יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה-אליעזר-בשן-2000


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד

שיטות הלימוד

בתוכנית הלימודים היו נהגים מקובלים, תוך שינויים אישיים בין מלמד למשנהו. הילדים למדו קריאת האותיות והתנועות, אחר כך המילים, הפסוקים, הפרשה ותרגומה לערבית יהודית, ידיעת טעמי המקרא, והתפילה, על ידי שינון במקהלה.

בגיל שש היה הילד קורא בשמחת תורה את סיומה של התורה החל ב'מעונה אלהי קדם,. בשלב מתקדם למדו ספרי הנ״ך, משנה והלכות, וכתיבה. בכמה מקומות למדו 'חק לישראל'(שלמה אבן דנאן, יאשר לשלמה׳, סי, סג).

שיטת הלימוד האופיינית לימי הביניים ועד הזמן החדש בחברה היהודית כמו בחברה המוסלמית היתה מבוססת על זכירת טקסטים בעל פה. גם את התפילות היו הילדים לומדים בעל פה, כדי שידעו להתפלל ללא סידור. הדבר חייב שינון וחזרה רבה על חשבון ההבנה ולימוד חומר רב יותר. בין פורים לפסח למדו את ההגדה ואת שיר השירים, והילדים הגדולים למדו פרקי אבות, משלי וספרי הנביאים בתרגום לערבית.

באמונה העממית היו אמצעים לחיזוק הזכירה, כדי שהילד לא ישכח את תלמודו. האמינו כי אם יאכל תערובת של פלפל, זנגוויל ודבש במשך שבוע, יזכור כל מה שלמד, ואם יאכל זאת במשך שבועיים יזכור כל מה שישמע, ואם שלושה שבועות – לא ישכח לעולם כל מה שישמע. כדי לקלוט את הכתב העברי בקלות היו משקים את הילד מי בצק.

לפי הדו"ח של פיצייוטו על קהילת טנגייר, חינוך היה הצד החלש של קהילה זו. לעשירים היו שלושה בתי ספר פרטיים, שההורים שילמו בהם שכר לימוד, בהם היו לומדים תנ״ך בתרגום לספרדית ותפילות. לעניים היה בית ספר נפרד ובו 100 ילדים, והמורה קיבל את שכרו מקופת הקהל. פיצ'יוטו הציע שילמדו דקדוק ולשון ערבית, אם כי היהודים חששו שהשלטונות לא יאפשרו את לימוד שפתם.

מצב דומה היה בתיטואן, ולדברי פיצ'יוטו בעבר היה תלמוד תורה על חשבון הציבור ולמדו בו כ־100 תלמידים, אבל עתה אין כל חינוך ציבורי. 400־500 ילדים עניים מסתובבים ברחובות, שאינם יודעים א״ב. הוא הביע תמיהה בפני הרב הראשי, שבקהילה בת כ־8,000 יהודים לא דואגים לחינוך לילדי העניים, והרב ענה שאין כסף. לדבריו, היה חינוך לבני העשירים ששילמו שכר לימוד. הילדים למדו ׳פרשה׳ מתורגמת לספרדית. דעתו היתה, שהמורים חייבים לקבל גם כמה ילדים עניים.

בצפרו ניתנה תשומת לב ללימוד התינוקות ובני הישיבה על ידי חכמי המקום:

ר׳ משה בן חמו (1625־1710) הדריך את המורים בדרכי לימוד נאותות ודאג לספרים. אחריו ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809) קבע את ארבעת שלבי הלימוד, החל מקריאת האותיות עד קריאת התורה עם התרגום. שיטה זו התמידה עד ימינו. ר׳ שאול היה גם מפקח על המלמדים. הוא תבע מהקהילה לשפר את מעמדם הכלכלי של המורים, שהתארגנו ב־1783 והעמידו תביעות. הם איימו שאם לא יתקבלו תביעותיהם הם ישביתו את ההוראה, והצליחו במאבקם.

ביקורת על ה'צלא׳ נכתבה על ידי ר׳ ישועה עובדיה מצפרו (1872־1954), בהקדמה אוטוביוגרפית לספרו ׳תורה וחיים,. נצטט כמה משפטים אופייניים:

ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל היום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים, בכותלים ובספסלים, ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו, ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידים… ומצב המלמדים היה בלי משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם, ושכרם היה ביד אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב, ובני העניים בלא כלום… ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה… כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעיפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר שאז נפקע החוב… ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקוה לפרנס עצמו וגם להסתיע בעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות.

הוא מסכם, כי תוצאות החינוך דלות, ירש שלא היו יודעים אף צורת אות׳.

התנאים העלובים והצפיפות במראכש תוארו בדו"ח של שליח כי״ח, שפורסם ב־1877. לדבריו, שמונה עד עשרה בתי כנסת בעיר משמשים גם בתור תלמודי תורה, בתנאים מחרידים. 120 ילדים יושבים בחדר על סמרטוטים, ולומדים במקהלה. הגדולים לומדים גם תלמוד, כתיבה וחשבון.

מכנאס: לפי דו״ח ב־1900, מי שהשיגה ידו שכר מלמד פרטי לבנו, ומי שלא היה בידו שלחו ל'צלא,, שם למד הילד מקרא, נביאים וכתובים ואחר כך תורה שבע״פ. והיו שאף ל'צלא׳ לא שלחו את ילדיהם, ׳ונמצא ריק מכל וכלי (׳תקנות מכנאם׳, עמי תכג).

במוגדור מסוף המאה ה־19 ואילך למדו ילדים גם לשון ערבית, כפי שכתב ר׳ שלמה אבן דנאן (1848־1929), והודות לאינטליגנציה שלהם הם התקדמו בלימודיהם. מאות מילדי העניים והיתומים היו מקבצים נדבות ברחובות. דיווחים דומים הגיעו ממקומות אחרים, ובכפרים היה המצב דומה. לפי מידע ב־1904, 50 ילדים היו יושבים בחדר ליד בית הכנסת וחוזרים על דברי המורה.

בפאם ב־1903 היתה תוכנית שהילדים ילמדו בבניין גדול ומרווח. אבל ההורים התנגדו לכך ואמרו, שבבניין הגדול תשלוט עין הרע, ואילו בחדרים הקטנים והעלובים לא שולטת עין הרע.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד-עמוד 105

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

המלמדים

למורים לא היתה הכשרה פדגוגית, ולא היה מקום קבוע ללימוד, אלא בית כנסת או חדר לידו, ולעתים בביתו של המלמד. הילדים היו יושבים בצפיפות, כי המורה היה מעוניין לקבל הרבה ילדים לשם הגדלת פרנסתו. ילדים בגילים שונים ובעלי רמות שונות ישבו יחדיו, והמלמד היה עובר מאחד לשני כשבידו מקל או רצועה, כדי ללמדו באופן אישי, בהתאם להתקדמות הילד, לכן ההישגים היו דלים.

לא היו בחינות, ולא מסגרת מחייבת, שעות הלימוד לא היו קבועות, והילד שהה שם כל היום. לעתים היה המלמד יוצא באמצע היום, כי עסק במלאכות נוספות לשם פרנסתו. שכר הלימוד לא היה קבוע, אלא לפי היכולת. בני העשירים ישבו סמוך למורה ואחריהם היתומים. את שכר הלימוד לילדי עניים ויתומים היתה הקהילה משלמת למורה. בימי שישי היה נהוג לשלוח למלמד ככר לחם.

על רקע הרמה הנמוכה של המלמדים במכנאס, תוקנה תקנה בשנת תסייח(1708) בלשון זו:

ובענין מלמדי התינוקות ראינו שערוריה שכמה מלמדים אשר לא ידעו ולא יבינו ואינם לא במקרא ללא במשנה ללא בתלמוד פשטו להם את הרגל ללמד תלמידים והרי הם באים ללמד ונמצא שצריכים להתלמד, אשר על כן הסכמנו לסלק את שאינו ראוי או לשתפו עם הראוי ולהניח את הראוי. (׳תקנות מכנאס׳, סי׳ עג)

שביתה !התארגנות: בשנת תקמ״ג(1783) החליטו מלמדי התינוקות, השוחטים והסופרים בצפרו להשבית את השירותים שהם נותנים עד שיעלו את שכרם, ושישולם בכל חודש. הם איימו:

ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקובלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו. ואחר שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים.

הם זכו לתמיכתם של חכמי המקום שחתמו על העצומה שהוגשה כנראה להנהגת הקהילה(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 45).

גם בזמן החדש היו מקומות בהם המלמדים לא זכו לזכויות סוציאליות, ואם המלמד חלה ניכו את ימי היעדרותו עקב מחלתו. הדבר קיבל את אישורו של ר׳ משה מרצייאנו(1917־1996) שפעל בעיר דבדו(׳מורשת משהי, סי׳ מב).

בספרות התשובות מצויים דיונים בקשר לחשיבות תלמוד התורה, זכויות וחובות המורים, והפרעת הילדים לשכנים. אלה היו מתלוננים שהילדים מפריעים להם בקולם ובלכלוך שהם עושים. התשובות היו חד־משמעיות, שאין רשות לשכנים לעכב תינוקות מללמוד, גם אם הם מפריעים (על פי בבא בתרא פרק ב, משנה ג, ושו״ע חו״ם, סי׳ קנו ג: יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכזלים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן׳). דומה שהשכנים לא השלימו עם הדין, ועל רקע זה נאלצו להתקין תקנה במכנאס שהוכרזה בשנת תקנ״ח (1798), שאין רשות לשכנים לעכב מלמד היושב בקביעות בדירתו עם תלמידיו, אלא אם יוכיחו שהוא אינו יושב אתם כראוי.

מלמד טוב ומסור היה זוכה להערכה, והסתלקותו מתפקידו נדרשה לגנאי. ר׳ יוסף בן נאיים כתב על ר׳ יצחק ששון, מחכמי פאם, שיהיה מלמד טוב והשטן היה מפתהו להטת אומנותו ורצה להסתלק מהיות מלמד, לפיכך הצניעו הקב״ה.,

כדי לשפר את רמת ההוראה נקבע, שאין חזקה למלמד, ׳ואם בא מלמד טוב ממנו מורידין אותו כי אין לנו להשגיח אלא בתועלת התינוקות,. כך השיב ר׳ יעקב בירדוגו(1783־1843, ׳שופריה דיעקבי, חרם, סי׳ כ). אין ביטחון שאמנם נהגו כך, כי ל'כלי קודשי היתה בדרך כלל חזקה על משרותיהם, ואולי היתה זו רק משאת נפשו של החכם.

אם המלמד שבת ממלאכתו בגלל הלנת שכרו, היה צריך לשלם לו גם על הימים שלא לימד.

על מקרה בו אב סירב לשלם למלמד דן ר' משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996). הוא מספר על קהילה בה כל אחד היה משלם למלמד לפי מספר הילדים שיש לו, ואדם אחד התחמק מתשלום. בתור סנקציה מנעו ממנו שחיטה, ומאשתו לטבול במקוה, וגם ימנעו ממנו כל צרכי הקהל ושלא ללמד את בניר. השאלה האם הדבר לגיטימי. תשובת החכם ש'האיש הזה חייב ללמד בניו תורה וכופין אותו על זה בכל מיני כפייה ורדיה ולפרוע עמהם כפי כוחו ולפי ממונו׳(׳מורשת משה׳, סי׳ מג).

עונש גופני מתון על ידי ההורים והמלמדים היה לגיטימי, מקובל ורצוי, אבל לא בתקיפות. והדבר תואם את הדין: 'לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה׳(שו״ע יוריד, סי׳ רמה, י). בידי המלמד היה בדרך כלל שוט עשוי מעור להצלפה על כפות הרגליים, וגם מקל, ובכמה מקומות גם סד לרגליים. ׳סגולה נפלאה לצאת הילד בעל מוסר ודרך ארץ וביישן הולך בדרך טובה שיכו הילד בבוקד כשקם מהמטה, אזי יהיה זכרן(כלומר יזכור על מה קיבל מכות) וחוזר למוטב׳, אבל אסור להכותו ׳מכת אויב אכזרי אלא ברצועה קטנה׳, כך כתב ר׳ משה טולידאנו, שפעל בפאס (נפטר ב־1773, ׳השמים החדשים׳, סי׳ שב). מלמד לא היה אחראי לנזק שנגרם לילד בהיותו ביצלא׳(שם, חו״ם, סי׳ רלח).

חכמים נתנו עצות מתודיות בעקבות המסורת התלמודית. למשל, ׳לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה׳(פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ לו).

כאשר הילד הגיע ללמוד פסוקים מההפטרה, היו הוריו עורכים סעודה ומעניקים כסף למורה.

בעלי יכולת דאגו לתת לילדיהם חינוך ברמה גבוהה מזו שניתנת לבני עניים ב'צלא,. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) הורים ששילמו שכר לימוד התארגנו והביאו מלמד מעיר אחרת, כדי להעלות את רמת ההוראה. הילדים המוכשרים למדו גמרא רחוק לישראלי. התברר לאחר זמן מה שבין הילדים היו שלא למדו כלל תורה שבעל פה ואחרים שכבר למדו. העובדה שהמורה מלמד בו בזמן ילדים בעלי רמות שונות היתה בעוכרי התקדמותם של המוכשרים. על ויכוח בנושא זה דן ר׳ שלמה אבן דנאן מפאס (1848־1929) כשאביו של בן מוכשר טען שבנו לא התקדם לפי יכולתו, לכן פטור הוא לשלם את שכר הלימוד שהבטיח. החכם דחה את טיעונו, ואין המורה ׳פושע' כי הוא מלמד לפי יכולתו, ולפי קצב תפישתם של התלמידים ('אשר לשלמה׳, סי׳ סג).

 

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס יליד תרמ״ב (1882) כתב באוטוביוגרפיה שלו שבגיל 5 הובא לבית ספר, ובגיל שבע הועבר למורה טוב יותר. אביו לימדו כבר בילדותו ׳עין יעקב׳(חיבורו של ר׳ יעקב אבן חביב על אגדות הש״ס), משניות עם פירוש ר׳ עובדיה מברטנורה, ושלחן ערוך אורח חיים. לאחר מכן למד עד גיל 12 אצל חכם שהובא מצפרו לפאס, את המסכתות ביצה וקידושין ולאחר מכן בבא קמא. הוא מזכיר שמות של כמה חכמים שלימדוהו. אחד מהם ידע את כל שישה סדרי משנה בעל פה.

ר׳ משה מלכה שנולד בכפר בהרי האטלס בשנת 1911, כתב באוטוביוגרפיה שלו שאביו שהיה איש עשיר, ושירת בתור רב מחוזי למספר ערים, שלחו ללמוד ב'צלא, בגיל חמש כמקובל. בגיל שבע התחיל ללמוד משנה וגמרא. אחיו שהיה חכם לימדו תורה שבעל פה, ובגיל 14 נבחן בפני חכמים במשך יומיים בדיני שחיטה עם הסוגיות העוסקות בהלכות אלה. למחרת הוסמך בתור שוחט ובודק.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'108

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

בר־מצווה

ילדים בגיל תשע עד עשר ידעו בעל פה בדרך כלל את התפילות, ואת טעמי המקרא של פרשת השבוע וההפטרה. לעתים ידעו קצת משנה ואגדה. רבים נהגו לערוך בר־מצווה בגילים אלה, למרות שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה. ר׳ יוסף בן נאיים הנ״ל חונך למצוות ציצית ותפילין בגיל 8, ואביו כתב לו דרשה שהוא אמרה מבלי שהבין את תוכנה.

ר׳ יוסף משאש (1892־1974) כינה את המחכים לגיל שלוש־עשרה 'כת עצלנים׳, לפי מנהגי מכנאס, אם היו לאדם שני ילדים בגיל המתאים נערכה חגיגה משותפת וכמו כן היה האב (בייחוד אם היה אמיד) מזמין ילד או שני ילדים יתומים ומכינם לחגיגה יחד עם בניו.

לחגיגת הבר־מצווה קראו 'אתפילין. אלה נערכו בדרך כלל בימי שני או חמישי, בהם קוראים בתורה, והנער עלה לתורה. לאחר קביעת התאריך היו פונים למלמד שיכין את הילד לקריאת הפרשה, וילמדו הלכות טלית ותפילין ודרשה, המכונה 'דרוש לתפילין׳, או 'דרוש למעלת תפילין׳. אם הילד היה יתום, לימדו המלמד קדיש ו'דרשת יתום׳,

בערב המיועד היה הילד מזמין את חבריו לכיתה, שליוו אותו למשפחות המוזמנים ושרו במקהלה ׳המלאך הגואל אותי… ובן פורת יוסף׳, ונשים צעירות היו הולכות אחריהם בקריאות גיל.

בליל הבר־מצווה הוזמנו רק הגברים, ביניהם הרב, הפייטן ושמש בית הכנסת. ביום הבר־מצווה, בדרכו לבית הכנסת היה הנער מלווה על ידי הרב והפייטן ששר שירים לכבודו, והיו פיוטים קבועים לפי מנהגי המקום. ר׳ דוד אבן חסין חיבר 12 פיוטים לאירוע זה (מהדי תשנ״ט, עמי 414־435; פיוטים נוספים: יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דפים לב־לה, עט, פ, פד, פט; רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־61).

הרב הלבישו טלית, והנער הניח תפילין וקרא את ברכות השחר בעל־פה. הנער ישב ליד ארון הקודש וכאשר קראו אותו לתורה ׳יעמוד פלוני המתחנן למצוות', הוא קרא את הפרשה. הוא היה חוזר לביתו, ורק שם חולץ תפיליו וטליתו, מלווה בפייטן ונגנים, ובחבריו המוזמנים לארוחות בוקר וצהריים, שאליה הוזמנו גם עניים וחברי חברת רשב"י (חברה קדישא).

בחגיגה היו מעניקים מתנות. במכנאס היה נהוג לתת כיכרי סוכר. אך במסגרת תקנות לצמצום מותרות בשנת תרנ״ז (1897) הוחלט שאין לתת מתנה זו.

ר׳ ישועה עובדיה כתב בהקדמה לספרו ׳תורה וחיים׳, כי בצפרו, בעת שהילד הגיע להנחת תפילין, ׳יוליכנו המלמד עם קרובו ומיודעיו לביתו ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב סעודה גדולה׳, ושם תורמים למלמד. חבריו נהגו לתת לו במתנה רובה צעצוע עשוי מקנה סוף.

הדרשה: חכמים הכינו לבניהם דרשה, ואם האב לא ידע להכין היה פונה לחכם. הדרשה היתה מורכבת בדרך כלל מחלקים אלה:

פתיחה תוך ציטוט ממאמר חז״ל בעניין תפילין או ציצית, המתחיל במילים ׳גרסינן במסכת…׳ ומסיימת יעד כאן לשון המאמר׳.

פתיחה מליצית שבה מודה הנער לה׳, מביע תקווה שינחהו בדרך התורה, ומבקש רשות מהרבנים, ממוריו ומהוריו להתחיל בדרשה.

עיקר הדרשה, שנאמרה בערבית יהודית, והוקדשה למצוות ציצית ותפילין, ודברי אגדה על אודותיהן.

סיום בתפילה לגאולה, בעברית נמלצת, וחלקה בערבית יהודית.

יש נוסח מיוחד לדרשת יתום בערבית יהודית המתחיל במילים: ׳לפי שבעוונות, הרבים נלקח ממני אדוני אבי, ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות ציצית ותפילין שהיה במחשבתו הטובה לעשות…׳ לעתים היה הילד משנן את הדרשה בעל פה מבלי שהבין את תוכנה.

בבית הספרים הלאומי בירושלים מצויים 12 דרושים בכתב יד. בספרות הדרושים הודפסו דרושים שחכמים הכינו לנער. ר׳ אברהם אנקאווא כתב 'דרוש לתפילין שדרש בני חמודי מסודר מאת רבו החכם ר׳ דוד ברוכיל ביום שנתחנך למצות תפילין׳ ('מלל לאברהם׳, ח״ב, דפים שמה־שמז). ר׳ יוסף משאש חיבר ספר שהודפס הכולל דרושים לתפילין, מצוות ציצית, על יג עיקרים, ג׳ מידות (מכנאס תשכ״א).

בספרו של ר׳ יוסף בן הרוש, ׳גביע יוסף׳, סוסה תרפ״ז, עמי כג־כה, הודפסו דרושים בערבית יהודית. מצויים דרושים שהחכם היה אומר לכבוד הנער ומשפחתו. היו משפחות שהזמינו שיר ׳למצות ציצית ותפילין,: רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־60; ראובן גבאי, ׳ששון ושמחה׳, ירושלים תש״כ, עמי 25־26.

בכפרים שבהרי האטלס היה נהוג, שבערב החגיגה עוטפים את הנער בסדין וחוגרים אותו באבנט לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, מרכיבים אותו על פרד בהיר ומקיפים איתו את הכפר, כששני נערים מלווים אותו, ואחריהם רוקד הקהל.

בסך הכול ההשכלה של המוני העם היתה דלה, ור׳ חיים משאש (1848־1904) ממכנאם כותב, כי 'רוב המוני עם אינם יודעים לכתזב ואפילו לחתום את שמם״ (׳נשמת חיים׳, דף רמז, ילקט הקמח׳, דף קצד). ואמנם, לפי מקור מתק״ט (1749) היו יהודים שלא ידעו לחתום את שמם, (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 167). בכפרים שבהרי האטלס לפי דיווחו של שליח בשנות ה־50 של ימינו, רק הרב ידע קרוא וכתוב.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'110

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

הפסיקה והמנהגים

הפסיקה של חכמי מרוקו המגורשים היתה מבוססת על שלושת עמודי ההוראה: הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. ר אשר בן יחיאל, חכם מאשכנז, תלמידו של ר׳ מאיר בן ברון מרוטנבורג, עבר לספרד בתחילת המאה ה־14 ומונה לראש ישיבת טולידו. הוא נחשב לאחרון הפוסקים בספרד. גם חכמי הדור השני בפאס, שבזמנם כבר התקבל השלחן ערוך בתור פוסק, עדיין ציטטו את הרא"ש: "אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז"ל אחריו אנו הולכים, כי כדאי הוא לסמוך עליו׳, רק אם הרא״ש חולק על שני קודמיו, דעתו נדחית (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כ, סא). עם זאת היו עדיין הלכות שבהן פסקו כמו הרא״ש, ביניהן: שכל עוד לא גבתה הגרושה את כתובתה, חייב הבעל במזונותיה; וכן הגרושה זכאית לבגדי חול ושבת נוסף על כתובתה(שם, סי׳, צח, צט); וכן, שמותר לדיין מומחה לדון לפי אומדנה, כלומר לפי שיקול דעתו(רפאל בירדוגו, ימי מנוחות׳, דף קיו).

 

ר׳ יוסף קארו היה סמכות בלתי מעורערת כפי שכתב יעב"ץ: "דבר כזה שנהגו הראשונים לפסוק כסברה אחת וכדברי פוסק אחד קודם שנתפשטו חיבורי מרן ז״ל עכשיו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ ה). כלומר עד ר׳ יוסף קארו היו פוסקים שונים, אבל עתה יש לקבל את פסקיו של ר׳ יוסף קארו, שזכה גם לכינויי כבוד וחיבה. למשל, ר׳ שלמה הכהן כתב: "אנו בדידן בני מערבא דקבלו עליהם סברת מר״ן מלכא׳ ומכנהו ׳מר״ן הקדוש׳('לך שלמה׳, אהע״ז סי׳ ה, לה). ר׳ משה מרצייאנו מכנהו בין השאר בכינויים: ׳מרן מלכא בביתו הנאמן׳, ׳מרן הקדוש בשלחן הטהור׳(׳מורשת משה׳, סי׳ כד, מב, מד, נח, נט, סא, סה, עו).

ר׳ יהושע מאמאן, המרבה בכינויי כבוד כלפי ר׳ יוסף קארו, כמו מר"ן מלכא בשלחנו הטהור׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, או״ח, סי׳ כו), קבע את הכלל : 'קבלנו דעת מלכא ע״ה (עליו השלום) אפילו נגד אלף פוסקים, (שם, אהע״ז, סי׳ טז, וכך גם ר׳ משה עטייא, מעט מים׳, אריח, סי׳ כג). ר׳ יהושע ניסח את כללי הפסיקה לפי ר׳ יוסף קארו בחמישה סעיפים. סעיף ראשון: 'אם מר״ן מלכא כתב סברא ראשונה בסתם להקל, ושוב כתב ויש אומרים להחמיר, הלכה כסתם להקל, וטוב להחמיר היכא (במקום) דאפשר בהפסד מועט׳(שם, או״ח, סי׳ ג).

 

מנהגים נגד השלחן ערוך: היו מנהגים מנוגדים לפסק זה, כגון: לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ, קמה: ׳הסומא עולה לספר תורה ולא בפסק מרן או"ח, סי׳ קלט: סומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב.׳

ר' שלמה הכהן התלבט בנושא זה בתשובתו בדבדו בשנת תרפ״ט (1929) והיה מודע לפסק של ר׳ יוסף קארו שסומא אינו קורא בתורה, לעומת חכמים אחרים הסוברים שמעלין אותו לתורה ויש מקומות שנוהגים כך. אבל הוא חשש מפני המחלוקת. מכל מקום, הוא כתב: 'אנן בתריה דמרן גרירא דאין יכול הסומא לעלות לספר תורה׳, בהמשך הוא ציטט חכמים שחולקים עליו, אבל הביע את חששו:

ואם כן אנו בדור הזה דיש חשש דירבו המחלוקות מסיבה הזאת איך נחזור ולשנות המנהג שנהנו הראשומם להעלותם ולצוות לפרנסי בית הכנסת שלא יעלו אותם… ולזה אין דעתי מסכים לשנות והנח להם לישראל על פי המנהג שנהגו הראשונים… בסומא בעצמו שהוא תלמיד חכם יחוש לעצמו שלא לעלות לספר תורה… אך אין בנו כוח לחזור ולשנות המנהג שנהגו הראשונים ז״ל לעלות לסומא עם הארץ. החכם הגיע למסקנה שבמקום שנוהגים כסברת מרן ינהגו כך, ובמקום ׳דנהוג כסברת המתירין לסומא לעלות מנהגם גם כן מנהג ואין לשנות מפנו המחלוקת׳. אבל ׳במקום שאין להם מנהג קבוע או עיר חדשה שעדין לא קבעו שום מנהג הא ודאי דאזלינן בתר מרן,. (בודאי הולכים לפי מרן).

 

החכם דוגל בנאמנות לפסק של ר׳ יוסף קארו, אבל אם מנהג המקום שנהוג במשך דורות שונה מהדין, הרי יש להמשיך בו, ובעיקר הוא חושש מפני המחלוקת (ילך שלמה׳, אריח, סי׳ ב).

ר׳ יוסף קארו התנגד גם למנהג הכפרות, 'מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג׳ (או״ח, סי׳ תרה). בכל זאת היו נוהגים לשחוט לזכר תרנגול ולנקבה תרנגולת, בהשפעת האר״י. כפי שכתב ר׳ יהושע מאמאן: ,אחר שיסודתו בהררי קודש לדעת רבינו האר״, וסיעתא קדישא דעמיה והוא מנהג ותיקין׳. החכם ניסה למנוע המנהג ולא עלה בידו. בהמשך הוא כותב ש'האספסוף אשר בקרבו׳ אינם מקבלים את המרות, וחושבים שאם לא ישחטו 'לא תהיה להם כפרה חס ושלום׳ (׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ לט).

כללי הפוסקים מובאים על ידי ר׳ שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; חו״ם, סי׳ נא־נג.

מנהגי אבות ומנהגם של חכמים קדמונים היו גורמים חשובים בפסיקה. יעב״ץ כתב: ׳ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג׳(׳מוצב״י׳, חייא, סי׳ נט). ר׳ מרדכי בירדוגו כתב: ׳מנהג אבותינו תורה׳(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז). לעתים היו מנהגים שעשויים היו לדחות את ההלכה, ומנהג שנהגו בו קדמונים והשתרש, קיבל גושפנקה הלכתית (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, 'ליצחק ריחי, ח״ב, דף נב).

ר׳ משה מרצייאנו שנשאל על מקורם של מנהגים הנהוגים בעיר דבדו, חקר על מה הם מתבססים. בין השאר נשאל בהקשר של מנהג מקומי, 'על מה אדני המנהג הוטבעו׳, והוא ענה:

דע כי דבדו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ואפילו מנהגים שנראים לאדם שהם ריקים הם מיוסדים על אדני פז, וכל מנהג ומנהג יש לו יסוד מוסד. (׳מורשת משה׳, סי׳ נו)

 

בתשובה אחרת על המנהג מנוגד להלכה, קבע שיש ללכת לפי המנהג מתוך כבוד לחכמים בעבר: ׳הרי דהמנהג הזה נהגו בו גדול, עולם מקדמי ארץ, שקטנם עבה ממתננו׳(שם, סי׳ ט, גם סי׳ כא, כז, סא, סב).

ר׳ יהושע מאמאן כתב: ׳אנחנו מצווים ועומדים שלא לשנות שום מנהג המקובל בידינו מאבותינו ורבותינו כי כולם יסודתם בהררי קדשי(׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ טז).

הסברה והשכל הישר אף הם גורמים שיש להתחשב בהם בפסיקה, לדברי ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822, ׳תורות אמתי, חו״ם, סי, כד). ר׳ עמור אביטבול מצפרו כתב בפסק דין שלו: ׳הסברא נותנת והשכל מחייב'(׳מנחת העומר׳, חו״ם, סי׳ מו).

רי חיים אבן עטר כותב בפירושו לתורה יאור החיים׳ ,כי כל תורתינו הקרושה היא שכליות׳(בראשית כג, 4).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

עמוד 125

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר