"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב
התפיסה הקבלית כדרך חיים
רבי יוסף ראה את עצמו כמי שתפקידו להעביר את הקבלה דרך הצינור המעשי, של חיי היומיום, לעם. הוא היה אחד מאלו אשר קיבלו את הקבלה כפי שהומחשה ע׳׳י ממשיכיו של האר״י וראו בה את הצורה הנכונה והיחידה, אולי, של קיום יהודי אמיתי של התורה והמצוות. אמונתו העמוקה בקבלה הייתה מקור למעיין הנובע של פירושיו והתייחסותו לכל מצווה, מנהג או פירוש לתורה, ממנה יצא לחפש סימוכין והוכחות מכל ספרות חז״ל, ואליה שב לביסוס אמיתות הרעיון, והכל הלכה למעשה. כלומר לא הוספה של רעיון קבלי ערטילאי, אלא יישום קבלי של הדברים במנהגים ובמצוות המעשיות. רבי יוסף מרבה לצטט מדברי האר״י זצ״ל, וקורא לו ״הרב״ או ״רבינו האר״י״. כן, הוא מרבה לפרש את הרב חיד׳א, לו הוא קורא ״הרב החסיד׳׳. רבים מהספרים, אותם הוא מצטט, הוא מביא מספריו הרבים של החיד׳א, אשר היו בידיו. הוא מרבה לצטט את הרב שלום שרעבי (הרשומר שבת) זצ״ל הנקרא בפיו ״הקדוש״, את הרב חיים ויטל זצ״ל (מהרח״ו), ואת הרב חיים בן עטר ״אור החיים" הנקרא אף הוא בכתביו ״הקדוש״.
למשל תיקון חצות הוא נושאו של הפרק הראשון בספר ״זך ונקי״. אותה מסורת של אנשי הסוד לקום בחצות לילה לבכות על חורבן ירושלים ולעשות תיקון לנשמה, במיוחד נוכח מצבה של השכינה הנמצאת אף היא בגלות, יחד עם עם ישראל. מנהג זה מוזכר אצל הרב האי גאון (המאה התשיעית), מוזכר בזוהר, אך לא היה נפוץ וידוע עד לאחר ביסוסו על-ידי האר׳י וממשיכיו. ״עיקר פרסומו, וכן בהבחנה בין תיקון רחל לתיקון לאה, על המסקנות המעשיות השונות ־מכוחה של הקבלה הלוריאנית באו.״
להלן תיאור השתלשלות הנושא בפרק הראשון של ״זך ונקי״ בקיצור רב: רבי יוסף פותח בציטוט ארוך של הזוהר, מדגיש את המשמעות המעשית של ה״חובה״ לקום לעשות את התיקון, מביא דוגמא אישית ששמע מפי רבו אודות רבי יוסף אלמליח (נכדו של רבי יוסף אלמליח בעל ״תוקפו של יוסף״), אשר נהג לקיים מנהג זה במסירות נפש, עבור למנהגו של דוד המלך ע״ה, אשר אמר ״חצות לילה אקום להודות לך, דרך המדרש אשר אמר על דוד המלך, שלא טעם טעם המוות מימיו, משום שלא ישן מימיו שינה ארוכה מ־ 59 נשימות – שכן שינה של יותר משישים נשימות שווה למוות וחזרה לפירושו של רבי משה זכות (הרמ״ז) בספרו ״מקדש מלך. על כך, מוסיף רבי יוסף משלו: ״ודרך רמז רמזתי בעוניי״, דוגמת הסוס, עליו נאמר שלא ישן כלל, ועל-כן נאמר:״ לא בגבורת הסוס יחפץ״ (תהילים קמז׳), מדלג למובאה מספרו של רבי יהודה החסיד "שומר ישראל״, ומחבר לכל זה את יעקב אבינו שאף הוא לא מת, כמו דוד, והוא מסתמך שוב על החיד״א בספרו ״חומת אנ״ך. ועוד הוא ממשיך לציין את הסידור המפורסם ״בית עובד׳, הממליץ על התיקון, את הרב ״קהילת יעקב״, ולאחר ״משחק״ בראשי תיבות, הוא מסכם: ״וכלל כל הדברים: אשרי מי שעושה מעשיו לשם שמים בכלל ופרט, שזהו עיקר התורה ופריה, כדי ליחד קודשא בריך הוא לברר רפ״ח (288) ניצוצין הקדושות ונוראות יום יום. ומהן נעשה מלבושין של נפשו ורוחו ונשמתו שנקראים תבורא דרבנן״.
הנה כי כן, מנהג שאינו מופיע כלל בשולחן ערוך, אשר היה אולי נהוג בימי הביניים אצל יודעי סוד וחסידים, קיבל, עם התפשטות הקבלה הלוריאנית, מעמד מיוחד. רבי יוסף מקדיש לעמדה זו, של ממשיכי האר״י, חשיבות עילאית, ומוסיף ״מעט׳ משלו. מציין את ה״מעפר הזה חלמיש כמי שקבע שתיקון חצות הוא אמצעי לתיקון עוון הוצאת זרע לבטלה: ״יש שראו בתיקון חצות תיקון לעוון הנידון. ראה, למשל, ר׳ יוסף כנאפו, זך ונקי, עמ׳ פא׳: ׳שבזה עושה נחת רוח לשכינת עוזנו כמבואר בכמה מקומות בזוהר הקדוש, שכמעט שכל הזוהר מלא מזה, ובכוחה הוא הורג
יצר הרע המחטיאר׳ וכו/״ רבי יוסף היה, אם כן, בין החכמים אשר הפכו את המובא בזוהר לדברים שהם חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית. דוגמא נוספת היא יחסו לחשיבות הזכות לשבת על כיסא אליהו בברית מילה, להיות ה״סנדק״ של הנימול. הוא מדגיש כי מי שזוכה להיות סנדק בברית, זוכה לתקן הברית ופגמה׳׳ (תיקון הברית של הסנדק עצמו מכל הקרי והזרע לבטלה שהוציא בימיו). הוא מצטט את המובא בספר ״אורחות צדיקים״, על כך שאליהו הנביא עצמו ישב על כסאו של הסנדק בברית המילה של האר״י עצמו. כמו בעניין תיקון חצות, גם כאן מנהג שנרמז ב״פרקי דרבי אליעזר״, על הגזרה שהטיל הקב״ה על אליהו הנביא, שיהיה נוכח בכל ברית שבני ישראל עושים לבניהם, כי הוא הטיל ספק בהם: ״והמה לא שמרו בריתך, הופך למושג מרמי בקבלה הלוריאנית. רבי יוסף לוקח את המנהגים המקודשים בזוהר ובמסורת של האר׳י, והופכם לחשובים ומרכזיים לזיכוך חטאו של הסנדק, ושל הבאים בחסותו להתברך. ״והכא בדידן, בזה הצדיק הבא לתקן פגם הברית [זרע לבטלה] שבא לישב בכסא אליהו זכור לטוב, אשר עושה כמה מצוות תכופות; וכאמור, הרי הוא מברר הרבה בירורים וסומך נופלים ממש, אשר על כן כמקטיר קטורת יחשב, ואפשר שעל־כן באה מלה זו בלשון תרגום סנד׳׳ק כמו מלת קטורת שגם היא בלשון תרגום. וזהו ראשי תיבות סנד״ק= סומך נופלים דמוי קטורת…״.
כאמור, גישתו היא קבלית במשמעויות הפילוסופיות אמונתיות, אך גם בהוראות המעשיות של הקבלה. הוא, לעומת רבי יעקב אביחצירא, ״אביר יעקב״, אשר רק הקוראים המבינים בקבלה יכולים לעקוב אחריו, לא מתעלה לספרות הקבלה, ולא מנסה להוסיף משמעויות והסברים קבליים לכתוב. אדרבא, הוא מפרש את המושגים והמשמעויות של ההוראות הקבליות לעם, ומאפשר להם להתאים עצמם לאורח חיים אמוני על-פי תורת הקבלה, כשהיא מחוברת היטב למסורות הקודמות ולהלכה הקיימת.
השוואה בין ה״אביר יעקב״ זצ״ל, בפירושו להגדה של פסח ״בגדי שרד" לבין פירושו של רבי יוסף ב״יפה עינים״ היא מאלפת לענייננו. רבי יעקב אביחצירא זצ״ל, מסביר כל פעולה או אמירה בליל הסדר בהקשר של הספירות או עניינים אחרים בקבלה. רק מי שידיו רב לו בקבלה יוכל לעקוב אחרי הפירוש ולהבינו. לעומתו, רבי יוסף מפרש את הפעולות והאמירות בדברים מתוך הקבלה, אך לעניין המעשי שלהם במישור האמוני והלוגי. לדוגמא, הפירוש לפרק בתהילים, שהוא הפרק השני בהלל ״בצאת ישראל ממצרים״, הנקרא בליל הסדר לאחר הסעודה. אביר יעקב מפרשו כולו על דרך הקבלה: ירידת עם ישראל לשפל המדרגה בעבודה הזרה במצרים, מבטאת את הסתלקות החסדים מבני ישראל, ורק בזכות יכולתם המיוחדת, להימנע מעבודה זרה אמיתית נצלו בני ישראל מלהשאר במצרים לעד. רבי יוסף מסביר את הפרק כולו כהתפתחות אלוהית, שהנחתה את ירידת בני ישראל למצרים, ואילו לא היו להם צדקות אבותיהם, והתחייבותו של הקדוש ברוך הוא לאבות, לא היו נגאלים.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ'-49
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- מטרת הדפסת ספרים – חינוכית
יכי״ן כתב את חיבורו בעברית, בשפה ברורה ועשירה, ברם, כמחנך המיטיב להכיר את קוראיו ושומעי לקחו הוסיף יכי״ן בסוף כל פרק תמצית הפרק בערבית מדוברת, אין כל ספק שעשה זאת מתוך כוונה מחנכת וכך הוא כותב:
״…ולפי שאין הכל בקיאים בטיב לשון הקודש, ועיקר כוונתי לעורר בני אדם קטני הערך כמוני בתשובה שלימה, על כן הוכרחתי לעשות קיצור הדברים בלשון ערבי, אולי אזכה להיות בסוג המזכה את הרבים המוני העם הקטנים אשר עדיין עיניהם סגורות מהבין דברי רבותינו זלה״ה ולא לחכמים היודעים הכוונה ויש בהם תבונה בכל עומקא דדינא״.
הערת המחבר: וכך כתב בהקדמה לספרו ״שומר שבת״: אשר על כן גם אני הצעיר בעניותי כן עשיתי שכתבתי העניינים בלשון הקודש המקדש גוף האדם ונשמתו / כפי בחינתו ומעלתו / ואחר כך בארתי העניינים בלשון ערבי כפי לשוננו המבינים במדינותינו, לזכות את ישראל וקיימתי טובים השניים מן האחד.
הנה אם כן לימדנו יכי״ן עיקרון דידקטי חשוב, על מנת לחנך, על מנת שהלומדים יפנימו יטמיעו את אותן הנהגות ערכים ודרך, אותה אתה המחנך רוצה להנחיל ־ דבר בשפה מובנת ללומדים – בשפתם, הצג בפניהם את עיקרי תמצית הדברים, רק לאחר מכן ניתן להרחיב ולהעמיק.
ג. מטרת הדפסת ספרים – חינוכית
יכי״ן סובר כי הדפסת ספרים והפצתם היא מטרה חינוכית ולכן ראה חשיבות רבה לפנות לבעלי יכולת כספית לסייע לו בהוצאה לאור את כתביו ואף מצא נימוקים הילכתיים ומוסריים לשכנע את הנדיבים:
״ידוע תדעו רבותי אנשי שם הניגשים לעבוד ה׳, שמצוות הדפוס להדפיס הספרים שיש בהם חידושי תורתנו, ויראת שמים, ודברי כיבושין, גדולה עד מאד מעשיית ספר תורה. ומילתא בטעמא תרי טעמיו:בבא דקמא, הנה אימא טעמא, שהנה פסק מרן הקדוש בשו״ע [יו״ד סימן ע״ר] וז״ל: ׳מצוות עשה לכתוב ספר תורה משלו׳ וכוי. ובסעיף ה׳ כתב וז״ל: ׳האידנא מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן׳ וכו׳ והרב ״באר היטב״ כתב וז״ל: ׳כתב הדרישה שעכשיו אין מצוות עשה לכתוב ספר תורה, דדווקא בימיהם היה אסור להם לכתוב דפין אלה בגלילה והיו צריכים לכתוב ספר תורה כדי ללמוד ממנו, אבל בזמננו שהותר לנו לכתוב ספרים כל אחד בפני עצמו למה לנו ללמוד מספר תורה, על כן אין לנו לכתוב אלא שאר ספרים ללמוד מהם׳ וכו׳ עיין שם בדברי קודשו. הרי שבפירושא איתמר, שמצוות עשה של זמננו – לסברת הרב הדרישה – אינו בספר תורה, אלא בפירושי התורה וכאמור, והנה יש חולקין בזה, דס״ל דגם האידנא בזמננו זה איכא מצוות עשה בספר תורה ממש, וכמ״ש הרב ״טורי זהב״, עכ״ז לכולהו רבנן איכא מצווה האידנא בכתיבת חומשי תורה ופירושיהן, וכמו שפסק מרן בעצמו כאמור.
ובבא דבתרא אעשה לו מטעמים, דכלילי בחד טעמא להגדיל כוח כתיבת הספרים השייכים לנו ולבנינו ללמוד בהם בימים האלה ובזמן הזה יותר מעשיית ספר תורה, ובפרט הדפסת הספרים שמצוותם כי רבה היא. מטעם כי העושה ספר תורה הרי הוא מיוחד לבדו ואין שני לו במעמדו, אכן ספרי הדפוס רבים הם מאלף ורבבה, וברבות הטובה רבו אוכליה, וכשרון לבעליה, הם התלמידי חכמים המחברים הספרים והמחזיקים בידם להדפיסם. להגדיל התורה ולהרבות אורה, ובכלל הדבר שהספר תורה דקדוש, אין לומדים בו אלא כפעם בפעם, איזה שיעור קטן שהוא עשרה פסוקים בשני וחמישי, וכל הפרשה ביום השבת קודש בשחרית, וגם לעת מנחת שבת אינו אלא עשרה פסוקים ביום שני וחמישי, אכן ספרי הדפוס הרי הם מונחים בבתי מדרשות, וכל מי שרוצה ללמוד בהם לומד אפילו כל הימים והלילות.
ובכלל הדבר שספר תורה שנמצאו בו שלוש טעויות אינו ראוי ללמוד בו, וצריך להיגנז כמ״ש מרן הקדוש בהלכות ספר תורה, וכל זמן שלא תיקנו אין לברך עליו עד שיתוקן, מה שאין כן בספרי הדפוס. ובכלל ג״כ שהספר תורה בקרב שנים מועטים בטלה זהוריתו שנעשה בלוי, ואין ניכר מראיתו, ולפעמים מטשטשים אותיותיו ורוב תיבותיו, לא כן ספרי הדפוס מחמת ריבויים הגם שנקרע מהם מה שנקרע, לפום ריבויים, שרבים המה, מאריכים ימים ושנים.״
ארבעה נימוקים מעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי תרומות להדפסת ספר על פני כתיבת ספר תורה.
א)על פי ההלכה [דעת הדרישה שמצוות עשה כיום היא לכתוב = להדפיס ספרי קודש ולא ספר תורה].
ב)הספרים המודפסים תפוצתם רבה ביחס לספר תורה שנכתב בכתב יד.
ג)מספר הלומדים בספרים המודפסים גדול ביחס הלומדים מספר תורה.
ד) אורך חייהם של הספרים המודפסים גדול לאין שיעור מאורך חייו של ספר תורה שנכתב בכתב יד.
בנימוקים אלה פנה יכי״ן אל נדיבי עירו – מוגאדור – ואלה אכן השתכנעו:
״כשדברתי להם כל האמור ענו ואמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות, ואנחנו נחלץ חושים עד אשר יצא הדבר לאורה בשמחה במהרה, ונזיל כספנו וממונינו לעשות רצון מלכינו והוא וברכנו וירחם עלינו…״.
בנוסף לנימוקים שהעלה יכי״ן בהעדיפו השקעת כספי נדיבים בהדפסת ספרי קודש על כתיבת ספרי תורה, נראה לי שאף כאן יש גישה חינוכית של מחנך, ששם לו למטרה הפצת תורה, ריבוי לומדים, זאת ניתן לעשות במתן אפשרות לכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד, נגישות וזמינות של ספרי לימוד הם אמצעי לכך.
ד. המניעים את יכי״ן לחיבור כתביו והפצתם – הם מניעים חינוכיים:
מה שהניע את יכי״ן לחיבור ספריו אלה הם מניעים חינוכיים, כפי שהוא מעיד על עצמו. וכך הוא כותב:
״ …ואם תאמר אם כן מי הכניסך לזאת הפעולה לבקש גדולה להדפיס הספרים, להיות ריחך הטוב נודף בכל הערים, ולהתכבד אצל הגיבורים? על זאת אני משיב תשובה נכונה מכל צד ומכל פינה, באמת ובאמונה כי בשמים עדי ועדות ה׳ נאמנה כי תמיד על הרוב מכיר ערכי ומחשב דרכי. אלא שראה ראיתי וחזון הרבתי כי איש אשר הוא מלא עוונות חטאת וזדונות אשר לא יוכלו להימנות, מה יהיה תקנתו לתקן רוחו ונשמתו אשר כמעט נשחתו, ואם לא יתקן עצמו בחיים חייתו מרה תהא באחריתו כפי רשעתו], אם לא על ידי לימוד התורה וחידושיה אשר מחדשים הת״ח בכל יום חדשים לבקרים. וכמ״ש פשט הכתוב: ׳בחסד ואמת יכופר עון, הרי מבואר שעל ידי מצוות גמילות חסדים ולימוד התורה מתכפרים העוונות והפשעים. והדבר מבואר בספר הנורא ״שבט מוסר״ [פרק כא׳]: ׳הנה לתקן כל העבירות, אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו ועל ידם נבנים העולמות ושמים חדשים, כדאיתא בזוהר הקדוש, ונמצא בונה החורבות אשר החריב בעוונותיו, והרי מתקן כל מה שקלקל… ״
דהיינו המניע הראשון לכתיבה הוא תיקון עצמי, הכתיבה מעמיקה את התובנה וההתבוננות הפנימית והתוצאה תיקון מידות אישיות. מניע נוסף לכתיבה מעלה יכי״ן וזו לשונו:
״אי לזאת צריך אני יוסף להוסיף טעם אחר, כי ידוע מאמר התנא הקדוש ׳המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו׳ וכגון דא כל לגבי דידי לא שייך לעשותה בעצם הדבר אלא על ידי הדפסת הספרים המלוקטים מדברי מוסר ויראת שמים, בעדי עדיים, שעל ידי ההדפסה יתרבו ספרים הרבה וברבות הטובה רבו אוכליה, כי על ידי ריבוי הספרים בכל הערים, אז יהיו לאות מזכרת, והיא מעוררת וקדושה גוברת, והיה לכם למשמרת לתקן כל אחד מעשיו הרעים, מקטנם ועד גדולם, והנה שולם שלמא דגופא ושלמא דרוחא, והיתה הרוחה וששון ושמחה, ואם הבנים שמחה, ונסו יגון ואנחה, ועמנו הסליחה, וכבר קיימא לן ׳פתחו לי פתח קטן ואני אפתח לכם כפתחו של אולם׳ … על כן אזרתי כגבר חלצי בס״ד לקיים מצוות ההדפסה אולי אהיה מן הזוכים ומזכים ומייגע עצמי וסובל ואם אין כולו מקצתו ביראתו ושומרי בריתו״.
הנה אם כן, המניע השני אותו מעלה יכי״ן לכתיבתו הוא תיקון הכלל, לשון אחר, מניע חינוכי. על מנת לחנך יש להפיץ את התורה לרבים האמצעי לכך הוא כתיבה. הכתיבה מתקנת את הכותב ואת הקורא – קוראים, לומדים. ובלשונו של יכי״ן:
״הן עתה באתי להודיע ולהיוודע שכל כוונתי בקונטרס זה אשר קראתי בשם ״אות ברית קודש״ … אינו אלא לכבוד שמים… כדי לתקן את עצמנו אנחנו וזרענו וזרע זרענו וכל בני עמנו קהל עדתנו,
לקדש נפשנו, ורוחנו, ונשמותינו, בקשר של קיימא, והיינו טעמא אשר יגעתי וטרחתי וליקטתי מדברי רבותינו הקדושים אנשי שם כמה עניינים טובים המעלים ארוכה, ארוכת בת עמי, מי יעמוד מי תשובה מאהבה, טובה ורחבה…״ (שם).
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו- מטרת הדפסת ספרים – חינוכית עמ' 65