כי"ח-חברים-ישראל


הרצל חקק כל ישראל חברים, כל ישראל ילדים

הרצל חקק

כל ישראל חברים, כל ישראל ילדיםכל ישראל חברים

ברית מספר 30- כל ישראל חברים

אליאנס זה חברות, אליאנס זה ילדות.

הסיפור של הילדות שלנו, של בית הספר שלנו זוכה להוקרה, עולם האליאנס שלנו זכה לחותמת של נצח, הנפיקו עליו בול – בול כל ישראל חברים. הנה כי כן, העולם שלנו הופך להיות חלק מדפי ההיסטוריה, שרוצים להנחיל.

וזה מחזיר אותנו לאותם ילדי אליאנס, לעולם המתוק שלנו, לאותו מחוז קסמים סמוך לשוק מחנה יהודה – לאותה ילדות צבעונית, לימי שנות החמישים. כילדי כיתה אלף בבית הספר אליאנס בשכונת מחנה יהודה, הכרנו עולם של נימוסים צרפתיים, כל מורה היה "אדון", כל מורה "גברת" ומי שכח את הזריקות בחדר האחות, גברת זמרן.

תמיד זכרנו את בית הספר כמבצר של דעת, מקום שאהבנו לרכוש בו השכלה. באותם ימים לא התביישנו ללמוד בעל פה, לשנן, להפנים בתוכנו גבעות נפלאות של מלים, של שירים מן הספרות העבריות, מן המקרא, שירים בצרפתית…

כן, למדנו עשרות פרקים בתנ״ך בעל פה, ואני זוכר שלימים כשבגרנו והגענו לתיכון היוקרתי בירושלים, תיכון ליד האוניברסיטה העברית, ניגשנו אני ואחי התאום לחידון התנ״ך. השאר היסטוריה, אני ואחי התאום בלפור זכינו בשני המקומות הראשונים באליפות התנ״ך העולמית. זכות הראשונים והאשראי הגיעו לאליאנס, שם ידעו לחנך אותנו לאהוב את התנ״ך: השיעורים של גברת וינקלר היו הצגה בשידור חי. כשאליהו הנביא עלה בסערה השמימה, ראינו את גברת וינקלר יורה ברקים וכולה עולה בלהבות במרומים. האש היוקדת בעיניה, ודברי הנבואה שלה נותרו לנצח

את פנינו קידם בפתח שער הברזל. שנים חשנו: זה ״שער ההגנה על חיינו. יום הלימודים במגרש המסדרים, בשירה שפותחת את היום ולא התביישנו לשיר את ההמנון, את השיר מן התפילה"אדון עולם אשר מלך"..

כמובן, אי אפשר לשכוח: הייתה אז הדרת כבוד בבית הספר, היה חינוך אמיתי: כשהמורה נכנם לכיתה וקידם אותנו בברכת שלום, כולנו קמנו בכבוד ובהוקרה. ידענו לברך בצרפתית, ללמוד שירים בצרפתית, ואהבנו ללמוד בשיעורי הזמרה שירי ארץ ישראל אמיתיים וכנים. "נבנה ארצנו ארץ מולדת"…"על כתף הר פורח"…לא שכחנו את דוכן המורה שהיה תמיד מוגבה, המורים היו מורמים מעם.

מי שמגיע משוק מחנה יהודה בירושלים, עובר את מבנה המשטרה הישן, מתקרב לבניין כלל, מבין הכול. בניין של חנויות החליף את מחוז ילדותנו – את בית הספר שלנו, אליאנס כל ישראל חברים. נכון, השאירו לנו עצם למזכרת. שבר מן ההריסות. הרשנו יתומים, הרגשנו שהכול חרב, ששער הברזל קרס.

לימים מצאנו אותו, זר וחי בגלות. המביט היום אל השער יראה שער ברזל הניצב בין שני עמודי אבן. גדרות האבן משני צידי העמודים הן גידמות ואינן מתחברות לשום מקום. זה מה שנותר מבית הספר שלנו"אליאנס" (כל ישראל חברים) לבנים.

היינו אז קרוב לבני שלושים. כתה אלף ושנת 1966 היו רחוקות. עידן שלם חלף, עידן של תמימות אבודה. ב-1977 עברנו כאן סמוך למקום שבו עמד בית הספר, וראינו גדר פח מקיפה את כל האזור, ומעבר לה בור פעור ובתוכו שברי אבנים מבית הספר שאיננו עוד. על הגדר היה תלוי שלט"סכנה – כאן בונים!". אותיות אדומות, אותיות של אש.

כך פתאום, בלי הודעה מוקדמת לתלמידים ולהורים, עקרו את בית הספר והחליטו להקים עוד מרכז קניות ומשרדים "מרכז כלל". מבצר הדעת והחלום הפך לגיא-קניות, קירות של לא כלום…

על הריסת בית הספר נכתבו שירים. אותם ילדים שהיינו לא שכחו את בית הספר: בלפור חקק, אחי התאום כתב את שירו"איזו שלולית אדומה" (בלפור חקק, שירי מולדת עמוד 39 ,1987 ) ואני פרסמתי אז את שירי – "תעודה נשכחת" (הרצל חקק , מתוך ספרי'תעודה נשכחת׳, השיר מופיע על העטיפה האחורית, 1987).

זה לשון השיר שלי:

 

תעודה נשכחת

 בסודר הצבאי הייתי ילד

בוער וחולם. הצבעים היחידים על הארץ השחורה

היו זעקה

של אש. ופתאם חלומותי. ופתאם מראם שֻנָה כמו לא

היו כלל. מתי

הייתי ילד. מתי לבשתי סודר צבאי שאמא קנתה

מרוכל זקן. על הגזזטרה החלודה אור כתם

שמראהו כדם שפוך. גם אז היו

טלאים במרפקי וגם במקום שאהבתי היה אור

לבן.כאן ברחוב אגריפס היה בית ספרי. עכשו

הבל נחרב. רק אור לבן.

כשאני שב ממלחמות חיי אין

בת חלום שתצא לקראתי. את בית הספו אליאנס לבנים

עקרוי בכלי מות. בבקר היינו עומדים ושרים:

אליאנס, אליאנס, כל ישואל חברים.

ובמקום האור הלבן, הקימו מבצר של חניות, אגרוף

של שיש וכלי כסף. היכן אדון סגל ואדון זמרן.

היכן הגברת וינקלר המורה לתנ״ך. ועמוד הענן.

שקיעה נוראת הוד קדמה פני ובאפק לבוש הזית

נלקח ילד בוער. הלכתי בו

ליד חנות ובה קרקפות קרשים,מַכְבֵּנות ומחלפות שער.

כאן מכרו ספרי תורה. ובמקום רוכל הסודרים

 מוכרים בשר הכל משנה פניו. וכשאני מביט בראי

הרי אני עודני שותת רוטט בסודר

 הצבאי. מתי הייתי ילד. כשאני שב אין בי מי

שיענה. הכל משתנה

 

ככל שהימים חולפים אני שותה רעל התודעה, מקפד

 החלומות נואשים. מתרגל לרוח הזמן,לרוח

 הרעה.

בסודר הצבאי הייתי ילד בוער וחולם ולא ידעתי

כי חיל הייתי במלחמה.

בכל שהימים חולפים

איני זוכר על מה. רק בלילות צורבים בי פסוקים עשנים:

מה שלמדתי ושוררתי באגריפס. באליאנס כ"ח לבנים.

 

כמה חודשים לפני צאת הספר שלי ״תעודה נשכחת״, פרסם זיסי סתוי, עורך המוסף הספרותי של ״ידיעות אחרונות״ את השיר בגיליון יום שישי ־ ובחר לפרסם אותו תחת השם ״ילד במלחמה״. זיסי סתוי אכן היטיב לקלוע לרוח השיר. כילדים חיינו בעולם תמים ומאושר – ולא ידענו, שיש להילחם על ערכי העולם הישן והטוב, על ערכי האליאנס שעליהם חונכנו.

השיר מספר על עולם משתנה, על אגריפס, שאיבד מזוהרו וממלכותו. השער היה ברחוב כל ישראל חברים. עם הקמת הקניון, הוזז השער לרחוב יפו, סמוך לבנק, כפריט נוסטלגי בלבד ובזיכרון לחברת האליאנס שהוקמה ב-1860.

כילדים זכרנו את פרקי ההיסטוריה של האליאנס וכמה סייעה ליהודים בגולה, כמה נאבקה על ערכים של רוח ותרבות, יצאה למאבק באנטישמיות, הקימה מוסדות לחיזוק הזהות היהודית. אמנו סעידה שלמדה באליאנס בעיראק רוויה בזיכרונות מן המוסד בבגדאד וזוכרת עדיין פרקים שלמים של שירים בצרפתית.

אביה היה תלמיד חכם, חכם יצחק חבשה. יצחק העמיק ללמוד בספרי הרב יוסף חיים, ה״בן אישי חי״, אך ידע שהחברה החדשה שונה ממאות קודמות. הוא בחר להעניק לבנותיו חינוך מוקפד ויהודי מאד, אך רצה שתלמדנה מקצוע, שתרכושנה השכלה מערבית, ובכלל זה לימוד השפה הצרפתית. במשך שנים זכרנו את השירים בצרפתית, שאמא למדה בכיתת אליאנס בעיר בגדד בעיראק. אמא תמיד סיפרה לנו, שבכל בתי הספר של האליאנס שילבו לימוד מקצועות, שיסייעו ליהודים לחיות חיים מועילים ויצרניים. שיעורי הצרפתית ליוו אותנו לכל מקום בעולם, שיעורי הזמרה העמיקו בנו את החינוך לאהבת הארץ, שיעורי המלאכה לימדו אותנו מה זה דבק חלב. מה זו דבקות אמיתית.

כל פעם שאמא הייתה עייפה, ידעה לומר זאת בצרפתית: ז׳ה סווי פטיגא. ואנו- לא ניעף לעולם לאהוב את הקסם הזה, את ערך התמימות של האליאנס.

מן הילדות הזאת לעולם איננו עייפים. האליאנס נשאר בדם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר