יצחק בן יעיש הלוי


כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי – יוסף שטרית

מתוך הבלוג " היסטוריה עולמית
יצחק בן יעיס (או יעיש) הלוי היה עיתונאי יהודי שחי במוגדור היא אסוירה שבמרוקו בשנים (1850-1895) בשנים 1891-1894 הוא פרסם מאמרים עבור מבחר עיתונים עבריים שהתפרסמו באירופה. כמו היומון הצפירה והשבועון המליץ. מאמריו עסקו בנושאים שונים. הוא הבין שעבור הקוראים של העיתונים שרובם חיו במדינות מרכז ומזרח אירופה, מרוקו היא מדינה אקזוטית ויהודיה אינם מוכרים, לכן הוא ספר הרבה על מנהגיהם של יהודי מרוקו ובפרט של יהודי מוגדור. בנוסף הוא מסביר לקורא היהודי האירופה על ארגונה של הקהילה.הוא על מוגדור שכעיר נמל מובילה הפכה למושבן של מספר משפחות יהודיות עשירות מאוד שנהלו עסקים עם המערב ובמיוחד עם בריטניה, ומספר יהודים כהנו בה כקונסולים מטעם מדינות באירופה ובאמריקה. הוא מעביר ביקורת על תופעות שנראו פסולות בעיניו כמו הרפואה העממית והאמונה בקדושים. אולם למרבה הצער מרבית מאמריו עסקו במצבם הגרוע של יהודי מרוקו בימיו. הוא מספר על הרדיפות המרובות מהם סבלו. על החוקים המשפילים שסבלו מהם. על המעמד המביש של תשלום מס הג'זיה בו חויבו היהודים. בנוסף על אלה פרסם גם מאמרים שונים בענייני רוח.
יעיש הלוי נמנה עם חבורת משכילים חובבי השפה העברית שפעלו בעיר מוגדור בהם שלושת הדוידים ר' דוד אלקאים, ר' דוד כנאפו  ור' דוד יפלח, שניהם גם כן כתבו עבור העיתונות העברית שהתפרסמה באירופה. בנוסף עליהם כדאי לציין שני יהודים מטנג'יר שכתבו גם הם עבור הצפירה יוסף בנג'ו ויהודה אזנקוט.
עד כאן מתוך הבלוג

מקדם ומים כרך ב'

כתיבתו המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי

עד כאן התבררה לנו בעיקר מידת חדירתה של העיתונות העברית למרוקו והשפעתה שם בשלהי המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ'. ברם, רק דרך כתיבתם של אנשי מוגדור, בעיתונות העברית, שנמשכה שנים רבות, אפשר לעמוד על ביטוייה האישיים המובהקים של השפעה זו.

ראשון המשכילים העבריים במרוקו היה, כאמור, יצחק בן יעיש הלוי. בדיקת סדרת כתבותיו, שנתפרסמה בהצפירה בשנים תרנ׳׳א-תרנ״ד, תספיק לנו כדי לעמוד על השלכותיו החברתיות־תרבותיות של אידיאל ההשכלה בעיניו של משכיל עברי במרוקו. היא גם תאפשר לנו לדמיין לעצמנו את התמורות המנטאליות, שהיו בוודאי מתרחשות בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, אילו חדרה האידיאולוגיה המשכילית לשכבות רחבות יותר.

יצחק הלוי לא רק קרא בהתלהבות יתירה את העיתונות העברית, ונהנה מספרות ההשכלה, שקיבל באופן שוטף, אלא גם הפנים בצורה מושלמת את לקחן, ותרגם את השקפת עולמו המשכילית למציאות היהודית בקהילתו ובמרוקו של סוף המאה הי״ט. הוא הצליח לבטא יותר מכל אדם אחר, אולי, את התמורה העיקרית שחלה בתודעתם של חוגים רחבים יותר ויותר ביהדות מרוקו במחצית השנייה של המאה הי״ט, והיא ההכרה שמצבם הפוליטי־חברתי הרעוע והמשפיל אינו בהכרח מחויב המציאות, אלא מצב אנומאלי, שיש לשנותו ושניתן לשנותו, בעיקר בעזרת לחצם של ארגונים יהודיים אירופיים ובעזרת לחצן של המעצמות הזרות. תודעה חדשה זו התחדדה כנראה אחרי ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו בפברואר 1864 ובעקבות הצ׳היר (= הצו המלכותי) שהצליח (או חשב שהצליח) לקבל מהמלך מולאי מוחמד לטובת היהודים. על כל פנים, בכתבותיו של סופרנו, שימש אירוע זה כמסגרת התייחסות קובעת וחד־משמעית לגבי זכויותיהם המוצהרות, אך המופרות, של יהודי מרוקו. גם התפשטותה של רשת בתי־הספר של חברת כי״ח והכשרתה של עלית משכילה בקרב הקהילות העירוניות – גם אם עלית זאת היתה מצומצמת מאוד עד לסוף המאה הי״ט – תרמו לא פחות לחידודה ולביטויה של תחושה זו. תודעה זו תביא אפילו, בסופו של דבר, את דוד אלקאיים, בן חוגו של יצחק בן יעיש הלוי, לדרוש באחת מכתבותיו ששלח להיהודי בשנת 1907, בזמן המהומות נגד הצרפתים באזור קזבלנקה והשפעתן הטראגית על משפחות יהודיות, שיתאפשר ליהודי מרוקו להצטייד בנשק כדי להגן על עצמם.

הערת המחבר: ראה היהודי, שנה אחת ־עשרה, גליון 23 מיום כ״ו באלול תרס״ז, עמי 5: "אנא אחינו בני חברה כל ישראל חברים ובני אגודת אחים, אחים אנחנו, חוסו וחמלו עלינו ודברו טובה עלינו בחצרות הצרפתים לפני ציריהם שישגיחו על היהודים שוכני הערים האלו כטוב וכנראה בעיניהם, הנה כפותים אנו כבקר וצאן לטבח, הסירו ממנו את החק האמלל שאסור ליהודי שיאחז כלי זין וכלי מלחמה על מדיו, החק הזה עושה אותנו כהרה היושבת על המשבר וכח אין ללדה (ההדגשה שלי – י״ש), הנה אנחנו כתרנגולות אשר נער קטן יוכל לטבוח ולנתח כאות נפשו, הנה אנחנו רצוצים דחופים ודויים".

יצחק הלוי התחיל לכתוב לכתבי־העת העבריים במזרח אירופה בהשפעתו, כנראה, של משכיל מזרח־אירופי, שהגיע ב־1890 לביקור במוגדור, צבי הלוי ברעכער, שהעיד עליו שרק אצלו הוא מצא את ״הצפירה״ ו״הרבה ספרי השכלה״. בכתבותיו הרבות הוא מתאר בפרוטרוט את חיי הקהילה היהודית במוגדור ואת מצוקותיהן של קהילות אחרות בדרום מרוקו. ברם, לא רק מסיבות תיעודיות היסטוריות־חברתיות חשובות כתבותיו אלה, אלא גם – ואולי בעיקר – בגלל התהודה הרבה שניתנה בהן לתנועת ההשכלה העברית האירופית, על רעיונותיה וסיסמאותיה. כפי שיעידו עליו מכריו, היה יצחק הלוי מעורה היטב בפרסומים העבריים של ההשכלה. מכתבות מסוימות ניתן אף להסיק שהיה ברשותו אוסף מלא של המגיד ושל השחר שבעריכתו של פרץ סמולנסקין.

כתיבתו המשכילה של יצחק בן יעיש הלוי-יוסף שטרית

בכתבותיו הוא מתייחס לעתים במישרין לענייני ההשכלה והלשון העברית. הוא מעלה על נס את המשכילים המעטים שבקהילתו. הוא מצטט מכתביהם של משוררים כגון רמח״ל ויהל״ל, והוא יוצא נגד שיטות הלימוד הנהוגות עדיין בקהילה: "בתי הספר ללימוד תורתנו הקדושה יש הרבה אבל בלי משטר ובלי סדרים, בלי דקדוק ובלי פרקי טעמים״. הוא גם מתאר את מבוכתם של בני הקהילה בזמן ביקורו של ציר איטליה במוגדור, כאשר הוא שאל אותם על תולדות יהודי מרוקו, ולא ידעו מה להשיב לו, והוא מוסיף. ״ועם כל זה אין איש שם לב לתקן המעוות״. אין הוא שוכח גם לציין את הקמתה בפאס של חברת ״דובבי שפתי ישנים״ להוצאתם לאור של כתבי־יד של חיבורים שנתחברו במרוקו.

הערת המחבר: "אין בית הדפוס ואין מכתבי עתים בעירנו, הוא כותב, אבל בטנגיר יש מכתבי עתים בלשונות אירופא, וזה ששה שבועות יצא לאור מכ״ע (= מכתב עתים) בלשון המדינה שמו "קול ישראל" ע״י האדון סי' שלמה בן היון. יה״ר (= יהא רצון) שתצא ממנו תועלת לאחב״י כיר״א (= לאחינו בני ישראל כן יהא רצון אמן). כמה יגעתי למצוא חותמים על מכ״ע היקר "הצפירה" או"המגיד" ולא עלה בידי. ספרי חכמים והשכלה במאזנים ישאו יחד עם ספרי מינים ואפיקורסים והבלי מסטרא דמסאבא, והקורא בהם אסור להסתכל בו״(ההדגשה שלי – י״ש), הצפירה, שנה י״ח, גליון 84-83, עמ׳341.

במאמר מוסגר ייאמר כאן שהעיתון "קול ישראל" יצא בערבית יהודית בטנג׳יר במשך קרוב לשנתיים (1893-1891). הוא נערר ע״י שלמה בן חיון, שהובא יחד עם דפוסו מאוראן שבאלג׳יריה, שם הוא נולד והתחנך, על ידי הקונסוליה הצרפתית בטע׳יר לשם הפצת דברה של צרפת במרוקו. העיתון נסגר, כנראה לאחר שהתקין! את המדיניות של ממשלת מרוקו. (ראה על כך: L'Avenir illustré, supplément la vie 5 .Juive, No. 242/1 du 29.11.1935, p). אחריו הוציא אותו עורך שבועון ערבי־יהודי נוסך בשם ״מבשר טוב", ששריד יחיד ממנו נמצא ברשותי.גם עיתון זה לא האריך ימים כנראה.

ברם, את עמדותיו המשכיליות המובהקות הוא מפגין בביקורתו החברתית החריפה, שהוא מכוון נגד המנהגים הקלוקלים והמטופשים לדעתו, שבהם מחזיקים בני הקהילה במוגדור ובמרוקו בכלל: ״האמונה בהבלים ולחשים וקמיעות והשבעות וחלומות והזיות ושטותים (!) שוררת בארץ׳. בכתבות שונות הוא מקדיש מקום נרחב לתיאור פולחן הצדיקים והקדושים הנפוץ כל כך במוגדור ובדרום מרוקו, והוא מלגלג על האמונות הטפלות הרבות המתלוות לפולחן זה. הוא מתאר בציוריות לועגת וסרקסטית את בואם לעולם של קדושים רבים, שהוא קורא להם בשם ״צדיקי החלום״, הכוללים גם קדושים מוסלמיים, המאומצים על ידי היהודים, והצצים ״כעשב בשדה״. על אחד הקדושים המפורסמים ביותר באזור מוגדור הוא נותן את הפרטים הבאים:

רחוק מהעיר (= מוגדור) מהלך ט״ו שעות ימצא הר גבוה שמו איית באייוד, וזה שתים ושלשים שנה עלה ההר הזה לגדולה בדרך פלא, והוא: אשה אחת חלמה חלום נורא ואיום, שבמקום הקדוש הזה קבור הצדיק הנפלא ר׳ נסים בן נסים. הצדיק הזה שלא היה ולא נברא בעולם הרעיש הארץ. כל אנשי העיר הולכים המונים המונים להשתטח על קבר הצדיק הנפלא בראש ההר ההוא. מי שאין לו בנים הולך הוא ואשתו לבקש בנים מהצדיק: מי שבא עליו חולי או הוכה בשגעון מאמינים שכפאו שד או נכנסה בו רוח בגלגול וקושרים אותו בחבלים ומוליכים אותו לצדיק לגרש הרוח. וגם מי שאכף עליו המחסור המה יעלו בהר לבקש פרנסתם. אבל הצדיק אינו בקי בס׳(= ספר) יצירה ואינו רופא מומחה וכלי גדול. השד או הרוח אינו יוצא מהגוף, כי מאחר שאינו נכנס אינו צריך לצאת (ההדגשה שלי – י״ש), ועם כל זה ישראל מאמינים בני מאמינים.

על הקדושים בקהילת סאפי / אספי הוא מוסיף: ״גם בעיר הזאת לא נמלטו משטותים ומהבלים וחלומות זרים. אין לך שנה שלא יברא בעיר הזאת צדיק, ולא נחה דעתם עד שבא התנא ר׳ יוסי הגלילי ונקבר אצלם ואין מי שיכחישם בזה״.

הערת המחבר: שם, גליון 84-83, עט' 341-340. לסיכום פרק זה בכתבתו, מדגיש הסופר: ״ויש עוד מנהגים מגונים ומכוערים השמים ישראל למשסה ויעקב לבוזזים, ואם כי אלה ההבדלים לא הועילו לשום אדם, אבל העיקר הוא האמונה: אם לא הועילו בעוה״ז (= בעולם הזה) יועילו לעוה״ב (= לעולם הבא). פעם אחת, הייתי במסבה עם הרבה ממיודעי ואמרתי להם: עד מתי תהיה האולת לנו למוקש? למה לא נסיר הרע הזה מקרבנו – הבלי שוא וכזבים? וישב אחד מהם: מנהג אבותנו תורה ואל תטוש תורת אמך. והב' (=השני) השיב כמנצח שראה בם׳ הקדוש לקוטי מהר״ן חנינא סימן קכ״ז, וז״ל (= וזה לשונו): ממש טוב יותר להאמין אפילו בשטותים ושקרים כדי להאמין גם בהאמת מלכפור בכל דהיינו לכפור בשטותיט ושקרים ועי״ז (= ועל ידי זה) נעשה הכל ליצנות אצלו וכופר גם בהאמת״(עמ׳ 341).

כן תוקף יצחק הלוי בחריפות את האמונות המאגיות ואת פולחן השדים והרוחות, הנהוג בעת מחלה ובטקסים שונים. הוא אף יוצא נגד כל מיני טקסים מושרשים היטב במסורת של יהודי מרוקו, כגון טקס ה״תחדיד״ המתקיים בחדר היולדות בלילות שבין הלידה לבין ברית המילה, לשמירה על הרך הנולד בפני המזיקים. את חיצי ביקורתו הוא מכוון גם נגד אלה הרבים, המחזיקים עדיין באמונה ברפואה העממית והמאגית והמפחדים מהרפואה המודרנית, אמונה שהביאה אותם לסרב לחסן את ילדיהם בזמן מגפת האבעבועות, שהשתוללה במוגדור ונספו בה ילדים רבים. כן הוא מדגיש בכתבות רבות חסרונם של רופא אירופי ובית חולים בקהילת מוגדור, ומדווח על הנסיונות לפתור בעיה זו.

אולם לא רק נגד אמונות, דעות ומנהגים מושרשים היטב באישיותם ובמסורתם של יהודי מרוקו יוצא חוצץ יצחק בן יעיש הלוי, אלא גם נגד סדרי הקהילה וארגונה. הוא מציע בכתבותיו השונות ״פרוגרמה״ שלמה לתיקון החברה היהודית במוגדור ולשיפור תפקודה של הקהילה. בין היתר הוא מדגיש את הצורך המיידי להרחיב את גבולות המללאח, הרובע היהודי המתפוצץ מרוב תושבים מדלת הקהילה, ואת הצורך הדחוף להקים בית חולים יהודי עבור העשירים שברובע ה״קסבא״ ועבור העניים כאחד, וכן הוא מציע להקים בית ספר מקצועי לילדי הקהילה. הוא גם דורש שינוסח תקנון, שעל פיו יפעל ועד הקהילה ושאף יתמנה רב ראשי לקהילה כמו באירופה. להגדלת הכנסות הקהילה הוא מציע פיקוח יעיל יותר על הקצבים, המשלמים מס לקופת הקהילה על כל בהמה שהם שוחטים ומוכרים את בשרה.

אשר לפעילות הקהילתית, אין הוא מסתפק בהטפות ובהצעות בלבד, אלא אף משתתף באופן פעיל בהקמת הסניף הראשון של חברת ״אגודת אחים״ שמושבה בלונדון, לשם פעולה בקרב הקהילה ולשם הפעלת מוסדות יהודיים באירופה לטובת הקהילה ויהדות מרוקו בכללה. בכתבותיו לא יחדל מלהעלות על נס את פעולותיה של האגודה במוגדור, והוא הולך ומוסר בפרוטרוט את נוסח המכתבים היוצאים בשמה ממוגדור לקהילות היהודיות באירופה.

הערץ המחבר: הוא הקים את סניר חברת ״אגודת אחים" ברובע המללאח יחד עם נסים לוגאסי, שנולד במוגדור, אך התיישב בלונדון וקיבל שם אזרחות אנגלית, וללא השתתפות אנשי ה״קסבא", שהיוו את העילית החברתית־כלכלית של הקהילה. לאחר מכן נוסד סניף שני של האגודה על ידי נכבדי הקהילה ב״קסבא״, והוא מוזג לבסוף, ולאחר פעולת שכנוע, עם הסניף הראשון. בראשו עמד ראובן אלמאליח, וכמה אנשי המללאח צורפו לוועד של הסניף המאוחד. ראה על כן: הצפירה, שנה י״ח, גליון 86, עמ׳ 350; גליון 181, עמ׳ 733; שנה י״ס, גליון 5, עמ׳ 15; גליון 11, עמ׳ 44-43; גליון 99, עמ׳ 407; גליון 100, עמי 411; גליון 139, עמ׳ 506; שנה כ, גליון 79, עמי 328-327; גליון 112, עמי 459-458. על פרשה זו ראה: ד׳ שרוסר, "יהדות אנגליה וקהילת אצווירה (מוגדור) 1900-1860. ההשלכות החברתיות של הפילאנתרופיה". פעמים 17 (תשמ״ד), עמ׳ 35-5.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר