יהדות מרוקו פרקים בחקר תרבותם מאת יששכר בן־עמי-נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו
יהדות מרוקו
פרקים בחקר תרבותם
מאת
יששכר בן־עמי
הוצאת ראובן מס, ירושלים, תשל״ו
נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו
א. מבוא
ספרו של סטוצ׳בסקי יהויכין, ״הכליזמרים״ תרם תרומה חשובה לחקר הנגנים היהודים. עבודה זו חשובה במיוחד בגלל הצד החברתי שבמחקר זה, היינו הקשר הפונקציונלי בין הנגן היהודי והחברה שבסביבתו. אולם לנגנים היהודים בצפון אפריקה מוקדשים בספר רב־מידות זה ס״ה שני עמודים (51—52).
הערת המחבר: החומר המוגש כאן נאסף על ידי במסגרת עבודת שדה שארכה חמשה חודשים, בהם ביליתי אצל עו¬לי מרוקו, עוד בהיותם במחנה ארינאם שבמרסיל. בתקופה זו הוקלטו למעלה משמונים מנגינות עמ-מיות הקשורות בעיקר לחתונה, בערבית מרוקנית וכן בברברית.ע"כ
אם איסוף מנגינות יהודיות מצפון אפריקה החל לפני כשני דורות ונמשך עד היום, הרי פרטים על הנגנים וההווי הקשור להם חסרים לגמרי.
לפני שאדבר על הנגנים, עלי להקדים ולספר על המוסיקה היהודית במרוקו. במסגרת מאמר זה לא נוכל לבדוק אם קיימת מוסיקה יהודית מקורית. אם כן, הרי היא מוגבלת רק בתחום המוסיקה הדתית. השפעת המוסיקה הערבית בולטת מאוד הן בתחום כלי המוסיקה והן בנושאיה. ברם, ניתן לציין שתי שכבות שונות לחלוטין ביחס למוסיקה המנוגנת על ידי יהודי מרוקו, זו של תושבי הערים, המושפעת מהמוסיקה הערבית, וזו של תושבי האטלס. אלה האחרונים הושפעו מאוד מהברברים וסיגלו לעצמם הן את כליהם והן את הצורה המיוחדת בה מתבטאת שירתם, אליה נחזור מאוחר יותר.
המושג ״מוסיקה ערבית״ אינו ברור לגמרי, ואינו מקיף למעשה את הערבים בלבד, כי נוהגים לכלול בו גם לא־ערבים, כגון ברברים, פרסים וכו'. השוני במסגרת המוסיקה הערבית באזורים שונים גדול יותר מזה הקיים בין האמנות המוסיקלית הצרפתית לעמיתה האיטלקית או הגרמנית. לכן, נכון יותר לדבר על חטיבות מוסיקה ערבית, כגון חיג׳אז, עיראק, מצרים וכו', לעומת מוסיקה אנדלוזית, מרוקנית, ברברית וכו'. נטיה זו להבדלה נמצאת אצל חוקרים חדשים. דעה מנוגדת לזו מובעת על ידי ארלנג׳ה- Erlanger: La musique arabe – במחקריו השונים.
להקות נגנים מאורגנות קיימות רק בערים. להקות אלו מנגנות מוסיקה מיוחדת, בעלת מסורת עתיקה המכונה ״מוסיקה פאסית״, היינו מעיר פאס, ובמיוחד מוסיקה אנדלוזית. בכל צפון־אפריקה, מרבאט ועד טוניס, שומרת האוכלוסיה הערבית והיהודית ואוהבת את המוסיקה הזו. מוסיקה זו היא השלטת בחברה הגבוהה, והיא היא הנשמעת בשמחות השונות. רק בסוף המאה השמונה־עשרה הוחל באיסופה על ידי מוחמד אבן אלחסן אחאייק. ״הנגנים בצפון אפריקה שומרים עדיין את 24 המודוסים (ה׳נובאת׳) של המוסיקה האנדלוזית״ כותב ארלנג׳ה. עלינו לציין, שהנגנים היהודים והערבים במרוקו שמרו רק אחת־עשרה ״נובאת״. כל ״נובה״ מתחלקת לחמשה ״מיזאן״. כל נובה מתאימה לשעה מסויימת ביום.
להקות נגנים אלו מורכבות בדרך כלל מגברים או רק מנשים. כל אחת מתמחה בביצוע רפרטואר מסויים. להקות עירוניות אלו נקראות ״רבאעאת״. היהודים מכנים את הנגנים בשם ״דנאדנייה, אליין או משמעין״. המושג ״דנאדני״ מוסב למי שמנגן בכלי. נוהגים להבדיל במגרב בין ״אלה״ שהיא מוסיקה חילונית ובין ״שאמעה״ שהיא מוסיקה בעלת רוח דתית מבלי להיות ליתורגית. זו האחרונה מושרת ללא ליווי כלי־נגינה.
הבה נראה מאילו כלים מורכבת להקה כזו. ראשית יצויין ה״עוד״, ממשפחת כלי המיתרים, שפורטים עליו באצבע ולא במפרט. ל״עוד״ המרוקני ששה מיתרים ומנגנים עליו כשהכלי נשען על הברך הימנית. אחר־כך בא ה״רבאב״ המורכב מתיבה עשויה מחטיבת עץ אחת. ל־״רבאב״ יש גב קמור. ה״רבאב״ המרוקני הוא בעל שני מיתרים המכוונים באינטרוואל של קוינטה, והמרוחקים זה מזה מרחק של שני סנטימטרים. אחר־כך באה ה״כּמנז׳ה״, השונה מה״כּמנז׳ה״ העתיקה. משעינים את הבלי על הברך ומנגנים בו בקשת. יש עוד ה״טאר״ שהוא מעין תוף מרים. זהו כלי נפוץ מאוד אצל הברברים. אין משפחה כמעט בלי כלי זה. ה״טאר״ עשוי ממסגרת של עץ ועליה דיסקיות קטנות מפח.
הנגנים במרוקו ובאלג׳יריה מסבירים את המלה ״כּמנז׳ה״ כך: ״אל כּאמל ז׳ה״, ז.א. המושלם בא, הגיע.
מענין להביא מדברי הצייר דילקרוא, המתאר כך להקת מנגנים ששמע בביקורו בשנת 1832 בחתונה יהודית בטנג׳יר: ״…הם היו מגרדים ללא רחמים במעין כנור בעל שני מיתרים האופייני לארץ זו והמשמיע יותר רעש מאשר צליל. היו להם עוד הגיטרה המאורסקית שהיא כלי נחמד מאוד בצורתו ושצליליו דומים לאלה של המנדולינה. הוסיפו לכך את התוף הבאסקי המלווה את השירים…״
הלהקות היהודית
הערים מוגאדור, מרקש ופאס הצטיינו בנגנים יהודים שכמה מהם הגיעו לפרסום במרוקו. מקובל לומר שכל שולטן החזיק ״נגן יהודי שלו״. כך ידוע שהשלטון עבד אל־עזיז, שמלך בשנים 1894—1908, נטה במיוחד חסד לנגנים יהודים.
במוגאדור פעלה ה״רבאעה״ של דידי בן סוסי, שהיתה מאוד מפורסמת. כפי שהשם רומז היה מוצאו של דידי מסוּס. להקה זו פעלה קרוב לשלושים שנה. איתה פעלו גם יעקב דמנטי, לאמור מהעיר דמנט, בבא זוּאַק. יש לציין עוד את להקתו של יוסף זדידי שפעלה גם היא באותו זמן. אחד מרכזי הלהקות המפורסם ביותר בראשית המאה הנוכחית, ושחינך כמה מהנגנים היהודים, היה המוסלמי מהדי בן סוטה, שנהג לכלול נגנים יהודים רבים בלהקתו.
בבא זוּאַק: זהו כינוי לאדם העוסק בקישוט. נגן זד, התפרסם במוגאדור ובימיו האחרונים בקזבלנקה בקישוט בית הכלה והחתן. במותו נעלמה אמנות זו.
ראה: יהדות מרוקו-פרקים החקר תרבותם-יששכר בן עמי.הוצ' מס תשל"ו-עמ'רכג-רכד.