יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה-אליעזר-בשן-2000


יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד

שיטות הלימוד

בתוכנית הלימודים היו נהגים מקובלים, תוך שינויים אישיים בין מלמד למשנהו. הילדים למדו קריאת האותיות והתנועות, אחר כך המילים, הפסוקים, הפרשה ותרגומה לערבית יהודית, ידיעת טעמי המקרא, והתפילה, על ידי שינון במקהלה.

בגיל שש היה הילד קורא בשמחת תורה את סיומה של התורה החל ב'מעונה אלהי קדם,. בשלב מתקדם למדו ספרי הנ״ך, משנה והלכות, וכתיבה. בכמה מקומות למדו 'חק לישראל'(שלמה אבן דנאן, יאשר לשלמה׳, סי, סג).

שיטת הלימוד האופיינית לימי הביניים ועד הזמן החדש בחברה היהודית כמו בחברה המוסלמית היתה מבוססת על זכירת טקסטים בעל פה. גם את התפילות היו הילדים לומדים בעל פה, כדי שידעו להתפלל ללא סידור. הדבר חייב שינון וחזרה רבה על חשבון ההבנה ולימוד חומר רב יותר. בין פורים לפסח למדו את ההגדה ואת שיר השירים, והילדים הגדולים למדו פרקי אבות, משלי וספרי הנביאים בתרגום לערבית.

באמונה העממית היו אמצעים לחיזוק הזכירה, כדי שהילד לא ישכח את תלמודו. האמינו כי אם יאכל תערובת של פלפל, זנגוויל ודבש במשך שבוע, יזכור כל מה שלמד, ואם יאכל זאת במשך שבועיים יזכור כל מה שישמע, ואם שלושה שבועות – לא ישכח לעולם כל מה שישמע. כדי לקלוט את הכתב העברי בקלות היו משקים את הילד מי בצק.

לפי הדו"ח של פיצייוטו על קהילת טנגייר, חינוך היה הצד החלש של קהילה זו. לעשירים היו שלושה בתי ספר פרטיים, שההורים שילמו בהם שכר לימוד, בהם היו לומדים תנ״ך בתרגום לספרדית ותפילות. לעניים היה בית ספר נפרד ובו 100 ילדים, והמורה קיבל את שכרו מקופת הקהל. פיצ'יוטו הציע שילמדו דקדוק ולשון ערבית, אם כי היהודים חששו שהשלטונות לא יאפשרו את לימוד שפתם.

מצב דומה היה בתיטואן, ולדברי פיצ'יוטו בעבר היה תלמוד תורה על חשבון הציבור ולמדו בו כ־100 תלמידים, אבל עתה אין כל חינוך ציבורי. 400־500 ילדים עניים מסתובבים ברחובות, שאינם יודעים א״ב. הוא הביע תמיהה בפני הרב הראשי, שבקהילה בת כ־8,000 יהודים לא דואגים לחינוך לילדי העניים, והרב ענה שאין כסף. לדבריו, היה חינוך לבני העשירים ששילמו שכר לימוד. הילדים למדו ׳פרשה׳ מתורגמת לספרדית. דעתו היתה, שהמורים חייבים לקבל גם כמה ילדים עניים.

בצפרו ניתנה תשומת לב ללימוד התינוקות ובני הישיבה על ידי חכמי המקום:

ר׳ משה בן חמו (1625־1710) הדריך את המורים בדרכי לימוד נאותות ודאג לספרים. אחריו ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809) קבע את ארבעת שלבי הלימוד, החל מקריאת האותיות עד קריאת התורה עם התרגום. שיטה זו התמידה עד ימינו. ר׳ שאול היה גם מפקח על המלמדים. הוא תבע מהקהילה לשפר את מעמדם הכלכלי של המורים, שהתארגנו ב־1783 והעמידו תביעות. הם איימו שאם לא יתקבלו תביעותיהם הם ישביתו את ההוראה, והצליחו במאבקם.

ביקורת על ה'צלא׳ נכתבה על ידי ר׳ ישועה עובדיה מצפרו (1872־1954), בהקדמה אוטוביוגרפית לספרו ׳תורה וחיים,. נצטט כמה משפטים אופייניים:

ואני בתוך הגולה אצל המלמד אשר במחשכים הושיבני ולא עלה בגורלי בלימוד זולת פעם אחת ביום. וכל היום היינו עומדים צפופים מחטטים ומנקרים כעכברים, בכותלים ובספסלים, ועוסקים בהבלים ורוב מעשינו תוהו, ושם אוכלים ארוחת הצהרים בלי נטילת ידים… ומצב המלמדים היה בלי משטר וסדרים כי לא היו משיגים פרנסתם מעבודתם, ושכרם היה ביד אבות הבנים כרצונם המעט הוא אם רב, ובני העניים בלא כלום… ורוב התלמידים היו לומדים בהקפה… כאשר ראו כי נזקף עליהם החוב משא לעיפה היו מבקשים תואנות ועלילות דברים על המלמד ובזה מוציאים בניהם ממלמד זה למלמד אחר שאז נפקע החוב… ולזה היה צריך כל מלמד לקבל תלמידים הרבה אולי יש תקוה לפרנס עצמו וגם להסתיע בעסקים אחרים כמו כתיבת שטרות.

הוא מסכם, כי תוצאות החינוך דלות, ירש שלא היו יודעים אף צורת אות׳.

התנאים העלובים והצפיפות במראכש תוארו בדו"ח של שליח כי״ח, שפורסם ב־1877. לדבריו, שמונה עד עשרה בתי כנסת בעיר משמשים גם בתור תלמודי תורה, בתנאים מחרידים. 120 ילדים יושבים בחדר על סמרטוטים, ולומדים במקהלה. הגדולים לומדים גם תלמוד, כתיבה וחשבון.

מכנאס: לפי דו״ח ב־1900, מי שהשיגה ידו שכר מלמד פרטי לבנו, ומי שלא היה בידו שלחו ל'צלא,, שם למד הילד מקרא, נביאים וכתובים ואחר כך תורה שבע״פ. והיו שאף ל'צלא׳ לא שלחו את ילדיהם, ׳ונמצא ריק מכל וכלי (׳תקנות מכנאם׳, עמי תכג).

במוגדור מסוף המאה ה־19 ואילך למדו ילדים גם לשון ערבית, כפי שכתב ר׳ שלמה אבן דנאן (1848־1929), והודות לאינטליגנציה שלהם הם התקדמו בלימודיהם. מאות מילדי העניים והיתומים היו מקבצים נדבות ברחובות. דיווחים דומים הגיעו ממקומות אחרים, ובכפרים היה המצב דומה. לפי מידע ב־1904, 50 ילדים היו יושבים בחדר ליד בית הכנסת וחוזרים על דברי המורה.

בפאם ב־1903 היתה תוכנית שהילדים ילמדו בבניין גדול ומרווח. אבל ההורים התנגדו לכך ואמרו, שבבניין הגדול תשלוט עין הרע, ואילו בחדרים הקטנים והעלובים לא שולטת עין הרע.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד-עמוד 105

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

המלמדים

למורים לא היתה הכשרה פדגוגית, ולא היה מקום קבוע ללימוד, אלא בית כנסת או חדר לידו, ולעתים בביתו של המלמד. הילדים היו יושבים בצפיפות, כי המורה היה מעוניין לקבל הרבה ילדים לשם הגדלת פרנסתו. ילדים בגילים שונים ובעלי רמות שונות ישבו יחדיו, והמלמד היה עובר מאחד לשני כשבידו מקל או רצועה, כדי ללמדו באופן אישי, בהתאם להתקדמות הילד, לכן ההישגים היו דלים.

לא היו בחינות, ולא מסגרת מחייבת, שעות הלימוד לא היו קבועות, והילד שהה שם כל היום. לעתים היה המלמד יוצא באמצע היום, כי עסק במלאכות נוספות לשם פרנסתו. שכר הלימוד לא היה קבוע, אלא לפי היכולת. בני העשירים ישבו סמוך למורה ואחריהם היתומים. את שכר הלימוד לילדי עניים ויתומים היתה הקהילה משלמת למורה. בימי שישי היה נהוג לשלוח למלמד ככר לחם.

על רקע הרמה הנמוכה של המלמדים במכנאס, תוקנה תקנה בשנת תסייח(1708) בלשון זו:

ובענין מלמדי התינוקות ראינו שערוריה שכמה מלמדים אשר לא ידעו ולא יבינו ואינם לא במקרא ללא במשנה ללא בתלמוד פשטו להם את הרגל ללמד תלמידים והרי הם באים ללמד ונמצא שצריכים להתלמד, אשר על כן הסכמנו לסלק את שאינו ראוי או לשתפו עם הראוי ולהניח את הראוי. (׳תקנות מכנאס׳, סי׳ עג)

שביתה !התארגנות: בשנת תקמ״ג(1783) החליטו מלמדי התינוקות, השוחטים והסופרים בצפרו להשבית את השירותים שהם נותנים עד שיעלו את שכרם, ושישולם בכל חודש. הם איימו:

ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקובלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחודשו. ואחר שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים.

הם זכו לתמיכתם של חכמי המקום שחתמו על העצומה שהוגשה כנראה להנהגת הקהילה(עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 45).

גם בזמן החדש היו מקומות בהם המלמדים לא זכו לזכויות סוציאליות, ואם המלמד חלה ניכו את ימי היעדרותו עקב מחלתו. הדבר קיבל את אישורו של ר׳ משה מרצייאנו(1917־1996) שפעל בעיר דבדו(׳מורשת משהי, סי׳ מב).

בספרות התשובות מצויים דיונים בקשר לחשיבות תלמוד התורה, זכויות וחובות המורים, והפרעת הילדים לשכנים. אלה היו מתלוננים שהילדים מפריעים להם בקולם ובלכלוך שהם עושים. התשובות היו חד־משמעיות, שאין רשות לשכנים לעכב תינוקות מללמוד, גם אם הם מפריעים (על פי בבא בתרא פרק ב, משנה ג, ושו״ע חו״ם, סי׳ קנו ג: יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכזלים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן׳). דומה שהשכנים לא השלימו עם הדין, ועל רקע זה נאלצו להתקין תקנה במכנאס שהוכרזה בשנת תקנ״ח (1798), שאין רשות לשכנים לעכב מלמד היושב בקביעות בדירתו עם תלמידיו, אלא אם יוכיחו שהוא אינו יושב אתם כראוי.

מלמד טוב ומסור היה זוכה להערכה, והסתלקותו מתפקידו נדרשה לגנאי. ר׳ יוסף בן נאיים כתב על ר׳ יצחק ששון, מחכמי פאם, שיהיה מלמד טוב והשטן היה מפתהו להטת אומנותו ורצה להסתלק מהיות מלמד, לפיכך הצניעו הקב״ה.,

כדי לשפר את רמת ההוראה נקבע, שאין חזקה למלמד, ׳ואם בא מלמד טוב ממנו מורידין אותו כי אין לנו להשגיח אלא בתועלת התינוקות,. כך השיב ר׳ יעקב בירדוגו(1783־1843, ׳שופריה דיעקבי, חרם, סי׳ כ). אין ביטחון שאמנם נהגו כך, כי ל'כלי קודשי היתה בדרך כלל חזקה על משרותיהם, ואולי היתה זו רק משאת נפשו של החכם.

אם המלמד שבת ממלאכתו בגלל הלנת שכרו, היה צריך לשלם לו גם על הימים שלא לימד.

על מקרה בו אב סירב לשלם למלמד דן ר' משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996). הוא מספר על קהילה בה כל אחד היה משלם למלמד לפי מספר הילדים שיש לו, ואדם אחד התחמק מתשלום. בתור סנקציה מנעו ממנו שחיטה, ומאשתו לטבול במקוה, וגם ימנעו ממנו כל צרכי הקהל ושלא ללמד את בניר. השאלה האם הדבר לגיטימי. תשובת החכם ש'האיש הזה חייב ללמד בניו תורה וכופין אותו על זה בכל מיני כפייה ורדיה ולפרוע עמהם כפי כוחו ולפי ממונו׳(׳מורשת משה׳, סי׳ מג).

עונש גופני מתון על ידי ההורים והמלמדים היה לגיטימי, מקובל ורצוי, אבל לא בתקיפות. והדבר תואם את הדין: 'לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה׳(שו״ע יוריד, סי׳ רמה, י). בידי המלמד היה בדרך כלל שוט עשוי מעור להצלפה על כפות הרגליים, וגם מקל, ובכמה מקומות גם סד לרגליים. ׳סגולה נפלאה לצאת הילד בעל מוסר ודרך ארץ וביישן הולך בדרך טובה שיכו הילד בבוקד כשקם מהמטה, אזי יהיה זכרן(כלומר יזכור על מה קיבל מכות) וחוזר למוטב׳, אבל אסור להכותו ׳מכת אויב אכזרי אלא ברצועה קטנה׳, כך כתב ר׳ משה טולידאנו, שפעל בפאס (נפטר ב־1773, ׳השמים החדשים׳, סי׳ שב). מלמד לא היה אחראי לנזק שנגרם לילד בהיותו ביצלא׳(שם, חו״ם, סי׳ רלח).

חכמים נתנו עצות מתודיות בעקבות המסורת התלמודית. למשל, ׳לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה׳(פתחיה בירדוגו, 1764־1820, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ לו).

כאשר הילד הגיע ללמוד פסוקים מההפטרה, היו הוריו עורכים סעודה ומעניקים כסף למורה.

בעלי יכולת דאגו לתת לילדיהם חינוך ברמה גבוהה מזו שניתנת לבני עניים ב'צלא,. לפי מקור משנת תרנ״ז(1897) הורים ששילמו שכר לימוד התארגנו והביאו מלמד מעיר אחרת, כדי להעלות את רמת ההוראה. הילדים המוכשרים למדו גמרא רחוק לישראלי. התברר לאחר זמן מה שבין הילדים היו שלא למדו כלל תורה שבעל פה ואחרים שכבר למדו. העובדה שהמורה מלמד בו בזמן ילדים בעלי רמות שונות היתה בעוכרי התקדמותם של המוכשרים. על ויכוח בנושא זה דן ר׳ שלמה אבן דנאן מפאס (1848־1929) כשאביו של בן מוכשר טען שבנו לא התקדם לפי יכולתו, לכן פטור הוא לשלם את שכר הלימוד שהבטיח. החכם דחה את טיעונו, ואין המורה ׳פושע' כי הוא מלמד לפי יכולתו, ולפי קצב תפישתם של התלמידים ('אשר לשלמה׳, סי׳ סג).

 

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס יליד תרמ״ב (1882) כתב באוטוביוגרפיה שלו שבגיל 5 הובא לבית ספר, ובגיל שבע הועבר למורה טוב יותר. אביו לימדו כבר בילדותו ׳עין יעקב׳(חיבורו של ר׳ יעקב אבן חביב על אגדות הש״ס), משניות עם פירוש ר׳ עובדיה מברטנורה, ושלחן ערוך אורח חיים. לאחר מכן למד עד גיל 12 אצל חכם שהובא מצפרו לפאס, את המסכתות ביצה וקידושין ולאחר מכן בבא קמא. הוא מזכיר שמות של כמה חכמים שלימדוהו. אחד מהם ידע את כל שישה סדרי משנה בעל פה.

ר׳ משה מלכה שנולד בכפר בהרי האטלס בשנת 1911, כתב באוטוביוגרפיה שלו שאביו שהיה איש עשיר, ושירת בתור רב מחוזי למספר ערים, שלחו ללמוד ב'צלא, בגיל חמש כמקובל. בגיל שבע התחיל ללמוד משנה וגמרא. אחיו שהיה חכם לימדו תורה שבעל פה, ובגיל 14 נבחן בפני חכמים במשך יומיים בדיני שחיטה עם הסוגיות העוסקות בהלכות אלה. למחרת הוסמך בתור שוחט ובודק.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'108

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד- המלמדים

בר־מצווה

ילדים בגיל תשע עד עשר ידעו בעל פה בדרך כלל את התפילות, ואת טעמי המקרא של פרשת השבוע וההפטרה. לעתים ידעו קצת משנה ואגדה. רבים נהגו לערוך בר־מצווה בגילים אלה, למרות שעדיין לא באו לכלל חיוב מצווה. ר׳ יוסף בן נאיים הנ״ל חונך למצוות ציצית ותפילין בגיל 8, ואביו כתב לו דרשה שהוא אמרה מבלי שהבין את תוכנה.

ר׳ יוסף משאש (1892־1974) כינה את המחכים לגיל שלוש־עשרה 'כת עצלנים׳, לפי מנהגי מכנאס, אם היו לאדם שני ילדים בגיל המתאים נערכה חגיגה משותפת וכמו כן היה האב (בייחוד אם היה אמיד) מזמין ילד או שני ילדים יתומים ומכינם לחגיגה יחד עם בניו.

לחגיגת הבר־מצווה קראו 'אתפילין. אלה נערכו בדרך כלל בימי שני או חמישי, בהם קוראים בתורה, והנער עלה לתורה. לאחר קביעת התאריך היו פונים למלמד שיכין את הילד לקריאת הפרשה, וילמדו הלכות טלית ותפילין ודרשה, המכונה 'דרוש לתפילין׳, או 'דרוש למעלת תפילין׳. אם הילד היה יתום, לימדו המלמד קדיש ו'דרשת יתום׳,

בערב המיועד היה הילד מזמין את חבריו לכיתה, שליוו אותו למשפחות המוזמנים ושרו במקהלה ׳המלאך הגואל אותי… ובן פורת יוסף׳, ונשים צעירות היו הולכות אחריהם בקריאות גיל.

בליל הבר־מצווה הוזמנו רק הגברים, ביניהם הרב, הפייטן ושמש בית הכנסת. ביום הבר־מצווה, בדרכו לבית הכנסת היה הנער מלווה על ידי הרב והפייטן ששר שירים לכבודו, והיו פיוטים קבועים לפי מנהגי המקום. ר׳ דוד אבן חסין חיבר 12 פיוטים לאירוע זה (מהדי תשנ״ט, עמי 414־435; פיוטים נוספים: יעקב בירדוגו, ׳קול יעקב׳, דפים לב־לה, עט, פ, פד, פט; רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־61).

הרב הלבישו טלית, והנער הניח תפילין וקרא את ברכות השחר בעל־פה. הנער ישב ליד ארון הקודש וכאשר קראו אותו לתורה ׳יעמוד פלוני המתחנן למצוות', הוא קרא את הפרשה. הוא היה חוזר לביתו, ורק שם חולץ תפיליו וטליתו, מלווה בפייטן ונגנים, ובחבריו המוזמנים לארוחות בוקר וצהריים, שאליה הוזמנו גם עניים וחברי חברת רשב"י (חברה קדישא).

בחגיגה היו מעניקים מתנות. במכנאס היה נהוג לתת כיכרי סוכר. אך במסגרת תקנות לצמצום מותרות בשנת תרנ״ז (1897) הוחלט שאין לתת מתנה זו.

ר׳ ישועה עובדיה כתב בהקדמה לספרו ׳תורה וחיים׳, כי בצפרו, בעת שהילד הגיע להנחת תפילין, ׳יוליכנו המלמד עם קרובו ומיודעיו לביתו ושם יעשו סעודה קטנה ולעת ערב סעודה גדולה׳, ושם תורמים למלמד. חבריו נהגו לתת לו במתנה רובה צעצוע עשוי מקנה סוף.

הדרשה: חכמים הכינו לבניהם דרשה, ואם האב לא ידע להכין היה פונה לחכם. הדרשה היתה מורכבת בדרך כלל מחלקים אלה:

פתיחה תוך ציטוט ממאמר חז״ל בעניין תפילין או ציצית, המתחיל במילים ׳גרסינן במסכת…׳ ומסיימת יעד כאן לשון המאמר׳.

פתיחה מליצית שבה מודה הנער לה׳, מביע תקווה שינחהו בדרך התורה, ומבקש רשות מהרבנים, ממוריו ומהוריו להתחיל בדרשה.

עיקר הדרשה, שנאמרה בערבית יהודית, והוקדשה למצוות ציצית ותפילין, ודברי אגדה על אודותיהן.

סיום בתפילה לגאולה, בעברית נמלצת, וחלקה בערבית יהודית.

יש נוסח מיוחד לדרשת יתום בערבית יהודית המתחיל במילים: ׳לפי שבעוונות, הרבים נלקח ממני אדוני אבי, ולא זכה לעשות לי את שתי המצוות ציצית ותפילין שהיה במחשבתו הטובה לעשות…׳ לעתים היה הילד משנן את הדרשה בעל פה מבלי שהבין את תוכנה.

בבית הספרים הלאומי בירושלים מצויים 12 דרושים בכתב יד. בספרות הדרושים הודפסו דרושים שחכמים הכינו לנער. ר׳ אברהם אנקאווא כתב 'דרוש לתפילין שדרש בני חמודי מסודר מאת רבו החכם ר׳ דוד ברוכיל ביום שנתחנך למצות תפילין׳ ('מלל לאברהם׳, ח״ב, דפים שמה־שמז). ר׳ יוסף משאש חיבר ספר שהודפס הכולל דרושים לתפילין, מצוות ציצית, על יג עיקרים, ג׳ מידות (מכנאס תשכ״א).

בספרו של ר׳ יוסף בן הרוש, ׳גביע יוסף׳, סוסה תרפ״ז, עמי כג־כה, הודפסו דרושים בערבית יהודית. מצויים דרושים שהחכם היה אומר לכבוד הנער ומשפחתו. היו משפחות שהזמינו שיר ׳למצות ציצית ותפילין,: רפאל אדרעי, ׳הטיבו נגן׳, עמי 59־60; ראובן גבאי, ׳ששון ושמחה׳, ירושלים תש״כ, עמי 25־26.

בכפרים שבהרי האטלס היה נהוג, שבערב החגיגה עוטפים את הנער בסדין וחוגרים אותו באבנט לבן, חובשים לראשו מצנפת לבנה, מרכיבים אותו על פרד בהיר ומקיפים איתו את הכפר, כששני נערים מלווים אותו, ואחריהם רוקד הקהל.

בסך הכול ההשכלה של המוני העם היתה דלה, ור׳ חיים משאש (1848־1904) ממכנאם כותב, כי 'רוב המוני עם אינם יודעים לכתזב ואפילו לחתום את שמם״ (׳נשמת חיים׳, דף רמז, ילקט הקמח׳, דף קצד). ואמנם, לפי מקור מתק״ט (1749) היו יהודים שלא ידעו לחתום את שמם, (עובדיה, ׳צפרו׳, מסי 167). בכפרים שבהרי האטלס לפי דיווחו של שליח בשנות ה־50 של ימינו, רק הרב ידע קרוא וכתוב.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- החינוך המסורתי והישיבות שיטות הלימוד המלמדים-עמ'110

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר