יוסף-אליהו-שלוש-פרשת-חיי-


יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי-1870-1930

פתח דבר

בספר חיי זה רשמתי לי מזמן לזמן את כל המאורעות היותר חשובים בשביל הכלל, והיותר יקרים לי בפרט. פרשת חיי וזכרונותי בתור יליד הארץ, לפני ששים שנה עד היום, אשר מלבד שהם קשורים בתולדותי , מעלים גם את שלשלת החיה של הישוב העברי ביפו מראשיתו. את יסוד ובנין השכונות העבריות הראשונות ביפו, לפני יובל שנים, שאבי ז"ל היה בין ראשוני המיסדים והבונים את "נוה שלום", "נוה צדק" ועוד שכונות, וגם את יסוד החברה "אחוזת בית" לפני חצי יובל שנים, לשם יסוד ובנין תל אביב, שגם אני זכיתי להיות בין ראשוני המיסדים והבונים.

התאמצי כפי יכולתי לרשום את זכרונותי, למען ישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעונינים בתולדות והתפתחות הישוב העברי ביפו ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערביים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של "גואלי" ארצנו האנגלים. לא כסופר שמלאכתו בכך, נגשתי אל העבודה הזו, אלא כאיש הישוב, כאחד מהעם, כיליד הארץ, שזכה בילדותו להיות עד ראיה לתולדות הישוב העברי ביפו ביסודו, ומשתתף אקטיבי בבנינו והתפתחותו במשך תקופה ארוכה של כמה עשרות שנים.

נגשתי אל עבודתי זו – כאמור – לא כבקי ורגיל בענינים של ספרות, ובטח ובודאי, שפה ושם במקום שהיה עלי להאריך קצרתי, ובמקום שהיה עלי לקצר הארכתי, בפרק זה או אחר לא הזכרתי עובדה זו או אחרת, והקורא, אם יהיה מקפיד ומדקדק עם הכותב כחוט השערה, בודאי שימצא בהם הרבה שיש בו כדי לתת מקום לבקורת. הדבר היחידי שיכול ללמד עלי זכות הוא – כונתי, וזו, ודאי שהיתה טובה, לספר עד כמה שאפשר רק באופן אוביקטיבי ובלתי מפלגתי את האמת על פרשת חיי וזכרונותי הנאמנים, על החברות ועל האנשים שנפגשתי אתם בדרך חיי, ושהיו לי עסקים וענינים אתם, ועל כל זה ספרתי בנאמנות ובהרגשת את כל האחריות.

בכחי הדל בבטוי ספרותי, השתדלתי לתת ניב כל שהוא, אם גם לא באמנות, אלא רק כפי יכולתי ומהלך מחשבותי והרגשותי על דבר עמי בארצי ועתידו, כי דאגה בלב איש ישיחנה.

בזכרונותי פרק אחרי פרק שמתי את מאמצי חיי שבהם יצקתי בדם לבי את שכלול החיים – חיי ותקונם בעבודה, בעמל, ביצירה ובבנין, שלמענם התאמצתי לעבוד ולעמול תחת השמש במשך כל ימי חיי על האדמות לטובת עמנו וארצנו, כפי השקפתי והבנתי.

בזכרונותי השתדלתי לא להופיע כמוכיח בשער, כי אינני מרגיש את עצמי מוכשר ומתאים לכך, רק אהבת ותחית עמי וארצי שיקד בלבי, הביאני לספר לדור הבא מאשר קרה לדור העבר, מהעבר הקרוב שלנו שיש ממנו הרבה ללמוד, להסתכל ולהתבונן הן בשאלת השאלות בישוב ארצנו בהיחסים בין היהודים והערביים המסובכים היום, והן בענינים ישוביים אחרים בחיי העם והארץ, וחיי הפרט.

פרשת חיי בני אדם, היא שלשלת אחת של מאורעות וחליפות. יש הבדל אמנם בין תקופה לתקופה. כשבא שנוי במעבר הימים, הן לטוב או לרע והעיקר שהחיים הם אותם החיים על אדמות כאז כן עתה.

כל אחד ואחד, אשר עבר לו בחיים, אשר פעל דבר מה, אם הוא בן ערך ותקומה לו, רצוי הוא, ראוי הוא, וכדאי מאד הדבר, שעברו לא ילך לתהום הנשיה ושירשם בספר, אם רק פרשת חייו קשורים קשר חזק בחיי עמו וארצו, ושיש להם שייכות להצבור ולהכלל.

בפרשת חיי השתדלתי במלים פשוטות ומובנות לכל, למסור את תולדות חיי, המאורעות והחלופים הכי חשובים שחלפו ועברו עלי. יתר מהכל אדיר חפצי בזה היה להתוות מסלה לבני אחרי שלא ישכחו מפעולות אביהם וגם ידעו למלא חובתם הלאומית לעמם ולארצם. וגם עצם הקריאה בספר זכרונותיו של כל אדם מימי שחרותו עד זקנותו מביא לנו תועלת חנוכית.

בספר ממין זה משתקפת לפנינו תקופה שחלפה, תקופה של חלומות וגעגועים, תקוות גדולות ויפות, חלק מהן שנתגשמו ונהיו למציאות בחיים, וחלק לא נתגשמו וכמה מהן שיקח עוד כמה זמן עד שיכו שרשים בקרקע המציאות.

לב הקורא הנאמן שילוה את כותב הזכרונות בכל מהלך חייו פרק אחרי פרק ירטט גם הוא עם כל מאורע של יגון ועצב שעבר על כותב הזכרונות, ויצהל יתעלה ויתרומם אתו עם כל מאורע של שמחה וגיל. ותמורות אלו של הרגשות בחיי הפרט והכלל, אומרות הרבה ללב כלנו על פי ההתרשמות. וכשמעבירים לפני הקורא תקופת חלוף של אדם, אחד מהעם, חייו ופעולותיו במשפחה ובצבור, מביא זה את הקורא הטוב גם לידי הרהורים וחשבון הנפש. הנה עברו ימים חלפו שנים, בא קיץ, הלך חורף, יום ולילה לא ישבתו ולבסוף, סוף כל אדם למות, גם אם עשה טוב בכל ימיו השתדל להעפיל אל הנעלה והמועיל והיפה, לא נוקה גם מהרעות שסובבוהו ומררהו תמרורות. אבל אם לאדם שאר רוח, יבוא לידי החלטה, שכך הוא גורל האדם בחיים, גורל החיים ואין לעמוד ולשנות בו כי " אדם לעמל יולד" זה הוא צו הדורות ועלינו להכנע. אבל כל עוד זיק חיים בנפשינו, כל עוד לא תם כחנו, עלינו לחתור בכל לבבינו ונפשינו ומאמצינו אל השלימות התכליתית בחיים, והוא, לעבוד ולבנות לפעול וליצור ערכין בשביל הלאום בשביל האנושיות. כל אחד כפי יכלתו, כפי מדת היכולת וכשרונותיו של כל איש ואיש לשכלול חייו הוא, וחיי הצבור והכלל. כי בעל כרחך אתה נולד ובעל כרחך אתה חי, ובעל כרחך אתה צריך למות, ואי אפשר לך בן אדם להמלט לשום עיר מקלט בעולם הגדול, מצו דורי נצחי זה.

ועל כ ן במעברו של בן אדם על האדמות, במספר שנות חייו מיום הולדתו עד ערוב יומו ומותו, לעבוד בלי ליאות, לעשות, לפעול, ליצור, לבנות, לשכלל ולהרבות במעשים טובים בחיי העם והארץ ולטובת החברה האנושית כלה.

וזאת היא צואת חיי, צואתי האישית לבני משפחתי ולכל קרובי וידידי: על האדם לנהל את חייו במתינות וביושר בהתנהגות טובה ובהסברת פנים יפות לכל אדם באשר הוא אדם, לבוא לעזרת מוכי גורל, קשי-ימים ומרי נפש, לתמוך בהם כפי יכלתו וכוחותיו, ולעשות ולהרבות במעשים טובים לכל בני אדם. ותזכרו דברי נעים זמירות ישראל: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו!

ואת זה שמתי לי לקו ולמסלה בחיי הדלים והקשים בעבודת הצבור באמונה ושלא על מנת לקבל פרס. וזכות אבותי ומעשי עזרוני לזכות ולראות בעיני את תחית עמי וארצי ובנין העיר העברית הראשונה בארצנו ובעולם כלו, תל-אביב. ומי יתן לי ושאראה עוד את בנין הבית הלאומי העברי כלו על תלו במהרה ובימינו, ואראה בנחמת ציון וירושלים.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרק א'

בימי שחרותי, ילדותי ונעורי הולדתי בלי תאריך * בית אבי ביפו העתיקה * חנוכי הראשון * בתלמוד תורה ביפו * נסיעתי הראשונה לירושלים על גבי חמור * בית אבי * מרכז ראשית הישוב היהודי ביפו * אמי המכבדת ומשמשת תלמידי-חכמים * מהומת המטבעות * נחלתנו הראשונה ביפו * נוה שלום * הרבי החדש ר' שלמה בחבוט *

בשנת 1870 נולדתי ביפו העתיקה להורי המנוח רבי אהרן שלוש יליד אורן במדינת אלג'יר והמנוחה שרה לבית ברוך מצליח, ילידת בגדד. לדאבוני, לא מצאתי בספרי אבא ז"ל, את תאריך היום והחודש שבהם נולדתי. המקום שבו ילדתני אמי, עדין שמור בזכרוני, כפי שנמסר לי על ידי הורי ומשפחתי, והוא – ביפו העתיקה. הבית הזה משמש כיום בית-חרושת לסבון השייך לנוצרי הידוע בשם "חנה דמיאן". בימי מגורי אבי בבית הזה, שהוא בן שלש קומות וחדרים רבים בו, חלק את הדירות לחלקים שונים, בכדי לתת האפשרות למשפחות יהודיות אחרות לגור יחד עמו וחדר מרווח אחד הקדיש לבית תפלה ובשאר שני החדרים גרה משפחתנז [צ"ל משפחתנו] שבהם ביליתי את ימי ילדותי. עם התפתחות הישוב, בחרה הממשלה התורקית בבית זה, הכניסה בו שנויים והכשירתהו להיות "בית הממשלה", שבו התרכזו כל צרכיה ועניניה. הקומה התחתונה שמשה לבית-האסורים ועד היום ידוע הבית בשם "הסריה אלעתיקה" [הבניין קיים עד היום, ושוכן בו המוזיאון לתולדות יפו].

בשנת 1875 התחלתי להבין, לפי הכרתו של ילד בגיל רך כזה, את הסביבה שבה חייתי. הורי גדלוני על ברכי התורה והמוסר ושאפו להשריש בקרב בניהם את רוח האהבה והחבה אל המסורת הישראלית וכל הקנינים הרוחניים של האומה. מדי יום ביומו הלכתי לחדר שנקרא "תלמוד תורה", אשר התנהל תחת השגחת המנוח מר אבי ז"ל. עד היום נשתמרה היטב בזכרוני דמותו של המלמד המנוח רבי יעקב בושקילא. התלמוד-תורה נתחלק לחדרים אחדים, שבכל חדר למדו למוד אחר. באחד היו הילדים קוראים מקרא ובני תפלה וחדר מיוחד לילדים בגיל 4 – 5 שנים, שבו למדתי גם אני.

זוכר הנני, כי בשנת 1876 ,באחד הימים לפני הצהרים בא לתלמוד-תורה אבי המנוח מבלי ידיעה מוקדמת, כשבחדרנו למד המורה אתנו את האלפא-ביתא. הרבי השתומם וכל הילדים המבוגרים המו ולחשו אחד לשני: "הגבאי בא לעשות בחינות". מר אבי נתכבד בישיבה והמורה ועוזרו התחילו להשקיט את הילדים שרעשו באמרם: הסו ילדים, שבו במנוחה, זהו הגבאי הראשי. ובמחנה הקטנים שרר שקט ודומיה. אחרי השקט שאל אבא מהרבי על דבר שקידתי בלמודי והתמסרותי להם ולא הסתפק בתשובת המורה בלבד, אלא בחנני בעצמו. אבי מורי והרבי שמחו שמחה גדולה על הצטינותי ועד היום שמורות אתי המלים הקדושות שבטא אבי המנוח: "מפני שאתה שוקד בלמודיך והרבי מעיד על זה, אקחך אתי היום לירושלים". באותו הרגע הלכתי עם אבי הביתה.

בבואי הביתה המה כל המשפחה הנוסעת לירושלים והכל היה כבר מוכן לדרך ואפילו הסלים שהכילו בתוכם את הצידה לדרך וכלם היו מחכים רק לי, כדי להלבישני מלבוש לנסיעה ומכיון שלא ידעתי מה פתרון נסיעה זאת בארו והסבירו לי, שאנו נוסעים לחתונת בן דודתי המנוח יהודה כרסנתי אביהם של נסים וברוך כרסנתי שנשא אז לאשה את בת סיניור מימון עמיאל.

בימים ההם וטרם היו בארץ-ישראל אוטומובילים ולא רכבת ואפילו עגלות לא היה בנמצא, וכל הנסיעות נערכו על גבי חמורים וגמלים. בהיותי ילד בן שש, לא היה קץ לאשרי לנסוע לעיר אחרת ששמעתי אדותיה וגם געגועי היו עזים לרכוב על חמור, כרגיל בימות הילדות הנסיעה ארכה בקרוב עשרים וארבע שעות. יצאנו מיפו בערך בצהרים והגענו לירושלים אחרי הצהרים של יום שני. ביום ובלילה נסיעות, תחנות. זכורני, שהעבירוני בזמן הנסיעה מחמור לחמור, פעם את אבי, עם אמי, או אחי ועל פי רוב לא הרגשתי מאומה מה שמתרחש במהלך הנסיעה, משום שנרדם הייתי, אבל את הרגע שבו הגענו לירושלים והעמידו אותנו לפני המבוא הראשון הנקרא כיום "באב אלכאליל" [מילולית: שער חברון, הכוונה לשער יפו] זוכר הנני היטב. זה היה הבנין היחידי והראשון שראינו, מפני שבזמן ההוא לא נמצא אף בנין אחד מחוץ לעיר ולחומה. מראה החומה מחוץ לעיר החריד וזעזע את נפשי הקטנה והכניסה היתה כאל עיר סגורה ומסוגרת. על יד מבוא העיר ירדנו מעל החמורים והורי התחילו לחפש בסל-הצידה ובסוף מצאו את מבוקשם. ובעוד אני מתבונן בהשתוממות, על שום מה הורידונו והנה קבל כל נפש מאתנו חתיכת בצל עם כוס מים והכריחונו לעכל את הבצל המר ולשתות אחריו המים באמרם שזוהי סגולה להכנס לירושלים, אחרת, עלול הנכנס לעיר לחלות בקדחת. כי מי ירושלים הם מי גשמים ולא מי מעין. בעל כרחי עכלתי את חתיכת הבצל ושתית [ושתיתי] המים לרויה ואחרי כן נכנסנו העירה. העיר המתה מאדם, כל הדרכים והסמטאות היו מלאים אנשים, נשים, חמורים ועדר שהיו יחדיו. קולות בני האדם התערבו בנעירת החמורים ושאון העדר. בתוך הרעש הזה, טפסנו מסמטא אחת לשניה וכתתנו רגלינו על גבי סלעי ואבני ירושלים, עד שהגענו להבית המיוחד של המחותנים. מרוב עיפות וגם אכילת הבצל שכנראה השפיעו עלי לרעה התעלפתי ונרדמתי ואיני זוכר מה שעבר עלי בירושלים רק בשובנו ליפו, נודע לי שחליתי והוטלתי על ערש דוי בירושלים.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

פרשת חיי שלוש

הוא התחיל להללני בפני הא' טויל את חרוצתי והתנהגותי ושלא נמצא עלי שום עוון כלפי בית הספר במשך זמן למודי, גם מוסר הטיף לי, לבל אדחוק את הקץ ואחוס על בריאותי, כי צר לו לשלחני לבית הורי ופני עיפים ונרגזים. הוא הפציר בי לבל אשאר אלא אסע הביתה לנוח ולשוב בכחות חדשים. מהרתי וספרתי את הדבר לחברי ראובן יחזקאל ולמחרתו נפרדתי ממנו בעל כרחי ובצער רב. יומים לפני ראש השנה באתי ליפו ונתקבלתי באהבה על ידי הורי, שראו בי איש אחר לגמרי אבל רזה וכחוש. התעצבתי מאד על מות זקנתי החביבה, שהייתי ישן בחיקה. הורי אמנם נחמוני, אבל על לבי שלטה תוגה כבירה. את ימי החופש בליתי ברובם בבית. מאין אתי ספרים חדשים הייתי משנן בספרים הישנים וכשנמאסו עלי, הייתי נח לגמרי ומרבה לישון. כשהעיקה עלי הבטלה, הפצרתי באחי המנוח אברהם חיים שימציא לי את הספרים הדרושים לי למחלקה הרביעית ובין ספריו מצא בשבילי חלק מהם, שעליהם התחלתי לשקוד בהתמדה. גם הוא כמנהל בקשני לבל אעשה זאת, כי מוטב שאנוח מעמלי, אבל אחר שהודיעני בבטחה, כי אין משנים בבית הספר את שטת הלמודים, אלא זאת היתה רק תואנה מצד המנהל, כדי לאלצני להנפש, מצאתי שעלי להתכונן למחלקה הרביעית. הספרים החדשים היו מוזרים וקשים בשבילי, אבל אחי המנוח נעתר לבקשתי והורני מדי לילה קטעים שונים, למרות היותו עסוק וטרוד כל היום במשרר [במשרד] או בהנהלת הקורספונדציה.

הגיעו הימים של אחרי החגים והתחלת הלמודים. הורי עשוי לי בגדי חורף חדשים וטרם הפרדי מהם, צלמוני ותמונתי זאת שנשארה לי לזכרון מימי-נעורי הנה נתונה בזה.

אחרי ימים מצער, נפגשתי שוב בבירות עם חברי הבגדדי שהשתעמם מאד בלעדי. הראיתי לו את ספרי החדשים שקבלתי מאחי והוא שמח עליהם שמחה רבה בקראו: אלה הם באמת הספרים הדרושים למחלקה הרביעית, אך חסר אתה עוד איזה חלק מהם. שאלתיו מאין ידוע לו כל זאת, ענני, כי בימי החגים הוזמן לחוג אצל מכירים ונפגש באחד הבתים עם המורה הערבי שספר לו כי אין מחליפים בעונה חדשה את הלמודים, אלא המנהל ברצותו שהתלמיד שלוש ינוח מעמלו, מלמודיו, המציא זאת רק בתור תואנה. למחרתו קבל חברי ספרים חדשים ואני החלק החסר לי ונכנסנו למחלקה הרביעית. סדרנו לפנינו תכנית מראש כיצד לשקוד בלמודים, בלי לעבור על חוקי בית הספר. בלילה לא למדנו וגם בהפסקות הקטנות נחנו כיתר התלמידים. אבל השתדלנו לפני ההנהלה שתותר לנו על שעות הלמודים בעברית, כי לפי הדרגה הנהוגה בבית הספר ידענו את השפה יותר מכל התלמידים, ואחרי הפצרות רבות נענתה ההנהלה לבקשתנו וזה עזר לא במעט להתקדמותנו. ידיעותינו בשפה הערבית עלו בהרבה על ידיעותינו בשפה הצרפתית, משתי סבות: אחת – שהשפה הערבית היתה שפת ארצנו ושנית – שהמורה הערבי הסביר ובאר יפה את שעוריו, בעוד שהמורה הצרפתי למד יותר באופן שטחי.

בכדי לפתח בקרב התלמיד רוח תשוקה ללמודים ואף גם להעצל ביותר, הנהיגו בבית הספר סדרים מיוחדים, שלא ראיתים כיום אף בבתי הספר המודרניים שלנו.

כפי שכבר כתבתי לעיל, נכנסים בבוקר התלמידים לאולם הגדול ומכינים שעורים שהמורים הטילו עליהם. המורה בוחן את התלמידים ומציין לכל אחד מהם את ציונו. אחרי הבחינות מוציא מארונו את יומנו שבו נרשמים שמות התלמידים, מסמן על יד כל תלמיד את ציונו הן לטובה או לרעה, כמו כן כל יתר המורים לכל סוגי הלמודים וגם המשגיח הראשי ביחס להנהגתו של התלמיד. ביום ששי עובר פקיד מיוחד על כל המחלקות, אוסף מידי המורים את כל הרשימות, רושם בטבלא את שמות התלמידים המצטיינים והציון על ידי כל למוד לחוד ובטבלא מיוחדת המסומנת מסביב בקוים שחורים את שמות התלמידים העצלים והמפגרים ומדביקן באולם הגדול. על טבלא בפני עצמה נתלים כל אותות הכבוד מכסף שעל כל אחד מהם מצויר מגן-דוד ומודפסות המלים: "תפארת ישראל". לאותות האלה נקשרים סרטים בעלי גון שונה כגון: לשפה העברית – צבע כחול, לשפה הערבית – צבע ירוק, להנהגה טובה – צבע לבן וכו . ' אחרי הצהרים נפסקים הלמודים, התלמידים מתרחצים לכבוד שבת ומתלבשים. בשעה שלש נכנסים לאולם הגדול ומוצאים שם את המנהל והמשגיחים קוראים לכל תלמיד בשמו והוא נגש למנהל, אם הוא בין המצטיינים נענד באות כבוד, לוחץ את יד המנהל וחוזר למקומו. ובאותו הזמן עומד התלמיד העצל לנגדו מצד שמאל. על פי הרוב אני וחברי הבגדדי היינו עונדים בכל ימות השבוע אותות כבוד כחמשה ששה במספר ולפעמים גם שבעה כי הרשות בידי התלמיד להשאיר אצלו את אות הכבוד לכל השבוע ורק ביום הששי בבקר להחזירהו להפקיד הממונה על אוסף הציונים והרשימות במחלקות. מלבד זה יש לכל תלמיד בגד מיוחד המסמל את בית הספר שהוא מתחיב לעשותו טרם נכנס ללמוד. הבגד הזה נעשה בצורה כללית, עם כפתורי נחושת, כובע כחול כצבע הבגד, מעוטף בסרט-זהב שעליו כתוב "תפארת-ישראל" ובהם השתמשו רק בימות השבת, יום ראשון אחרי הצהרים לשעתים ויום רביעי אחרי הצהרים לשעתים לשם טיול מחוץ לבית הספר, זולת הזמנים הקבועים הקבועים לקבלת פני הממשלה. התלמידים המצטינים היו מחויבים לשאת על חזיהם את אותו הכבוד במלבושים הרשמיים האלה ולעומת זאת, לתלמידים העצלים אסרו באותו שבוע ללבוש את בגדיהם הרשמיים והלכו בבגדיהם הרגילים כדי שיובלטו לעיני הרואים, שיבדילו בין התלמידים הטובים והרעים. על ידי זה היו מתמעטים התלמידים המפגרים ומתקדמים גם הם בלמודיהם.

בסוף שנת 1887 בגמר הלמודים, עברנו אני וחברי הבגדדי את הבחינות בהצלחה. במעמד המנהל, המורים ואורחים נכבדים, חלקו מתנות לתלמידים, ספרים בכריכות הדורות ושעל כל ספר היה מודפס שם התלמיד והמקצוע שבו הצטיין, ספר ספר לכל מקצוע על ידי שלחן גדול, שעליו הונחו ספרי המתנות, ישב המנהל. אחד הנכבדים שנתכבד על ידי המנהל, נגש לשלחן לחלק המתנות והיה קורא מכל ספר את שם התלמיד ואת סוג הלמוד שקבל בעדו את המתנה. התלמיד היה נגד ביראה ובכבוד, מקבל את מתנתו ולוחץ את ידיהם. זכורני, שאני וחברי הבגדדי התכבדנו בשבעה ספרים, בשעה ששאר התלמידים קבלו משנים עד ארבעה. יומים אחרי קבלת הספרים היו מציגים בבית הספר חזיון היסטורי מתקופת החשמונאים שאותו בקרו כל התלמידים, המורים ומשפחותיהם הגרים בבירות. כשישבתי והסתכלתי בחזיון, נתקבלה טלגרמה מאבא למנהל ובקשני לשלחני ליפו עם ילדי מויאל באניה "הכדוית" לחג הפסח. למחרתו הפלגנו ליפו אני ובני מויאל, יחד עם חפצי, המתנות והתעודה שקבלתי מבית הספר. בשמחה רבה רבה נתקבלתי בבית הורי, אבי התפאר בי לפני מבקריו על התקדמותי בלמודים ויש שהיה מראה לאורחיו גם את הספר שנתכבדתי בהם.

בית הספר הזה התקים במשך עשר שנים תמימות והרבה הצטערו על סגירתו. המנוח זכי כהן בראותו שנוהרים לבית ספרו צעירים לרוב מהארצות הסמוכות, וגם מאירופה, חפץ בכל נפשו לשכלל את בית ספרו ולהביאו אל הקדמה שהוא ראה אותו בחזון מרוחו. אולם כונתו היתה טובה, אך לדאבוננו לא הצליח בדרכו. הוא רכש לו כברת אדמה על אחת הרמות מחוץ לעיר בירות והשקיע בה הרבה כספים ונכנס גם בחובות של כמה אלפי פונטים והרבית הגדולה היתה בעוכריו, ולמרות התלבטויותיו המרובות וצערו הכביר על שעליו להפרד מילדו הרוחני הזה שטפל בו בכל כך מסירות ואמונה היה מוכרח לסגור את בית ספרו מה שגרם לו עגמת נפש מרובה, והוכרח למכור את הבית הבנוי בסכום מצער כדי לסלק את החובות, ויחד עם משפחתו עזב את בירות ונסע בחוסר כל למצרים. אנשי מצרים שידעו להוקיר את המנוח זכי כהן התיחסו אליו בתשומת לב מרובה ומנו את ארבעת בניו במשרות הגונות שפרנסו בכבוד את המשפחה ואביהם נשאר בבית סגור בחדרי חדריו הוגה בתורה ומתעצב על בית ספרו עד יום מותו. ישמש נא דברי המועטים האלה זכרון לנשמתו העילאית.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר