יכין-שגב-קדימה


מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

המאבק המתמיד בין זרמי ההשפעה המנוגדים הללו, מצא גם את יהודי מרוקו מפולגים ביחסם לשלטון החדש. אמנם, בתקופה שקדמה לעצמאות, שמרו בתחילה היהודים על ניטראליות ולא נטלו חלק פעיל במאבק הפנימי בארצם. בני העשירים, שהתלבשו לפי מיטב האופנה הפאריסית ונהגו במכוניות ספורט חדישות, ראו עצמם חלק מנופה התרבותי והמדיני של צרפת. אך הסטודנטים והמשכילים, בעיקר בקהילות פאס וטאנג׳יר, תמכו בגלוי בסידי מוחמד בן־יוסף וצידדו בשובו של הסולטאן־הגולה לארצו. עתה, לאחר העצמאות, היתה מידה רבה של חוסר ודאות, ובקרב יהודי מרוקו היתה ציפיה דרוכה לקראת הבאות.

יציאתם ההמונית של הצרפתים ושאיפתו של הסולטאן לשלב את היהודים במנגנון הממשלתי, נטעו בקרב הסוחרים והמשכילים היהודים את התקווה כי יוכלו לתפוס את מקומם של האירופאים ולהשתלב בחיי המסחר והכלכלה של המדינה. חוגים אלה סברו שקהילה יהודית כה עתיקה, שהתנסתה כבר במשברים רבים, תוכל להוסיף ולהתקיים גם במרוקו העצמאית. על כן חיפשו יהודים עשירים ומשכילים אלה, דרכים להשתלבות בחייה המדיניים, התרבותיים והכלכליים של המדינה החדשה.

חסידי ה״השתלבות״ אף נתנו ביטוי ארגוני להשקפתם זו. בהשראתו של יורש העצר, מולאי חסן, קם בפברואר 1956, ועד יהודי־ערבי בשם ״אל־ופאק״ (הנאמנות) והנהגתו היתה מחולקת שווה בשווה בין שתי העדות. בפגישה עם חברי הועד, אמר להם הסולטאן כי ״המולדת משותפת לכל האזרחים – יהודים וערבים כאחד וכי הדת היא ענין של אמונה אישית ולא ביטוי להשקפה פוליטית״. סידי מוחמד קרא, על כן, ליהודים לבל יעזבו את ארצו ויטלו חלק בבנין עצמאותה.

הופעתו של ארגון ״אל־ופאק״, גרמה למאבקי־כוח בין חסידי ה״השתלבות״ לבין מתנגדיהם בקהילה היהודית. עקב מאבק זה, אנוס היה ז׳אק דהאן, מי שנמנה בעבר עם תומכי השלטון הצרפתי, להתפטר מראשות ועד הקהילה הארצי ובמקומו נתמנה דוד עמאר, מנהיגם הנוכחי של יהודי מרוקו ומי שעמד אז בראש הקהילה של קניטרה. ״מהפכות חצרי׳ נעשו גם בקהילות המקומיות. כך, למשל, עד לעצמאות, היה ועד הקהילה בקזבלנקה מורכב מסוחרים עשירים ופרו־צרפתים. אך לאחר העצמאות, נבחר בקזבלנקה ועד חדש בראשותו של דוד בן־אסראף וחברים בו ארמאן אסולין (מזכיר) ודוד אזולאי (גזבר). כל השלושה היו חברי מפלגת ה״איסתקלאל״ והם נבחרו בתמיכתו של ארגון ״אל־ופאק״.

אולם חיש מהר הוברר, כי קיים היה פער עמוק בין הועדים החדשים לבין הציבור היהודי בקהילות השונות. ועד הקהילה בקזבלנקה, למשל, ניצל את כספי ה״ג׳וינט״ ואת תרומותיהם של נדבנים יהודים שונים, להקמת בתי תמחוי לעניים, לפתיחת כיתות לימוד חדשות ולחיסול העוני והבערות. אך פעולות חיוביות אלה, לא היו שקולות כנגד הבוז שרחשו יהודי קזבלנקה לחברי הועד החדשים, בשל קריאתם להשתלבות בחייה של מרוקו העצמאית. בזכרונם של יהודי מרוקו, היו טריות עדיין הפרעות שנערכו בערי מרוקו השונות, ערב הקמתה של מדינת ישראל. על כן, לא חלף זמן רב וחברי ועד הקהילה בקזבלנקה למדו לדעת, כי לא יוכלו לזכות בתמיכתם של יהודי העיר, אם יוסיפו להתנכר לציונות וינסו להחליש את הזיקה לישראל.

ממשלת מרוקו ניצלה מחלוקת זו במוסדות הקהילה היהודית, לפעילות נמרצת נגד המשך העלייה לישראל. מאז 1948 ועד לסוף 1955, עלו לישראל 72 אלף יהודים מרוקנים. אך בראשית 1956, היו עדיין במרוקו למעלה מ־200 אלף יהודים ולחצם לעלייה הלך וגבר. באותה תקופה, שימש עמוס רבל, כמנהל מחלקת העלייה בקזבלנקה והבסיס לפעולתו שימש מחנה ״קדימה״, שהסוכנות היהודית הקימה במזגאן, במרחק כ־17 ק״מ דרומית לקזבלנקה. המחנה נועד לקלוט כ־1,500 איש, אך מפאת הלחץ הרב לעלייה, התרכזו בו כמה אלפים. דבר זה יצר בעיות תברואתיות קשות וגרם למחסור חמור במים ובמצרכי־מזון חיוניים.

ממשלת מרוקו היתה מודעת, כמובן, למצב זה והחליטה לפעול בגלוי להפסקת ההגירה היהודית. ב־15 במארס 1956, פורסם בעתון ״אל־ראי אל־עאם״ בטאון מפלגת ה״איסתקלאל״ מאמר חריף נגד הגירת היהודים. עמוס רבל דיווח לירושלים כי ממשלת סי בקאעי מתכוונת לסגור באוקטובר 1956 את מחנה ״קדימה״. דיווחים אחרים מסרו על יציאתם הקרובה של אחרוני הפקידים הצרפתים ממשרד הפנים המרוקני, ועל ההכנות להעברת "שירות הדרכונים״ לידי ממשלת מרוקו. פקידים צרפתים אלה, גילו הבנה עמוקה למצוקתם של יהודי מרוקו והם עשו לילות כימים, כדי להנפיק ליהודים דרכונים רבים ככל האפשר. הודות למסירות זו, היו בידי יהודי מרוקו קרוב ל־20 אלף דרכונים. אך השאלה היתה – מה יקרה בעתיד? האם אין בכוונתו של הסולטאן להגביל את הנפקת הדרכונים ובכך למנוע את יציאת היהודים מארצו?

יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי, תבע מממשלת ישראל להגביר מיד את קצב העלייה ממרוקו. מיכסת העלייה באותם חודשים ראשונים של 1956 היתה כ־3,000 עולים בחודש. אך במחנה "קדימה״ בקזבלנקה ובריכוזים עירוניים אחרים, הצטופפו כבר אלפי מועמדים לעלייה. שרגאי תבע להגדיל את המיכסה החודשית באלף עולים ולהקים באיטליה ובצרפת מחנות מעבר חדשים, לקליטת העולים הנוספים. תביעתו זו של שרגאי, שימשה נושא לדיון מיוחד בישיבת ה״מוסד לתיאום״ בירושלים, ב־8 באפריל 1956. שר החוץ, משה שרת, הביע אז את דעתו כי שלטונות מרוקו לא יבטלו את 20 אלף הדרכונים שכבר הונפקו. אך בגלל קיומה של עתודה זו, יתכן שמרוקו תנסה להאט את קצב העלייה. על כן, שרת נטה לתמוך בהצעתו של שרגאי ואף הוא המליץ להגדיל את מיכסת העלייה ממרוקו ב־1,000 איש לחודש. אך יו״ר מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל דחה בתוקף הצעה זו.

יוספטל אמר כי ״צים״ לא היתה מסוגלת לחכור אניות במספר הדרוש; קיים היה קושי בחכירת מטוסי־תובלה והצפיפות במחנה־המעבר במארסיי גדלה וגרמה כבר למפגעים תברואתיים קשים. יוספטל דיבר בהתרגשות רבה על קשיי הקליטה בישראל. הוא טען כי קיימת אמנם הצדקה להגדלת מיכסת העולים, אך הבעיה איננה העלייה אלא דווקא הקליטה. לרבדיו, מאז הוקמו המעברות בשנת 1950, לא היה מצב הקליטה כה גרוע כפי שהינו באביב 1956.

יוספטל מסר תיאור קודר על מצבה של ״שכונת קזבלנקה״ בבאר שבע וטען, כי העולים בעיירות הפיתוח מצויים בשפל המדרגה. מצב התעסוקה בכי רע ומשבר השיכון חריף ביותר. על כן, מה הטעם למלא את מחנות המעבר באלפי עולים, אם פירוש הדבר הוא – הפקרתם לעוני, רעב ומחסור? יוספטל המשיך וטען כי אם יחמיר מצב הבטחון ויגברו התקפות ה״פדאיון״ מרצועת עזה, תגבר גם סכנת המלחמה עם מצדים. במקרה כזה, עלייה המונית ללא בסיס קליטה איתן, תהיה בעוכריה של מדינת ישראל. כבר עתה, מפאת החמרת מצב הבטחון בגבול רצועת עזה, קוצץ תקציבה של מחלקת ההתישבות וסכומים גדולים הופנו להקמת מקלטים וביצורים בישובי הספר. לנוכח מצב זה, שאל יוספטל, מנין יילקח הכסף להגברת העלייה?

משה שרת השיב כי הוא מסכים עם טיעוניו אלה של יוספטל, אך מדינת ישראל לא תוכל בשום אופן לעבור לסדר היום ולא להתיחס לסכנת סגירת שער היציאה ממרוקו. מדינת ישראל חייבת להגיב לאלתר, והלוואי יתגלה בעתיד כי היה זה חשש שווא.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 95-93  

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

 

הימים הבאים עתידים היו להוכיח כי חששותיו של שרת היו מבוססים לחלוטין. בסוף מאי 1956, הודיעה ממשלת מרוקו על כוונתה לסגור את מחנה ״קדימה״. בישיבת ממשלת ישראל ב־3 ביוני 1956, מסר שרת דיווח קודר על סיכויי העלייה ממרוקו. הוא מסר על החלטת הסולטאן לגזור על העלייה ואמר, כי ממשלת ישראל יוזמת שורה של פעולות, שתכליתן להביא לביטול הגזירה. מתוך מגמה להניח לסולטאן פתח לנסיגה, הציע בן־גוריון – ודעתו זו נתקבלה – לשמור בינתיים בסוד את פעולות הממשלה. ב־10 ביוני, דיווח השגריר צור מפאריס, כי משרדי העלייה בקזבלנקה, מרקש ופאס נסגרו וכי משרד הפנים המרוקני הורה שלא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים – אפילו לא למטרות ריפוי – מחשש פן הם מתכוונים להגר לישראל. מחנה ״קדימה״ הוקף שוטרים רכובים על סוסים וכל מבואותיו נחסמו.

באותה תקופה, לא נותרו במרוקו שליחים רבים מטעם הסוכנות היהודית. מפאת המצב המיוחד שנוצר במרוקו לאחר העצמאות, הוחל בצמצום הדרגתי של מספר השליחים. תחילה יצאו הנשים והילדים ואחר כך השליחים עצמם. אם מתוך רצון שלא לעורר את פחדם של היהודים, או משום סדרי עדיפויות שונים, נמנע השלטון המרוקני מלגרש את שליחי הסוכנות. במקום זאת, נקט משרד הפגים המרוקני בשיטה ״מתוחכמת״ יותר: כל אשרת־שהייה שתוקפה פג – לא חודשה. על כן, כאשר הורה הסולטאן לסגור את מחנה ״קדימה״, היו בקזבלנקה שליחים מעטים וכל אחד מהם מילא תפקיד מוגדר. נוסף על עמוס רבל, מנהל המשרד, היו שם גם אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן. אברהמי קיים קשר עם משרד הבריאות המרוקני ועסק גם בקבלת אשרות כניסה לצרפת; מנדל וילנר היה ממונה על המגעים עם קציני ביקורת הגבולות בנמלים ובשדות התעופה ועסק גם בארגון שילוחם של העולים באניות ובמטוסים, ואילו יעקב חסן, לשעבר מזכיר מושב בית־הגדי בנגב, היה שליח מטעם תנועת המושבים הדתיים בישראל. כאשר גזרה מרוקו על העלייה, התנדב יעקב חסן להישאר עם שליחי העלייה המעטים שנותרו בקזבלנקה.

יעקב חסן הי״ד, יליד טוניס, היה ללא ספק אחד מגיבוריה של דרמה אנושית זו, הקשורה בעלייתם של יהודי צפון־אפריקה לישראל. עוד בהיותו בטוניס, יסד חסן ארגון יהודי־דתי בשם דג״ל – דורשי גאולה לישראל – וריכז סביבו קבוצה של 100 צעירים שניסו להעפיל לישראל על סיפון הספינה הקטנה והרעועה ״המעפיל האלמוני״. אך עוד לפני שהגיעה לחופי הארץ, נלכדה הספינה על־ידי שתי אניות מלחמה בריטיות והובלה לקפריסין. כאשר קמה מדינת ישראל ויושבי־המחנות בקפריסין היו בין הראשונים לגאולה – התגייס חסן לצה״ל והספיק אפילו להשתתף בקרבות האחרונים בנגב. לאחר שחרורו, הוא נשא לאישה את לאה, שאותה הכיר בקפריסין ויחדיו הצטרפו לקיבוץ סעד. אך בגבור גלי העלייה מצפון־אפריקה, נשלח חסן לשמש מדריך חקלאי במושב בית הגדי, מול עיירת־הפיתוח נתיבות, שהוקם על־ידי עולים מטוניסיה. עד מהרה, הפך לאיש מרכזי במקום ואף נבחר לשמש מזכיר המושב.

לקראת עצמאותה של מרוקו, נשלח יעקב חסן לקזבלנקה, במטרה לעודד עלייה להתישבות חקלאית במושבים דתיים בישראל. לאחר הפסקת העלייה ממרוקו, הועבר חסן לאלג׳יריה. שם, יחד עם רפאל בן־גרא הי״ד, חבר מושב בצרה שבשרון ושליח המחלקה להתישבות של המעמד הבינוני, עסק בעידוד העלייה לישראל. אך ב־17 לפברואר 1958, כאשר נסעו במונית שכורה מאלג׳יר לאיפלו וטיארט – במערב אלג׳יריה – הם נחטפו והוצאו להורג על־ידי אנשי הפל״ן. נסיבות הרצחם של חסן ובן־גרא לוטות בערפל עד היום וכל המאמצים לגלות את גוויותיהם ולהביאם לקבר ישראל, עלו עד כה בתוהו.

עוד לפני פרסום ההוראה בדבר סגירת שעריו של מחנה ״קדימה״, נסעו אריה אברהמי ויעקב חסן בג׳יפ וחרשו את כפרי הדרום. על־ידי מאמץ זה, הם הצליחו לרכז בקזבלנקה אלפי עולים, כך שבעת פרסום הוראת הסגירה, היו במחנה ״קדימה״ קרוב ל־9,000 איש.

הודעתה של ממשלת מרוקו בדבר הפסקת ההגירה לישראל, עמדה בסתירה לכל ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו, לאישים יהודיים שונים. מנהל המחלקה המדינית של ״הקונגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, אץ לרבאט במאמץ להביא לשינוי ההחלטה. במשך עשרה ימים, ביקש איסטרמן להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, סי בקאעי, אך לשווא. שגריר ישראל בפאריס יעקב צור, פתח בפעולה לגיוס ידידים צרפתים שהיו ידועים בקשריהם הטובים עם ממשלת מרוקו. בין היתר, פנה צור לעזרתם של ראשי הממשלה לשעבר, פייר מנדס־פראנס ואדגאר פור. הללו כתבו מיד לסולטאן, אך סידי מוחמר בן-יוסף השיב בהתחמקות כי ״הנושא נתון בבדיקה״. פנייה דומה נעשתה גם לממשלת ארה״ב, בתקווה שהנשיא אייזנהואר יפעיל את השפעתו ברבאט וישכנע את הסולטאן לבטל את החלטתו.

מחשש פן לא תוכל לעמוד בלחצן של ממשלות ארה״ב וצרפת, החליטה מרוקו לזרז את סגירתו של מחנה ״קדימה״. מחמת המחסור במזון ומחשש להתפשטות מחלות, שיגרה ממשלת מרוקו שליחים למחנה ״קדימה״. במאמץ לשכנע את היהודים לשוב לבתיהם ולכפריהם. הפקידים המרוקנים הבטיחו ליהודים מקומות עבודה ופיתויים אחרים, אך ללא הועיל. עתה בא תור האיומים, אך גם דבר זה לא עזר. נציגי היהודים אמרו לפקידים המרוקנים כי הם לא יעזבו את המחנה, אלא אם יובטח להם כי יובאו משם הישר ל… נמל קזבלנקה. מה שחיזק את ידיהם של אותם יהודים היתה העובדה, שמספר שליחי עלייה הסתננו למחנה ״קדימה״ וכיוונו – מבפנים – את המאבק נגד שלטונות מרוקו. שליחים אלה ידעו כי סגירת מחנה המעבר מהווה תקדים מסוכן, ואם הממשלה המרוקנית תצא מנצחת בו – יקיץ הקץ על העלייה היהודית ממרוקו. ואמנם, יושבי המחנה עמדו במאבק זה בגאוה ובכבוד וחרף המצוקה הרבה – איש מהם לא נשבר ולא עזב את המחנה.

מי שניהל מאבק זה מטעם הסוכנות היהודית, היה ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה באירופה והאחראי מטעמה גם לעלייה מצפון־אפריקה. דובדבני היה קשור בלב ונפש ליהודי מרוקו והוא ראה בהם גורם חיובי שמסייע בבניתה של מדינת ישראל. כחבריו במחלקת העלייה, כן גם דובדבני התנגד למדיניות הסלקציה. אך על הפרק לא עמדה עתה שאלת מיכסות העלייה, אלא עצם זכותם של יהודי מרוקו להגר מארצם. כ״איש שטח״ מובהק, העדיף דובדבני לנטוש את משרדו בפאריס ולהימצא עם ״חייליו״, אחרוני שליחי הסוכנות היהודית בקזבלנקה. באותם הימים, היו יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי ויו"ר מחלקת הקליטה, ד״ר גיורא יוספטל, בצרפת הם עקבו מקרוב אחר המאבק להמשך העלייה ממרוקו. וכך, לאחר התיעצות משותפת של כל האישים הללו עם השגריר יעקב צור, יצא דובדבני מבנין השגרירות הישראלית הישר לשדה התעופה של פאריס ומשם – במטוס ״אייר פראנס״ לקזבלנקה. השלטונות המרוקניים גילו ״תקלה קטנה״ באשרת הכניסה של דובדבני וביקשו להחזירו לפאריס. היה זה ביום שישי, בשעות המוקדמות של אחר־הצהרים. לאחר ויכוח נרגש בשדה התעופה של קזבלנקה, הצליח דובדבני לשכנע את קציני מחלקת ההגירה כי כיהודי דתי, אין הוא יכול לטוס בשבת. על כן, ניתנה לו אשרת שהייה זמנית, עד ליום ראשון אחר־הצהרים.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ'98-95

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר