ירון-צור-קהלה-קרועה-אוכלוסיית-מרוקו-יהודים


קהילה קרועה – ירון צור

קהלה קרועה

אגב דיוננו בקשרים הבין תפוצתיים מסתמן ייחודו של המיעוט היהודי. אץ הוא מיעוט מקומי סתם: הוא חלק מפזורה – רשת של מיעוטים המקיימים קשרים ביניהם. במונח ״תפוצה״ ניתן להשתמש במובן זהה לזה של ״פזורה״, אך יש לו בעברית גם מובן שונה: אחת מכלל הקהילות המרכיבות את הפזורה.

בספר הזה נשתמש במונח ״פזורה״ לציון כלל הקהילות, ולמונח ״תפוצה״ נייחד את המשמעות של השלוחה המקומית, או הקהילה הארצית הבודדת.

היותו של המיעוט המקומי חלק מהפזורה היהודית גורם אפוא לכך שלא ניתן לדון בהיסטוריה שלו רק בהקשר של ההיסטוריה המרוקנית. מהלכים מכריעים בתולדותיו, כמו תהליך המודרניזציה או הגירתו המסיבית, לא נשלטו בהכרח על־ידי הגורמים שפעלו בזירה המקומית. יש לכך השלכות ברורות על המתודה ההולמת את כתיבת תולדותיו של המיעוט היהודי במרוקו. היא לא תוכל להתרכז רק בו או בתנאים המקומיים ויהיה עליה להפנות מבט, לעתים מרוכז ויסודי, לעבר זירות מרוחקות מן התפוצה המקומית: פורומים של העילית היהודית הצרפתית, היישוב הציוני בארץ־ישראל ההולך ונבנה מהגירת מיעוטים יהודים אליו, כנסים של הממסד היהודי האמריקני ועוד. שם, לא פחות מאשר במשרדי הנציבות הצרפתית במרוקו, מועדי הקהילות הגדולות, בפמליית הסולטאן או בחוגי התנועה הלאומית המרוקנית, הלכו ונאספו הרשמים החשובים על יהודי מרוקו והתקבלו ההחלטות הגורליות לתולדותיהם בשנים הנידונות כאן.

דיוקנו של מיעוט פזורתי

נתונים דמוגרפיים

על מקומם של היהודים בחברה המרוקנית ניתן ללמוד בין היתר מן הנתונים על פיזורם בארץ ועל חלקם בחיי הכלכלה שלה. הנתונים על יהודי מרוקו בראשית שנות הארבעים אינם הולמים לכאורה את התדמית האופיינית ליהודים, הן מבחינת פיזור האוכלוסין והן מבחינה העיסוקים הכלכליים. באירופה, מקום ריכוזם העיקרי של המיעוטים היהודיים לפני המלחמה, התגוררו היהודים בעיקר ביישובים עירוניים והתמחו במספר מצומצם של פרנסות שאינן כוללות מלאכת כפיים. הם עסקו בעיקר במסחר ובכספים, בניגוד לרוב האוכלוסייה שהתפרנסה מחקלאות וממלאכה. במרוקו חיו יהודים בכל פינות הארץ ובכל סוגי היישובים, עד רמת הכפר הזעיר ביותר, ועסקו במגוון רחב ביותר של מקצועות, כשמרכיב בולט ביותר של עיסוקיהם היה מלאכות מסוגים שונים.

בהצגת המאפיינים הדמוגרפיים והכלכליים של היהודים המקומיים ניעזר בסקר שערך הג׳וינט בשנת 1951." נתונים כלליים נטל מחבר הסקר, נואל ארונוביצ׳י, ממפקד האוכלוסין שערכו השלטונות בשנת 1947, שנתיים לאחר תום המלחמה. לפי המפקד היו במרוקו 203,850 יהודים וכלל התושבים בארץ היה 8,581,890. אולם ההשערה היתה שלא כל היהודים התפקדו, ולפיכך חיפשו אנשי הג׳וינט נתונים נוספים. והנה מרישומי חלוקת המצות עלה מספר גבוה הרבה יותר: 258,000 נפש, לא כולם, דרך אגב, מקומיים וילידים לפי החלוקה הקולוניאלית. נתוני חלוקת המצות היו כנראה מוגזמים, וגם לפי הערכות הג׳וינט לא עלה מספר היהודים במרוקו הצרפתית על 240,000 נפש.

מפת היישובים שבהם חיו יהודים במרוקו מלמדת על פיזורם. ואולם למען האמת הפיזור הרב אינו מגלה שגם במרוקו, כמו ברוב התפוצות היהודיות במאה העשרים, היו רוב היהודים מרוכזים בערים.

יהודי מרוקו חיים ב־45-40 קהילות מאורגנות, קבע סקר הג׳וינט. זאת, כמובן, מלבד עשרות נקודות יישוב זעירות שלא היתה בהן קהילה מאורגנת. רוב היהודים, למעלה מ־70 אחוז, התגוררו ב־15 הקהילות העירוניות הגדולות – בקזבלנקה לבדה היו כבר באותה עת קרוב לשליש מיהודי מרוקו כולם.

רשימת הקהילות הגדולות ע ל־ פ י מפקר:1947

 

אוכלוסייה כללית יהודים
550,902 65,570 קזבלנקה
238,237 18,311 מראכש
200,946 14,140 פאס
159,811 13,670 מכנאס
161,416 12,350 רבאט
17,594 5,757 צפרו
28,800 4,989 מוגאדור
50,845 4,399 סאפי
40,318 3,591 מזגאן
57,188 3,150 סאלה
88,658 3,045 אוג׳דה
23,509 2,284 ווזאן
27,064 1,708 סטאת
56,604 1,365 פורט־ליוטה
12,438

 

 

1,104 אגאדיר
 

 

הנתונים העלו כי בעוד היהודים מונים 2.5 אחוזים מכלל תושבי הארץ, הם מהווים כתשעה אחוזים מן האוכלוסייה העירונית.

הסקר על יהודי מרוקו חובר במסגרת המאמץ של הג׳וינט להעלות את הרמה החברתית והמקצועית של יהודי הארץ. לשם כך חבר הג׳וינט לארגון יהודי אחר, יק״א(״הארגון להתיישבות היהודים״), שביקש לפתח את החקלאות בקרב היהודים המקומיים. גם מאפיין זה של המיעוט היהודי בתפוצות – שיעורם הנמוך או האפסי בתחום החקלאות – לא פסח אפוא על יהודי מרוקו. יק״א נטלה על עצמה לנסות לשנות מצב זה, כפי שניסתה לעשות זאת בתפוצות אחרות.

ירון צור-קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאומיות 1954-1943-המרוקנים הלאומיים והיהודים

התזה ההרמוניסטית והאידילית של התנועה הלאומית התקשתה אפוא לקנות לה אחיזה גם בקרב הציבורים המוסלמיים בשנים אלו של התגברות המתח הערבי הישראלי. מגמות ההסתייגות, הן על רקע הניכור הדתי הישן והן מכוח ההשפעה האנטי־ציונית והאנטישמית החדשה, התגברו. כאמור, השפעות אלו לא היו אופייניות דווקא לתקשורת שבשליטת הלאומיים, אלא באו לביטוי גם בתקשורת הערבית שהיתה כפופה לנציבות. דרך אגב, גם המסר ההרמוניסטי והשילובי נשמע באותה תקופה מצד העיתונים שהודרכו ומומנו על־ידי הנציבות. גם הפקידות הצרפתית היתה מעוניינת מטעמיה שלה לשמור על חזות שלווה של פני החברה המקומית דווקא בתקופה סוערת זו שבה הלכו ונחשפו הבקיעים שבתוכה. גם לה לא היה עניין לסייע לתזה הציונית כי יהודי מרוקו נרדפים וכי הגאולה מצפה להם רק במדינה היהודית.

היהודים והלאומיים

בראשית שנות החמישים חלה ירידה במעמדה של התזה הציונית בקרב יהודי מרוקו עצמם, על רקע יחסי ישראל עם התפוצה המרוקנית: קשיי העלייה בכלל, הדי הבעיה העדתית ומדיניות המיון(״הסלקציה״). במקביל לאכזבה המסוימת מן החלום הציוני נהנו היהודים המקומיים משגשוג כלכלי יחסי במרוקו ומן ההתרחבות של מערכות החינוך והבריאות הקהילתיות. בתנאים אלה ניתן היה לצפות שיתרחש אולי שינוי מסוים בקרבם, ותתחזק האוריינטציה המרוקנית, אבל שום שינוי של ממש לא חל ביחסו של הציבור היהודי הרחב למפלגות הלאומיות. רק הסולטאן אולי זכה ליתר אהדה, במקביל לעליית הפופולריות שלו בציבור המקומי בכלל, אך גם על כך יש הערכות סותרות. הגרעין היציב והממשי העיקרי של התמיכה בתנועה הלאומית היה ונשאר בקרב השמאלנים היהודים הצעירים, רובם אוהדי הקומוניסטים. דא עקא שהמפלגות הלאומיות הסתייגו מן הקומוניסטים, וכאשר הקימו את החזית הלאומית בשנת 1951 לא הסכימו לכלול בה את מפלגתם. רוב התומכים היהודים בעניין הלאומי נשארו אפוא מחוץ לגדר החזית.

המתמערבים היהודים ברובם הגדול המשיכו להאמין בצרפתים ולתמוך בשלטונם. ואולם, אחדים מהם החלו לחוש בהתקרבותה של רעידת האדמה הלאומית וחשבו כיצד להיערך לקראתה. פרשה מאלפת של תמורה רעיונית על רקע השינויים בראשית שנות החמישים התרחשה בלב המחנה הפרו־ציוני של מרוקו.

העיתון נוער ו״האחוות המרוקניות״

העיתון (״נוער״) היה ביסודו ביטאונם של המנהיגים הפרו־ציונים המקומיים. עמדו מאחוריו אישים כמו ש״ד לוי, יעקב רפאל בן־אצראף ואלפונסו סבאח, אישים שייצגו כמעט שלושה דורות של פעילות קהילתית וציונית ענפה. מעמדם הכלכלי והקהילתי היה איתן, ושלא כעמיתם להנהגת הפדרציה הציונית במרוקו, פרוספר כהן, הם לא ראו מחובתם לעקור עם אלפי העולים הראשונים, הצעירים והעניים, ולהגר לישראל. עידוד העלייה בחוגים מסוימים היה פן חשוב בהחלט של תפישתם ופעילותם, אך ספק רב אם רצו בחיסולה של היהדות המרוקנית. אדרבה, מקץ שנה־שנתיים לקיומה של המדינה היהודית כבר אגרו לא מעט ביקורת כלפי ישראל וכלפי שליחיה במרוקו. בעיקרם היו הם, במונחינו המתודולוגיים, רפורמיסטים לאומיים פרו־ציונים: מנהיגים מקומיים שפעלו בהשראה לאומית ציונית לטיפוח הקהילה היהודית המרוקנית. נטיותיהם הנאו־בדלניות יכלו להתגמש עם חילופי הנסיבות והתנאים ופעילותם הקהילתית יכלה לשאת אופי שונה.

בתחילה היה נוער ביטאון דל תפוצה של תנועת הנוער היהודית המקומית, שרל נטר״, אך בשנת 1949 ביקשו יוזמיו להעניק לו אופי ייצוגי יותר ולהגדיל את תפוצתו, ומינו לתפקיד העורך את עורך־הדין מאיר טולדאנו, שהיה ידוע בנטיותיו השמאלניות. ואולם גם תחת עריכתו שיקף נוער באופן מלא את הרוח הנאו־בדלנית ואת הנטיות הפרו־ציוניות של יוזמיו. הדף הראשון של העיתון כלל כמעט תמיד מאמר מערכת שעסק בנושא קהילתי: בחירות לוועד הקהילה בקזבלנקה, בעיית השיכון, הרפורמות הנחוצות ליהודי מרוקו וכיוצא באלה. הכותרות הראשיות נגעו גם הן לנושאים יהודיים מקומיים, בעיקר של קהילת קזבלנקה, וכן לענייני מדינת ישראל והתפוצות. דפים פנימיים הוקדשו לחדשות הקהילות ברחבי מרוקו, לידיעות בענייני ספורט ולמאמרים בנושאים יהודיים. דף שלם הוקצה מדי גיליון לחדשות מישראל ובדיווחים ניתן ביטוי ברור לגאווה במדינה היהודית, למעורבות עמוקה בבעיותיה ולשמחה בהצלחותיה.

לסביבה המוסלמית המרוקנית אין כמעט זכר בגיליונות העיתון עד שלהי 1950. הדבר היחיד הבולט בהקשר זה בנוער הוא ההקפדה של העורכים להביא כמעט בכל גיליון ידיעה אחת או שתיים על התפתחות חיובית ביחסי ישראל עם מדינות ערב או על תנאי חייהם הטובים של המוסלמים בישראל. מבחינה זו נוער כאילו ניסה לסתור את מגמת העיתונים הערביים לצייר את ישראל כאויבה הערבים והאסלאם. בעקיפין נכנס נוער לעימות אחר עם הלאומיים, זו הפעם על נושא פנימי. בשלהי 1950 הופיע ספרו של אנדרה שוראקי על מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו. הספר לא הלם את התדמית האידילית שביקשו הלאומיים לשוות לחיי היהודים תחת ריבונות מוסלמית. לעומת זאת הוא נתן ביטוי למדיניות היהודית הצרפתית כלפי יהודי צפון אפריקה, מדיניות שביקשה להמשיך לנתק לפחות חלק מן היהודים המקומיים ממערכת המשפט והנתינות המח׳זנית. נוער תמך בספרו של שוראקי והקדיש לו עמודים רבים בגיליונותיו.

במאמר מערכת, שהובעה בו בדרך־כלל תמיכה בספרו של שוראקי, הרשה לעצמו טולדאנו משפט אחד של הסתייגות מכמה ממסקנותיו של המחבר, מבלי לפרט — היה זה אחד הביטויים הראשונים לסטייה מן הקו המקובל של העיתון. הביטוי הראשון לתמורה הופיע חודשים ספורים לפני כן, באוקטובר 1950. במאמר מערכת בחתימתו המלאה של טולדאנו נאמר כי טועים אלה החושבים שאין העיתון מתעניין אלא בנושאים יהודיים בלבד. מעולם, כתב העורך, לא עלה בדעת האנשים העומדים מאחוריו להינתק מן הבעיות החברתיות והפוליטיות הכלליות הניצבות בפני מרוקו. אמת הדבר שהעיתון מייצג באופן ברור פתיחות לעולם היהודי ותובע שיהודי מרוקו ישתתפו בפעולות הכלל־יהודיות. אולם באותה מידה הוא שואף לשתף פעולה בפתרון הבעיות המרוקניות הכלליות בהרמוניה עם הציבורים המאורגנים האחרים במרוקו. לאחר הצהרה זו פתה טולדאנו בהתקפה בנושא שאמנם העסיק את כל תושבי מרוקו, שיעור ההקצבות המשפחתיות. טענתו היתה שצו חדש שיצא בעניין זה הוא למעשה צו רגרסיבי ומקפח את המקומיים, המוסלמים והיהודים, בהשוואה לאירופים.

הצהרתו של טולדאנו בדבר מעורבותו בעניינים כלל־מרוקניים נבעה ישירות מהשתתפותו בהקמת גוף חדש בנוף הציבורי של מרוקו: ״האחוות המרוקניות״. אגודה זו כללה צרפתים, מוסלמים ויהודים. היא הוקמה במחצית השנייה של 1950 והכריזה כי מטרתה לקרב בין הקביצות האתניות השונות באוכלוסייתה של מרוקו – לטפח את ההיכרות וההבנה ביניהן, לעודד מפעלים פילנתרופיים משותפים וכו'. האגודה הגבילה את עצמה בראשיתה לפעולות תרבותיות וחברתיות בלבד. מייסדיה היו צרפתים ליברלים, בעיקר כאלה שהיו מקורבים גם לכנסייה הקתולית, מוסלמים אחדים, מהם המקורבים לאלאסתקלאל, וכ­מספר יהודים מן העילית המתמערבת, כמו טולדאנו וסגן הנשיא של ועד הקהילה בקזבלנקה, ז׳אק פרץ. הרוח החיה מאחורי האגודה היה יהודי מומר, מהגר מתוניסיה, פליקס נטאף.

מכאן ואילך, עד סמוך להפסקת הופעתו של נוער בסוף 1952 נוסף לעיתון היבט חדש לחלוטין. הוא הקדיש מקום של ממש לבעיות הבוערות של מרוקו כולה, לא רק של יהודיה, ניסה לעודד את ההתקרבות בין היהודים לבין המוסלמים והצרפתים, גילה התנגדות לרעיונות שהחלו להישמע אז על הדחת הסולטאן, והחל לערוך היכרות לקוראיו עם המפלגות שהרכיבו את התנועה הלאומית המרוקנית ועם ביטאוניה. כל אותה עת לא הצניע נוער את הפן היהודי והפרו־ציוני שלו, אלא הוסיף בצדו פן מרוקני מודגש, תוך שהוא מגלה מעורבות בעניינים המרוקניים שהיתה שמורה עד אז רק לעניינים יהודיים וישראליים. תוספת זו טשטשה כמובן את האופי היהודי המסוגר שאפיין אותו עד אותה עת ושיוותה לו חזות הרבה פחות בדלנית, ממש כפי שהבטיח טולדאנו באוקטובר 1950.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר