יצחק-אלחרר


מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחראר

נגד סרבנותו, פעלתנותו ותכססנותו של יצחק אלחראר עמד בית הדין הרבני כחומה בצורה. אחרי שפסק בקובלנת אשתו לטובתה הוא לא זז מהחלטתו גם כשהופעלו עליו לחצים ישירים ורמוזים מצד המפקח הצרפתי לעניינים אזרחיים במוגאדור, שהיה ממונה גם על בתי המשפט המקומיים. הוא דרש מן הפקיד הבכיר שיאכוף את צווי בית הדין על הנתבע וידאג לכך שיהיה נוכח בדיון המשפטי(מסמכים ד, ה, ו). בשלב מסוים היה פקיד בכיר זה מעוניין כנראה בסיום הפרשה לטובת אלחראר, ולו רק בגלל טרדנותו, וכתב לבית הדין שאין לנתבע כסף זמין לשלם את סכי הכתובה. בית הדין לא התרשם מטענה זו ודרש ממנו למכור חלק מרכושו כדי לממן את כתובתה של אשתו (מסמך ז). בית הדין עמד על קיום פסיקתו במלואה וחוזק בידי בית הדין הרבני הגבוה ברבאט, ולבסוף הצליח בכך.

מול יצחק אלחראר ובעלי בריתו המוסלמים התייצבו לא רק בית הדין הרבני, אלא גם שירותי הפרוטקטורט במוגאדור וברבאט. למרות עוצמתם הפוליטית ושליטתם המוחלטת של אלה במנגנוני השלטון במרוקו ויכולתם לעשות שם כבתוך שלהם, הם לא שעו לפניותיו הטורדניות של המתאסלם החדש ולא סטו מהכרתם באוטונומיה המשפטית של בית הדין הרבני ובסמכותו לדון ולשפוט בענייני אישות על פי ההלכה, סמכות בלבדית שהפרוטקטורט קבע בעצמו בתחילת דרכו. בניסיונו לכופף את ידם הוא פנה אל עורך דין צרפתי ידוע במרוקו, וזה גייס עיתונאי ופעיל שמאל צרפתי שהיה מקורב לחוגים מוסלמיים לאומניים ונאבק נגד הפרוטקטורט. העיתונאי דיווח על הפרשה בביטאון התנועה הסוציאליסטית בפריז. כתבה זו הזיקה לו כנראה יותר משעזרה לו, שכן העיתונאי היה לצנינים בעיניהם של פקידי הפרוטקטורט, שראו בו שמאלן אנטי־קולוניאלי ואנטי־צרפתי חסר תקנה ומסית של מוסלמים נגד השלטון הצרפתי. הכוונה לרוברט ז׳אן לונגה (Robert Jean Longuet), שכתב בעיתון Le Populaire וחתם על כתבתו בראשי התיבות R.J.L. הוא נמנה עם צאצאיו הישירים של קארל מרקס וניהל עד אז קריירה פוליטית ועיתונאית ענפה במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ובאגף השמאלי שלה. כדי ללחוץ על הפרוטקטורט להיענות לדרישתו של אלחראר הוא פרסם את סיפורו בעיתון צרפתי נחשב שהוא ערך עם ייסודו ב־1916. בכתבתו הציג את אלחראר כלוחם למען חופש המצפון, הדת והאמונה, שזכויותיו האנושיות נדרסות ברגל גסה בידי אנשי הפרוטקטורט ואנשי הקהילה היהודית במוגאדור. התקפותיו על הפרוטקטורט וההאשמות שהטיח בו שהוא מתנכל לחופש המצפון והדת תרמו כנראה עוד לטיפולם המזלזל ואף הבוטה של אנשי השלטון הצרפתי ביצחק אלחראר ובפקידים המוסלמים שרצו לעזור לו(מסמך ח).

עמדתם האוהדת של פקידי המח׳זן הבכירים כלפי אלחראר(מסמך ח) נבעה ממניעים שונים, שהעיקרי בהם היא זהותם המוסלמית והזדהותם המלאה עם המסורת רבת הדורות שראתה ביהודים המתאסלמים מרצון (ואף מאונס) ניצחון ברור של האסלאם וסימן לעליונותו על כל דת אחרת, מונותאיסטית ולא מונותאיסטית; לגבי דידם עליונות זו זוכה להכרה מחודשת כל פעם שמאמין זר מתאסלם. הם קיבלו את הגר החדש בזרועות פתוחות והרעיפו עליו בתחילה אהבה, עצה והדרכה בחייו החדשים, אולם הם נאלצו להתאפק ואולי אף לחרוק שיניים ולהרחיק אותו מעליהם לאחר שהשליטים הצרפתים כפו עליהם את מדיניותם הברורה בעניין כיבוד סמכותו של בית הדין הרבני. לא רק במקרה זה, אלא בעצם מאז עזב ליוטה (le Maréchal Hubert Lyautey), הנציב העליון הראשון והמייסד של הפרוטקטורט הצרפתי, את מרוקו ב־1926 הם התנסו עוד ועוד בנגיסת סמכויות השליטה שלהם בידי הפקידים הצרפתים שכפו את עצמם על כל מערכות השלטון במרוקו. הם סברו כנראה בתחילה שלפחות בניהול ענייני האמונה המוסלמית, כמו התאסלמותו של יצחק אלחראר, תהיה להם יד חופשית, אך הם התאכזבו חיש מהר ואכזבו גם את בן חסותם.

ההצגה המגמתית והמעוותת שעשה ז׳אן לונגה בעניינו של יצחק אלחראר בעיתון הפריזאי הכריחה את יעקב אוחיון, בן מוגאדור ועיתונאי ותיק ומוערך במרוקו, בקהילה היהודית ובקהילייה הצרפתית, לטפל גם הוא בפרשת המומר ממוגאדור (מסמך ט להלן). הוא היה יהודי גאה שספג היטב את תרבות צרפת והכיר בזמנו יותר מכל אחד אחר את אורחותיהם ומסורותיהם של יהודי מרוקו בכלל ויהודי מוגאדור בפרט. הוא לא ייחס חשיבות יתרה לפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר. בהיותו חסיד התרבות המערבית והתבונה הרציונלית המתלווה אליה כביכול הוא ראה בסיפור זה אנקדוטה חסרת ייחוד, שכמוה היו עוד רבות במוגאדור בקרב מאמיני הדתות השונות, בלא שמישהו עשה מזה עניין לטענתו. ואולם אפשר לפקפק בקביעתו זו, כיוון שהוא התנתק מן החיים המסורתיים של הקהילה וגר בקזבלנקה בקרב המתיישבים הצרפתים ושימש עיתונאי בכיר בעיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שהיה נפוץ אז במרוקו. ואולם יותר משרצה לתקן בכתבתו את סילופי העיתונאי המגויס בכל הקשור למהלכי הקהילה ומוסדותיה הוא התכוון להגן על מדיניות השליטים הצרפתים בפרשת אלחראר ועל מדיניותם במרוקו בכלל. עמדה פרו־צרפתית זו לא היתה שלו בלבד, אלא שיקפה גם את מדיניות המערכת של השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא בקזבלנקה בשנים 1940-1926 ובו הוא שימש חבר המערכת המתמחה בענייני היהודים במרוקו. מדיניות זו של העיתון לא רק היתה עקרונית, שכן חברי המערכת כולם הזדהו בהתלהבות עם התרבות המערבית והתרבות הצרפתית במיוחד, אלא גם היה בה צעד של זהירות מפני הבאות והשקעה במסכת היחסים של העיתון עם שלטון הפרוקטורט; התכנים הציוניים המודגשים של העיתון וגם הפעילות הציונית בכלל לא נעמו לאנשי השלטון הצרפתי במרוקו, בין היתר בגלל חששותיהם מתגובות המוסלמים. ואולם יעקב אוחיון החזיר בכתבתו את פרשת יצחק אלחראר לממדיה האנושיים והמשפטיים שכוננו אותה מתחילה והפקיע אותה מן הדיון הפילוסופי־הפוליטי של חופש המצפון שאליו הוביל אותה העיתונאי הסוציאליסטי ובכך גם סילף אותה.

בכתבתו האוהדת הסתכל המחבר, בן מוגאדור, על מהלכיה ודמויותיה של פרשת יצחק אלחראר מרום משרתו הגבוהה כעיתונאי נחשב אך מנותק מן הקהילה ומגובה דעותיו הרציונליות שהיו נאצלות בעיניו. לעומת זאת שירו של אברהם חיים הלוי (מסמך י להלן), גם הוא בן מוגאדור, מתמקד בהיבטים האנושיים והנפשיים של הדמויות המעורבות בפרשה. הוא גם היחיד שמתייחס לסבל בני משפחתו של המומר, היינו אשתו, ילדיו ואחיו, ומצליח להחיות בכך את האווירה ששררה בקרב יהודי מוגאדור בעת התרחשות האירועים; אלה עקבו בסקרנות וגם בתדהמה אחרי מהלכיו של יצחק אלחראר, שהיה בעל בעמיו ותלמיד חכם, בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, שהיתה לו בה השפעה רבה. הלוי הוא גם היחיד שפרש והבליט את המניעים הרומנטיים שהביאו את התאסלמותו של יצחק אלחראר ואת רצונו לשמור על קשר זה עם הרכוש שהיה לו ולא לבזבזו על תשלום הכתובה לאשתו היהודייה. לכך הוסיף את היסוד הבלתי נמנע בעניינים כגון אלה, הכשפים של האישה וכוחם העילאי. פרטים אלה היו ידועים לכל זקני מוגאדור שחיו בקהילה באותם ימים והם חזרו עליהם באוזני; הם ידעו כולם על בית המרחץ שבו עבדה הצעירה המוסלמית שהפכה לאהובתו ולאשתו של יצחק אלחראר אחרי התאסלמותו. על פי השיר, הקאדי של מוגאדור הוא שיעץ למומר לפנות אל המלך ולבקש שיפטור אותו מן החובה למלא אחר פסק הדין הרבני. כמו שציין אלחראר בתיאור האירועים שמסר לעורך הדין שלו(מסמך ח) גם הלוי מציין שהוא חזר מרבאט בלבוש מוסלמי. ואולם בניגוד לאמור בשיר הוא לא התקבל לשיחה אצל המלך, אלא אצל פקידים בכירים במח׳זן. צעירי הקהילה קיבלו אותו בבוז ואף בהתעללות־מה על חזותו החדשה כמוסלמי.

היות שהשיר נכתב אחרי סיום הפרשה, המשורר מתאר בו את הטקס שחתם את פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר בעבור בית הדין, בעבור בני משפחתו הקרובים והרחוקים ובעבור בני הקהילה בכלל. כל ההשהיות שהוא נקט וכל המאמצים שעשה כדי להיפטר מקיום פסק הדין לא עזרו לו. הוא נאלץ להשתתף בטקס משפיל, שממנו רצה להימנע, ולמסור את הגט במו ידיו לאשתו כשהוא עטוף בטלית, לאחר שהסדיר את תשלום הכתובה והמזונות לשביעות רצונו של בית הדין הרבני (מסמך י, מקורות בעל פה).

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר– עמ' 421-418  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר