יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
כידוע להקוראים, בהבית שבו גרו הורי באותו זמן, ושהיום נמצא באותו מקום בית הכנסיה הצרפתית, היו לאבי בקומה התחתונה על יד החדרים ששמשו להכנסת אורחים שני חדרים עם גזוזטרא שלהם מוצא לככר הגדול, המוקדשים לעבודתו ליציקת כסף וזהב, ולהכינם לתכשיטים בעת הצורך. על אדמת הבור בפנים החצר נמצא מעין תנור עם כל הכלים הנצרכים ליציקת הזהב או כסף, כי רגיל היה מר אבי ליצוק פעם בחדש כמות ידועה של זהב או כסף ולשלחם ללונדון להבית המפורסם על שם סמואל מונטגיו וקבל תמורתם מטבעות זהב על ידי הבנקים בקושטא או על ידי בירות כפי סדר המסחר אז. ומכיון שאבי לא מצא מקום להחביא את שאר הוזרים צוה ליצקם ולהפכם כסף טהור. העבודה נעשתה בקדחתנות רבה, הובאו פועלים מהחנות הבקיאים במלאכה והתחילו לבנות בקרן זוית באותו הככר הרחב והנסתר, תנור יותר גדול עם שלשה מנפחים שאוירם חודר דרך צנורות אל התנור. יום אחרי התיבש התנור שנבנה מטיט, התחילו ליצוק במשך כל היום עד חצות הלילה לאור הפנסים ובמשך ימים אחדים הוצקו כל הוזרים שהיו מחובאים בבית. את הקנוים מחדש הביאו תיכף ישר ליציקה. הוזרים אפסו מן השוק והשליחים קנו עוד אי אלו כמויות מועטות במחיר כפול והקניה נפסקה. הסוחרים הגדולים בהודע להם הסוד התחילו ללכת בדרך אבי אולם כבר אחרו את המועד.
כעבור שבועיים, עוד טרם הספיקה העיר לשקוט מהמהומה הראשונה, קמה מהומה חדשה יותר גדולה על ידי אותם הבדואים שבאו שוב עם בדואים אחרים בגמליהם וחמוריהם הטעונים בשליקים לרוב ובוזרים מעטים, לקנות סחורות. הסוחרים והחנונים שחנויותיהם נתרוקנו מסחורות ונשארו במעט זהב תמורת הוזרים שמכרו בהפסד רב והבשליקים היו מונחים כאבן שאין לה הופכין, סרבו למכור סחורותיהם לבדואים. אולם, אלה האחרונים שהרעב הציק להם ולמקניהם, התנפלו על החנויות ושדדו מכל הבא בידם לעין השמש. מיד המתה כל העיר והתושבים מפחד נסגרו בבתיהם, ורחובות העיר אבלו ושממו. הממשלה אזרה שארית כחותיה, בראותה שהבדואים האלה עשו מעשיהם מפני רעבונם הם ומקניהם שהעבירם על דעתם, והספיקה להם ולמקניהם מזון וצידה לדרך והשירה הרפתה מן העיר וחזרה לדרכה.
אחרי שלשה ימי שקט ודכאון שעברו על העיר, כשיצא מכריז הממשלה והודיע כי שוררת שלוה בעיר והממשלה מוכנה להגן על שלום התושבים, נפתחו החנויות ותנועת-החיים שבה למהלכה, אבל בקושי, מסבת המשבר שתקף את העיר, ממחסור בסחורות ובכסף, שנמשך כשנה תמימה.
בימים ההם שרת בחנות אבי, פקיד נאמן שעזר לו בכל עסקיו מתוך אהבה ומסירות, שמו – יעקב ברוכיאל ע"ה גם אבי השיב לו חבה, במצאו כי תמים האיש עם אלקים ואדם ומעשי ידיו ישרים למאד. באחד הימים פנה אליו ערבי, חסן סטוגום והציע לו שיבוא בדברים עם אבא, לקנות מאתו כרם ענבים מחוץ לעיר במחיר זול וקבע לו זמן שלמחרתו השכם טרם עלות השחר, יבא הערבי לביתו וילכו יחדיו לראות את הכרם, בתנאי, שאם הכרם ימצא חן בעיניו יציעו לאבא. למחרת אחר הפקיד לבוא לעבודתו ואבי חכה לו בכליון עינים, כי כל הפועלים לא יכלו לגשת לעבודתם משום שחומר הזהב והכסף היה שמור תחת ידו והוא מחלק ביניהם לפי הוראותיו. חסרונו היה איפוא מרגש מאד ובעוד הפועלים עומדים ללא מעשה, נכנס הוא לחנות ופתח הארגזים, חלק החומר בין הפועלים והעבודה החלה. אבי שלא נחה דעתו מהעמדת העבודה לא התלונן עליו כי חשב שבטח הגורם לזה היתה סבה משפחתית.
עד אחרי הצהרים לא דברו אבי והפקיד ביניהם מאומה, כי כל אחד היה טרוד בעבודתו, זה בכתיבת המכתבים ובקבלת פני האורחים וזה בהוראותיו לפועלים. כערוב היום בשבת אבי במשרדו יחידי, נכנס הפקיד וספר לו את סבת אחורו, כי הלך לראות הכרם של הערבי והוא החליט כי כדאי הוא להציעו לאבא שיקנהו, לפי המחיר שגמר בעצמו עם הערבי ארבע מאות מג'ידי. הכרם מכניס דמי ענבים כששים מג'ידי, ויש בו באר של מי מעין מתוקים ובית חמר קטן ודל והפקיד הנאמן הפציר באבי לקנותו. מבלי לראות את הכרם והאדמה, הסכים אבי לקנותו מיד, בסמכו על ישרת לב פקידו. במשך ימים אחדים נגמרה הקניה ואבי קבל קושאן, הלא זוהי האדמה הראשונה שקנה אבי בחולות יפו, שעליה נמצאים כיום בתי ר' זרח ברנט ובתי הכנסיות שלו בנוה-שלום. הודות לפקיד הנאמן ברוכיאל, הכה הרעיון של גאולת האדמה שרשים עמוקים בלב אבי ובכל לבו ונפשו התחיל להתמסר לרכישת נחלאות מידי זרים. הוא התחיל לקנות כרם אחרי כרם, שטחים גדולים, אחדים מהם לבדו, אחדים בשותפות עם המנוח סיניור חיים אמזליג ואחדים יחד עם אמזליג ויוסף מויאל. על שטחי-אדמה אלה בנויות כיום שכונות עבריות והן – נוה-צדק, נוה-שלום, חלק ממחנה-יהודה, חלק ממחנה-יוסף, שכונת-אהרן (הנקראת על שם אבי המנוח) ומושב התימנים הנקרא (קרטון) מחנה ישראל מלבד כל החבל לאורך שפת הים, הגובל את שכונת מחנה-יוסף, מושב התימנים עד בתי פיינגולד. כל החבל הזה נקרא בפני הערבים "ארד אלמונאזא בעהא" פרושו: האדמה שיש עליה סכסוך. חבל זה היה באמת שייך לנו בשותפות עם אמזליג ומויאל, אבל באותו זמן היה נוצרי ידוע, בעל שם ובעל אגרוף, אדם מסוכן לחברה שהטיל סביבותיו פחד ואימה, לרבות גם על אנשי הממשלה והוא כבש בכח את כל החבל הנזכר, על ידי הקמת חדר ארעי והעמדת שוטרים. המשפטים התחילו ונמשכו בלי סוף, מפני שהנתבע היה כחו גדול והשופטים יראו אותו. אמנם, ניתן פסק-דין פחות ערך המכיר מצד אחד בצדקתנו ומצד שני בפחדם ממנו הכירו גם בצדקתו והמשפט נמשך שנים, ההוצאות עלו מיום ליום מרוב הנסיעות לבירות ששם היה בית המשפט הראשי, עד שאבי ואמזליג ותרו על האדמה, מבלי להשקיע יותר שום דמים, לטובתו של המנוח יוסף מויאל שלא אבה לותר על בעלותו על האדמה הנ ל" . שלשים שנה נמשך המשפט בין הנוצרי ששמו היה טנוץ נאצאר ובין המנוח מויאל ובינתים מתו שניהם.
בכל החבל הזה נאחזו בעלים שונים שהקימו להם בנינים פשוטים מפחים ועצים, על ידי חוזה שנעשה ביניהם בראשונה עם הנוצרי ולבסוף עם המנוח מויאל. כל מגרש בן חמש מאות אמה נמכר בחמשה נפוליון וכל הקודם זוכה.
כיום אפשר לפגוש בחבל זה גם בנינים הגונים, אך לבעליהם אין קושאנים על שמותיהם ומי יודע מתי תוכל הממשלה להכיר בבעלותם על "האדמה הזאת כי בספרי הטאבו ידועה היא לממשלה בשם: האדמה שיש עליה ריב בין טאנוץ נאצאר ויוסף מויאל" עד היום הזה.
בשנת 1879 נוכח ועד העדה ביפו, שיש צורך חיוני להגדיר [להגדיל] את בית התלמוד-תורה ולפתוח מחלקה גבוהה ללמוד התלמוד, שלחן ערוך ודיני הלכה, מפני שבתלמוד תורה הנוחכי [הנוכחי] למדו את הילדים רק תפלה, תנ ך" , חוק לישראל ומעט דינים. אחרי שנתקבלה החלטה זאת, הזמינה העדה רבי חדש את הרב שלמה בחבוט אביו של הרב שבתי בחבוט המכהן פאר בתור רב בעיר בירות . נשכרה דירה מיוחדת להרב ובחרו בתלמידים מבעלי הכשרונות ביותר, כשלשים במספר, מגיל של עשר שנים ומעלה, שילמדו תורה מפי הרב. רק אני הייתי היחידי בין התלמידים שעדין [לא] מלאו לי עשר שנים, אך בהתחשב עם זה שמצאו בי חרוץ שהנני שקדן בלמודים נתקבלתי למחלקה החדשה.
ימים עברו, תלמוד-תורה החדש נסתדר כהלכתו והתלמידים היו מתגרים בתלמידים שנשארו ללמוד בתלמוד תורה הישן, כי הרבי החדש היה מתיחס באהבה אל תלמידיו ומראה להם גם חבה יתירה בכדי לקרבם אליו. אבל כעבור זמן, השתנה המצב לרעה, הרבי התחיל להראות כחו וגבורתו, בעת הצורך היה מכה בלי רחמים הילדים התאוננו אך ללא הועיל והיו מקבלים חלקם באהבה. כשאני לעצמי, אף פעם הרבי לא הכני, כי למדתי באמונה ושקדתי בתמידות על משנתי וכך ביליתי במחלקה הזאת כשנה וחצי.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930