ישראל בן דור


דר ישראל בן דור- מחקרים היסטוריים שימושיים מורשת אלדאודי – ימי עיון ומקורות

כשמנה אבי הבת את הכסף וראה כי נוכה מן הקרן שלו שמונה לירות, עמד כמבוהל ומטורף, וצעק בתוך החדר ואמר: 'החכם אכל את כספי, אני לא אשלם מאומה מכיוון שבתי חזרה ליהדותה מרצונה הטוב'. והוא עוד צועק: 'אני חפץ לקבל את כספי במושלם, אינני מקבל שום הוצאות עלי. כדי להשתיקו הוכרח אבא להחזיר לו שלוש לירות שלקח מכספו לשלם למופתי . האנשים הבטיחו לאבא שהם ישלחו למחרת היום שלוש לירות בכדי לשלם את חובם למופתי. ברם החצוף הזה לא שתק היות שקבל רק עשרים לירות, והוא צועק ודורש חמש הלירות החסרים לו מן הסכום שהפקיד ביד הסוחר. אז אמר אבא לאנשים האלה: 'השתיקו את הנבזה או אהיה נאלץ לשלם לו אני מכיסי'. האנשים שבאו עמו נזפו בו על חוצפתו זו . אחד מהם גער בו ואמר לו : 'בלום פיך חדל אישים, אין אנחנו רוצים עכשיו להקים שאון והמולה בבית אדוננו הרב, שתוק אני מבטיחך בדבור פי שאשלם לך את חמש הלירות בבואנו לחיפה'

אבא נפגע מהעלבון שהעליב אותו החצוף הזה בתוך ביתו, והודה לאל שהדיירים השכנים לא היו באותו ערב בביתם. הוא השיב לו כך: 'אם אני אכלתי את כספך לא תהיה לי מחילה עולמית, אולם באשר אתה חושד אותי בזה, אני בטוח בזכות אבותי שאתה תענש מן השמיים, כי תתרושש ותכהינה עיניך, ותחזר על הפתחים. ואני יזכני האל לעשות בך צדקה' (קללת אבא נתקיימה באיש הזה רחמנא ליצלן, היות שאחרי עשר שנים פחות או יותר, השתקענו כולנו באלכסנדריה. אני הייתי מורה לערבית בביה"ס של הכי"ח – אליאנס, זה היה בשנת תר"ס [1900] והנה בערב אחד אני הולך לפתוח את דלת הבית בשמעי דפיקות על הדלת. בפתחי את הדלת אני רואה איש, עיניו כהות, נשען במטהו מבקש צדקה. הבטתי ואראה שהוא אבי הבת הספרדית. השארתי את הדלת פתוחה ומהרתי לחדרי לקחת כסף מכיס חליפתי כי הייתי לבוש פיז'אמה . אמרתי לאמא: 'הנהו האיש אבי הבת הספרדית שהיה בביתנו בעכו'. ובאתי אל הדלת לתת לו דבר מה אך הוא בשמעו את דברי השתלשל במשענתו וברח חוצה (" בתו שהיתה בחדר השני עם אמא לא רצתה לראות את פני אביה וכמו- כן האב לא התענין מראותה. אחרי צאת האנשים האלה בנסעם לחיפה והנה אמה של הבת המשרתת הגיעה מחיפה לעכו . היא באה אל בית אבא ותודה לו על עזרתו לחלץ את בתה ולהביאה אל ביתו . ותתחנן לו אם אפשר שתקבל אותה אמא בתור משרתת בביתנו היות שהם, ז"א הוריה אנשים עניים, עד אשר ימצאו לה איזו עבודה בחיפה. אבא ענה לה: 'אנחנו מבטיחים לך שנשאיר את בתך בביתנו עד אשר נמצא לה בן זוג. האם הודתה לאבא ולאמא ונסעה בחזרה חיפתה.

 הערת המחבר: הרב מתואר כאדם רציונלי שטען כי יש לפעול בצורה תכליתית ועניינית ולא להסתפק באמירת תהלים. אולם בנו מעיד שהייתה לו השפעה כריזמטית ומיסטית עליו ועל העדה. ייתכן שהקהילה דחתה את אבי הבת בשל קללת הרב ובשל התערבותו של רב נוסף, ר' יוסף דוד אבולעפיה, מנהיג העדה בטבריה, עד שהתקיימה קללת הרב והאיש התרושש. הבן המספר מאמין כי קללת אביו התקיימה בשל כוהו הנבואי , ועל פי כתביו (אלדאודי עמ' (84 הוא הושפע מאוד מעולם הסוד . ייתכן כי הפגישה עם האיש המרושש והעיוור המחזר על הפתחים היא שגרמה לפירוט כה רב – בסיפור שנכתב שנים רבות לאחר האירועים – בעניין הקללה.

אמרתי קודם שהבת הספרדית נישאה לפינסי העוזר בבימ"ס של האדון מחרז, אחרי שבתה בביתנו שבוע אחד. המשרתת אחרי שלושה שבועות שהיתה בביתנו, נמצא לה בן זוג, איש מיהודי המערב מחיפה, אשר בחרה בו, וישא אותה לאשה ותסע אתו חיפתה.

אני חוזר לענין הקודם במה שהבטיח ראש העדה כי ישלח את שלוש הלירות החסרים לתשלום העשר בעד המופתי . כשעברו שני ימים מיום שנסע ראש העדה עם חבריו חיפתה ולא הגיע לאבא הסכום הנ"ל. הוכרח אבא כדי לקיים את דבורו ולשמור על כבודו, לשלם מכיסו את שלוש הלירות עם השבע לירות שקבלם מאת ראש העדה. וילך לבקר בבית המופתי וישלם לו את הסכום הנ"ל. אבא היה נרגז מהעדה החיפאית על שלא קיימו את דבריהם ולא שלחו את הכסף בפי שהבטיחו בעת נסעם חיפתה. ותהי נחמתו היחידה שאמר לפנינו בבית: 'זכיתי אני ובני להצלת שתי נפשות מישראל שלא יטמעו בגויים.

בעוד ימים אחדים קבל אבא מכתב בדאר מאת הרב הראשי ר' אבולעאפיה43 מטבריה על עסק אחד השייך לעדת היהודים הטברינית, כי ישתדל לפני הפחה לגמור את הדבר לטובת העדה, ובסוף המכתב הנ"ל כותב לו הרב: 'הגיעה לאזנינו הבשורה הטובה מה שעשה כבודו להצלת שתי נפשות יהודיות מחיפה מן השמד, שנאמר: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא". ובכן גם עדתנו בעיר הקדושה טבריה מצטרפת עם העדה החיפאית להביא את רגשי הערצתם ותודתם למורנו רבא ולבנו הבחור החכם ומשכיל שלקח גם-כן חלק במצוה כן ירבו כמוהו אנשים בישראל להחיש עזרה ופדות לבני עמנו אמן.

בקבלו את המכתב, עמד אבא בסאראיה בעכו וגמר את הענין לטובת העדה, בשלחו את המכתב לכבוד הרב הנ"ל בתור מענה על המכתב שקיבל. המשיך לכתוב לו אבא בפרוטרוט מה שטרח בענין הבנות הנ"ל ומה שנגרם לו עלבון מהעדה החיפאית וביחוד מאת אבי הבת הספרדית, ולאחרונה הוכרח לשלם מכיסו למופתי כדי לשמור על כבודו שלא יחולל וכו'.

הערת המחבר: ר' יוסף דוד אבולעפיה, רב עדת הספרדים בטבריה , נולד בסופיה. בהיותו בן חמש הגיע לטבריה עם אמו האלמנה , וכבר בילדותו כינוהו בתואר 'רבי'. משגדל כיהן כרב העיר , ואתר כך עבר לדמשק. בשנת 1885 נבחר לרב ראשי בטבריה ואחר כך לחכם באשי , תפקיד שכיהן בו עד יום מותו בט"ו בשבט תרנ"ח (1898) הוא מת בהיותו בדרך , ומסופר כי לאחר שאמר למלוויו שהגיעה שעתו , קרא 'שמע' ונסתלק, ומלוויו הביאוהו לקבורה בטבריה. ראו : אבישר (לעיל, הערה 24), עמ' 122 , 278 .על פי לונץ נשא משרת ממלא מקום חכם באשי, ראו : א"מ לונץ, מורה דרך בארץ ישראל, ירושלם תרנ"א , עמ' 225.

הרב אבולעאפיה כשקיבל מכתב אבא וקרא בו את פרשת תעלולי עדת חיפה עם אבא התרגז מאד, וישלח מכתב לעדה החיפאית ויוכיחם בדברים חדים ובנזיפות גדולות. העדה החיפאית בהגיע לידם מכתב הרב אבולעאפיה, ובקראם את דבריו השנונים, בהוכיחו אותם לרצות את אבא ולבקש סליחתו . התאספו ביניהם ויערכו מכתב הצטדקות לאבא וישלחו אותו על יד אחד מהם שבא לעכו ובידו סכום חמש לירות. בבוא השליח אלינו מסר את המכתב לאבא ויבקש סליחה והוציא את חמש הלירות לשלם לאבא באומרו כי הם חייבים לשלם שלוש לירות בעד המופתי, ואלה שתי הלירות הם פרס לבן אדוני הרב בעד מעשהו המוצלח. אבא השיב: 'בני לא נצרך לקבל פרסים, ובכן אני מחזיר להם את שתי הלירות, ואיני מקבל אלא שלוש לירות ששלמתי מכיסי למופתי'. כך כתב לו קבלה ומני אז לא בא בקשר איתם.

בר חדש אחד והנה שוב אשה אחת מגרי חיפה באה לעכו להמיר את דתה. היא הלכה ישר אל הסאראיה. והנה ה'בוליס' בא מטעם הפחה להזמין את אבא להיות נוכח בהמרה של האשה עפ"י החוק כנ"ל. אבא הלך לסאראיה בשעה הקבועה ונכנס ללשכת הפחה, ומצא את האשה עומדת לפני הפחה ולפני המופתי והקאדי היושבים על ידו . אחרי דרישת שלום כנימוס ישב אבא בצד המופתי . הפחה אמר לאבא: 'חכם-באשי אפנדי, ישאל את האשה הזאת במה שהוא רוצה לשאול אותה'. אבא שאל אותה מה היא רוצה להגיד? ענתה שהיא באה מחיפה להמיר את דתה. אבא לא רצה לשאול אותה מהי הסיבה, הוא ידע היטב כי היא לא תוכל להגיד את האמת בפני הפחה. כשראה אבא שהאשה היא בגיל העמידה, גם איננה יפה, שאל לה אבא: 'האם את פנויה או נשואה?' אמרה: 'אני נשואה/ אז שאל אותה: 'האם יודע בעלך בבואך לעכו להמיר את דתך?' ענתה: 'לא אדוני, היות שהוא נסע מחיפה לפני זמן לבקש עבודה בכפרים ערבים הסמוכים לעיר, ולא שלח לי מאומה למזונותי'. המסובין שמעו את דבריה אלה, שכן דברה בערבית. שתק אבא רגע ואמר לפחה: 'סליחה אדוננו הפחה, אני רואה שצריך עתה לעכב את המרת האשה הזאת. עפ"י החוק מדינא דבר מצרא44 עד בוא בעלה, היות שבעלה נחשב למצרן, אולי מאהבתו אותה ולא ירצה להפרד ממנה, ימיר גם הוא את דתו, ותהיה לו הזכות להחזיק בה לפני כל אדם אחר בתוקף חוק המצרנות/ הפחה פנה למופתי ושאל האם כך החוק, המופתי ענה כן. הפחה בפעם הזאת לא עשה שום התעכבות מכיוון שזהו עפ"י החוק מחד גימא, ומאידך בראותו את האשה לא יפה וכבירת ימים.

הערת המחבר : מדינא דבר מצרא – מדיני המצרנות. בר מצר – הוא שכן היושב על גבולו של הברו ויש לו זכות השכנות וזכות הקדימה ברכישת קרקע או בית שעל גבולו ,על -פי בבא מציעא , קיז( . על-פי חוקים אלה למצרן יש חזקה וזכות קדימה על דבר מה. כאן נדונה האשה על -פי חוקים המקובלים באסלאם. היא כמו רכוש, ברשות אביה, אחיה, ועם נישואיה, בעלה.

אז אמר לאבא: 'טוב חכם באשי תוכלו לקחת את האשה ולהשאירה בבית מוכתר היהודים עד בוא בעלה'. כך הובלה האשה לבית המוכתר ואבא יצא מן הסאראיה. לעת ערב בא המוכתר לביתנו ואתו האשה. אבא שוחח איתה מיהו בעלה, אמרה לו את שמו, אבא מכר שהאיש הוא צפתי ועוסק במלאכת המסגרות. היא ספרה לו שנסע לפני חודש, היות שלא מצא עבודה, ולא השאיר לה כסף במה לחיות. אבא צווה למוכתר להשאירנה בביתו ולתת לה מזונות מקופת הקהל לפי שעה, ושיגר תכף אחד לאותם הכפרים להביא את בעלה. בבואו אל אבא הצטדק מן העיכוב שעוכב במשלוח הכסף לאשתו . אבא הוכיחו על זה לאחרונה עשו שלום ביניהם וחזרו חיפתה.

עברו ימים אחדים משנגמר הדבר בשלום עם האשה הזאת, והנה מוכתר היהודים לעדת האשכנזים בחיפה בא אל אבא בעכו , ומגיד שבת אחת מעדת היהודים האשכנזים בעיה"ק ירושלים ברחה מבית אביה הגיעה לחיפה, ונתאכסנה בבית מלון פנחס האשכנזי, והיא הגידה שבאה הנה להמיר את דתה בדת המוסלמים. לפיכך באו הנה לשאול את הרב ולבקש עצתו . אבא שאל אותו אם הוא דיבר עם הבת ויודע את שמה ושם אביה, והכתובת שלו בירושלים? ענה: 'כן אדוני אני יודע את שמו כי הייתי פעם בירושלים ונתאכסנתי אצלו הוא בעל בית מלון ברחוב פ' שעל יד שער העיר העתיקה'.

אבא ערך תלגרמה משמו אל אביה למהר לבוא אליו לעכו, ובינתיים פקד על המוכתר לחזור חיפתה, ולהביא את הבת הנה לביתנו, ולבאר לה כי עפ"י החוק העות'מאני לא תקבל הממשלה המרת אדם מן היהודים, אלא בנוכחות החכם-באשי . וכי היא צריכה לבוא לעכו . למוכתר אמר: 'אתה תביא אותה אלי בביתי אחרי שני ימים, בינתיים אדע אני לכלכל את דברי, וה' יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן'

הטלגרמה נשלחה לבעליה, והמוכתר חזר חיפתה מלא תקוה. בעוד שני ימים באה אלינו הבת בלוית המוכתר. נשנכנסה לחדר הבקור אצל אבא, אני ראיתיה ונזכרתי כי פעם אחת בהיותי בירושלים התאכסנתי בבית מלון אביה וראיתי אותה ודברתי עמה. היא כשראתה אותי התביישה ותשפיל עיניה. אבא לא הרשה לי להכנס עמה בחדרו, וכן המוכתר, פן תתביש מלהגיד בפני כולנו את מצפוני ליבה. כך נכנסה היא לבדה אליו, ובנועם דברותיו עמה גילתה לו איך שפיתה אותה אחד מן הגויים, המתארח פעמים אחדות בבית-מלונם, שהוא ישא אותה לאשה אם תמיר את דתה. אבא ידע איך להניא אותה מלעשות שטות כזו

בינתיים הגיע האב אל ביתנו. אבא הוכיחו על פניו ואמר לו: 'משיחותי עם בתך זו נוכחתי לדעת שהיא לא אשמה בכל, אשמתך אתה יותר גדולה מאשמת בתך, הלא ידעת מה שאמרו חכמינו ז"ל "אין אמונה בגוי" ואיך אתה עוזב את בתך לשרת לפניהם מבלי שום השגחה מעולה/ סוף דבר אחרי שיחה ארוכה ורבת ענין, עשה אבא שלום בין האב ובתו ונסעו ירושלימה, חדורים רגש תודה. אחרי נסעם אמר אבא בינו לבין עצמו תודה לאל שגמרתי את שתי המאורעות האחרונות הללו בנקל ומבלי המחבר כל הוצאות וטרדות.

סיכום.

 לפי עדות הכותב התרחשו האירועים הנדונים בתעודה סמוך למינויו של אביו לחכם באשי )בשנת 1889 .) על פי מספר פרטים אפשר לתארכם לראשית שנות התשעים. ראשית, הכותב מציין שהדבר היה לאחר שעברה המשפחה לגור בתאן אלאפראנז'. בעת מינויו לחכם באשי התגורר אלדאודי עם משפחתו בדיור ארעי של הקהילה בעכו. הבן ציין כי עברה עליהם תקופה ארוכה וקשה במגורים לא נוחים עד שהחליטו לעבור להתגורר ברובע הנוצרי בעיר, מאורע שהתרחש אחרי נסיעתו של הבן, המספר, לצפת בשנת 1890 . שנית, בתעודה נזכר ביקור של החכם באשי בבית מנהיג הבהאים עבאס אפנדי בעת התרחשות האירועים הנדונים. עבאס אפנדי הפך מנהיגם של הבהאים עוד בחיי אביו , שנפטר בשנת 1892 . סביר אפוא להניח כי האירועים המסופרים לעיל אירעו בראשית שנות התשעים . בתעודה מסופר על מעורבותו של ההכם באשי במניעת התאסלמותן של שלוש נשים צעירות ואישה אחת נשואה. קשה למצוא סיבות משותפות להחלטה להמיר את הדת. כל אחת הגיעה להחלטה מסיבה שונה, אולם אף אחת מהן לא מסיבה של אמונה דתית או אידאולוגית. הבת הספרדייה קצה בחייה בבית אביה והחליטה להמיר דתה כמעשה של מחאה והתרסה. ואילו המשרתת שלה, שבאה ממשפתה ענייה מרודה, רצתה להתאסלם כדי להינשא לצעיר ערבי ולהבטיח את עתידה. האישה הנשואה שננטשה על ידי בעלה, באה להחלטה זאת מהמת ייאוש. והצעירה הירושלמית פותתה על ידי ערבי והחליטה להתאסלם ולהינשא לו כדי להציל את כבודה.

מן התיאורים ניתן ללמוד כי היהודים תיו בערי הגליל בסמוך לערבים תושבי המקום , באותן השכונות. המגורים בשכונות מעורבות ובבתים משותפים יצרו היכרויות בין יהודים לערבים, יחסי ידידות ואף שותפויות כלכליות. 45 לחכם באשי עצמו היו קשרים חברתיים נרחבים עם יהודים, ערבים ותורכים. מתיאור מהלך האירועים עולה כי הוא נעזר בשני אנשי מפתח ערבים שהיו ידידים קרובים ונאמנים לו , מה שמהזק את העדות על יהסי שכנות טובה ושיתוף פעולה בין העדות. מרבית תושבי הארץ היהודים, בעיקר הספרדים בני 'היישוב הישן', דיברו בשפה הערבית.

הערת המחבר: אחד האירועים שבהם טיפל החכם באשי הוא הצלתה של משפחה מטבריה לאחר שהאישה, אשת דייג מטבריה, הרגה את שותפו הערבי של בעלה שניסה לאנוס אותה. ראו : אלדאודי )לעיל, הערה 8 ,)עמ' 87 – 90 . על יהסי שכנות ראו גם : א' כרמל, 'חיפה בסוף התקופה העות'מאנית', מ' נאור וי' בן-ארצי )עורכים( , חיפה בהתפתחותה . 19 – 2 'עמ , 1990 ירושלים ( , 12 עידן )1948 – 1918

הנשים היהודיות היו חופשיות מחברותיהן הערביות. הן לא נדרשו לכסות עצמן ברעלה ורבות מהן הסתובבו מחוץ לביתן ללא ליווי ויצאו לקניות בשווקים. נשים ממעמד בינוני או גבוה ראו פחיתות כבוד ביציאה לשוק, וזאת לאו דווקא מחמת צניעות, אלא מפני שרק נשים חסרות אמצעים נהגו להסתובב ולערוך קניות וסידורים לעצמן ולבעלי הבתים שבהם עבדו . לכן דווקא הן היו השופות יותר להיכרות עם מגוון אנשים נוסף על בני משפחותיהן. בדרך כלל היו אותן נשים בעלות שליטה בשפת הארץ , מה שהקל עליהן להתערב באוכלוסייה הסובבת, במקומות אחרים בחיבורו העיד הכותב כי המגורים בשכנות ו'הנוהגים ההופשיים' של בנות ישראל הביאו לא אהת לקשרים עם צעירים ערבים , שחלקם הסתיימו בהמרת דת.

סיכוייהן של נערות בקהילות היהודיות בתקופה זו להינשא היו תלויים במצבם הכלכלי של הוריהן. נערות ללא נדוניה הושאו בדרך כלל לזקנים או לאלמנים או כנשים שניות. 46 הן יכלו להינשא לאיש צעיר רק אם היה חסר סיכויים כלכליים, דהיינו חסר רכוש וחסר מקצוע או מקור פרנסה אחר. נישואים כאלה גררו בעקבותיהם חיי עוני קשים, על כן אין תמה שנערות צעירות ממעמד סוציו -אקונומי נמוך שקלו אפשרות של נישואים עם ערבים , והשמד במקרים אלה בא לא מתוך כפייה או לחץ חיצוני אלא כאמצעי לנישואים מעורבים.

הערת המחבר: כך אירע גם לבת החכם באשי, צעירה יפה ובעלת ייחוס, שהושאה לאדם מבוגר כאישה שנייה משום שהייתה מחוסרת נדוניה. המספר כותב בגילוי לב על הקשיים שבהם נתקלו הוא ואחותו בשידוכיהם בשל חסרון כיס )אלדאודי בזיכרונותיו , עמ' 223 – 228.

אנשי קהילת חיפה הדגישו בביקורם אצל החכם באשי כי השוב למנוע את התאסלמות הבנות מחשש שמא הצלתה קלה תוביל להמרות נוספות. הם דיווחו כי שמעו שבנות יהודיות נוספות מצפות לראות את תוצאות ההתאסלמות של הנערה הספרדייה והמשרתת שלה, כדי ללכת בעקבותיהן. משמע שהייתה זאת תופעה נרחבת למדי , ורק הבושה הכרוכה בעניין גרמה להשכחת הנושא ולחוסר תיעוד שלו.

מנהיגי העדה היהודים השתדלו להניא את המשתמדים מלעשות זאת. כל המרה נחשבה למעשה מביש והטילה הרפה על בני המשפחות הנוגעות בדבר. ממיר דתו הסתכן בנידוי משפחתו ובהתנכלות מצד החברה שאליה הצטרף. על כן נהגו מנהיגי העדה להפעיל מערכת של השתדלות כדי למנוע שמד, במיוהד כשהחוק המוסלמי עמד לימינם : כשהמועמדת להמרה הייתה אישה העומדת ברשות אביה או בעלה,

אשר לדרכי המשפט העות'מאני, התעודה מחזקת את הידוע שעדיף היה לשלם שלמונים ובלבד שלא להגיע למשפט. אמנם ניתן היה להטות משפט בתשלומי שוחד , אך האישים הרבים שהיו מעורבים בדיון המשפטי, כמו פקידים, שופטים, עורכי דין וכדומה, היו מגדילים את גובה התשלומים. בסיפור האירועים רק במקרה האהרון , זה של הבת הירושלמית, נמנע הליך משפטי. בהופעה בבית המשפט ההליט החכם באשי להסתמך על טיעונים דתיים שהיו מקובלים על בית הדין המוסלמי, והצליח לפתור את הבעיה מתוך הסתמכות על החוק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
נובמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר