טקסי-הבר-מצוה-ומנהגיהם-בקהילת-מכנאס


טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

במכנאם נהגו גם להושיב את בן־המצווה על כיסא ולהרים אותו על הראש. וכך יוצא לו הבחור שלנו מביתו מעוטר בתפילין ועטוף בציצית ויושב לו על כיסא המורם על ראשו של מישהו כשתיק הטלית הרקום לתפארת בידו או תלוי לו מאחורי הכיסא, ממש ״כחתן יכהן פאר״. בדרכו לבית־הכנסת ליוותה אותו פמליה גדולה של קרובים ומוזמנים, וביניהם נשים המשמיעות קריאות יו… יו… כל הדרך. לתהלוכה זו הצטרפו שני בחורים צעירים שכל אחד מהם מחזיק בידו פמוט ובו תקוע נר צבעוני גדול ודולק. כמובן, בראש התהלוכה הזאת צעדו הרבי והפייטן, כשהפייטן שר פיוטים ושירים כל הדרך לבית־הכנסת. פעם נהגה כל החבורה הזאת ללכת לבית־הכנסת כשהיא מלווה בלהקת נגנים (לעוואדין), אבל אחר קבעו שהנגנים ילוו את בן־המצווה רק בדרכו חזרה מבית־הכנסת.19

  1. בדרך כלל מישהו בעל שרירים מהמשפחה התנדב לעשות את זה, וכשאין מתנדב כזה, שוכרים סבל חזק לשם כך. בזמני אני, יהודי ידוע מימים ימימה בשם ״קסיעו״ היה מרים כל בן־מצווה על ראשו.

                   בדרך כלל הרבנים לא הביטו בעין יפה על הלעוואדין, ובניגוד לזה הם התייחסו בכבוד ובהוקרה לפייטנים, שמקומם לא נפקד בשום חגיגה, ציבורית או פרטית. על להקות נגנים במרוקו ומקומם כחברה היהודית ראה: י׳ בן עמי, יהודי מארוקו: פרקים בחקר תרבותם, ירושלים 1976, במיוחד הפרק ״נגנים ולהקות אצל יהודי מארוקו״,עמ׳ 227-223.

תפילת שחרית עוברת בחגיגיות רבה בהשתתפות כל הקרובים והידידים שבאו לכבד את הורי בן־המצווה ולהשתתף בשמחתו. הפייטן מתחיל את התפילה מן ״ה׳ מלך ה׳ מלך׳ במנגינה ולחן מיוחדים. במשך כל התפילה שרים פיוטים מיוחדים לבר־המצווה ולכבוד התורה, פיוטים שחיברו רבני ופייטני הדורות. כמובן, במאורע חגיגי כזה אין אומרים תחנון. במשך התפילה יושב הבחור עם חבריו ומיודעיו על יד ארון הקודש (״סדר ההיכל״). כשקוראים לו לעלות לתורה, אומרים: ״יעמוד הבחור הנחמד, תפארת בחורים והדרם, בחור מורם, נטע נעמן, וכ״ו, פלוני…, המתחנך למצוות״ (ולא הבר־מצווה או חתן הבר־מצווה). לפני שהוא מתחיל את ברכות התורה, פותח הפייטן בפיוט מתאים לבר־מצווה, ואז קורא הבחור את הקטע מהפרשה שלמד. אך לא כל בן־מצווה קרא את הפרשה בעצמו. אם הבחור באה גם היא לבית־הכנסת כדי לשמוע את בנה קורא בתורה. אחרי קריאת התורה שוב קורא בן־המצווה את דרשתו בעל־פה ובסיימו את הדרשה זורקים עליו כל המתפללים סוכריות וכל מיני מתיקה, וכל הילדים בבית־הכנסת מתגוללים על הרצפה לאסוף את הסוכריות. לקראת סוף התפילה מחלק השמש מין נוגט (nougat) הנקראת נוויגאדו לכל המתפללים.

המלה נוויגאדו איננה מובנת, ואולי היא מלה ספרדית. נוגט זו עשויה שקדים או בוטנים מטוגנים בסוכר ושמן. כשהנוגט מוכנה, חותכים אותה ועושים ממנה ריבועים ריבועים ומדביקים את הריבועים בנייר לבן.

בחזרה מבית הכנסת מושיבים שוב את הבן־מצווה על כיסא ומרימים את הכיסא על הראש, וכל השיירה עוברת בשכונת היהודים כשהיא מלווה בלעוואדין ובפייטן. השיירה מתעכבת בהרבה בתים, משום שהרבה משפחות ביקשו מהורי חתן הבר־מצווה שייתנו להם לקבל אותו. ואכן הבחור שלנו מתקבל בכל מקום בקריאות יו… יו… (זג׳ארית) כשמרקידים אותו עם כיסאו על הראש. המשפחה

המקבלת את מול־אתפלין מכבדת אותו ואת כל החבורה בחלב, תה ועוגות, כשהמנגנים עושים כל שביכולתם לשמח את הנוכחים. כמובן, ככל שהגבירו בשירים ובריקוד (תסטיח די מול־אתפלין), כן המשפחה המזמינה הוסיפה לג׳ראמא למנגנים ולסַבָּל־רַקָּד. בן־המצווה חוזר מבית־ הכנסת עטוף בטלית ועטור בתפילין, ומסיר אותם רק לאחר הגיעו הביתה.

בערים אחרות במרוקו נהגו, שבן־המצווה מסיר את התפילין והטלית בבית־הכנסת, וחבריו חוטפים אותם ואינם מחזירים לו עד שפודה אותם מידם במיני מתיקה או בכסף. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 246¡ מלכה, עמ׳ 48.

אחרי התפילה כל המתפללים מלווים את בן־המצווה בדרכו הביתה, ורוב רובם מוחזקים ומוזמנים לארוחת־ בוקר חגיגית המורכבת מביצים שלוקות, כעכים מיוחדים, תה ומחייא, שמקומה לא נפקד משום מאורע או חגיגה. חברי בן־המצווה מבלים כל אותו יום בחברתו ואינם נפרדים ממנו, והוא מצדו מראה להם את טוב לבו בהעניקו להם סוכריות, סיגריות, ולפעמים גם כמה פרוטות.

לארוחת־צהריים הורי בן־המצווה עורכים סעודת מצווה די גדולה לכל קרובי המשפחה, ומוזמנים אליה הרבה תלמידי חכמים, ידידים ושכנים. אם הורי הבחור אמידים, הם מזמינים גם את עניי העיר לסעודה זו. מקובל היה במכנאס להגיש בסעודה זו הרבה תבשילים מיוחדים למאורעות חגיגיים (כמו אסכינה, זביב אונווא, אלמוך ועוד), כך שהסעודה נמשכה לכדי שלוש־ארבע שעות, עד שעת המנחה. בדרך כלל אין דרשות ודברי תורה בסעודה זו; מאידך גיסא הפייטן משמח את המוזמנים בפיוטיו ובשיריו משך כל הארוחה. למעשה הפייטן רק מנחה את המוזמנים, כי כולם משתתפים בשירה.

נהגו בעיר מכנאס שאם היו לאדם (בפרט איש עשיר) שני ילדים מועמדים לבר־מצווה, אף שאחד מהם גדול מהשני, ניצל האב את ההזדמנות ועשה בר־מצווה לשניהם יחד, למרות הבדל הגילים. עוד מנהג נאה היה במכנאס: אם אדם עשיר עושה בר־מצווה לבנו, היה לוקח ילד יתום ועושה לו בר־מצווה עם בנו יחד. אם היו לאותו עשיר שני ילדים והכין את שניהם לבר־מצווה, היה לוקח שני יתומים (לאו דווקא אחים) ועושה להם בר־מצווה עם שני בניו. יתר על כן, במקרים אלו לא עשה העשיר שום הבדל בין בניו ליתומים; אותן חליפות ואותם תיקי טלית ותפילין שקנה לבניו קנה גם ליתומים. ואם כיבד את בניו בשעון — אפנה שהתחילה להתפשט אצל העשירים בזמני — אז הוא קנה גם ליתומים. וכך עשו יהודי מכנאס תפלין בבת אחת לשני בחורים, ולפעמים גם לארבעה.

נספח א

מקום הפיוטים בחגיגת הבר־מצווה

הפיוט הוא ענף עממי וחשוב של הספרות הרבנית העשירה והרבגונית של יהדות מרוקו. חכמיה ופייטניה של יהדות מרוקו בכל הדורות טיפחו את יצירת הפיוט בהתלהבות רבה. הם חיברו פיוטים לכל ״עת חפץ״ בעברית פשוטה או בערבית מדוברת, כך שכל אחד יכול להבינם וליהנות מהם. פיוטים אלה נתחבבו כל כך על יהודי מרוקו, עד שאין לך הזדמנות או מאורע של הציבור או של הפרט שלא תעוטר בשירת פיוטים מעניינא דיומא. פיוטים אלו זומרו בבתי־הכנסת ובבתים פרטיים, בחגים ובמאורעות שמחה משפחתיים, בלחנים ערביים ואנדאלוסיים עממיים. פיוטים אלו נתחבבו על יהודי מרוקו לא רק בשל לחניהם העממיים אלא גם בשל תוכנם התורני, ומשום כך תפסו את מקום ״דבר התורה״ הנהוג אצל האשכנזים וקהילות אחרות בחגיגות שונות. מימרא השגורה בפי כמה מרבני מרוקו היא, ״פיוטים הם תורה״. כך למשל קובע הרב יוסף משאש באחת מתשובותיו, שאף על פי שבן־המצווה עדיין לא הגיע לגיל המצווות (והוא בגדר ״מי שאינו מצווה ועושה״), ואף שאין הוא קורא דרשתו ב״סעודת התפילין״ (הסעודה הגדולה שעורכים הוריו ביום הבר־מצווה), מכל מקום נחשבת סעודה זו ״סעודת מצווה״. הטעם לכך, מסביר הרב משאש, הוא שנהוג בכל ערי מרוקו, ״שאומרים בסעודת התפילין כמה שירות ותשבחות לה׳ המדברות בשבח שתי המצוות הגדולות, טלית ותפילין, והלכותיהן, ובשבח התורה, ומוסר לנערים, הכל בדרך של שיר שארגו הראשונים ז״ל על פי אגדות חז״ל, ויש פייטנים קבועים לכך ומזמינים אותם לסעודה לשורר בנועם שיח בין תבשיל ותבשיל, ואז ודאי היא סעודת מצוה״.

כמובן, פייטני הדורות חיברו פיוטים שונים לחגיגת הבר־מצווה, אך במכנאם נתחברו בעיקר שלושת הפיוטים המובאים כאן לדוגמה.

פיוט זה חיברו רבי דוד בן אהרון חסין, פייטנה המפורסם והעממי של יהדות מכנאס, והוא הותאם לכמה ניגונים עממיים. הפייטן דן בגודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין וסגולותיהן על פי מאמרי חז״ל והקבלה. ראה: דוד בן חסין, תהלה לדוד, קאזאכלאנקה 1931,

 

אלהים חי נורא אתה    שפתי ישבחונך

תוך קהל עם זו קנית    אשיח בפקודיך

עוז ותפארת עטרת      לראשנו מצותיך

ככתוב בתורתך על ידי משה עבדך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

נגד הלב והמוח           יהי מקום הנחתם

להתיש ולשבר כח       יצר הרע סגולתם

ילכו אלייך שחוח       עמים בעת יראו אותם

יחתו מגבורתם כי שם יה נקרא עליך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ידידים תהיו זהירים    לנהוג בהם ריב קדושה

כי בהם אחד ועשרים   אזכרות בכל קציצה

ושי״ן דלי״ת יו״ד ניכרים    בשניהם יוצאים החוצה

כל מחשבה ועצה תסיחינה מדעתך

והיו לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך.

 

דבר גבורות אל אלים   המה מודיעים ומורים

אותות ומופתים גדולים            יום צאתי מבית המצרים

ככל התורה שקולים    ותרי״ג מצוות מזכירים

ערוכים יהיו שמורים כתבם על לוח לבך

 והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

ועוד צוה גדול דעה     אלהים מושיב יחידים

עשה גדילים ארבעה    על ארבע כנפות בגדים

לשמרך מאשה רעה    יהיו נצבים ועומדים

נגדך כארבעה עדים ויראתך מאלהיך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

דרכי האל ומצותיו      שמעו נא ותחי נפשכם

את חוקתיו ותורותיו    ולעבדו בכל לבבכם

יריק עליכם ברכותיו   ויש שכר לפעולתכם

אליו תאמרו בפיכם יתגדל שם מלכותך

והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך.

 

פיוט ב'

. פיוט זה חיבר רבי יעקב אבן צור, אחד מגדולי הפייטנים וגאוני התורה של יהדות מרוקו. גם הנושא של פיוט זה הוא, כמובן, גודל שתי המצוות, ציצית ותפילין. ראה: ר׳ יעקב אבן צור, עת לכל חפץ, נא־אמון 1898, עט׳ 62א.

 

אל גדול נורא-נאזר בגבורה -ברוב תפארה -הוא עטרנו.

נוטה עליות- צונו להיות- ארבע ציציות- בכנפותינו.

יה הכביר מלין- להיות רגילין- ללבוש תפילין- על זרועינו.

יוצר בראשית- צוה עוד לשית- טוטפת ושית- נגד מוחנו.

עוז הם נקראו- עמים בם יראו- מאד ייראו- מלפנינו.

קונה שמים- אז ממצרים- הוציא שבויים- כי הוא אבינו.

בראות נוראותיו- נשמור מצותיו- וכל חקותיו- כי הם חיינו.

חושה ידידי- הולך נדודי- מארץ דודי- אל עיר עוז לנו.

זבולך כונן- עלי תגונן- צורי ותחונן- פליטתינו.

קדוש ארחמך- גם ארומימך- ישתבח שמך- לעד מלכנו.

  1. טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
  2. מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
  3. עמוד 101-98

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּמִין

שַׁוִּי בְּפוּמִי פִּתְגָּמִין

רְחִיצְנָא עלָךְ רַב עַלְמִין

אֵל חָכְמָתָה דִּלֵיה הִיא

 

וּמַנְדְעָה לְיוֹדְעֵי בִּינָה:

בְּכָל עִדָּן וּבְכָל זִמְנָא:

תַּנְהִיר שִׂכְלִין כְּבוּצִינָא:

ולמַאן דִּי יִצְבֵּה יִתְנֵינָּה:

 

הערת המחבר: פיוט זה, המבוסס בעיקר על צירוף מספר פתגמים מספר דניאל (ב, כ, בא; ד, יד— עם שינוי קל בכתיב של כמה מלים) פורסם בספר ״ישמח ישראל״ (אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שהוציאה לאור ״חברת יחזקאל הנביא״ בעיר מכנאס בשנת 1936), עמ׳ 82.

שם המחבר הנרמז בראש הבתים הוא ישראל, אבל לא עלה בידי לברר את שם משפחתו ואת זהותו. תוכן השיר הוא בקשת המשורר מהאל ״הנותן חכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה״ להשרות גם עליו מחכמתו ולשים בפיו תמיד את המלים הנכונות. אפשר שהקשר בין הפיוט הזה ובין חגיגת הבר־מצווה הוא שהורי בן־המצווה,

כמו המשורר, מתפללים גם הם שה׳ יחון את בנם בחכמה ודעת ללכת תמיד בדרכי ה׳, ולהצליח בכל אשר יפנה. מכל מקום, אעפ״י שאין קשר ישיר בין פיוט זה ובין חגיגת הבר־מצווה, נתחבב פיוט זה על יהודי מכנאס ופייטניה, ששרו אותו תמיד במנגינה קלה ועליזה (עם פיוטים אחרים) כשליוו את בן־המצווה בדרך חזרה מבית־הכנסת לביתו.

נספח ב

דרשת הבר־מצווה

כאמור לעיל, דרשת הבר־מצווה תפסה מקום ראשון במעלה בהכנת הבחור המתחנך למצוות ובעצם חגיגת הבר־מצווה. שיא ההתרגשות בחגיגה, הן בבית והן בבית־הכנסת, היה אותו רגע שבו עמד בן־המצווה וקרא את דרשתו בעל־פה בנוכחות הוריו ומוריו וקהל המוזמנים.

בדרך כלל דרשות לבר־מצווה היו תמיד מוכנות אצל ה״רבי״, שהספיק להכין אותן בשעות הפנאי שלו. במקרים מסוימים היה צריך בן־המצווה ללמוד דרשה ״משפחתית״, ז״א דרשה מיוחדת לבני המשפחה שהוכנה בעבר בידי חכמי ורבני אותה משפחה ויועדה לצאצאיהם. כך למשל מר אבי זצ״ל הקפיד, שכל בני משפחתנו ילמדו דרוש מיוחד למשפחה, ״גרסינן בספרי״, המובא להלן כדוגמה.

דרוש הבר־מצווה היה תמיד מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון היה קטע ממאמרי חז״ל הדן במצוות ציצית ותפילין. קטע זה היה למעשה ציטטה ישירה מהתלמוד או מהמדרש, שתמיד התחילה ב״גרסינן במסכת…״ וסיימה ב״עד כאן לשון המאמר״. הקטע צוטט בלשון המקור. החלק השני היה מעין פתיחה מליצית לדרוש, שבה מודה בן־המצווה לאל על שהביא אותו עד הלום, מתפלל אליו שינחהו בדרך תורתו ומצוותיו, ומבקש רשות מהוריו, ממוריו ומיתר המוזמנים להתחיל בדרשתו.

מליצות כאלו חיברו חכמים ופייטנים שונים, ולפעמים הרבי של בן־המצווה, בעברית (וארמית) רבנית מליצית. החלק האחרון הוא עצם הדרשה, שתוכנה ומגמתה ניתוח חריף של מאמר חז״ל, המצוטט בתחילת הדרשה, בערבית מדוברת שכולה מלאה שיבוצים מפסוקים ושברי פסוקים מהתנ״ך ופתגמים ממאמרי חז״ל. רצוי להעיר בהקשר זה, שבהרבה מקרים בן־המצווה לומד את כל חלקי הדרשה בעל־פה, באופן מכני, בלי שיבין את תוכנם.

נביא כאן דוגמאות טיפוסיות מהחלקים השונים של ״דרוש תפילין״ שהיו שגורות במכנאס.

דוגמאות לחלק הראשון דוגמה א

גרסינן במסכת מנחות רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.

הערת המחבר: ״גרסינן זה היה ה״גרסינן״ הרווח ביותר בין יהודי מכנאס בזמני. רוב ילדי מכנאס פתחו את הדרוש שלהם בקטע קצר ועממי זה ממסכת מנחות (מג עב). אך גם הדוגמאות האחרות המובאות למטה היו די שגורות בפי יהודי מכנאס. כך, למשל, כל בני משפחתנו התחילו את הדרוש ב״גרסינן בספרי״.

דוגמה ב

גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצוות, תפילין בראשיהם, וציצית בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהם, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וכיון שנסתכל במילה אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית על מילה שנתנה בשמינית. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת לפני בכל מיני קישוטין כדי שתהיה רצויה לפני, כך אמר הקב״ה לישראל הוו מצוינין לפני במצות כדי שתהיו רצוין לפני וכן הוא אומר יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי, רצויה את לי. עד כאן לשון המאמר.

הערת המחבר: ״גרסינן׳ זה והדרשה בערבית המובאת להלן כדוגמה לחלק ג מבוססים על שני העתקים של ״דרוש של מצוות תפילין״, הנמצאים בידי, שהועתקו בשתי מחברות בידי שני מעתיקים שונים. למעשה, אחד משני הטפסים האלה הועתק במיוחד בשבילי בידי הרב יצחק חזן שליט״א, שהיה אז תלמידו של מר אבי זצ״ל, ושמכהן היום כחבר בית־דין העליון בירושלים. לדאבוני לא עלה בידי לאתר את המקור שממנו הועתקו שני כתבי־היד הדומים שבידי. הניסוח בכתבי־יד אלו שונה בפרטים אחרים מהמקור בספרי. כך, למשל, בספרי כתוב ״תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם״; כמו כן בספרי כתוב ״נסתכל במילה, התחיל סודר עליה את השבח שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד״. ייתכן שמחבר הדרשה שלפנינו ציטט את המאמר מן הזיכרון, ולכן לא דקדק כל כך לצטט בלשון המקור, או אפשר ששינה את לשון המקור בכוונה, כדי שיהיה מובן יותר לקהל השומעים. מעניין שהניסוח בדרוש זה, ״וכיון שנסתכל במילה, אמר עליה שירה״, קרוב יותר לגרסה המובאת במסכת מנחות (מג ע״ב); ראה דוגמה ג להלן. אולי מחבר הדרוש ניסה לאחד את שתי הגרסות, או פשוט ערבב אותן. ראה; ספרי על ספר דברים, בעריכת א״א פינקלשטיין, ניו־יורק 1969, פרשת ואתחנן, פסקה לו, עמ׳ 67־68.

דוגמה ג

גרסינן במסכת מנחות בפרק התכלת וזה לשונו: תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות, תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה בפתחיהן [במקור לפתחיהן], ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמיני. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו [במקור ותפילין בזרועו], וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.

דוגמה ד

גרסינן במסכת ברכות, אמר ר׳ אדין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק, מנין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו; ואין ימינו אלא תורה [במקור ימינו זו תורה] שנאמר מימינו אש דת למו, ואין עוזו אלא תפילין [במקור ובזרוע עוזו אלו תפילין] שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל ע״ה [עמי הארץ] כי שם ה׳ נקרא וכ״ו [עליך ויראו ממך]. ותניא ר׳ אלעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. א״ל [אמר ליה] רב נחמן בר יצחק לרב חיא בר אבין [הני] תפילין דמארי עלמא מה [כתיב בהו], א״ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משבח [במקור משתבח] קוב״ה [קודשא בריך הוא] בשבחייהו של ישראל [במקור דישראל], אין, דכתיב את ה׳ האמרת היום [וכתיב] וה׳ האמירך היום; אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהנו ה׳ אחד. אף אני [במקור ואני] אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל וכ״ו [גוי אחד בארץ]. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי, א״ל [כי מי גוי גדול ומי גוי גדול, אשרך ישראל, או הנסה אלהים, ולתתך עליון. אי הכי נפישי להו טובי בתי, אלא] כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיי [במקור דדמיין] להדדי בחד ביתא, אשרך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, [ולתתך עליון בחד ביתא] וכולהון כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון המאמר.

דוגמאות לחלק השני דוגמה א

ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי.

להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי.

כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני והגיעני, ולעבודתי הדריכני,

ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי

 

פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת כל סיבה, ועילת כל עילה.

אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך,

האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור רוח חדשה, לעבדך בלב שלם

ובנפש חפצה, למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך, כי אני עבדך.

 בתורתך פתי לבי, ורוח נכון חדש בקרבי.

 

אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה׳.

צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים.

מאימתכם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי.

אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא.

ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר

מצוה זו והדרה, גוללה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל

 

קדשם במצותיו, הדריכם בנתיבותיו, ויורם אורחותיו.

זאת היתה לי, על כן שמתי פני כחלמיש, לפני קהל ועדה, לתורה ולתעודה,

גמול ידו הדה. על כן ענותכם תרבני, וחסדכם יסעדני, וכבודכם ירצני,          

ואזי אתגבר, לעמוד ולדבר, ומלין אחבר. ובמטותא מינייכו, אחלו לי

יקרייכו, וארכינו לי אודנייכו, לא ליקרא דילי אלא ליקרא דמרייכו,

יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי.

 

ואחר כך, מהודי והדדי, ציצי ונזרי, עטרת ראשי, וצפירת תפארתי,

אדוני אבי נר״ו. אלהי אברהם יהיה בעזרו, והיה אדירו, ושמרו כרועה עדרו.

יתברך בהני תלתא, מילי מעלייתא, דאמרי רבוותא. בני סמיכי, ומזוני רויחי,

וחיי אריכי. אכי״ר [אמן כן יהי רצון].

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 104

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי

מחקרים-יששכר

דוגמה ב

יום בשורה היום, ארוממך אלהי המלך נורא ואיום, ברוך ה׳ יום יום: אבוא ביתך בעולות, ופי ימלא סהלות, ולשון מדברת גדולות, בתופים ובמחולות, ושיר המעלות: כי אתה עשית, חסדך עלי הגברת, ואלי קדמת, מה רב טובך אשר צפנת: מגיני ועוז מבטחי, עוצמי וכוחי, תוחלתי ונצחי, ממעי אמי אתה גוחי, על שדי אמי מבטיחי, ופקודתך שמרה רוחי: חסדך ה׳ יסעדני, מנעווי גדלני, ורוח קדשך היא סמכתני, רוני פלט תסובבני, עד אשר עד כה הביאותָני, ולעבוד עבודתך כהיום קרבתני, ובכתר מצותיך זריתני וזירזתני, מזיו כבודם יזרח אור יקרות, לפקוח עינים עורות:

עיני לשמייא נטלית, ורחמין למבעא מן קודָם אל רב ושליט, ישמע קול תחנונותי, ישא מדברותי, למען אבותי, המה הגבורים לעמוד בפרץ, העומדים על אדון כל הארץ, ואלה תולדות פרץ: בצדקתם חזקו כל מזימותי (במקור דמותי), ובאור תורתם אורו נתיבותי, ובהדר יראתם ישרו מעגלותי, ובגאון חכמתם טהרו עשתונותי, אף לילות יסרוני כליותי: אז אמרתי הנה באתי, בו בטח לבי מעזרתי: ולפני אלהי קדם מעמה, אפיל תפלה גם תחינה, היתה לראש פינה: אליך נשאתי את עיני, כי בך כל מעיני, אחת שאלתי מאת ה׳: שבתי בבית ה׳ הצור תמים, גרים בני עמודי בשערים המצוינים כמו רמים, בית ועד לחכמים, והיו עיני ולבי שם כל הימים: ואתהלכה ברחבה, גרסה נפשי לתאבה, ליראה ולאהבה: אלהים ה׳ חילי, אתה תומיך גורלי, לב טהור ברא לי, והרבית את גבולי: שערי רחמיך אלי יפתחו, רוח דעת ויראת ה׳ עלי ינוחו, במה יזכה נער את אורחו: ישועתך אלהים תשגבני, וגם עד זקנה ושיבה אל תעזבני, מצר תצרני, דרך חוקיך הוריני, בנתיב מצותיך הדריכני, טוב טעם ודעת למדני, ותורתך הבינני, להבין ולהורות, הלכה לדורות:

קדושים אשר בארץ המה, יושבים בְנָיות ברמה, שתולים בבית ה׳ אל מקום הקודש פנימה, יודעי בינה לעתים ומשכילים בכל חכמה: קמי טיבותייכוֹ אחוי קידה, כי מאימתכם אחזתני רעדה, ולבי יחיל בקרבי יתיב בההוא פחדא, ויחרד חרדה: ואף אמנם ידעתי כי נגד מעלתכם, והדר כבודכם, חכמתכם ובינתכם, מה יצדק צפור מצפצף ביניכם, ועוף יעופף לפניכם, המעט מכם: אתם הרי ישראל, יודעי דעת ומביני מדע, ואני בער ולא אדע: אך בחסדכם בטחתי, ובצדקתכם נתאזרתי, וברוב ענותכם נתאמצתי, על עומדי עמדתי, ועתה הנה הבאתי, את ראשית פרי אמרתי, אשר טפחתי ורביתי: כי זאת לפנים בישראל, מאז נקראו עם סגולה, לשם ולתהלה, לדרוש בהוד והדר המצות האלה היקרות, באות מאירות, אמרות טהורות:

בראש א״מיר עלה ש׳׳מיר, תעלא בעידניה סגיד, קודם עילאה נהר דינור קודמיה נגיד: ראש מבין ויסוד כל בנין, אַפִרְיָין לִמִטִיָין: תשואות חן חן בשפתי תקבוץ, ופי משגיאות תכבוש, יהי לבי תמים בחוקיך, למען לא אבוש: אחלי יכונו, ורשיון אשאלה ממנו, כי ממנו מענה לשון, ומצעדי גבר כוננו:

ואחר כך, מתורתו התמימה והשלמה, האר״ש כי נעמה, כבודה בת מלך פנימה, יפה כלבנה ברה כחמה: יחידה מיחיד ליחידים נבדלת, מבונה בכל טוב משוכללת, בהוד והדר נדגלת, מכל סיג נשללת, במצות מהוללת, במשפטים מתגדלת, בחוקים מסולסלת, מתוק משמן חכה, אלהים הבין דרכָה, לא ידע אנוש עֶרְכָּהּ:

ואחר כך, מאנשי סודה, ומגידי הודה, לא זזו מחבבה, עומדים לנגדה, יושבים על ידה, שוכנים בצדה, מתענגים מזיו כבודה: וקורא להם אילי הצדק, מחזיקים כל בדק, ושפטו את העם משפט צדק: כשחר נכון מוצאו יזריחו, וכגנה זרועיה תצמיח יציצו ויצמחו, בחצרות בית אלהינו ןפף־חו, ונהרו אל ה׳ ואל טובו, כי יתן ה׳ את רוחו:

ואחר כך, מכל הקהל הקדוש הזה, מבחר העדה המקודשת, מכל העמים נפרשת, על שורשי האמת נשרשת, במלכות מתאוששת, בכהונה משתמשת, בתורה מאורשת, מטומאה מתקדשת, בדמי טהרה מתבוססת, בתפילין מתקוששת, בציצית מצוייצת, בהוד והדר מתנוססת, מעטה צדקה לובשת, וכתר שם טוב חובשת: ואביה ירוק ירק בפניה, ישוב לקבוץ פזוריה, ויכנס נדחיה, ויחזק בריחי שעריה, ויגדור פרצותיה, יאסוף נתחיה אליה, ותשרש שרשיה, תשלח עד ים קציריה, ואל נהר יונקותיה, כוסו הרים צלה וענפיה, ארזים לא עממוה, ונהרות לא ישטפוה, בגדי ישע ילבישיה, והסירה את שמלת שביה מעליה, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה, ובא לציון גואל, מוציא אסירים בכושרות, מחשוף יערות, יבנה הנהרסות ההיכל והעזרות, והערים גדולות ובצורות, אכי״ר (אמן כן יהי רצון).

מליצה זו חיברה רבי יעקב בירדוגו (1843-1783), אחד מגדולי הפוסקים והפייטנים במכנאס, המפורסם בספרו ״שופריה דיעקב״ (שו״ת על ארבעת חלקי הש״ע). מליצה זו פורסמה בספרו ״קול יעקב״, שהובא לדפוס בלונדון בעריכת הרבנים אברהם חלואה ומשה טולידאנו. כהקדמה למליצה זו כותבים העורכים: ״מליצת דרוש תפילין אשר חיבר הרב המחבר נר״ו ונתן למלמדים ללמדה אל נערי בני ישראל יצ״ו [ישמרם צורם ויחייהם] לאומרה בפתיחת הדרוש ביום חינוכם למצות כמנהג. כוללת הודאה, תפילה, ורשות. ושם הרב בראשי הבתים. סימן יעקב״. כדאי להעיר שכל בית כולל מספר חרוזים, וכל חרוז חתום בפסוק מכתבי הקודש. ראה: קול יעקב, לונדון 1843-44, עמ׳ 122-120. מליצה זו הייתה נפוצה פחות מהמליצה המובאת בדוגמה א' אך בכל זאת בני תלמידי חכמים ובחורי בר־מצווה שכבר הספיקו ללמוד משנה וגמרא בחרו במליצה זו. כך, למשל, מליצה זו מובאת באחד משני הדרושים לתפילין המועתקים בכתב־היד שברשותי המתואר למעלה

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 105

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

מחקרים-יששכר

דוגמה לחלק השלישי המקור בערבית־יהודית- הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

הערת המחבר: דרשה זו הייתה מיוחדת למשפחתנו ולעוד כמה משפחות במכנאס. ברור שהדרשה הזאת ארוכה מדי ואיננה טיפוסית. זוכר אני שרוב הילדים בזמני למדו דרשות קצרות יותר ומסובכות פחות בתוכנן.

אבל מאידך גיסא, דרשה זו כוללת כל הנושאים והמוטיבים הנמצאים בדרשות האחרות, כגון חשיבות השמחה בעשיית המצוות, גודל מעלת מצוות ציצית ומצוות תפילין, סגולות ההגנה שלהן, וגימטריות שונות המוכיחות שכל אחת משתי מצוות אלו שקולה ככל מצוות התורה כולן, ומבחינה זו דרשה ואת טיפוסית מאוד בתוכנה. הנוסח המובא כאן מבוסס על שני כתבי־יד דומים שבידי(ראה הערה 31 למעלה). אעפ״י שהנוסח בכתב־יד אחד מקוצר קצת, ברור ששני הטפסים הועתקו ממקור אחד, ולכן הרשיתי לעצמי לתקן את הכתיב פה ופה ולמלא מלים חסרות לפי השוואה מדויקת של שני ההעתקים.

חומר הנמצא בכתב־יד אחד ולא בשני מובא כאן בסוגריים עגולים.ע"כ

מורי ורבותי, דבר ידוע הוא שעיקר שכר המצות הווא על שמחה די יכון שמח בנאדם בעשייתן יותר מן המצוה עצמה. והאדסי מן די זברנא שהעניש הקב״ה לדי יעמל למצוה ומא יפרחסי ביהא, די קאל לפסוק ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. ומנהא נערפו חנא קדאס גדול שכר די יעמל למצוה בשמחה לאיין חנא ענדנא ״מרובה מרה טובה ממרת פורענות״. ורבותנו פססרו פהאד לפסוק די קולנא באיין צריך בנאדם יפרח בעשיית המצות כתר מן די יפרח בלחפצים דייאלו. והיינו לכוונה דלפסוק די קאל ״מרוב כל״, דהיינו יותר ובפרט בשתי מצות אלו שהן מצות ציצית ומצות תפילין, מן הראוי הוא שצריך לשמוח בהם ביותר מכמה טעמים. אוחדא, מפני שכל אחד מישראל אינו יהודי שלם אלא אם כן יש לו תפילין, לאיין הייא אחת משלוש מצות שנכתב בהם ״אות״, פחאל די כתב הרמב״ן ז״ל כי משש מאות ושלוש עשרה מצות שנצטוו בהם ישראל, אין לך שום מצוה שנכתב בה ״אות״ כי אם שלוש מצות והם מילה שבת ותפילין: מילה, דכתיב ״והיה לאות ברית ביני וביניכם״; שבת, דכתיב ״אות היא לעולם״; תפילין, דכתיב ״והיה לאות על ידך״. והומא בתלאתא ביהום אות ועדות לישראל שהם עבדים להקב״ה, ועליהא קאלו לחכמים פלעיד ופשבת פטור מן תפילין, לאיין חנא ענדנא ״על פי שנים עדים יקום דבר״; פלחול הרי למילה ותפילין, ופשבת הרי למילה ושבת. נמצא וואחד די מא ילבשסי תפילין מא ענדוס זוז דלעדים די יסהדו עליה באיין הווא יהודי גיר דוקא חתא ילבש תפילין וויתוסאבו עליה שני עדים עאד יתסממא יהודי שלם.

וכן ציצית זברנא קאלו חכמים ז״ל ״כל הזהיר במצות ציצית זוכה להקביל פני שכינה״ כתיב הכא, ״וראיתם אותו״, וכתיב פשכינה ״ואותו תעבודו״, פחאל אותו די תממא הייא שכינה, חתא אותו דציצית הייא שכינה.

ועוד מצינו שכל אחת מהן שקולה ככל התורה כולה. פתפילין זברנא קאלו חכמים ז״ל במדרש שוחר טוב וז״ל [וזה לשונם] ״אמר רבי אלעזר, אמרו ישראל לפני הקב״ה, רבונו של עולם רצוננו לעסוק בתורה יומם ולילה ואין לנו פנאי, אמר להם הקב״ה, בני קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אמר, מקרא מלא הוא, והיה לאות על ידך למעת תהיה תורת ה׳ בפיך״. רצונם לומר באיין די יכון זהיר במצות תפילין כאלו קיים כל התורה כולה. ובמצות ציצית גם כן זברנא באיין הייא שקולה ככל התורה כולה. מחמת די הייא גורמת כל המצות. פחאל די קאל לפסוק, ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״. ופססר מהר״ם אלשיך ז״ל שהוא על דרך משל לבן אדם די כא יעקד ואחד לכיט לצאחבו עלא סבאעו באס יתפככרו וויקדילו די עלאס אוצצאה. הכי נמי חתא הקב״ה אוצצאנא נעקדו חוטי הציצית על כנפי כסותנו באס נתפככרו למצות כללהום ונעמלוהום. (ופחאל די סיבנא פלמעשה די דאך תלמיד די שמע באיץ כאיינא וואחד זונה פכרכי הים די מא כאן סי פחאל ליופי דייאלהא פלעולם ומן די מסאלהא וחב יעמל מעאהא לעון, באו ציציות וטפחו על פניו ותפככר למצות די שי״ת ותמנע ומא עמלסי לעוון.)

ושמא תאמר הא חנא כא נגזרו פציצית ומא כא נתפכרוס למצות; ואפשר נקולו דרך רמז, לכוונה הייא לאיין ״כל״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמסין, ו״מצות״ כא יטלע פיהא בלחסאב כמס מייא ושתא ותלתין, ושם ״הוי״ה״ ב״ה [ברוך הוא] כא יטלע פיה שתא ועסרין, בין הכל סת מייא ותנאץ, ולמצוה דציצית די הייא זכרון לכולם הרי תרי״ג. והאגדא כא יחב יקול לפסוק, על ידי די תכונו רואים ציצית, תכונו זוכרים כל מצותיה די כא יטלע פיהום תרי״ג עם הציצית.

ועאווד באס מצות ציצית שקולה ככל התורה לאיין ציצית כא יטלע פיהא שת מייא, ושמונה חוטים וחמשה קשרים בין הכל תרי״ג. אוו נקולו טעם אכור, והווא בהקדים סאיין קאלו חז״ל בפרק התכלת וזה לשונו: ״תניא וראיתם אותו וזכרתם, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו קרית שמע, דתנן מאימתי קורץ את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן״. נמצא באיין קרית שמע תלויה פציצית לאיין מא יזבר יקרא קריאת שמע פצבאח גיר חתא ידווא נהאר, די יקדר יעקל באיין תכלת די הווא כדר ללבן די הווא בייד. עליהא מנאיין ירא ציצית וויפרז תכלת יתפכר ק״ש [קריאת שמע].

ויש לדקדק פהאד למאמר, לפסוק כא יקול ״וזכרתם את כל מצות ה׳״, משמע גיר ירא ציצית יתפכר למצות כולהום; סאעא (עלאס) בעל למאמר כא יכררז מן לפסוק גיר מצוה אחת הייא ק״ש. ובאס נפטנו האד למאמר נסבבקו סאיין קאלו חכמים בסוף מסכת מכות וז״ל: ״דרש רבי שמלאי תרי״ג מצות נאמרו למשה מסיני שס״ה לאדן כמנין ימות החמה, ורמ״ח עשין כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קראה, תורה צוה לנו משה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוו, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה… בא ישעיה והעמידן על שש… בא מיכה והעמידן על שלוש… חזר ישעיה והעמידן על שתים… בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה״. ויש לדקדק פהאד למאמר, נחבו נערפו אמא הייא כוונת נביאים עליהם השלום; תורה פיהא תרי״ג מצות, והומא טייחו רובם, סי מנהום העמידן עלא חדאס, וסי העמידן עלא סתא, וחבקוק העמידן עלא אוחדא! והא חנא ענדנא אוחדא מן שלוש עשרה עיקרי הדת, באיין תורה לא תשונה ולא תתחלף כל ימות עולם, ועוד הא קיימא לן ״אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן הוא גדול ממנו בחוכמה ובמנין״, ותורה כא תסהד ״ולא קם נביא [עוד] בישראל כמשה״.

אמנם לפרש נראה באיין כוונת נביאים כולהום גיר יעמלו כללים לתורה באם יכונו מתקיימים למצות כולהום. (ואין כאן מקום להאריך, עיין מהרש״א שם.) ומה שצריך לענינינו הווא באיין חבקוק די קאל ״וצדיק באמונתו יחיה״ רצונו לומר, שעיקר התורה ולמצות הייא לאמונה די יכון מאמין בנאדם בשי״ת שהוא אחד, והייא מצוה ראשונה בעשרת הדברות שכוללת שתים, ״אנכי״ ו״לא יהיה״. והומא כוללים תרי״ג מצות, דהיינו אנכי כוללת כל מצות עשה, ולא יהיה כוללת מצות לא תעשה. ששמענום מפי הגבורה, שהוא אחד ומצותיו אחד, ולא יקבלו המצות ריפוי מצדו יתברך. ועל זה רמז דוד המלך ע״ה באלפא ביתא דתמניא אפי באומרו ״כל מצותיך אמונה״, רצונו לומר, שכל המצות נכללים במצוה ראשונה די הייא לאמונה די שמענא מפי הגבורה ועל ידי(די) יכון מאמין באחדותו יתברך, יכון רץ למצוה קלה כבחמורה. לאיין שי״ת די אוצצא עלא מצוה חמורה הווא די אוצצא גם כן עלא מצוה קלה. ועל פי זה, יתוואזיב למאמר דיאלנא מליח, די קאל ״ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת״ ואיזו זו קריאת שמע די הייא כוללת כל מצות ה׳, לאיין פקריאת שמע היא עיקר האמונה ואחדותו יתברך. נמצא, גיר יכון זהיר פקריאת שמע די מביין פיהא כלל האמונה, יתפכר למצות כולהום, ופחאל די קולנא.

וטעם די אוצאתנא תורה נתפכרו למצות כלהום, לאיין תורה פיהא רמ״ח מצות עשה, ושס״ה מצות לא תעשה כנגד חלקי האדם, די הומא רמ״ח איברים ושס״ה גידים. ועל ידי תרי״ג מצות יכונו מתקדשים חלקי האדם. והנה כפי האמת לא אפשר לכל אדם לקיים תרי״ג מצות בשלמות ובכללותם, עליהא רצה הקב״ה לזכות את ישראל ועטאנא מצות ציצית, שעל ידה נכונו זוכרים כל המצות, ווינחסאב עלינא כאלו עמלנא למצות כולהום בכללותם. ואפשר האדי הייא כוונת לפסוק די קאל (וראיתם אותו וכ״ו) ״למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים״, לומר על ידי די תכונו תפכרו למצות, ינחסאב עליכום כאלו עשיתם כל מצותי, ועל ידי כן תכונו קדושים.

ובספרי גם כן דרשו מן האד לפסוק באיין זכירת ציצית נחשב למעשה ומוסיף קדושה לישראל וזה לשונו: ״למען תזכרו ועשיתם — לעשות זכרון במעשה; והייתם קדושים — זו קדושת ציצית, או אינו אלא קדושת כל המצות, כשהוא אומר קדושים תהיו, הרי קדושת כל המצות, אמור הא מה אני מקיים והייתם קדושים, זו קדושת ציצית, מגיד שהציצית מוסיף קדושה לישראל ע״כ [עד כאן] לשונו״.

ובענין תפילין גם כן מצינו שהוא מוסיף קדושה לישראל, שבשבילו השכינה שורה על כל אחד מישראל, פחאל די דרשו פמדרש הנעלם על פסוק ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. דהיינו מקדש הווא תפילין, ובשבילו ושכנתי בתוכם. ועלא האדסי ודאי קאלו פלגמרה ״תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים״, לאיין בשביל די שכינה שורה עלינו צריך לגוף דייאלנא יכון נקי, משום ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך״. ועוד מצינו שעל ידי תפילין זכו ישראל ליכנס לארץ, פחאל די דרשו רבותינו ז״ל במסכת בכורות, וזה לשונם: ״והיה כי יביאך בפרשת תפילין למה נאמר״, לאיין חנא ענדנא תפילין חובת הגוף הם, ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, אם כן עלאס עלקתהום תורה פביאת הארץ, וואזבו פלגמרה: ״עשו מציה זו שבשבילה תכנסו לארץ״.

והואיל וזברנא שתי מצות אלו גדולים בענייניהם ודאי ראוי לשמוח בהם יותר ממצות התורה. וכן מצינו לחכמי הגמרא שהיו שמחים במצוה זו; פחאל די קאלו פמסכת ברכות וזה לשונם: ״אביי הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דקא בדח טובא, אמר ליה יגילו ברעדה כתיב, אמר ליה אנא תפילין קא מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי וירא, חזייה דקא ברח טובא, אמר ליה לא סבר לה מר, בכל עצב יהיה מותר, אמר ליה תפילין קא מנחנא״. ויש לדקדק פהאד למאמר; ראשונה, עלאס רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר; ועוד אס מן אוזאב כא יוואזבו רבא ורבי זירא, תפילין קא מנחנא, וכי די ילבש תפילין יחאייד מורא שמים מעליה ח"ו [ושלום]!

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק ראשון

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

מחקרים-יששכר

אמנם לישב נראה, טעם די רבי ירמיה מא כא יתעלמסי מן לפסוק די וגילו ברעדה, לאיין כא יסרח פיה פחאל די פססר רש״י ז״ל בספר תהילים, דהיינו בזמן שתאחוז רעדה לרשעים תגילו ותשמחו אתם אם עבדתם את ה׳, עליהא זאב ראיה מן לפסוק די בכל עצב יהיה מותר, וכפי פירוש רש״י שפירש כשאדם מראה את עצמו עצב יהיה לו שכר. ואביי עלאס מא כא יתעלמסי מן לפסוק די בכל עצב לאיין כא יקול מא כא יהדר לפסוק גיר שלא בשעת המצוה, בלחאק בשעת המצוה מותר לשמוח, עליהא זאב לפסוק די וגילו ברעדה, דאפילו בשעת המצוה צריך רעדה. עליהא וואזבו רבא, אנא תפילין קא מנחנא והם מעידים עלי שיש יראת קוני עלי; בלחאק רבי זירא גיר קאללו רבי ירמיה לא סבר לה מר בכל עצב יהיה מותר, קאללו אנא כא נסרח פהאד לפסוק פחאל אביי, דהיינו שלא בשעת המצוה הדדי צריך בנאדם יכון מראה עצמו בעצב, בלחאק אנא תפילין קא מנחנא והיינו שעת המצוה ומותר לשמוח.

ודאבא נרזעו למאמר באס בדינא. (איכו השתא נפקא מיניה לטרחא דרבנן טרחא יתירתא לכן עתה הדרי בי אל המאמר הפונה קדים וזה החלי: ״גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצות וכ״ו״.) ואף שהמאמר מובן מעצמו, כדי לטועמו היטב נדקדק בו איזה דקדוקים. ראשונה, לפי סאיין פססר רש״י ז״ל פלגמרא, תפילין בראש ובזרוע הרי שתיים, וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע, קשה, בשלמא תפילין די כא יחסבהום פזוז ניחא, לאיין חנא ענדנא ״תפילין של יד אינו מעכב את של ראש״, ווידא ענדו גיר דלייד אוחדו ילבשו, עליהא כא יחשבהום פזוז דלמצות, בלחאק ארבע ציציות עלאס כא יחסבהום פרבעא, הא חנא ענדנא ״ארבע ציציות מעכבין זה את זה״, ווידא כססו גיר וואחד פיהום פסול, לאיין הומא מצוה אחת? — וכלליה לסברת רבי ישמעאל כא ינחסאבו פארבע מצות, (וכיף) נכלליוו חכמים די הומא כתאר, תוקפו לברייתא פחאל רבי ישמעאל די הווא יחידי?

שנית, סאיין קאל בעל למאמר ״וכיון שנסתכל במילה שבבשרו״, קשה, בשלמא למזוזה די מא תפכרהאסי ניחא, לאיין חנא ענדנא למרחץ פטור מן למזוזה, ועוד, מא הייאסי מצוה בגופו, בלחאק מצות פאה עלאס מא תפכרהאסי חתא הייא מצוה בגופו? שלישית, עלאס מא תפכרסי למילה קבל מן הארסי, ולא אמר שירה קודם לזה? רביעית, עלאס דוד המלך עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית, אדרבה לעיקר דשירה הווא על מציאות המילה, ומה איכפת ליה אירא כאנת פשמינית אוו בזמן אחר, וכאן יחדאז דוד המלך עליו השלום יקול למנצח על המילה מזמור לדוד? חמישית, עלאס יחדאז בעל למאמר יזיב למשל, בלא משל מפטון כלאמו, ולפי כלאם לגמרה די מא זאבתסי האד למשל ניחא.

(והנה סמוך לו מימרא דרבי אליעזר בן יעקב וז״ל: ״כל מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר, חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם.״ ויש לדקדק עלאס חדאז יזיב לפסוק לאכור?)

אמנם נראה ליישב האד למאמר ונוואזבו על ראשון ראשון. לפי סאיין כא יחסב ארבע ציציות פארבע מצות, כא ידהר מחמת די הומא גופים מחולקים בארבע כנפות כא יחסבהום פארבעה, מה שאין כן ארבע פרשיות שבתפילין, כלליה הומא פארבע בתים, מכל מקום גוף אחד הם. ולהרחיב הדברים קצת נראה שבארבע ציציות עלאס כא יתסממאוו גופים מחולקים, לאיין אידא כאנו קרובים זה אצל זה פסול, מה שאין כן ארבע בתים שבתפילין, אדרבא, אידא כאנו מחולקים זה מזה פסול. וטעם די מא תפכרסי לפאה, מחמת די נהייא מצות לא תעשה, ומא פיהאסי קום עשה, ווידא יחב מא יחפפסי כל ימיו אינו חייב בלפאה, ונמצאת לפאה פחאל לא תעשה די פתורה כולהום, די ודאי לא עבר עליהם, ומא תנחסאבסי מצוה בגופו. וטעם די מא תפכרסי למילה ולא אמר עליה שירה קודם לכן.

(חוץ מדרכנו, נקדרו נקולו כוונת אומרו אמר עליה שירה, ראזעא על שכינה, והאכדא נפססרו למאמר, דהיינו, גיר כאן דוד המלך פלחמאם נסתלקה ממנו שכינה מחמת די למרחץ מא הווא סי נקי, ודוד המלך לרוב חסידותו, תלה הדבר על שהיה ערום מן המצות, ועליהא קאל ״אוי לי שאני ערום מן המצות״, וגיר תפכר למילה שבבשרו רזע וקאל ודאי טעם די סרה מעליו רוח הקודש מחמת חיסרון נקיות דלמודע פחאל די קולנא, עליהא אפילו כרז מן לחממאם מא רזעתלוסי רוח הקודש דגייא מחמת די נכלע ותגייר לפי שעה, לאיין חנא ענדנא שכינה מא כא תנזלסי פמודע לגייאר, פחאל די קאלו חז״ל על לפסוק ״ותחי רוח יעקב אביהם״; ועליהא כאן צריך יקול שירה כדי לשמוח באס תרזעלו רוח הקודש, פחאל די זברנא פאלישע גיר נפקע מעא יהורם בן אחאב טלעת מן עליה רוח הקודש ומא קדרסי יתנבבא חתא קאל ״ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן״ ושרה עליו רוח ה׳; עליהא חתא דוד המלך אמר עליה שירה בכלי שיר, שנאמר למנצח על השמינית ופחאל די פססר רש״י ז״ל פספר תהילים שהוא כלי שיר שיש לו שמונה נימין, ווידא תקול הא חנא ענדנא באיין לכנור די דוד המלך כאנו פיה מייאתאיין וסתא ושבעין דלותאר כמנין כנור, ועלאס דאבא קבד רבאב די תמנייא דלותאר, עליהא קאל ״על מילה שניתנה בשמינית״, די הייא די גרמה לו יישוב הדעת כשעלה זכרונה על לבו, עליהא קבד רבאב די תמנייא דלותאר כנגד למילה די הייא עלא תמן אייאם. וכפי דרכנו נקדרו נקולו טעם די מא תפכרסי קודם לכן).

לאיין כאן סבור באיין שכר דלמילה הווא די בוה לאיין בוה הווא די מצווה יכתנו עלא תמן אייאם ומא הווא כאן צגיר ולאו בר מצוה, בלחאק אחר שנסתכל במילה בחוש העיוני וראה שהיא מתוקנת ולא פגומה ח״ו, קאל ודאי אילא הווא ענדו שכר כתאר שאלמלא פְגָמָה ח״ו, אס קדאת למילה די בוה, הא הייא כא תרזע תגטטא בלערלה די תינוקות סגאר שמתו בלא מילה, פחאל די קאלו חז״ל פזוהר, אלא ודאי הווא לעיקר די שמר אות ברית קודש, ועליהא קאל ״למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמינית״, ר״ל [רצונו לומר] אעפ״י שניתנה בשמינית ולאו בר חיובא, אפילו הכי מא תנחסאב גיר עליה, ופרא־ די קולנא.

אוו נקולו טעם די עלק שירה דלמילה על שניתנה בשמינית ולא על מילה עצמה, כא ידהר באיין דוד המלך ע״ה כאן מצטער עלא די דכל לחממאם ברצון נפש־ ללמודאע די פיה בטול תורה, לאיין לחממאם אפילו לה­­­בו דברי תורה חראם, מחמת די מא הוואסי מקום נקי, ולחיים די בנאדם ולקיום דייאלו הייא תורה, פחאל די קאל לפסוק ״כי היא חייך ואורך ימיך״, וכיף ידכל בנאדם ברצון נפשו ללמודאע די יחדאז יבטל מן לקראייא, וכיון שנזכר במילה די אוצצאנא השי״ת נעמלוהא עלא תכן אייאם, נתיישבה דעתו; לאיין קאל מעא באלו עלאס למילה עלא תמן אייאם מן דון למצות כולהום, והאדאך זמן כא יכון צגיר ולאו בר חיובא הוא, ועלאס סבקהא האל יתברך לבנאדם בהיותו בן שמונה ימים, גיר עלא קד די רא השי״ת אילא ליסיר קבל מא יבדא יקרא תורה, מא ענדו זכות באס יעיס, עליהא, אוצצאנא נכתנוה עלא תמן אייאם ותכון למצוה דלמילה מגינה עליו במקום תלמוד תורה, והייא תדרג עליה מכל דבר רע ותאריך ימיו בטוב. ואכיתי חתא פזמן די יכון בנאדם פלחממאם ומא יקדרסי יקרא תורה, ואין לו מי שיגין עליו, למצוה דלמילה ודאי יכולה היא שתגין עליה. עליהא נתיישבה דעתו ואמר עליה שירה, דהיינו עטא שבח להקב״ה עלא די אוצצאנא נעמלו למילה עלא תמן אייאם באס ינחדא בנאדם חתא יכבר ויזכה לתלמוד תורה.

וטעם די חדאז יזיב למשל, לאיין כא יתקשאלנא פלמאמר, אידא בשביל למעזזא די עזז השי״ת ישראל עליהא דוורהום בלמצות, ציצית בוחדו יקדהום והווא מסבב האדם מארבע רוחותיו, ועלאס יחתאז מצות אוכרין! עליהא קאל משל למלך בשר ודם שאמר לאשתו התקשטי בכל מיני תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני; רצונו לומר, כלליה נתין מזייאנא ותכשיט וואחד יקדך, אפילו הכי נחבבך תזיד בזאייד תכשיט כדי שתהיה רצויה לפני, ולפי זה, כא יזי לשון של כל מיני תכשיט מדויק. וכן לפסוק די קאל יפה את רעיתי; רצונו לומר, אעפ״י שיפה את לי, נחבבך תזיד תכשיטין כדי שתהיה רצויה לפני.

וטעם די חדאז לפסוק אתאני פכלאם תלמוד פלמימרא די רבי אליעזר בן יעקב, לאיין פסוק והחוט המשולש, כא ידהר מנו אילא האד למצות בתלאתא כא ידרגו עלא בנאדם מן לפורענות; אסאראח די לא במהרה ינתק, דהיינו פחאל לכיט לגליד די מא יתקטעסי דגייא, הכי נמי די יעמל האד למצות, ידרגו עליה מכל מיני פורעניות, ומא יכונסי נאבד על יד ליסורין דגייא. ושמא תאמר, למצות כולהום פיהום האד סגולה, והומא כתריס בפני הפורענות! עליהא חדאז יזיב פסוק ״חונה מלאך ה׳ וכ״ו״, רצונו לומר, האד למצות פיהום וואחד סגולה נפלאה שעל ידי די יכון יתבתהום כהלכתם, האדאך למלאך די כא יכלאק מן כול מצוה כא ידרג עלא בני אדם ויחלצם, דהיינו כא יפכהום מן יצר הרע שלא יחטאו כלל, ופחאל למעשה די דאך לחסיד שטפחו לו ציציותיו על פניו וניצול מן העבירה, מה שאין כן בשאר מצות.

דברי המעתיק:

הרחמן הוא יצילנו מכל מיני חטא ומכל מיני הרהור וידריכנו לעבודתו וליראתו תמיד כל הימים לאור באור החיים. אכי״ר [אמן כן יהי רצון]. ת״ו ש״ל ב״ע [תם ונשלם שבח לאל בורא עולם],

אני הכותב כתבתי זה הדרוש של תפילין ביום ב׳ בשבת קודש י״ג לחודש טבת לידידי ואו״ע [ואור עני] הת״ו [התלמיד ונעים] חיים ט״ו [טולידאנו] בל״א [בן לאדוני] מורי ורבי הרב הכולל אור גולל בישראל יהלל החכם כמוהר״ר ידידיה טולידאנו יחש״ל בהונים ובנים אכי״ר.

הצעיר יצחק חזן הי״ו אכי״ר.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי –דרשה בערבית יהודית חלק שני.

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי-דרשת יתום

מחקרים-יששכר

אם הנער היה יתום, המלמד הכין לו דרשה נוספת ומיוחדת ״דרשה דליתים״ הוא לימד אותו לומר את הקדיש בע״פ ביום הבר-מצווה. והוא עלה, ל״עליית שלישי״ ואמר ״קדיש״.

הווי ומסורת –רפאל בן שמחון

דרשת יתום — דוגמה טיפוסית מקור ערבי

ועלא קיד בעונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי האד זוז דלמצות די כאן במחשבתו הטובה לעשותם לי, וענדנא מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ולזכור זכותו היום נפשרו האד לפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. נחבו נערפו אס הווא טעם די קאל ״אשר יצַוֶּה״, די משמע דציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו ביהא באס עזו הקב״ה ולא קאלסי אשר ילמֵד את בניו? אלא לכוונה הייא, אלוואחיד די יכון מחשב לעשות המצוה ונאנס ולא עשאה בא יחשב עליה הקדוש ברוך הוא כאלו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה וכא יכלסו שכר דלמצוה כאמיל, פחאל האד נדון די אדוני אבי נוחו עדן, די כאן במחשבתו הטובה באס יעמללי האד זוז דלמצות, גיר בעונות, נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותם לי, בודאי באיין הקב״ה יחשבלו כאלו עשה אותם לי. והיינו טעמא די קאל לפסוק ״כי ידעתיו״ די הייא לשון חיבה, למען אשר יצוה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא די כאן אברהם מצוה לבניו לשמור דרך ה׳, כליה למצוה מאזאל מא עמלהא, כליה האדסי, ידעתיו, דהיינו הווא עזיז ענדי, לאיין מחשבה טובה די כאנת פבאלו, מניין תך למצוה לידו ותבתהא, הווא מצוה אותם, אני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאלו טרח ויגע בקיום המצוה.

 

תרגום עברי

ולפי שבעוונות הרבים נלקח ממני אדוני אבי ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות [ציצית ותפילין] שהיה במחשבתו הטובה לעשותן לי, וקיימא לן ״מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה״, [לכן] לזכור זכותו היום נבאר את הפסוק ״כי ידעתיו למען אשר יצַוֶּה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״. אנחנו רוצים לדעת מה הטעם שאמר הפסוק ״אשר יצוה, שמובנו שבשביל הציווי לבדו שהיה אברהם מצוה לבניו חיבבו הקב״ה, ולא אמר למען ילמד את בניו? אלא הכוונה היא, שמי שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הקב״ה כאילו עשאה בפועל, לפי שמחשבה טובה מצרפה הקב״ה למעשה ומשלם לו שכר המצווה בשלמותו, וכמו הנדון הזה של אדוני אבי נוחו עדן שהיה במחשבתו הטובה לעשות לי את שתי המצוות האלו, אלא שבעוונות נאנס באונס מיתה ולא זכה לעשותן לי, בוודאי הקב״ה יעלה עליו כאילו עשה אותן לי. וזהו הטעם שאמר הפסוק ״כי ידעתיו״ שהוא לשון חיבה, למען אשר יצווה את בניו, דהיינו בציווי בעלמא שהיה אברהם מצווה לבניו לשמור דרך ה׳, אף שעוד לא עשה את המצווה, אעפי״כ ידעתיו, דהיינו הוא חביב עלי, בשביל המחשבה הטובה שהייתה בלבו, שכשתבוא המצווה לידו הוא יקיים אותה. הוא מצווה אותם, ואני מצרפה למעשה, ומעלה אני עליו כאילו טרח ויגע בקיום המצווה.

 

דברי סיום לדרשת יתום

אחלה פני אל איום ונורא, יקבוץ שה פזורה, ויחזיר ליושנה עטרה, בעגלה ובמהרה, ונפש אדוני אבי בצרור החיים צרורה, אמן כן יהי רצון.

  1. 39. דרשת יתום המובאת כאן הועתקה בסוף הדרוש של תפילין של אברהם לענקרי בכתב־היד המתואר למעלה בהערה 32.

 

טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי-דרשת יתום

עמוד 113

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 164 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר