גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי-ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הערת המחבר.
בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים.
סיבת ההתנגדות, כפי שבוטאה אז : אם נפעל נגד אנגליה, לא תגן עלינו מעצמה זו מפני התקפות הערבים. אל לנו לקום לקומם את המעצמות הגדולות המעוניינות בידידותן של מדינות ערב…..ונימוק נוסף שנאמר באותם הימים :
אנו נאבקים על הקמת מדינה שהובטחה לנו. מדוע נטלטל יהודים בדרכים לא דרכים, נסכן חיי אנשים, ונוציא ממון רב……ויכוחים אלו התנהלו בחדרי חדרים ולא היה להם פומבי.
עם הקמת המדינה נפתחו שערי הארץ לעלייה שהתפרצה אליה. אולם לא חלפו אלא חמש שנים וכבר הועלו בעיות העלייה הן בממשלה והן בהנהלה הציונית. הנהגת העם חיפשה דרכים לקיצוץ העלייה עד למינימום בלתי נסבל – פחות מריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה ! היכן היה חוק השבות שקבע זכות לכל יהודי העולם לעלות לארץ אבותיו !
נטלתי על עצמי, בדפי ספר זה, להביא בפני הקוראים, את האמת בכל מערומיה ובכל אכזריותה.
תודתי נתונה לחברי ביגור על העזרה שהגישו לי בכתיבת הספר ובמיוחד לצבי סלע שעשה שעות ברישום דברי. אני מודה לאלה שסייעו במימון ספרי : א. ל. דולצ'ין; ישעיהו אברך מן הוועד הפועל של ההסתדרות ; אחד נדבן עלום שם וקיבוצי שלי – יגור.
המחבר.
עם הקמת מדינת שיראל ותיחת שעריה לעלייה יהודית החלה עלייה המונית שלא ידעונה עד אז. בתקופה שמן החמישה עשר במאי 1948 ועד סוף יוני 1951 – במשך שלוש שנים וחצי עלו לישראל שש מאות ושנים אלף עולים, ובממוצע, מאתיים אלף עולים בשנה.
והנה בשל נסיבות שנוצרו הן בשטח העלייה ואפשרויות היציאה מארצות שונות, הן בשל תנאי הקליטה – ירדו אחר כך ממדי העלייה באופן מפתיע. במשך השנים 1952, 1953 ו-1954 הגיעו לישראל בסך הכול חמישים אלף עולים, כלומר – כשבעה עשר אלף עולים בשנה. ממדי העלייה התקופה זו מתאזנים בערך עם ממדי הירידה מן הארץ, ירידה שהחלה להסתמן באותן השנים.
מארצות האסלאם מן האוקיאנוס האטלנטי ועד לגבול הודו, עלתה בשלוש וחצי השנים הראשונות של קום המדינה, מרבית האוכלוסייה היהודית שבהן או חלק נכבד ממנה לפי הפירוט הבא :
עיראק – 121.000 , טורקיה – 31.000 , פרס – 25.000 , תימן 45.000, לוב – 31.000, מצרים – 16.000.
אך בשלוש ארצו המגרב – מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, על חצי מיליון היהודים, הייתה תמונה אחרת לעלייה ;
מרוקו – 30.000, תוניסיה 13.000, אלג'יריה 1.500.
ובסך הכול 44.5000, כ10% מן האוכלוסייה היהודית, חלק זעיר לעומת אחוז העלייה מארצות המוסלמיות האחרות.
אני מנסה הים להעלות בזיכרוני את מצב הדברים מלפני 22 שנה ולשחזר את חוויות חברי בעבודת הקליטה, את הפגישות הרבות, הישיבות והביקורים המחנות ובמעברות. ימים קשים היו הימים, רבבות העולים שבאו בגל הגדול היו עייפים כולם, מן המלחמה, מן השואה, מן המתח הנפשי.
החוג הצר שלנו, חוג אנשי הקליטה, היה המום. אוכלוסיית ריכוזי העולים הייתה מתחלפת לעתים בתוך יממה אחת. מספר העובדים במחלקת הקליטה הגיע ל-300 איש. אך למעט עובדי המטבחים, הניקיון ושאר העיסוקים הטכניים, היו מאות אחדות של אחראים על ניהול העניינים ממש.
מנהלי המחנות, המזכירים הטכניים, המטפלים שהוצרכו להסתגל אל נוהגי העולים ושפתם, עולים שבאו מ-72 ארצות. אנחנו, אנשי הקבוצה המצומצמת שניהלה את כל הקליטה, היינו עייפים ומתוחים מקצב המאורעות שהתרחשו לנגד עינינו, מן האנדרלמוסיה.
עדיין לא נמצא אז המימון הדרוש לסידור הצרכים המינימאליים, העולים החדשים לא נפגשו עדיין עם בני עדותיהם תושבי הארץ. הכול זעק אז – רמים ! מנוחה !
והנה באה המנוחה המיוחלת. בשנת 1952 יבשו נחלי העלייה. היישוב היהודי בארץ תפש ברובו את כל עניין העלייה כקטסטרופה, כמטרד שהפריע למהלך החיים התקין במדינה. נתעורר כעין ויכוח האם העלייה אוכלת ומכלה את מסי האזרחים הוותיקים, או להיפך, הוותיקים דווקא נהנים מכמה יתרונות שבאו על העלייה : ביקוש רב לעבודה ומטבע זר שהזרימו יהודים מחוץ לארץ.
לפי חלוקת התפקידים במדינה החדשה, קיבלה הסוכנות היהודית על עצמה את הדאגה והמימון לפעולות העלייה, הקליטה וההתיישבות. המדינה נטלה על עצמה את השיכון, אבל לא היו אמצעים לכך. עד מהרה התברר שהקמת שיכונים בממדים מינימאליים, בתנאים הנתונים בארץ ובנוהגים המקובלים, תארך לא פחות משנתיים או שלוש. ואז נולד הרעיון על בניית שיכון ארעי : צריפין, פחון, בדון, ולפני כל אלה האוהל.
צריך היה להיות מאמין גדול בחזון העלייה, נוכח המצוקה שנוצרה, שעה שצרכים אלמנטאריים בשביל העולים שכבר הגיעו לארץ, לא סופקו – לקום ולחפש מקורות עלייה חדשים. ונמצאו מאמינים, אם כי לא במספר כה רב.
כחבר קיבוץ המאוחד, וכתלמידו של המורה הדגול יצחק טבנקין, ראיתי את תפקידי במחלקת הקליטה של הנהלת הסוכנות, כמי שהוטל עליו למצוא דרכים לאי הפסקת זרם העלייה לארץ ולעודד כל עלייה בכל מקום – היום, מחר, מחרתיים, מבלי להתייאש מן התנאים הלא מספקים של הקליטה.
עניין העלייה מצפון אפריקה הועמד בהנהלת הסוכנות באופן בלתי צפוי לגמרי. כאמור, שרר בארץ מצב קשה : התקפות פדאיון, אי ביטחון בדרכים ; מצב כלכלי קשה ומשטר של צנע. בתחילת 1954, בהגיעו לארץ, מסר ד"ר גולדמן בישיבת הנהלת הסוכנות על הנעשה בקרב יהדות ארצות הברית.
הוא התאונן על שאין לנו סיסמה להלהיב בה את המוני בית ישראל לעניין הציונות והעלייה לארץ. ומכאן שמלאכת ההסברה אינה מתגייסת לעזרה כספית. הגבתי ואמרתי שאם דרושה לנו דרמטיזציה, כלום אי אשפר להציג את הנחיצות של ביסוס היישוב בארץ והרחבתו ?.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
האין זה נושא שאפשר להלהיב בו ? עמדתי על כך שהאנשים הממונים על הכספים לא עשו דבר להגדיל את ההכנסות, והוספתי שמלבד הטיפול בענייני המגבית, הארגון וחינוך הנוער, עלינו לפנות לגולה ולדרוש ממנה אנשים.
הזכרתי שקיימת תוכנית של הבאת 50.000 יהודים ממרוקו ללא צורך מיוחד בסידורה קליטה וכספים – אלה דברים בעלמא ואין להם שחר, קרא משה קול, הייתי במרוקו ואני מכיר את המצב.
אין אלה דברי הבאי ! הגבתי, יהודים אלה, או שאנו נוציא אותם בהקדם ממרוקו או שאחרים ידחפו אותם משם. האם היינו מסתלקים עכשיו מהעלאת אלפי צעירים לארץ ? הלא נקבל אותם ברצון ! ואם לא ייקלטו בקיבוצים, בהתיישבות – מדוע לא נצא בסיסמה, שהם דרושים לעבודה ולשמירה ? ואפילו יבואו רק 2.000, על ההנהלה הציונית לקרוא לעם היהודי לבוא לעזרת הציונות בכוח אדם.
ביום 12/04/1954, מסר מר שרגאי בישיבת הנהלת הסוכנות דין וחשבון על ביקורו בחוץ לארץ, הגבתי :
" לפי דברי מר שרגאי, לא ברור אם יהודי צפון אפריקה רוצים לעלות לארץ…..כשד"ר רופין בא לפולין בשנת1939 ופנה ליהודים האמידים בקריאה, שיסייעו ב-3% מכספם להתיישבות בארץ ישראל, לא קיבל אף פרוטה.
אותם יהודים סברו ז, שאין צורך לעלות לארץ, לעומתם היו שסברו שהעלייה היא הכרח ופתחו דרכים בלתי לגליות. יהודי מרוקו יבואו לארץ כשידקרו אותם בסכינים, או כאשר נאחז בציציות ראשם. אני מציע לקבוע ועדה שתבדוק האם אפשר להעביר תיכף תושבי 10 כפרים יהודים ממרוקו לישראל.
בתגובה לדו"ח של ראש הממשלה דאז, מר שרת – 13/04/1954, הצעתי : 1 – מתיחת הגולה והבאתה להתעניינות בישראל ; 2 – ניצול מצבנו כדרבון למגביות ; 3 – התנועה הציונית תקרא לאנשים צעירים לבוא לארץ לתקופה קצרה.
תשובת ראש הממשלה אינה זכרוה לי. לקראת הישיבה של המוסד לתיאום בין הממשלה וההנהלה הציונית 24/04/1954 מערכה שיחה מכינה בישיבת הנהלת הסוכנות, שם אמרתי :
לא תהיה לי אפשרות לדבר במוסד לתיאום ולכן אחווה דעתי כאן. אינני מקבל את עמדתו של ד"ר יוספטל – גיורא יוספטל– שכל העניינים הציוניים יתבססו רק על הקיים. אני סבור שאם נביא 50.000 יהודים לארץ – והייתי מרוצה לו היו אלה 50.000 צעירים – תשנה הדינאמיקה של העלייה את המצב.
לוי אשכול מעוניין בעובדים לביצוע תוכנית הקמת החוות החקלאיות ומשום כך הוא מציע להעביר את העובדים הללו לחווה. אם כי אינני סבור שהחוות הנן שיטת התיישבות נכונה, ולמרות התנגדותי לפרופורציה המוצעת של החוות בהתיישבות כולה, כדאי לנסות גם זאת.
באותה תקופה היו ענייני ההתיישבות יגעים. העלייה לא הייתה מוכנה ללכת בהמוניה להתיישבות הקיבוצית, ונשלחה בחלקה הגדול, ובעיקר בני עדות המזרח שבהם – להתיישבות מושבית. קשיי הסתגלותם לעבודה היו רבים ואשכול חיפש צורות התיישבות חדשות.
" ניקח יהודי בעל ממון ". אמר אשכול, " נעמיד לרשותו אלפי דונמים, מים , נעזור בהבאת מכונות, והוא יתחיל לעבוד עם כספו " עד מהרה התברר שלא נמצאו פועלים לעבודה בחוות – בשכר נמוך, בשיכון עראי, בשעות עבודה ללא הגבלה.
אז הובע הרעיון להעלות ממרוקו עולים צעירים, בלי כל קרובי משפחה. " חומר " עלייה זה יענה לכל הבעיות שמעוררת צורת ההתיישבות החדשה . יוספטל, בתוכניות הקליטה שלו, הציע הפרדת משפחות, אפילו בין בעל לאשתו ובין הורה לילדיו.
אני התנגדתי להצעה זו בכל תוקף. ראיתי בכך גזירה ואקט בלתי אנושי, שוודאי לא יצלח. אמרתי שבכוחו להחליט על הקמת תור העלייה של בני הכפר אחד שאין בו מקרים סוציאליים, אבל אל לו להפריד בין בני משפחה. בישיבה הנ"ל הוספתי :
" הגיע שעתה של העלייה, והדבר אינו תלוי בחישובים אלה או אחרים. הגיעה שעתה של העלייה מפני שלארץ הזאת נמאס לחיות בלי עלייה. יש מצב פוליטי מסוים, ואנשים כמוני סבורים שעלייה דווקא תיטיב את המצב הכלכלי.
בשום מוסד ציוני לא תתקבל עכשיו החלטה האומרת " לא ". אני מכיר יפה את המציאות שלנו, כך היה וכך יהיה לעולם. לעולם לא יהיה תכנון מראש, לעולם לא יבנו בתים לעולים בטרם בואם, ולא יכינו מקומות למקרים סוציאליים במוסדות המתאימים ויצפו לעולים.
כאשר אין עולים – אין לחת. אנשים חיים עושים את העלייה. אנו יושבים שנתיים בלא עלייה ועדיין לא פתרנו את שאלת קליטתם של המקרים הסוציאליים. מעולם לא קדמו הסידורים הדרושים – לעלייה עצמה……
תמיד תהיה העלייה קטסטרופלית, ואת שיטותינו בקליטה יש להתאים למצב זה, שוב נקים בדונים, אם יהיה צורך בכך. עלינו להכין עצמנו לעלייה בהיקף גדול, הן מבחינה מעשית והן מבחינה פסיכולוגית.
יוספטל הציע הפרדת משפחות. הדבר אינו בא בחשבון ! אשפר לקבוע רק כפר זה או אחר, שמצויים במקרים סוציאליים מרובים לא יהיה ראשון בתור לעלייה. לפי דעתי כבר איחרנו במקצת את המועד. השבוע סופר על בהלה והתרוצצות בקרב יהודי צפון אפריקה.
איך אפשר לדון בהעלאת 400 איש ! אינני מתאר לעצמי שמוסד זה או הממשלה ידונו בהעלאת 400 איש בתקופה זו. נושא זה קשור בצורך הדחוף לחסל שבעה כפרים יהודיים שנשקפת להם סכנה. האם בכך נפתור את שאלת הכפרים שיעמדו בסכנה מחר או מחרתיים ?
אני מציע שעניין צפון אפריקה כולו – מרוקו ותוניסיה – יעמוד על הפרק בישיבת המוסד לתיאום. מן הידיעות המגיעות אלינו מאנשי הקליטה שם יש להסיק על הוצאת כל יהודי דרום תוניסיה. מדובר ב-6.000 נפש ולא 400. משונה הדבר שכל פעם נדון בעלייה של טפטוף. אנו עומדים בפני מבול !
ישיבת ההנהלה ב-13/07/1954. שיחה על המצב הכללי בתנועה הציונית ; על שיהודי אמריקה אינם " ממהרים לעלות ". בישיבה בנושא זה לפני שנתיים אמר שז"ר דבר שלא הסכמתי לו – על יציבות של חיים יהודיים בגולה.
אינני יודע מה יהיה באמריקה. מתוך רבבות יהודי צפון אפריקה באים עכשיו רק 500 יהודים. האם התנועה הציונית יכולה להשלים שם עם המצב הקיים ? מדוע אין מבחינים במתרחש מתחת לפני השטח ?
יוספטל בתמיכת אשכול לא זנחו את עניים הפרדת משפחות ורצו אישור לכך מהנהלת הסוכנות – מבלי לקורא לילד בשמו. כאמור עיבד יוספטל תוכנית להעלאת 400 צעירים – רווקים או אנשים שיופרדו ממשפחותיהם . המשפחות הנשארות יישארו בתוניסיה או במרוקו – והג'וינט יטפל בהם.
התוכנית הובאה בפני ישיבת מליאת ההנהלה, כלומר, בהשתתפות החברים האמריקניים. רתחתי. שני האישים שרצו לפתור שתי שאלות בבת אחת ; להוכיח שיש עליית הצלה מסוימת מצפון אפריקה, ולהמציא פועלים לחוות החקלאיות.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
אמרתי באותה ישיבה :
" אמנם יוספטל עמל לא מעט על הכנת התוכנית אבל לצערו ולמזלנו לא תוכל התוכנית הזאת לצאת את הפועל. אין לקבל את ההצעה שיהודי ייפרדו ממשפחותיהם, שחלק מן המשפחה יבוא הנה, והחלק השני, דווקא החלש, יישאר שם לגורלו.
האם כאסקימוסים ננהג ונפקיר את הזקנים שאין בהם תועלת ונשאיר אותם לגורלם במדבר הקרח ? אין כוח בעולם שיכריח את היהודים להשאיר את ילדיהן או את הוריהם. לא תכריחו איש יהודי, אפילו זה החי בפחד ממה שיקרה לו במרוקו, שיעזוב שם את אמו החולה.
האם יסכים האם היהודי שנעזוב את חולינו אצל הגויים ? האם היהודים העשירים מצפון אפריקה, שהיגרו לצרפת או למקומות אחרים – יקבלו על עצמם את הטיפול בחולים ובזקנים שלא מבני משפחותיהם ? אם גולה שלמה תהיה מוכנה לנטוש את מקומות מושבה במשך רבות בשנים, תחפש את דרכה לישראל ותראה בה את עתידה – עלינו לקבל את כולם ללא יוצא מן הכלל.
אני משוכנע שכל יהודי תוניסיה ומרוקו יבואו לארץ שיראל. אחוז מסוים מהם ימצא לו מפלט בפריס או באמריקה הדרומית. הדבר יקרה בתוך 5-6 השנים הבאות. הנהלת התנועה הציונית העולמית, אל לה לדון במאות אחדות, אלא להכין תוכנית קליטה של עשרות אלפים כבר בשנה הבאה, למצוא דרכים לעשותם פרודוקטיביים, כדי שבעבודתם יתמכו בזקנים ובחולים מבני משפחותיהם ויתפרנסו בכבוד "
הדיונים על העלייה מצפון אפריקה עלו כל פעם מחדש על סדר היום בישיבות הנהלת הסוכנות, והם נסבו לפעמים על השאלה האם יהודים מצפון אפריקה אכן רוצים לעלות לארץ ישראל……. הדגשתי את עמדתי.
" —–בימים אלה נערך יום עיון לשליחים ממחלקת הקליטה ומחלקת ההתיישבות היוצאים לצפון אפריקה. ד"ר פלש איש משרד הבריאות, סיפר לי על הימים שעשה בקזבלנקה. מרחבי מרוקו הגיעו אליו לבדיקה רפואית 250 איש יום יום.
גם יצחק הראל וחיים טלמור ממחלקת הקליטה שהיו כבר זמן מה במרוקו, סיפרו שכבר אושר לעלייה מספר עולים. גם שרגאי סיפר לי על אלה המוכנים לעלות. לאור עובדות אלה אני מציע להפסיק את הוויכוחים בינינו האם יש אנשים המוכנים לעלות וכמה יעלו.
שיתוך הפעולה בין אנשי מחלקת העלייה ומחלקת הקליטה נעשה בצורה יפה. עלינו לסכם : אין פקפוק שמצויים יהודים הרוצים לעלות לארץ. בתוניס התעוררו לכך דווקא אנשים אמידים, אנשים שי להם מה להפסיד. אני מעריך שעד סוף 1955 יגיע מספר העולים לפחות עד 60.000 נפש בשנה, ולקליטת מספר כזה עלינו להיות מוכנים.
יוספטל הכין תוכנית לעליית 30.000 בשנה. אינני מקבל את דעתו ומציע 60.000. אנחנו מאבדים אפשרויות מפני שאיננו פועלים בשטח. למשל : היינו אמורים להיפגש על ראש ממשלת צרפת, מנדב פרנס, אך לא עשינו כן מחשש שמא לא ייבחר שוב כראש ממשלה. וזאת הזנחה.
השליחים סיפרו לנו שכל מקד צרפתי מקומי קובע את ממדי העלייה מאזורו, מתוך רצון לשמור על איזון מסוים ולא לעורר את רוגזם של הערבים. כיום זקוקים אנחנו לעזרת ממשלת צרפת כדי להתגבר על המכשולים. עלינו לשכנע את הצרפתים ולכבוש אותם לענייננו, עם מנדס פרנס או בלעדיו.
ואם לא יצליח הדבר, נמצא דרכים משלנו להכין את הכלים הדרושים. יש לפעול עוד בטרם יגיעו הערבים לעצמאות ולשלטון. אני חושש שמא נחמיץ את שעת הכושר, שאין אנו מתכוננים כראוי. אני מציע לקיים מגע פוליטי עם צרפת.
לפעול בקרב יהדות צפון אפריקה בתחומי החינוך ובעבודה קהילתית, וככל שנקדים לארגן את היהדות במקום, יקל הדבר על העלייה והקליטה בארץ. כן עלינו לתת את דעתנו על ענייני הגנה וביטחון ולהגדיל את מספר השליחים "
בעוד אנו מכלים זמננו בשיחות ברק על ממדי העלייה ועל דרכי קליטה הוקמו צוותות של סלקציה. כל צוות הורכב משלושה אנשים : איש הקליטה, איש ההתיישבות – מושב – וריש מחלקת העלייה. אלה היו צריכים להתפרס במרוקו ובתוניסיה ולבצע את הברירה של החומר האנושי.
" מומחים , עיבדו כללים קשים ומסובכים של סלקציה, בנוסף לחוקי הבדיקה שהיו קיימים קודם לכן לגבי העולים : מחלות מדבקות, נכות וכו'…….הכללים החדשים כוונו אך ורק לצפון אפריקה והיו קשים ואכזריים. ראיתי את החוקים מודפסים ומשוכפלים בשני עמודי סטנסיל. ולא עלה בידי להחזיקם ולשמרם כהוכחה.
אני זוכר שהיו בהם הגבלות שונות ומשונות : שלא יעלה איש ממרוקו ומתוניסיה אם הוא מעל גיל 40 ; שמספר הילדים שמשפחה לא יעלה על ארבעה ; ואם נוסף על ארבעת הילדים יש במשפחה אב או אם זקנים, לא יורשו לעלות אם במשפחה אין מפרנס אחד נוסף.
אם יש במשפחה חולה כרוני – אפילו שאינו מדבק, ואין במשפחה מפרנס נוסף – על המשפחה לא תעלה. ההגבלות הנ"ל הקטינו באורח ניכר את מספר המועמדים הבאים בחשבון לעלייה, כיוון שיהודי הארצות האלה היו מבורכים בילדים רבים.
והיה איש במחלקת הקליטה שלמראה רשימת המשפחות המועמדות לעלייה היה צורח : " ילדים ! ילדים ! " ואני הייתי טוען כנגדו : יש אנשים מיוצאי גרמניה שהאידיאל שלהם הוא שני בני זוג, זקנים, חשוכי ילדים….
אולם לדעתי לא תהיה למדינה שום תועלת ממשפחות כאלה. לעומת זאת, הילדים הקטנים והרבים האלה יגדלו, יתגייסו לצבא, יעבדו יפרנסו את משפחותיהם והודות להם נתקיים כולנו……….
השליחים, אנשי המיון עצמם היו אנשים נפלאים : מתיישבים חקלאים לשעבר, פועלים, פקידים מוכשרים, פעילי מפלגות ויוצאי תנועות נוער. הם ידעו על הבצורת שפקדה את העלייה לארץ, ובכל זאת קיבלו על עצמם להקטין את ממדיה – להפריד משפחות, ולפי מיטב הכרתי – להביא נזק למדינת ישראל.
אחדים מהם לא היו פקידים שכירים אלא עצמאיים ובעלי מעמד כלכלי איתן ולא היו נפגעים מפיטורים אם לא יקבלו ולא יפעלו על פי ההגבלות. מדוע אפוא הסכימו לעשות עבודה בזויה כזאת ? הפליאה אותי העובדה שאף אחד לא הסתלק מאותה שליחות שלא הוסיפה כבוד לעושיה. הם עמדו לצאת למשימתם בקבוצות בסוף 1954 ובתחילת 1955. מה נותר לי לעשות ?
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978
מתוך מכתב ממרוקו :
ובכן ביקרו אצלם שליחנו ואמרו בשמן של המדינה והסוכנות והראשים : הוצא נוציאם אל אוניית הישועה בתנאי שתעזבו את הזקנים והחלשים, בתנאי שאיש ואיש יבזה אביהו וזקנו ואח יבגוד באחותו אם היא גיבנת או צולעה, כי זה יסוד מוסד אשר על פיו, בתוך השאר, נתקן ונערך תקציב העלייה. עד כאן מתוך מכתב ממרוקו.
הנסיעה, סוף, סוף !
שאלת עליית היהודים מצפון אפריקה הייתה לי בבחינת נעלם גדול. הרוצים יהודים אלה לעלות ? מדוע עד היום עלו מהם כל כך מעטים ? האם קשריהם הלאומיים והדתיים לארץ ישראל חלשים מקשריהם של שבטים יהודים אחרים בארצות המזרח ?
הלא במשך שנה וחצי פעלו שם אנשי מחלקת העלייה ואנשי מחלקת הקליטה, כדי לעמוד על טיב החומר האנושי העומד לבוא משם ? מדוע מלא הרחוב היהודי בארץ סיפורי זוועה על האנשים " הנוראים " האלה ממרוקו, " מרוקו סכין ".
החלטתי לצאת לארצות צפון אפריקה ולראות מקרוב ובמו עיני. נועצתי אפוא במר שרגאי, שהיה בקי בנעשה וסבר שיציאת חבר ההנהלה לצפון אפריקה תביאו תועלת,, תפזר את המבוכה ואולי תקטין את הפער בחילוקי הדעות החריפים השוררים בהנהלה הציונית ובממשלה. הוא הבטיח לסייע בידי להגשים את מסעי ואמר שיורה לאנשיו בחו"ל להגיש לי עזרה ככל שתידרש.
פניתי למשרד הסוכנות בתל אביב, אל המדור להכנת דרכונים, אשרות, וכרטיסי נסיעה לשליחים. אמנם היה לי דרכון שירות של מדינת ישראל, שניתן כרגיל לחברי ההנהלה בנסיעותיהם לחוץ לארץ. אבל היה עלי להצטייד גם בדרכון ישראלי רגיל, כי רק בו הייתי יכול לקבל את האשרות הדרושות.
התחלתי בטיפול בתחילת נובמבר 1954, וכעבור ימים אחדים היה הדרכון בידי. האשרות לארצות צפון אפריקה הוזמנו אצת הקונסול הכללי הצרפתי בירושלים, ומשרד החוץ הצרפתי היה צריך לקבל אישור ממשרדי הביטחון הצרפתיים בכל ארץ.
והזמן חולף, עובר שבוע, שבועיים, חודש ! ואין תשובה. יום יום אני מתעניין בגורל האשרות ובפי איש המדור בסוכנות – תשובה שלילית. הלה פורש כפיו ומרים עיניו למרום כאילו רק משם תבוא הישועה.
ובמשרדי הסוכנות נודע לי שמנהל מחלקת הקליטה, שאני הייתי מראשיה, מר א. ציגל עומד לצאת לצפון אפריקה. הדבר חרג מתחומי הנימוס. הלה ידע שאני מצפה מזה שבועות לקבלת האשרות, והנה מזמין הוא לעצמו נסיעה לאותם המקומות מבלי לתאם את הדבר אתי.
הפלא ופלא. ציגל, שהגיש את הבקשה כחודש ימים אחרי, כבר קיבל את האשרות הדרושות ואני " יושב לי על שפת הים ומחכה למזג אוויר נוח "….בדקתי ומצאתי לאחר מכן שאשרה משולשת לשלוש הארצות ניתנה לי כבר ב-13 בדצמבר 1954, אך האחראי למדור השליחים, החזיק את דרכוני במגירתו כחודש וחצי, גלגל כל פעם את עיניו לשמים וסידר בינתיים לציגל את הנסיעה.
ציגל יוצא את הארץ, ואני….ורק לאחר שביקר ציגל בפריס וכבר הגיע למרוקו, רק אז נאמר לי שהגיעו האשרות….היה ברור לי שהדבר הוא פרי תככיהם של אנשי מפא"י כנגדי, איש אחדות העבודה. במפא"י הייתה זו התנגדות לעלייה מצפון אפריקה, והיו שחששו כי ביקורי שם ישבש את מהלך העניינים, ולכן נשלח ציגל לפני.
חודשים אלה של עיכוב נסיעתי הכאיבו לעי מאוד. חשבתי שיעלה בידי לעזור במשהו לעליית היהודים. ונוסף לכך הייתה זו סטירת לחי מעליבה שניתנה לי כראש מחלקת הקליטה, לעיני המון הפקידים עובדי המחלקה, שידעו וודאי את סוד העיכובים.
גם היום לאחר שנים רבות שואל אני את עצמי מדי פעם, מה הייתה הכוונה של יריבי בעניין העלייה מצפון אפריקה ? למה התכוונו בהקדימם לשלוח איש לפני ? האם רצו להכין לי קבלת פנים עוינת כאלמנט לא מהימן ולא מקובל, מפני שהייתי באופוזיציה לממשלה ?
האם רצו להזהיר מפני את הציבור היהודי המקומי לבל יתיידד אתי. כי מסוכן הדבר, שעלולים הם לאבד טובות הנאה שמפא"י הייתה מפזרת ביד רחבה ? ציגל היה בעיניו כבא כוח של רשות גבוהה משלי ואף לא מצא לנחוץ להיפרד ממני לפני נסיעתו…….
חפצי הוכנו בתוך שעות אחדות. לפי האשרה היה עלי לנסוע לצפון אפריקה דרך צרפת. בפריס נפגשתי עם מנהל מחלקת העלייה י. דובדבני. סיפרתי לו על מהלך העניינים ועל העיכובים המכוונים בארץ. הוא קיווה שהעניין יזוז מעתה ושמח על כך.
בתוך אותה פגישה צץ רעיון בראשי : הבה " נמכור " לג'וינט את רעיון חיסול הכפרים הנדחים והמבודדים. אמנם בזמן חלוקת התפקידים בתוך מחלקת הקליטה, בין ד"ר יוספטל וביני, סוכם שאת הטיפול הסוציאלי בעולים החדשים יטול לידו. הצעתי חרגה אפוא מהתנהגות נאותה, אך מה אין עושים בשעת חירום ?
ביקשתי מדבדבני, שהיה יוצא ונכנס במשרדי הג'וינט שיסדיר לי ראיון קצר עם המנהל המקומי לקראת פעולתי העתידה בצפון אפריקה. למחרת בבוקר נפגשתי עם מנהל הג'וינט בתרפת באפריקה הצפונית, מר י. באקלמן.
דובדבני נלווה אלי. לא הכנסתי את באלקמן בסוד הוויכוח הקיים בתוך הנהלת הסוכנות, בנוגע לממדי העלייה, אלא הרציתי בפניו את תוכניתי. תוכנית זו הייתה אליבא דאמת ידועה מזמן, אבל אני הדגשתי את דחיפותה.
מר באלקמן שלא הכיר אותי, התייחס לביקורי כאל מטרד וניסה להיפטר ממני. ארשת פניו העידה על כך והוא חיפש מלים של נימוס לדחותני. והנה נכנס לחדר סגן יושב ראש הג'וינט העולמי, מר לויטט, מניו יורק, בתפס מיד במה מדובר ואמר : " חכה, חכה, נשמע עוד פעם את הדברים "
חזרתי שוב על הצעתי. לויטט גילה התעניינות רבה והגיב : " זאת תוכנית מצוינת. הג'וינט יהיה מוכן לטפל בעניינים טלה, ובכך נשתחרר מן הדאגה לביטחון, לכלכלה ולבריאות היהודים בשטחי ארץ רחוקים ומבודדים ". מעודדים במידת מה, עזבנו דובדבני ואני את משרדי הג'וינט.
מרוקו צעדים ראשנים.
למחרת, 3/02/1955 עליתי במטוס אייר פראנס, בדרכי לקזבלנקה. במשך קרוב לשש שעות חצינו את צרפת לאורכה, חלפני על פני ספרד ואחר ריחוף מעל האוקיאנוס נחתנו בעיר החופשית טנג'יר. היו בידי שני דרכונים.
כחבר הנהלת הסוכנות החזקתי בדרכון שירות, דבר שהקל עלי במעבר מארץ לארץ ואף שחרר אותי מלהיזקק לאשרות בכמה ארצות. אך לארצות הערביות של צפון אפריקה לא יכולתי להיכנס בדרכון זה, שהרי לא הכירו במדינת ישראל ודרכון השירות עלול היה להיות לי לרועץ.
את אשרות הכניסה למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה קיבלתי באמצעות הקונסוליה הצרפתית הכללית בירושלים, והן הוטבעו בדרכון הרגיל של אזרח ישראלי. הייתה לי הרגשה לא נוחה כאשר בשני הכיסים הפנימיים של המקטורן שלי, היו מונחים שני הדרכונים.
ביציאה משדה התעופה בפריס הגשתי להחתמה את דרכון השירות, ועכשיו, כשהגעתי לטנג'יר, הוצאתי את הדרכון האחר, שהיה " בתולי " בהחלט, בלי שום סימן שבאתי מאיזה מקום. טנג'יר היא עיר חופשית, ולא היה צורך באשרת כניסה כלשהי, אך בבואך עליך להראות את דרכונך.
נכנסתי לחדר המשטר ולא מצאתי בו אף שוטר במדים. ניגשו אלי שני אדונים מבוגרים, לבושים ברישול והתחילו להתעסק בדרכונים : פתחו, דפדפו, החליפו מבטים, ולבסוף החזירוהו לי מבלי להחתים אותו. – כפי שנודע לי אחר כך, בביקורי השני בטנג'יר, הם היו יהודים.
משם חצי שעה של טיסה, ואנחנו בקזבלנקה. גם כאן עבר הכל בשלום, חותמת הכניסה הוטבעה מבלי לשאול מניין באתי. את פני קידמו חברי לעבודה במחלקת הקליטה בארץ, ובהם מנהל המחלקה, אברהם ציגל, וכן משלחת מכובדת של ראשי התנועה הציונית במרוקו. הובאתי ל " נואיי " מלון נקי, שקט מכובד, אך לא מדרג גבוה.