיח – ושפט בצדק דלים… וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא, ג – ד), כך שאין צורך בשוטרים, היות והמשיח יטפל בכל. 

"מי שאינו נוהג כשורה בדינים שבין אדם לחברו – הרי הוא מערער על כסאו של הקב"ה". כך אמר ר"י פוניבז' הרה"ג מנחם שך ע"ה בשיחה לתלמידי הישיבה ביום ח"י אלול תשמ"א ("מראש אמנה" פרשת שופטים).

אמר רבן שמעון בן גמליאל: "אל תהי מלגלג בדין, כיון שהוא אחד מג' רגלי העולם, וכמו ששנו חכמים: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, על האמת, ועל השלום. ורבנן אמרו: קשה הוא כוחו של דין, שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד. שנאמר: "צדק ומשפט – מכון כסאך" (דברים רבה ה א). כלומר, כסא הכבוד עומד על משפט צדק.

הרב שך אומר: רשב"ג אומר שאין קיום לעולם ללא משפט צדק. רבנן מוסיפים על דבריו: המשפט הינו מרגלי כסא הכבוד. כלומר, הפוגם במשפט צדק, מערער את כסא הכבוד כאילו הוא חושב שאין ה' מצוי, חלילה.

"כי תבא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך…" (דברים יז, יד- כ).

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

הנושא השני בפרשתנו הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים ככתוב: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלוקיך לשמור את כל דברי התורה הזאת". (דברים יז, טו – כ). בעצם, מלך מושלם כזה הוא מלך המשיח.

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצוות מינוי מלך. רשות או חובה?

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות להם את בית הבחירה.

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וכו'". (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך – זו מצות עשה, כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה כל הישר בעיניו". הרמב"ן: "… והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה…". (דברים יז, יד).

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה". (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

תרגום אונקלוס על הפסוק: "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דברים יב ה). "… לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו גם בימינו, לתבוע ולדרוש את בניין בית המקדש.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

רבנו "אור החיים" הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו אוה"ח הק' מנסה ליישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קודשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה ה' למלך עליהם. כדרך אומרו "וה' אלוקיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".\

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב עם רב ממך –

 לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עמך" (שופטים כ' א').

רבנו אוה"ח הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה  למלחמה ביצר הרע,

לקראת הימים הנוראים הבעל"ט..

 רבנו אוה"ח הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" שכל כולו אש וגופרית המטייל בתוכנו, ואינו מרפה מנפשנו. וכן נגד "עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לעניין מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא". לכן, מחליט רבנו "אוה"ח הק' להסביר ברוח קודשו את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ולהלן דברי קודשו: "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר "כי תצא למלחמה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ולהלן דרכי המלחמה ביצר הרע לדעת רבנו אוה"ח הק':

  • סוס" רומז ליצר הרע המוכן למלחמה תמידית כמו סוס השש אלי קרב, בניגוד לאדם שהוא מאופק יותר. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי שלמה המלך: "סוס מוכן ליום מלחמה – ולה' התשועה" (משלי כא' לא').

       "מצודת דוד" ורלב"ג מסבירים את פשט הפסוק הנ"ל כך: על האדם להאמין שתשועת הניצחון תלויה רק          

   בקב"ה, ולא יעזרו לאדם סוסי מלחמה המסמלים עושר, כוח, טנקים וטילים וכו'.

  • "רכב" גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה גן חיות מהלך כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם כצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, האריה – הגבורה, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.
  • "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.
  • "לא תירא מהם – כי ה' אלוקיך עמך"- משה רבינו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי ה' אלוקיך עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

         רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים   

        לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).  בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוקינו.

"תמים תהיה – עם ה' אלוקיך" (דברים יח' יג').          

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו אוה"ח הק').

הקב"ה מציב תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט בבואנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דברים יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות. אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, ולהאמין רק בקדוש ברוך הוא יתעלה שמו, בכל מה שקורה לנו.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני ואהיה תמים".

 יוצא איפוא, שהביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

א. רבי יצחק מקורביל – מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצוות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכה לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו". 

 דעת רש"י מבוססת על פי הזוהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם ה' אלוקיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם ה' אלקך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך…". (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצוות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות. להלן דברי הרמב"ן בהשגותיו הנ"ל על הרמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

ד.  רבנו "אור החיים" הק' מסביר: אם "תהיה תמים עם ה' אלוקיך" ותאמין בו בשלמות,  שכרך יהיה: שתהיה תמים ושלם בכל אשר לך, ולא יחסר לך דבר. כלומר, הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם ה' אלוקיך" אחרי. רבנו אוה"ח הק' מדגיש שהמאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

פועל יוצא מכך: אם  אני, את, אתה – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא).

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה'.

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם ל"מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל.

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

פועל יוצא מדברי קדשם: בגלל חטאינו שכאילו אין אלוקים חלילה, הקב"ה שולח כנגדנו כנופיות טרוריסטיות שמעולם לא היו עם, כמו הפליסטינאים ממזרח, חיזבלה בלבנון, חמס בדרום, ודע"ש  שהגיעו משום מקום.

לסיכום: הביטחון הכלכלי, הרפואי והביטחוני, תלוים באמונתנו התמימה בקב"ה בבחינת "תמים תהיה עם ה' אלוקיך". על הפסוק  "וצדיק באמונתו – יחיה", (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח,

 אומר רבנו "אור החיים" הק': רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

 כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי ה' אלוקיך" הרומז לכלל המצוות.

"אראנו נפלאות" – רזא דגלגולא,

לרבי ישראל בעל שם טוב ותלמידו המגיד ממזריטש.

"צדק צדק תרדוף"

 משפט צדק בסוד הגלגול – לאור פירוש רבנו אוה"ח הק' על תורת הגלגול.

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין. תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד ברובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו" והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא. את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה. הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם. (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. במקור, הסיפור קצר יריעה, והוא סוגנן ועובד מחדש ע"י).

מהו גלגול!

 אנו מאמינים שמוות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו "אור החיים" הק' לפסוק "בנים אתם לה' אלוקיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח  האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו אוה"ח הק' דברים יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 רבנו "אור החיים" הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפסוק "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ". (בראשית א כו). להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים… ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים… ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה… ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם. כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר, ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר. וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה, והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו, והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

מוסר השכל: שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר. Shamir240298@gmail.com

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.  רבי יששכר בן נז'י. יחיא בן מסעודה ע"ה. דניאל בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה שנהגה לצום שבוע ימים. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

ספר דברים – פרשת "כי תצא". מאת: הרב משה א. שמיר.

ספר דברים – פרשת "כי תצא".

מאת: הרב משה א. שמיר.

"כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט).

אמר רבי פנחס בר חמא:

המצוות מקיפות אותנו כתכשיטים וכמלאכים – בכל אשר נפנה (מדרש דברים רבה ו, ג).

עבודת ה' מתוך אהבה.

 

"אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

המצוות עוזרות לנו להתגבר על היצר הרע.

עבודת ה' מתוך יראה.

ריבוי מצוות – למה ומדוע!

פרשת "כי תצא", נחשבת  למרובה במצוות, בהשוואה לשאר פרשיות התורה. היא משופעת ב- 74 מצוות: 27 מצוות עשה ו- 47  מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם 72 מצוות}.

רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את כל תחומי החיים:

 א. דיני משפחה וקדושה – יפת תואר, בכור, בן סורר ומורה, קידושין וגירושין, נקי לביתו, יבום וחליצה. קדשה וקדושת המחנה.

 ב. בין אדם לחברו – השבת אבדה, טעינה, מעקה, ריבית, אכילת פועל בעבודתו, גונב איש, לשון הרע, לא לעשוק שכיר, דיני משכון, מתנות עניים.

ג. דאגה לבעלי חיים – שילוח הקן, לא תחסם שור בדישו.

ד. נושאים אחרים – הלנת המת, ציצית, נדרים, מלחמה בעמלק וכו'.          

כמו  בתפילות יום הכיפורים בהן אנו הולכים אחרי "תפילת הנעילה", בה אנו חותמים: "וחותמנו לחיים", כך אנו מבקשים  לדון תחילה, במצוות החותמות את הפרשה, והיכולות להביא אותנו אל המנוחה והנחלה מאויבינו הרבים המקיפים אותנו.

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דברים כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דברים ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (מדרש דברים רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש ולקדש גם את עולם החומר.

גישה אחרת בנידון מופיעה במדרש רבה (יז, ה-ו) ע"פ הפסוק "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "זרע הקב"ה את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פסוק ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במדבר טו, כח).

בהמשך, מובא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום" (דברים ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים כדי להינצל, כאשר הקברניט מושיט לו חבל הצלה.

הקברניט שלנו הוא הקב"ה המושיט לנו מידי יום ביומו, את מצוות התורה דרכן נוכל להינצל, כאשר המים הסוערים, מסמלים את היצר הרע.

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בעבודת ה' מתוך אהבה כך  שהמצוות אותן אנו מקיימים מתוך אהבה, מלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו הגישה השנייה – מדברת על עבודת ה' מתוך יראה ומלחמה ביצר הרע, כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים.

אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך,

          ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוקים (דברים כה, יז – יט).

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (ד' כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם.

רבנו "אור החיים" הק': "כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו אוה"ח הק' ד' כה, יח).

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים.

"סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל!" (קהלת רבה א, ל"ד).

אמר רבי לוי: "קשה עונשין של מידות, יותר מעונשין של עריות…" (יבמות כא ע"א).

פרשתנו חותמת רשימת מצוות באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדו      לה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך – למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה, כל עושה עול" (דברים כה, יג – טז).

רבנו "אור החיים" הק' מדגיש שאיסור הרמאות, חל לא רק על רמאות במשקל, אלא על כל סוגי הרמאות. להלן דברי קדשו: "כל עושה אלה – כל עושה עול" – פירוש: 'כל עושה אלה' – אבן ואבן, איפה ואיפה. 'כל עושה עול' – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא על שני דברים אלו, ולא על דומיהם, תלמוד לומר – כל".

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, ואילו לגבי רמאות במידות, לא יוכל לשוב, היות ואינו יכול לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות, יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (דברים כה, יט). חז"ל בחכמתם כי רבה, ראו קשר בין הופעת עמלק נגד עמ"י, לרמאות.

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קודשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת ה', ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב).  רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דברים כה' יג – יד). בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך, וגם ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן, אבל בגלל יצר הממון, "הפכת אותו לגדול, ושכרו בצדו!".

רבנו אוה"ח הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו – אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

רבנו אוה"ח הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים"עמלק מגיע בהפתעה, כאילו משום מקום. את זה לומד רבנו מהביטוי "קרך בדרך" – מלשון מקרה. וכלשון קדשו: "שיצא על ישראל בלא קדימות ידיעתם ממנו, אלא כאשר ידאה הנשר, והוא קרך בדרך". בהמשך מסביר רבנו, שעמלק זינב {ויזנב} באותם נחשלים שהענן פלט בגלל חטאם – "אשר קרך". על המשך הפס' "ולא ירא אלוקים' אומר רבנו: ובזה בא המורך בלבבך יותר ממפעל עייפות ויגיעות. על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… והעיר הכתוב, בטעמים שמשניאים אותו בליבנו, כי הצר לישראל צרה גדולה שבא עליהם – כאשר ידאה הנשר בלא ידיעה. כמו שרמז גם כן במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה}, והם יגעים ועייפים. ודבר המעמיד הכוח ביכולת הנעלם, אין עמם" כדברי קדשו. כלומר, האויב בא בהפתעה, כמו דאיית הנשר – דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו

בהמשך, מתאר רבנו את מצב עמ"י כשהם צדיקים: "בשאר כל המלחמות, שמלבד שלא יעפו ולא יגעו – עוד להם כולם צדיקים, יראי אלוקים, נמוכי לב".  עד כאן לשון קדשו.

המשך הפ' בישעיה אומר: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע…, שכרו יהיה: "הוא, מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז).

כלומר, כאשר ננהג ביושר – נזכה למנוחה ולנחלה, תחת שרביטו של 'מלך ביופיו' – מלך המשיח.

.רש"י ורבנו אברהם אבן עזרא מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלוקים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לעם ישראל, בניגוד לדברי רבנו "אור החיים" הק' המייחס אותו לישראל.

ובאויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות… באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

רבנו ה"כלי יקר" אומר בדרך דרש: "פרשת "זכור" אותה אנו קוראים אחרי פרשת "שקלים" – באה לכפרה על עוון העגל שנעשה משקלי זהב ע"י שהיו להוטים אחר הממון… וכל הלהוט אחריו, משקר גם במשקלות. ובעוון זה בא המן על ישראל מזרע עמלק בשקלי כסף…".

 בהמשך, אומר הרב: "ואומרו 'לא ירא אלוקים' – פירוש, ובזה בא המורך בלבבך… על דרך אומרו: 'פחדו בציון חטאים'. אבל אם  היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו".

מדברי רש"י, ה"כלי יקר" ורבנו "אור החיים" הק' עולה, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים מאתנו – היא הגורמת לאיומי אויבינו העמלקים.

מסופר עוד, על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לנייר טואלט. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כמטר נייר מכל גליל, בניגוד לכתוב על האריזה. יום אחד, הוא החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר נייר בכל גליל, מעל לכתוב בתווית.

בתחקיר מטעם "האגודה למען הצרכן בניו יורק", נבדקו מפעלי נייר. מה רבה השמחה, כאשר מפעל הנייר של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר נייר מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה, וגם בפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

פועל יוצא מהסיפור: המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

מסופר נם על בעל מאפיה שמכר לחם לבעל מעדנית גבינות. במקביל, הוא קנה ממנו חמאה בחבילות של ק"ג. יום אחד, הוא מחליט לשקול את החמאה, והנה להפתעתו הרבה, כל חבילת חמאה שקלה רק 900 גרם במקום 1000. היות והוא רכש ממנו כמויות מסחריות, הוא החליט להתלונן בפני הרשויות. הפקחים שהגיעו לחנות, החלו לשקול את החמאה, והנה לעיניהם הנדהמות, החמאה שקלה רק 900 ג' במקום 1000.

הפקחים ביקשו הסבר מבעל המעדנייה, לרמאות במשקל החמאה. מבלי להתבלבל, האיש לקח כיכר לחם ושם אותה כמשקולת, כאשר בצד השני, הוא שם את החמאה. להפתעת כולם, המשקל זהה. והוא הוסיף: בעל המאפיה מוכר לי כיכרות לחם עליהן כתוב שהן שוקלות 1000 גרם כל אחת, והנה עיניכן הרואות, שהן שוקלות רק 900 גרם. וכדי לאזן, גם אני מוכר לו חמאה במשקל 900 ג' במקום 1000. הפקחים רשמו דו"ח לשניהם, עם הזמנה לבית משפט.

"ותמלא הארץ חמס" (בר' ו, יא): על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).  גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.

 גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.

סוגי הגזל הם רבים, ובימינו, אף מתוחכמים, ובפרט במסחר.

להלן דוגמאות מחיי יום יום:

 נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לאלה הגרים מתחתם. התקנת מזגן המפריע לשכנים. הקמת אולמות שמחות בלב שכונות מגורים המפריעים לשכנים בלילות, וכל שכן בבתי כנסת.

נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר. רמאות במסחר.

(הדוגמאות קובצו, מתוך החוברת המעולה והמעשית: "מי מקטרג בראש כולם – גזל". מאת הרב משה אבידן שליט"א).

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".

 כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע…

 כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך –

 והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, ושב מאחריך" (כא י. כג י-טו)

בזכות מה – ננצח את אויבינו הקמים עלינו לכלותינו?

א. שמירה על קדושת המחנה {"והיה מחניך קדוש"}.

ב. אחדות המחנה{"כי תצא למלחמה" = כ-י = כ-ל  י-שראל}.  

ג. האמונה בה' – שהוא הנותן לנו כוח לעשות חיל {"כי תצא למלחמה", ולא כי תילחם}.

א. רבנו אוה"ח הק' מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר אבא לפ': "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג י) – הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו).  

משה רבנו מעיד בנו ואומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה בתוך המחנה.

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא"- לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים. המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו ה' אלוקיך בידך, ושבית שביו".

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עם ישראל יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה אנו מזכירים בכל יום: "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" – כל הניצחונות על ידי הקב"ה.

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי: "כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

  1. ישנם שני אויבים: האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
  2. 2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה. כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו ה' אלוקיך בידיך".

ה. רבנו אוה"ח הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

ו. החיד"א – רבי חיים יוסף אזולאי: י תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: אהליך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עם ישראל עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת הכתוב: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

"וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א).

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו "אור החיים" הק'.

רבינו אוה"ח הק' שואל מספר שאלות.

  1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
  2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

רבנו אוה"ח הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן, בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעם ישראל ע"י גיור.

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי שימח אותי היה: הרצון העז שלהם להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס אצלנו, וראה בתפקיד שליחות עליונה, אותה ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו "אור החיים" הק' לעיל, שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הקדוש על הפסוק: "והארץ הנה –  רחבת – ידיים…" המילה  ר-ח-ב-ת = רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב היות והחלק הטוב שבנשמתו, רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף קיים מצות ברית מילה.

רבנו אוה"ח הק' מסביר את הפסוק כך:

יפת תואר = נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" = חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה, שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

 "וגילחה את ראשה": שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה וכך תהיה לו לאשה.

 לעומת זאת, אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה".…". הנפש, מסמלת את החלק הבהמי באדם.

הרב שך כתב בספרו "מראש אמנה": למרות שמדובר במלחמת הרשות בה יצאו למלחמה רק צדיקים כדברי הגמרא (סוטה מד ע"א): "זה הירא מעבירות שבידו, ואפילו מעבירות דרבנן. שאם שח בין תפילין של יד לשל ראש, חוזר מן המלחמה". תשובתו:  גם על הצדיק פועל היצר הרע, ובפרט כאשר מתמוטטים סדרי החיים כמו במלחמה.

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דברים כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ רבנו ה"בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפסוק כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אֵם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

המסר מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {רבנו ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? בעצם גם שאר המשתתפים הסכימו אתו. הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעולם.

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים בשיעור שמזה כחודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לסיבת היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה. ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים: "מה' מצעדי גבר כוננו – ודרכו יחפץ" (תהלים לז, כג).

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום שלמחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף מאוד.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך, המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל, ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטכס ההשכבה של הנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדניק הצליח לשכנע את הפקיד במלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו. הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במילים חמות תוך הדגשת תרומתו הערכית והממונית לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

המסר האמוני בסיפור הוא: כאשר האדם עושה את הישר והטוב עם אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו כפלי כפלים.

"אעשה נפלאות"

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-י"ג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של הבן איש חי, וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לארץ ישראל לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, היה מלווה בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו בקודש, לאור הנר.

בחצות הליל, הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

בביקורו בירושלים, התפלל ה"בן איש חי" ליד שריד בית קודשנו, משם הוא פנה לישיבת המקובלים "בית אל" בראשותו של הרה"ג ידידיה אבו אלעפייה זיע"א שהיה תלמידו של נכד הרש"ש וכונה בפי כל "הירא". השניים דנו בסודות קבליים עמוקים. "הירא" אף הראה לו ספר "עץ חיים" עתיק שהיה בו כתב יד של החיד"א ע"ה. מירושלים עשה את דרכו לחברון כדי להשתטח על קברי אבותינו הקדושים, ולהיפגש עם ידיד נפשו הרב אליהו מני ע"ה רבה של חברון.  המוסלמים אפשרו ליהודים להגיע עד לשבע המדרגות המפורסמות בלבד. ה"בן איש חי" הצליח להיכנס אל תוך מערת המכפלה, לאחר ששיחד את השומר הערבי, כאשר בחכמתו כי רבה, הוא קרא בפניו את הפסוק "כי השוחד יעוור עיני חכמים, ויסלף דברי צדיקים". את המלים חכמים וצדיקים אמר לו בערבית.

ה"בן איש חי" ביקר בקברי הצדיקים בצפון, ובניהם בציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל…" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

גדולתו של רבנו יוסף חיים – ה'בן איש חי' –

בלטה וניכרה – כבר בילדותו.

כאשר רבי יוסף חיים היה בגיל שבע, הוא ביקש להחזיק בנר ההבדלה במוצש"ק, כאשר מו"ר אביו חכם אליהו ע"ה הבדיל. אחותו הקטנה בקשה אף היא להחזיק בנר. מה עושים! האבא שאל את בנו: אם אתה רוצה להחזיק את הנר בשביל שעשוע, לאחותך הקטנה מגיע, בהיותה קטנה ועדיין לא מבינה את מהות ההבדלה.

הילד ענה לאביו: הרי כל מטרת ההבדלה היא דעת, להבדיל בין קודש לחול וכו', ולי יש יותר דעת מאשר לאחותי. אביו התפעל מהתשובה החכמה, וביקש לשאול אותו עוד שאלה, שתקבע סופית מי יחזיק בנר.

השאלה הייתה: אם כל כך חשובה 'ברכת המבדיל', מדוע נקבעה בסוף ההבדלה ולא בראשיתה?

תשובו הייתה: "סדר הברכות בבחינת מעלין בקודש לפי סדר האיברים בפנים: תחילה, מברכים על היין אותו שותים בפה. אח"כ עולים לנחיריים ומברכים על הריח. משם מפליגים למוח שהוא משכן הדעת, ומברכים את ברכת 'המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים… המבדיל בין קודש לחול'.

האבא התפעל מאוד מתשובתו החכמה, והפקיד בידיו את הנר, נר שהאיר את עיני חכמים בהלכה ובקבלה, בפרשנות ובדרשנות בעשרות ספריו הקדושים בהם למדו ולומדים כל בית ישראל.

ספריו הקדושים:

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל {שנעלם מביתו}.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

 פיוטים ותפילות: "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה,

ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

הם נקראים ברובם על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבצאל…" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין, היות ובביקורו בציונו שבצפת, הרגיש הארה רוחנית גבוהה מנשמתו.

שבת שלום ומבורך – משה א. שמיר. Shamir240298@gmail.com

רפואה שלמה למשה בן זוהרה נ"י.

ברכת ה' לנכדים והנכדות נ"י, השבים לבית ספרם, ולאמותיהם קרן, ענבל ולירז חנה תחי' בתוך קהל רבבות מורים בעמ"י

–  השבים במלוא המרץ לחנך את ילדי ישראל לאור התורה הק'.

לעילוי נשמת הצדיקים אבא מארי רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל רבי אברהם בן אסתר ע"ה.

זקני המלוב"ן רבי מסעוד אסולין זיע"א.  רבי יששכר בן נז'י. יחיא בן מסעודה ע"ה. דניאל בר רחל ע"ה.

אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. הצדקת חנה בת מרים ע"ה שנהגה לצום שבוע ימים. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. שרה בת שושנה ע"ה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 169 מנויים נוספים

יוני 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר