יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה


יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב-

על החזקה שהיתה ליהודים על העיסוק בצורפות ובחרושת מתכת בכלל יש נתונים ספציפיים לגבי אלג׳יריה במאה ה־18 ובמאה ה־19, מרוקו במאה ה־19 וה־20, ותוניסיה במאה ה־20. נתונים אלה מלמדים בבירור כי הצורפים במקום, כולם או רוב רובם, היו יהודים. בתוניסיה, גם אחרי היציאה הגדולה של היהודים ממנה בשנות החמישים, עדיין היוו היהודים שישים אחוז מכלל הצורפים בה. אף במקרה היוצא־ דופן של השבט הברברי בני יֶני (yenni) בקביליה הגדולה, שלמוצרי הצורפות שלהם יצאו מוניטין באלג׳יריה ומחוצה לה בגלל מקוריותם, ובגלל השימוש הבלעדי כמעט באמייל ׳קלואזונה׳ (cloisonné), נאמר שמוצאם מיהודים שבאו מקביליה הקטנה והתאסלמו.

בשל עיסוקם של היהודים במקצוע זה ובמקצועות מיוחדים אחרים ובשל ייחודם האתני והדתי נטו ליחס להם כישורים של מאגיה וכישוף. במארוקו, בתוניסיה ובמזאב היה הנזקק למעשה כישוף פונה אל יהודי (ובמזאב — גם לערבי).

אשר לחומרי הגלם יצוינו אלה שתפסו מקום בולט ביותר בצורפות המגרבית. על היחס לשימוש בזהב ובכסף כבר דובר. אמנם הקוראן והסונה לא הבדילו בין שתי מתכות אלו מבחינת כשרותן לשימוש ככלי־בית וכתכשיט, אולם בתכשיטנות המגרבית קיימת העדפה ברורה של הכסף על הזהב. הבדל זה מסתבר, כמובן, מן השוני בערך ובמידת הזמינות של שתי המתכות האלו; אבל נוסף לכך גם נאמר במפורש, כי הזהב אכן דבקה בו טומאה דתית־מוסרית, ואלו הכסף נחשב למתכת טהורה וכשרה הרבה יותר. כן נמסר מפי נשים קביליות שהן מעדיפות את הכסף על הזהב משום שהזהב דומה לנחושת.” מכל מקום, עובדה היא שהתכשיטנות במגרב ובסהרה (תוארג) מבוססת ברובה הגדול על השימוש בכסף ואלו תכשיטי זהב מצויים בערים הגדולות בעיקר., לעומת זה, בחברות מסויימות בסהרה, יש גם שימוש בתכשיטי זהב, אבל ייתכן כי תופעה זו מושפעת מאפריקה השחורה.

אף הנחושת משמשת בצורפות, אבל רק בקרב התוארג העונדים אותה כעכסים על רגליהם, בהאמינם כי מתכת זו יש בה כדי לנטרל את ההשפעה המסוכנת של הברזל והיא גם סגולה טובה נגד השיגרון., הברזל עצמו איננו בשימוש כלל כתכשיט אלא כקמיע. לכאורה יש בזה כדי להפליא, בשים לב לקשר ההדוק שבין הקמיע והתכשיט והעובדה שברזל נחשב כאמצעי־מגן יעיל ביותר מפני שדים וגם מפני העין הרעה — אמונה שהולידה את המנהג הרווח לשים סכין או פגיון מתחת לראשו או לגופו של ילוד.

אבני החן משכו בברקם מאז ומתמיד את עינו ואת לבו של האדם, ובפרט של האשה. בעקבות היוונים והרומאים התעניין גם האסלאם בטיבן. ברם הספר המדעי הראשון בשפה הערבית שהגיע לידינו, הוא כתאב אלג׳ואהר וצפאתהא  (ס׳ אבני החן ותאריהן) למתרגם הנודע יחיא אבן מאסויה (מת 857/243), נמנע עדיין מלהתיחס לסגולותיהן המאגיות־הרפואיות. לא כן חיבורו המפורסם של המלומד התוניסי אחמד בן יוסף אלתיפאשי (מת 1253/651), אזהאר אלאפכּאר פי ג׳ור אלאחג׳אר, המתאר 25 מיני אבני חן, ממיינן לפי סגולותיהן המועילות והמזיקות ומחלקן בין 12 סימני גלגל המזלות. לעיתים הקשר בין צבעי האבן והסגולה המיוחסת לה נראה לעין. כך, למשל, האודם (ruby) מחזק את הלב, גרגרי האודם (cornaline) מונעים דימום ולידת נפל, הפטרה הצהובה (טופז) מרפאת צהבת. פחות מובן, מדוע הטורקיז (הכחול) משכך כאבי שיניים והאיזמרגד (הירוק) משמש תרופה נגד רעל נחשים.

האבנים המשמשות בתכשיטנות המגרבית גם בעת החדשה הן בעיקר היהלום, האיזמרגד, אבן האודם, גרגרי האודם והטורקיז. ביניהן זכתה האבן גרגרי האודם ליוקרה רבה בעולם המוסלמי בשל גונה האדום המבהיק והעמוק ונחשבת מכבר כיעילה ביותר מבחינה מאגית. מוצאים אותה בקמיעות אצל המצרים הקדמונים. ובמכה הקדם־אסלאמית היה מוצב בתוך הכעבה פסל גדול עשוי אבן זו, שגילם את האל הובל (.(Hubal נוסף על הסגולות שצוינו לעיל נאמר על אבן זו שהיא הודפת את עין הרע.

חומר גלם אדום אחר מבוקש ביותר בתכשיטנות המגרבית הוא האלמוג(מרג׳אן בערבית), הנשלה בעיקר סמוך לחופים המזרחיים של אלג׳יריה. השימוש בו רב במיוחד בקביליה ובמזאב, ועיצובו הרגיל הוא בצורת קרן, פנינה ושקד. גם לאלמוג מייחסים תכונות ריפוי וסגולה נגד עין רעה, ולכן הירבו לענוד אותו לצווארי תינוקות. עוד נאמר עליו, שהוא מסוגל לשמור מפני ברקים ושאר פגעים, לשכך ים רוגש, להרבות חלב של מיניקות ועוד.״ בסהרה עונדים אותם בצורת תלי, כפנינים בצמות המאורים, ומשובצים בתוך משולשי כסף בענקים אצל התוארג.

חומר קישוטי אחר המופק מן הים אך נדיר הרבה יותר מהאלמוג הוא הענבר הצהוב. וגם הוא מקובל כסגולה לרפואה ולחיים ארוכים, ורווח במיוחד בדרום־מארוקו ובמאוריטאניה.

יסוד קישוטי ימי מיוחד הוא סוג של קונכיות הידוע בשם קאורי(courie/couri באנגלית וצרפתית, וַדְע בערבית) המשמש אלמנט בולט בתכשיטנות המגרבית, אבל משמעותו המאגית שנויה במחלקות. יש גורס (א. פ. גובר Gobert) שמשמעות זו קשורה בדמיון של הקונכייה — כשמביטים עליה מצד הפתח וכשהיא במאונך — לפות האשה. ד׳ שאמפו מצאה אישור מלא לפירוש הזה במחקריה בסהרה המערבית (תבלבלה).", לעומת זה סבור וסטרמארק שהקאורי מסמל את העין ואישור לכך הוא מצא בעובדה שהמצרים הקדמונים היו לעתים שמים קונכיות (גדולות יותר) בארובות עיניהן של הגופות החנוטות, וזאת מתוך התרשמות שהקאורי דומה לעין הנעצמת למחצה.,, כאלמנט קישוטי מצוי הקאורי במגרב במעמד משני בדרך־כלל, לא כמחרוזת על טהרת הקונכיות אלא בעיקר במערך של חמישה מרכיבים קישוטיים(או פחות).

באשר לצבעים — ידוע מה גדול המטען הרגשי והרעיוני הגלום בצבעים מסוימים בתרבויות שונות: שחור כסמל לאבלות, לבן — לטוהר, ירוק — לצמיחה ולרעננות ועוד. בצורפות המגרבית מקובלים הצבעים לבן, שחור, אדום, ירוק, כחול  וצהוב, ולכל אחד מהם מיוחסת משמעות מאגית מסויימת. הצבע השחור נחשב לסגולה נגד עין הרע, אבל בדרך־כלל הוא לא בא בנפרד, כי אם בצרוף ניגודי עם הלבן. הלבן, צבעו של הכוכב נוגה, נחשב סמל הטוהר, האושר והפריון. צפונה בו ברכה מפני שזה הוא צבע החלב והביצה. נוסף לכך מסוגל הלובן לסנוור את העין הרעה. האדום מסמל את חדוות־החיים ומשום כך הוא בולט בשמחות ובפרט בחתונות. לכן נעלי הכלה והמטפחת שמכסה את פניה הנן אדומות. כן יש יסוד להניח, כי השימוש הרב בחינא לצביעת כפות הידיים והרגליים באותן הזדמנויות נובע בין השאר מצבעו האדום. בתכשיט מיוצג הצבע האדום על ידי גרגרי האודם ובמיוחד האלמוג.

 הירוק הריהו מטבע הדברים הצבע של הצומח, באסטרולוגיה הוא צבע הירח, ומכאן שהוא משפיע על צמיחה והתחדשות. באסלאם תופס הירוק מקום משמעותי ביותר כצבע של אחד מדגלי הנביא, כצבע האסלאם בכלל ושל שוכני גן־ העדן בפרט. אחת הדמויות הפופולאריות ביותר באסלאם הנה אלח׳דר, ׳הירוק׳, המזוהה עם אליהו הנביא. הוא הפך להיות שם פרטי. בהיותו שם של כמה קדושים במחוז קונסטאנטין הוא נפוץ ביותר באותו אזור ובתוניסיה. הצבע הירוק מצוי כיום בדגלי אחת עשרה מדינות מוסלמיות.

בתכשיטים מיוצג הצבע הירוק על־ידי האיזמרגד. דוגמה נאה לכך תשמש טבעת־ציפור ממכנאס (מאה 18 או 19), דגם שהיה בעבר מיוחד ליהודים אך לאחרונה הוא מקובל גם על המוסלמים. מלבד אבן זו מופיע הירוק גם במעשי אמייל וזכוכית. אשר לכחול מטענו הערכי הוא כפול־פנים. מצד אחד נודעה לו ערכיות שלילית ברורה במסורת הערבית הקדומה, שם אויב בנפש כונה ׳אויב כחול׳(׳עדו אזרק׳) — כנראה משום שעיניים כחולות (או בהירות) הן תופעה זרה בערב, ועל־כן חשודה ובלתי אהודה. כחול כהה, לעומת זה, נחשב צבע של אבלות במזרח הקדמון וגם מאוחר יותר. מצד שני ידוע כי הכחול דווקא משמש בקמיעות גם במזרח הקרוב, ויש שנוהגים לצבוע את חומות הבתים בסיד של כחול בהיר. ברם, הסתירה היא מדומה, שכן אותו כוח מאגי הנעוץ בצבע הכחול מסוגל לשמש אמצעי יעיל נגד אותו כוח רע הנאצל מן העין הרעה וממזיקים אחרים. בתכשיטים מיוצג הכחול על־ידי ׳אבן אילת׳ (טורקיז) ובמעשי אמייל וזכוכית. היחס לצבע הצהוב מסויג כלשהו ודו־ערכי, ושימושו בתכשיטנות מועט. הוא מיוצג בה על־ידי הענבר ופנינים צהובות ששקיפותן דומה לזו של הענבר.

יצוין כי הצבעים ירוק, כחול וצהוב מופיעים בתכשיטים גם באמצעות הטכניקה הידועה במונח הצרפתי ׳אמייל קלואזונה׳ שנזכר לעיל. המדובר בחומר זגוגי מעורב בתחמוצת מתכתית המשוה לו את הגוון המבוקש. מתיכים תערובת זו לתוך תאים או משבצות שדפניהם חוטי מתכת מולחמים ללוחית. טכניקה זו נשתמרה במגרב ב־3 אזורים כפריים: בקביליה הגדולה (אצל בני יני), בתיזנית שבדרום מארוקו ובמוקנין שמדרום לעיר סוסה (תוניסיה). תפרושת רחבה זו, הריחוק והניתוק בין שלוש הנקודות והאופי הטכני המתוחכם של המלאכה עוררו שאלה בדבר מקורה, דרכי העברתה ואופן השתמרותה. מאחר שמשמעותה המאגית של אומנות זו אינה ברורה ואולי נעדרת מעיקרה, לא נעסוק בה כאן.

לבסוף יצויין כי המטען הערכי של הצבעים מותנה לא רק במיקומם בקשת אלא גם במידת בהירותם, ולכך דווקא היו הערבים רגישים יותר מאשר לגון הצבע כשלעצמו.”

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב- עמ' 293

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר