יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל


יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול

יהודי צפון אפריקה

. המצב לאחר מלחמת־העולם השנייה

לאחר מלחמת־העולם השנייה השתנו פני הציונות הצפון־אפריקאית ללא היכר, כתוצאה ממספר גורמים, אשר העיקריים ביניהם הם:

א-האפקט העצום של השואה, אשר הביא מצד אחד להתעוררות לאומית בקרב האינטליגנציה היהודית המקומית ומצד שני לשינוי מהותי ביחס המוסדות כלפי יהדות־המזרח.

ב-רישומיו השליליים של משטר וישי, אשר גרם לשינוי דראסטי ביחס אל צרפת ואל המודל הצרפתי. נראה שגם כי״ח חזרה בה מהמיליטאנטיות הפרו־צרפתית שאפיינה את פעולתה עד המלחמה.

ג-המאורעות בארץ־ישראל והשלכותיהם על היחסים בין יהודים למוסלמים בארצות צפון־אפריקה כמו בשאר ארצות ערב.

ד-ראשית המאבק לעצמאות בכל אחת ממדינות צפון־אפריקה וחששותיהם של היהודים מיציאת צרפת מהאיזור.

צירופם של גורמים אלה הביא לצמיחתה של תנועה ציונית על בסיס איתן יותר ובהיקף רחב יותר, אך מעל לכל עם צביון חזק של הגשמה. הציונות שלאחר המלחמה עסקה לא רק בשקילת השקל ובפעילות ספוראדית בתחום ההסברה, אלא גם בפעילות אינטנסיבית של הכשרה לעלייה.

הקשר עם המוסדות הציוניים המרכזיים חודש ב־1943, כמה שבועות בלבד אחרי נחיתת כוחות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו ומיד אחרי יציאת הגרמנים מתוניסיה.

באלג׳יריה לא הביאה כניסת הצבא האמריקאי לביטול החקיקה האנטי־יהודית שהצטברה בה מתקופת וישי. הגנראל דירו, שהצטיין ברגשותיו האנטישמיים, סירב בכל תוקף להחזיר על כנה את פקודת כרמיה, למרות הפצרותיהם החוזרות ונישנות של שלטונות הצבא האמריקאי. כל הארגונים היהודיים נטלו חלק במאבק הזה להחזרת הזכויות — ובתוכם הפדראציה הציונית המקומית, בהנהגת ב. הלר ופרופ׳ ברונשוויג, אשר עם פרוץ המלחמה עברה מתוניס לאלג׳יר. בהדגישם את הצורך במציאת פתרון לאומי לבעיה היהודית, נוכח התלאות שעברו על העם היהודי אפילו במדינות הנאורות, הצליחו ציוני אלג׳יריה זו הפעם הראשונה להקים ארגון־גג, שאיפשר פעולה ממשית בתחומי ההסברה, ההכשרה והעלייה. באלג׳יר בלבד נרשמו כ־400 חברים מיד עם הקמת הפדראציה. כ־25 אגודות נוספות הוקמו בערי־השדה: בלידה, מיליאנה, שרשל, וכן במחוזות קונסטאנטין ואוראן. כל החברים השתתפו בשיעורים לעברית וכן במספר פעולות חברתיות, כגון עונג־שבת, שבהן נדונו בעיות השעה., אולם הגיוס הכללי של גילאי 45-19 הגביל את האפשרויות להרחיב את שורות התנועה, מה גם שהצעתה להקים לגיון עברי נדחתה בחריפות הן על־ידי כוחות הברית והן על־ידי השלטונות הצרפתיים, אשר העדיפו לרכז את הצעירים היהודים במחנות־ עבודה במסווה של שירות צבאי לאומי.

אולם הבעיה העיקרית והמכשול העיקרי שעמדו בפני הרחבת הפעילות הציונית היתה דווקא הצלחת המאמצים להחייאת פקודת כרמיה באוקטובר 1943. בשובם להיות אזרחי־צרפת שכחו יהודי־אלג׳יריה את כל מה שעבר עליהם בתקופת־ המלחמה, וכמו בעבר הם חזרו לדבוק בצרפת. בראש המאבק למען החזרת הזכויות עמד הועד האלג׳יראי למחקרים חברתיים Comité Algérien d’Etudes Sociales, שהורכב מבכירי האינטליגנציה היהודית בארץ זו. ארגון זה, שעם חבריו נמנו מספר פעילים לשעבר של קרן־היסוד בצרפת, התבלט בהתנגדותו לפדראציה הציונית האלג׳יראית, אם כי להשגת מטרותיו הוא נתמך על־ידי מספר גדול של ארגונים יהודיים בחו״ל, בהם הארגונים הציוניים של ארה״ב.

לקראת מלחמת העצמאות התגייסו לשורות המח״ל עשרות יהודים מאלג׳יריה, מאות אחדות מהם עלו ארצה ובקונגרסים הציוניים של שנות החמישים היתה תמיד נציגות של ציוני אלג׳יריה. אך כל זה אינו צריך לחפות על עובדה יסודית אחת והיא כשלונה הטוטאלי של האידיאולוגיה הציונית לחדור לתוך החברה היהודית האלג׳יראית, שהתאפיינה באטימות כמעט מוחלטת לאידיאלים הציוניים. מעבר לגורמים הספציפיים שבהם מוסברת הגירתם המאסיבית של יהודי אלג׳יריה לצרפת ב־1962, אפשר לראות קשר ישיר בין התפתחות זאת ובין יחסה האדיש והשלילי של יהדות אלג׳יריה אל הציונות.

הקשר בין ירושלים לפדראציה התוניסאית חודש ביוני 1943, כחודש לאחר יציאת הגרמנים מתונים. כל האגודות חידשו את פעולתן וכעבור שנתיים נעשתה תוניס, בין היתר, למרכז התנועה החלוצית ״צעירי ציון״ בצפון־אפריקה. תנועה זו הקימה סניפים בסוס, גאבס, ביזרטה, בז׳ה וג׳רבה, והיא הקיפה יחד עם תנועת־הנוער .U.U.J.J כ־1500 חבר, שחולקו למספר שכבות וקבוצות, ומטרתם העליונה היתה להכין גרעין לקיבוץ צפון־אפריקאי. לחברי התנועה גובשה תוכנית חינוכית מקיפה, שכללה נושאים כמו: תולדות הציונות, מוסדות ציוניים, אידיאולוגיה ציונית (הס, אחד העם, גורדון וברוכוב וכר). נוסף לשיעורים בעברית, עסקו החניכים באימוני התגוננות ובהכשרה חקלאית במספר חוות שהיות בבעלות יהודים. כיוון שכל העתונים היהודיים המקומיים היו פרו־רביזיוניסטים, הפיצה התנועה בקרב חבריה עתון משלה בשם ״הגשמה״, בהיקף של 80-40 עמודים.

רוב חברי התנועה באו מהבורגנות היהודית, ממשפחות שהתערו זה זמן רב בתרבות ובחברה הצרפתיות וניתקו כל קשר עם ההמון היהודי שהמשיך להתגורר בגטו המקומי, ב״חארה״, אשר עתיד היה מיד עם הכרזת המדינה לעלות באלפיו ארצה. ראשי התנועה ניסו להגיע אל יושבי הגטו, אך חדירתם לגטו היתה איטית מאוד, ופרט למספר מצומצם של פעולות מקוטעות לא עלה בידם להשיג את מבוקשם.

מול ״צעירי־ציון״ עמדה תנועת בית״ר, אשר כללה כ־400 חברים בעיר תוניס. אולם למרות היקפה המצומצם בהשוואה לצעירי־ציון נשענה בית״ר על בסיס ציבורי רחב יותר כיוון שהרביזיוניסטים המשיכו להיות הזרם המרכזי בציונות התוניסאית.

הפדראציה עצמה חידשה את פעילותה ב־1944, בראשות ועדה בת 11 חברים שעסקה בענייני הקק״ל, קרן־היסוד, הנוער וההסברה. עד מהרה התברר שניגודי־הדעות החריפים בין הזרמים השונים לא איפשרו עבודה רצופה ומתוקנת. סלע־המחלוקת העיקרי היה בדבר חלוקת הסרטיפיקאטים למועמדים לעלייה. כך למשל תבעו הרביזיוניסטים ב־1945 למסור את רוב הסרטיפיקאטים לאנשי בית״ר, כיוון שרוב ציוני תוניסיה נמנים עם הרביזיוניזם. באווירה של התקפות הדדיות, ואולי גם של הלשנות כפני השלטונות, ניתנו לבית״רים רק 3 רשיונות מתוך 40 אשר חולקו בין חברי ״צעירי־ציון״.

כמזכיר כללי של הפדראציה שימש ד״ר ברטוואס, שהגיע לתוניסיה מהונגריה, ערב מלחמת־העולם. אם כי הוא זכה לאמונם המלא של המוסדות בארץ ושל השליחים שביקרו במקום, לא היה ד״ר ברטוואס מקובל בין כל חבריו, הן בגלל מוצאו הזר והן בגלל חוסר עקיבותו האידיאולוגית. אך למרות כל הבעיות הללו אפשר לקבל את דבריו של אחד המבקרים מהארץ: ״אפשר להגיד שבתוניס כל מה שהוא יהודי הוא ציוני״ החל משני העתונים היהודיים  La Gazette d’Israëlו- La Voix Juive וכלה בהיבטים החשובים של הפעילות הקהילתית.

במארוקו המשיך מצבם של היהודים להיות חמור מאוד, למרות הנוכחות האמריקאית משנת 1942 ואילך; בהשראתם של קצינים ופקידים צרפתיים אנשי משטר וישי, שהמשיכו לשבת בממלכה, היו התעללויות ופרעות ביהודים ברוב חלקי הארץ עד 1945.

בשנה זו חידשה ההסתדרות הציונית המקומית את פעילותה במתכונתה הקודמת של פדראציה רגיונאלית של ההסתדרות הציונית הצרפתית, אם כי למעשה שמרה על קשר ישיר ואוטונומי עם המוסדות המרכזיים. בראשה עמדו אותם אנשים שניהלו לפני המלחמה את הפעילות הציונית במדינה, להוציא את תורץ׳ שהיגר לארה״ב; אלה היו ״אנשים חשובים מאוד מבחינת עמדתם הכלכלית והסוציאלית, ציונים טובים, מיואשים מכל דבר אחר פרט לציונות, דורשים ומוכנים לקבל משמעת ציונית, רואים בא׳׳י מרכז חייהם, ובסוכנות את ממשלתם אשר לה ולשליחיה הם מוכנים לציית בעיניים עצומות״.

נוסף לתפקידיה הרגילים ובהתאם להיערכות החדשה של התנועה, ראתה הפדראציה המארוקאית מחובתה להדריך ולארגן את הנוער המקומי וכן לחדור ולהשפיע מבפנים על חיי הקהילה וניהולה. מטרה זו משתקפת היטב בנוסח התקנון שהוכן לקראת הקונגרס הציוני ב־1946: יחד עם שאיפתם לתרום להקמת מדינה יהודית דמוקראטית בארץ־ישראל, מביעים ציוני מארוקו את רצונם לפעול למען שיקומו החומרי והרוחני של הקיבוץ היהודי במדינתם ולמען הרחבת החינוך העברי בקרב הנוער. ואכן, רוב הפעילים המרכזיים של התנועה עסקו גם בניהול מוסדות וארגונים בעלי צביון פילאנטרופי כמו O.S.E. ,HICEM ו״עולם קטן״ שהושיט עזרה לפליטים מאירופה שנתקעו במארוקו.

בתחום החינוך, עודדה הפדראציה במארוקו פתיחת חוגים ללימוד השפה העברית, כמה מהם בשיתוף־פעולה הדוק עם כי״ח אשר מאז המלחמה הרחיבה את החינוך העברי במוסדותיה. בעיר קאזאבלאנקה רוכז נושא זה בידי שלוש אגודות: חברת מגן דוד, אגודת ״חובבי השפה״ ואגודת קרל נטר. החניכים השתתפו לא רק בשיעורים לעברית, אלא מדי פעם בהרצאות שאורגנו למענם בתולדות היישוב והרעיון הציוני, בערבי־שירה ובמסיבות חברתיות. בפאס פעל כבר לפני המלחמה ״חוג ללימודי יהדות״, שהסב את שמו בשנת 1944 ל״מועדון הרצל״, ועסק לא רק בפעילות חינוכית אלא גם בפעילות ספורטיבית והגנתית. בצפרו ניתנו הלימודים במסגרת ״מועדון ביאליק״ ובמקנס במסגרת ״קבוצות בן־יהודה״. לא כל האגודות הללו זכו לקבל רשיונות מהשלטונות הצרפתיים ואחדות מהן, כמו מועדון פתח־תקוה ברבאט, נאלצו להפסיק את פעילותן בלחצם של השלטונות ושל ועד הקהילה.

בתחום ארגוני־הנוער רוכזו מאמצי התנועה בעיקר בקרב האגודות השונות של בוגרי בתי־ספר כי״ח, ובמיוחד בקרב חברי מועדון קרל נטר בקאזאבלאנקה, אשר נעשה מועדון ציוני לכל דבר ומתוכו גוייסו חברי הגרעינים הראשונים של תנועת צעירי־ציון. הבטאון הפנימי של מועדון קרל נטר, ״נוער״, נעשה בהדרגה לבטאון הרשמי של ציוני מארוקו, אשר לא הורשו על־ידי השלטונות להוציא־לאור עתון משלהם. עם זאת, התירו הצרפתים לייבא עתונים ציוניים מצרפת ומתוניס, ובכלל זה Voix Juives שהקדיש כמה מדפיו לפעילות הציונית במארוקו.

במארוקו שלאחר המלחמה, כמו בתוניסיה, היתה הציונות על כל גווניה האידיאולוגיים מיועדת אך ורק לרובד מצומצם באוכלוסיה — צעירים עירוניים בעלי חינוך צרפתי פחות או יותר מושלם ולרוב ממוצא חברתי בינוני, בסך־הכל מאות בודדות של צעירים. אפשר להניח שמספר זה היה עשוי לגדול במרוצת השנים הבאות, ככל שהסתעפה רשת החינוך וככל שהתרחבה שכבת בוגרי בתי־הספר של כי״ח ומוסדות אחרים. אך גלגלי ההיסטוריה נעו במהירות רבה. ההכרזה הדראמאטית על הקמת מדינת ישראל התקשרה בתודעה הכללית כמימושו של חזון הנביאים. יהודים, כשהם נישאים על כנפי החזון המשיחי, החלו לנהור באלפיהם אל ארץ־ישראל המתחדשת. תהום עמוקה הפרידה בין המגשימים הללו לבין הפעילים הציוניים אשר בכנס שקיימו בקאזאבלאנקה ב־1946 קבעו קריטריונים נוקשים לבחינת מועמדים לעלייה. אך מכל מקום, בתולדות יהדות עתיקת־יומין זו, התחיל פרק נוסף ואחרון, פרק העלייה, אשר אחד ממאפייניו — ומבעיותיו הידועות — היה דבר היותו מנותק מהציונות המדינית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראלהפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 128

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר