יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי


יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו

רדיפה והצלה

יהודי מרוקו תחת שלטון וישי

ההגבלות על קליטת הפליטים במרוקו הצרפתית היו חמורות וסבוכות, כפי שמתאר ׳לאבניר אילוסטרה״ בנובמבר 1938, אך עדיין רחוק מלדמיין את גורלם של הנותר־ים באירופה:

״לדאבוננו סוגיית הפליטים במרוקו אינה כפי שהיא קיימת במערב אירופה.

כאן הגבלות ההגירה מהוות מכשול גדול. המכשול השני, והוא מכריע, הוא היעדר מסגרות לחינוך למלאכה ולחקלאות. מה אם כן תהיה התועלת לקלוט יהודים צעירים מגרמניה, אם זה כדי להפוך אותם בעתיד לעניים במללאח של קזבלנקה או כל עיר אחרת? האם לא עדיף לבקש מהממשלה להגיש עזרה כספית?״

במגבלות חקיקה זו, הפליטים המעטים שהצליחו להיכנס למרוקו נקלטו במקרים רבים אצל משפחות יהודיות בקזבלנקה ובערים אחרות. כך למשל ב-1939 נמנו כשלושים משפחות פליטים מאירופה בקהילה הקטנה של סאפי בדרום.

בדוח לפריז מ-14 בפברואר 1939 הזכיר הנציב העליון נוגס את הגעתם של הפליטים מבלי להוסיף פרשנות:

״האוכלוסייה היהודית בערים הגדולות נרעשת מרדיפות בני דתם ברייך השלישי, והיא מתארגנת כדי להחרים סחורות ממוצא גרמני. כרוזים בעברית הופצו לשם כך ברבאט… הניסיון הוא להבטיח את קיומם של הפליטים מאירופה, והאוכלוסייה היהודית משתדלת לעזור להם להגיע לאמריקה הדרומית. הדרישות הטריטוריאליות של האיטלקים (על תוניסיה) עוררו תגובות של גורמים צרפתים ויהודים. בפאס הוחרמו שני בתי קולנוע איטלקים, ומפגינים יהודים ניסו להיכנס לתוכם בכוח״.

קליטה זו של מספר מצומצם של פליטים לא עוררה התנגדות גדולה מדי אצל המנהיגים הלאומנים באזור הצרפתי. המנהיגים היו, כידוע, בקשר הדוק עם השמאל הצרפתי(SFIO) והליגה לזכויות האדם, ועדיין תלו בהם תקוות להיענות לתביעותיהם הלגיטימיות. הקול הצורם היחיד, קול של מיעוט אבל חזק, היה קולו של המנהיג הלאומני מסאלה עבדללטיף סביחי, שהצטרף ללשכתו של הגנרל נוגס. כידוע, הוא בלט בעמדותיו האנטי יהודיות, וביקש להשליך את התעמולה הנאצית על המציאות המרוקאית.

לעומת זאת העיתון העצמאי ״סלא טקדום״ (הקדמה) הוקיע את התעמולה הנאצית שהציגה עצמה כבת ברית של המאבק הערבי נגד צרפת (במרוקו) ונגד אנגליה (בפלסטינה): ״למעשה לרייך רק מטרה אחת ! לשלוט על עמים חלשים ולשעבד אותם לאינטרסים שלו, בלי להכיר בזכויות הפרט. תפיסה זו מיושמת עכשיו על הנוצרים ועל היהודים שאת בתי הכנסת והכנסיות שלהם סוגרים. מה תהיה עמדתו ביום מן הימים כלפי המוסלמים?״.

באזור הפרוטקטורט הספרדי, שבו השתוללה בחופשיות התעמולה הנאצית מגובה בתעמולת הפלנגות הפשיסטיות הספרדיות, התחרו ביניהם המנהיגים הלאומנים כדי להוקיע את ״זרם הפליטים השואף להשליך על מרוקו את תוצאות רדיפת היהודים באירופה״. הם העלו על נס את הדוגמה של סגירת לוב בפני היהודים שגורשו מגרמניה. הרגשות הבלתי אוהדים כלפי היהודים לא היו סוד בבירת אזור הצפון טיטואן. דוח שנשלח מטיטואן לנציב העליון ברבאט, עוד ב-1933, היה חד משמעי:

״בטיטואן הכול מריעים להיטלר ואומרים שכל הרע בא רק מהיהודים. כהוכחה לכך נטען שכל נטייה לטובת היהודים זוכה תמיד לתהודה גדולה, ולעומת זאת נערכים מיד למלחמה נגד התזוזה הקטנה ביותר של המוסלמים… בקרב הילידים המוסלמים רווחה הדעה שהיהודים הם האשמים בעימותים שפורצים לעתים בין הנוצרים והמוסלמים, וכי מטרתם האחת והיחידה היא לצבור הון על חשבון אלה ואלה. הטענות מופנות לצרפת על כך שהיא מגנה על היהודים… סביר להניח שכל זה אינו זר למדיניותה של גרמניה״.

בנובמבר 1938, לרגל יום השנה השני להקמתה של ״המפלגה הלאומית לביצוע הרפורמות״ (pnrr), על פי המודל הפשיסטי, שיגרו מייסדיה עבדלחאק טורס וטאמי וואזאני מברקים לסולטאן ולממשלת צרפת נגד ״ההגירה היהודית למרוקו״. יריבם המר מקי נאסירי, מייסד מפלגת האחדות המרוקאית שהגיע מסאלה לטיטואן לא נותר חייב, וקרא לבני עמו ״לגרש את הצרפתים ממרוקו כפי שהיטלר גירש את היהודים כגרמניה״. הוא קרא ליהודים מרוקאים, וליהודים מארצות מוסלמיות אחרות ״להרהר בגירוש היהודים מאירופה, ולהעריך נכוחה את הסובלנות שרק ארצות האסלאם כמשיבות לגלות כלפיהם״. בהתאם להשקפה זו מחה נמרצות נגד אישורי הכניסה, שכביכול מעניק הממשל הצרפתי ל״מספר מדהים של יהודים הבאים מגרמניה ומאיטליה, תוך יצירת סכנה של פירוק העם המרוקאי הגאה כול כך״.

ב-25 באוקטובר 1938 ביקש ועד הקהילה היהודית בטנג׳יר מנציג הסולטאן בעיר לשים קץ למסע אנטישמי של העיתון האיטלקי המקומי 'לה ודטרה דה טנג'יר ״( La Vedettra de Tanger). הוד מעלת המנדוב (נציג הסולטאן בעיר הבינלאומית) נענה לפנייה וביקש בתוקף מוועדת הפיקוח הבינלאומית, האחראית על ניהול העיר, לשים קץ למסע זה: ״אינני יכול לקבל שגורמים זרים ירשו לעצמם לתקוף נתינים מרוקאים בעיר השייכת לאימפריה השריפית״. הוא איים לגרש את עורך העיתון, והזכיר שבנסיבות דומות בעבר הוא לא היסס לפעול נגד עיתון מקומי שתקף נציגי שלטונות. זרים הפועלים בעיר״.

קידום מפלֶה

הנציב נוגס השכיל, לצד המקל בדמות דיכוי ביד ברזל של כל פעילות לאומנית, לתת גם את הגזר בדמות רפורמות צנועות החותרות לתת לילידים יותר מקום בניהול המדינה. קידומם התרבותי של המוסלמים – אחד הצעדים החשובים ביותר ש­הנציבות לקידום הדורות החדשים של הילידים, שמטרתו הייתה להחזיר את השקט המיוחל – כמעט התעלם מהנתינים היהודים, ואף הביא לעתים להדרתם. כך למשל הוענקו המלגות החדשות ללימודים גבוהים בצרפת אך ורק לתלמידים הראויים של בתי הספר הצרפתים־מוסלמים, ולא של בתי הספר של אליאנס ובתי הספר הצרפתים־יהודים. באופן דומה נסגרו בפני בני המקום היהודים דלתות השירות הציבורי במנהל המודרני של הפרוטקטורט, כאשר המנהל המסורתי של הממשל השריפי (המחזן) היה ממילא מאז ומתמיד סגור בפניהם בשל יסודו הדתי. אמנם מדובר היה בפתיחה מאד מצומצמת של משרות זוטות בלבד גם בפני המוסלמים, אבל גם אלו נחסמו בפני מועמדים יהודים, ללא צורך בחקיקה מפורשת. כך הצדיק את הצעדים ברוח זו ראש המחלקה לעניינים הפוליטיים של הנציבות (1e général Guillaume), לעתיד הנציב הכללי של צרפת במרוקו, בתזכיר מ-28 באפריל 1938 :

״בהתאם למדיניות הילידים של הממשלה, יוצעו לנתינים המרוקאים מספר משרות בשירות המדינה על פי מכרזים. הצורך להגביל את מספר היהודים העתידים ליהנות מהצעדים החדשים האלה לא נעלם מעיני המחלקה לעניינים הפוליטיים, אבל למרות זאת לא הוצבה כל מגבלה מפורשת כזו בהצעת החוק הווזירי מ-20 בפברואר 1938. המרוקאים היו משוכנעים שצעד כזה מפלה אותם לרעה לעומת היהודים, והם לא היססו להביע את דעתם בגלוי, בין היתר בקזבלנקה וברבאט. בגיליונו מ־15 במרס 1938 ביטא העיתון 'לה וואה נאסיונאל' הד לחשש זה במאמר שכותרתו: ׳אמנם הישג ראשון, אבל לטובת מי?׳. צריך להודות עם זאת שתוצאות המכרז שהוציאה רשות הדואר בפברואר לגיוס 15 עובדים ילידים מדברות בעד עצמן: 359 מועמדים התייצבו, ובהם 135 יהודים; התקבלו 9 יהודים ו-6 מוסלמים׳׳.

לא היה צורך בפרשנות, המעשים דיברו בעד עצמם. מכאן ואילך לא היה צורך בחקיקה כדי שדבר כזה לא יישנה לעיתים קרובות… נציין לדוגמא את המחאות הזועמות של אזרחים צרפתים בעקבות גיוסו בשנת 1939 של יהודי בשם בן סימון כעובד זמני בדואר בעיר מאזאגן. הנציבות הזמינה לבירור את ראש שירות הדואר כדי שיסביר כיצד קרתה ״התקלה״. ראש הדואר התנצל והסביר כי בן סימון היה המועמד הראוי היחיד ומיהר להוסיף: ״משרדי אימץ את הכלל לא לקבל מועמדים יהודיים, אלא אם אין כלל מועמדים מוסלמים או צרפתים בעלי כישורים מספקים״.

ראש שרות הדואר הזדרז לפטר את בן סימון ב-23 ביוני 1940, מספר חודשים לפני פרסום החקיקה האנטי יהודית הרשמית של ממשלת וישי.

באווירת העוינות והחשדנות הזאת גרמה אי-הבנה מצערת להתרגשות מיותרת. ב-10 באפריל 1938 התייצבו, על פי המנהג, חברי ועד הקהילה בפאס והעומד בראשו מימון דנן, רבני העיר ונכבדיה, בקרבת המללאח, במקום הנקרא דאר אל מקינה, כדי לקבל את פני הסולטאן בעת ביקורו בעיר הבירה הישנה. הביקור עורר התלהבות דתית ולאומנית עצומה. לאחר שבירכו אותו הנציגים המוסלמים, התקדמה המשלחת היהודית כדי לנהוג כמותם. אבל רכב המלך התניע במהירות, והשאיר את הנציגים היהודים נבוכים ומושפלים… היהודים ראו בתקרית עלבון מחושב כמעט. הכול זכרו את התקדים הצורב מ־1934 כשמשלחת קהילה מפאס נדחפה בגסות, באותה צורה, בשעה שבאה לברך את המלך. הרוחות נרגעו רק לאחר שהוברר כי גם הפעם הייתה רק אי-הבנה מצערת, יוזמה חפוזה של נהג רכב השרד.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-קליטת הפליטים מאירופה במרוקו-עמוד 47

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 150 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר