יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-ארובות השמים נפתחו
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. דברים לב, ז
ארובות השמים נפתחו
הגשם היה אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראכש בפרט. השנים השחונות שחזרו על עצמן במחזוריות בלתי צפויה. מאותן שנים קשות היו השנים תרצ׳׳ה-תרצ׳׳ו(1936-1935). היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לכלוכית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. היו שמתו מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בבוקר ובערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, הייתה השיחה שעליה היה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם, יהודים וערבים כאחד: ״אללה ייעתקנא בשתא" – שהקדוש ברוך הוא יחיש לנו גשמי ברכה.
הצרפתים ששלטו באותם ימים, לא היה באפשרותם לזון מיליוני פיות הרעבים. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. לעתים, אודות לעזרה ההדדית בין יהודי מראכש ושל אחיהם מקרוב ומרחוק, היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.
’שנת האורז' – כך ייזכרו את אותם שנתיים של בצורת, וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת ללחם.
ואכן זאת הייתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקיבלו את מנתם במידת האפשר. השנה היא שנת תרצ׳׳ו (1936), החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקווה, השדות קמלים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.
באותה שנה, כשהיעדר הגשם פגע קשה בחקלאות ובמקור התזונה של התושבים, מחירי המזון האמירו בתלילות, ורעב כבד השתרר ברחבי המדינה. מראות קשים נראו ברחובות. מזי רעב היו מוטלים בכל פינה, מתייסרים בייסוריהם. המחסור במים גם הוביל להידרדרות בהיגיינה ולהתפשטות מחלות ומגפות. נראה היה שקטסטרופה ענקית מאיימת על המדינה. המצוקה גם הובילה לעלייה במעשי שחיתות וגניבה. תעוזתם של הגנבים גברה, ולעתים שדדו מזון לאור יום. היהודים נהפכו לקרבנות כפולים של שנת הבצורת, כי הפכו ליעד לגזל מזון, בלי פחד ומורא. על כך העיד חביב אבגי בספרו ׳אבני זכרון לקהילת מראקש׳, כי משפחה אחת בת שישה נפשות, שהצליחה להשיג בעמל רב קילוגרם אחד של קמח, הישג נדיר באותם ימים. ואולם הקמח שנשלח למאפייה לא חזר ממנה; גזלנים התנפלו על בני המשפחה בדרכם למאפייה וחמסו את המצרך הנדיר.
הדיין רבי מרדכי קורקוס הוציא מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה; "אחינו בית ישראל בעיר מראכש יע״א שמעו! יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יעננו בגשמי ברכה״. הכול נקראו לעזוב את עיסוקיהם ולהתכנס בבתי הכנסת בתפילות לגשם. גם המוסלמים פנו אל מנהיגי הציבור היהודי בבקשה לקיים תפילות, מתוך הכרה בכוחם של היהודים לעורר את רחמי הבורא ולהביא ישועה.
היום נקבע לאחד מימי השבוע. תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. רבי מרדכי קורקוס, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודיבר אל ציבור המתענים על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. חביב אבגי סיפר על כך, שלא הכיר את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, שצעיר לימים היה, אך משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרונו, על פרשה מופלאה בעלת השפעה שמלווה אותו כל ימיו, ולא רק אותו בלבד, אלא כל אלו שזכו למעמד הגדול ההוא יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי העיר עמדו והתפללו, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענו ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו.
ברחובות המלאה ניכרה תכונה רבה לרגל יום תפילה מרכזי שנקבע בשל עצירת הגשמים. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין. הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד מהם איש. החכמים ניצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבי מרדכי דיבר אל העם בקול בוכים, ולמשמע נאומו לא נותרה בקהל עין יבשה.
עברו שעות בקריאת ספר תהילים במלואו כמה פעמים. ברגע השיא של התפילה קראו את פרק סה שבתהילים שוב ושוב, במין מעגליות שהזכירה את תפילת חוני המעגל. כמאה פעמים קראו את הפרק העוסק בברכת הארץ: ״ פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ,…. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ; בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ.אלפי מניפות שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש הקופחת על הראש. וכך עמדו עד זמן תפילת המנחה.
אז בעת תפילת המנחה התחולל השינוי. שביב של תקווה וביטחון ליווה את המתפללים. אחד החכמים, שהיה בקי ברזי הקבלה, היה זה רבי סעיד גנון, נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה. היה הוא אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות הייתה מעיקה מאוד בקולטה את קרני השמש שהייתה מנת חלקם כל היום.
תחילה נדמה היה שהשמש הקופחת רק החלישה מעט את עוצמתה. משב רוח קליל חלף על פניהם היגעות של המתפללים, שעמדו על רגליהם במשך כל היום בחום הכבד. קהל האלפים עמד על רגליו לתפילת העמידה. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. מרגע לרגע הסתמנה תפנית חדה במזג האוויר. פתאום נקוו טיפות על פני המתפללים, ולא אגלי זיעה היו אלה.
תמה תפילת מנחה, וכאשר החזן פצח בפיוט ׳אדון עולם׳, נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה. הגשם הלך והתחזק, ולרבים מן העומדים התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת.
הקהל ליווה את רבי מרדכי ואת שאר החכמים לביתם. משעת המנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה, כשהיהודים יצאו איש איש למלאכתו. היה בכך קידוש השם גדול, כשראו שכניהם המוסלמים כי שמע ה׳ את תפילתם והאזין לשוועתם.
רבי מרדכי קורקוס
1954-1890
נולד לאמו ולאביו רבי אברהם קורקוס בשנת תרץ (1890) במראכש. בשנת תרס״א (1901), בהיותו כבן 11, נפטר אביו, וגדל על ברכי סבו רבי שמואל קורקום.
היה ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במראכש, וגידל דור תלמידי חכמים ורבנים. כך גם שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של רבי משה זריהן, ולאחר פטירת רבי משה מונה תחתיו לראש אב בית הדין במראכש. נודע כבקי עצום בהלכות איסור והיתר, והיה בקיא בפלפול וסברא, בהלכה, באגדה ובמוסר. כתב ספר ’גדולת מרדכי׳ הכולל חידושי תורה על התלמוד מסכת בבא קמא ומסכת כתובות, ביאורים בהלכות מועדים. ובחלק השני פירוש על האבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר. נפטר ביום חמישי ז׳ בתמוז תשי״ד (8 ביולי 1954), ונקבר בבית העלמין במראכש.
יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-ארובות השמים נפתחו עמ' 404