לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין
שיח הקדושים, תכליתו להדר ולפאר את הקדוש המעונה, שיח כזה בא לידי ביטוי בספרו של רומרו, El martirio de la joven Hachuel, ó la Heroína hebrea שיצא בספרד בשנת 1837, וחובר סמוך מאוד לאירוע בעקבות עדות ראייה(על פי המחבר). יצירה זו שימשה גם מקור למחזה של דון אנטוניו קאלה(Don Antonio Calle) שהתפרסם בסיביליה ב־1858 תחת אותה הכותרת.
הטקסט של רומרו נכתב ברוח הרומנטיקה של תחילת המאה התשע־עשרה. ניכרת בו המגמה של איש הרומנטיקה היוצא למאבק בקנאות הדתית כדי להגן על יהודי מרוקו המדוכאים בידי עריצים אכזריים. לפיכך הצגת הדברים בו מצטיינת בראייה קוטבית — המוסלמים של מרוקו הם החושך והיהודים הם האור. עם זאת ראוי לציין ממד שלא הודגש דיו בשירת נשים ובקינות רבנים הידועות לנו, והוא ממד ״האחיזה במציאות החיים״(Sitz im Leben) על פי ההרמנויטיקה של וילהלם דילתי. לגבי הרוגת המלכות עיקרון זה מתייחס להוויית חייה במרחב ובזמן. כיוון שספר זה לא זכה עד כה לתרגום לעברית, כדאי לציין מתוכו פרטים רלוונטיים לדיוננו, ואלה יסייעו לנו להלן גם בהשוואה עם הדרשה של בן נאים בפרטים מסוימים:
סול נערה יפת תואר בת שבע־עשרה חיה בבית הוריה; ויכוחיה עם האם הביאוה לשפוך את לבה באוזני שכנה ערבייה ושמה טהרה דה מסמודי, שכבר חרשה מזימות בתארה את הדת וגורל המאמין המוסלמי באור יקרות. סול הקשיבה לדבריה בשוויון נפש בהיותה משוכנעת בצדקת אמונתה שלה. יום אחד ניצלה השכנה רגע של משבר ואמרה לה ״הפכי למאורית ותהיי חופשיה מכל דיכוי [של האם]…״. ״הצעתך מחרידה ידידתי״, ענתה סול, ושבה לביתה. השכנה אצה רצה אל מושל טנג׳יר, עַרְבִּי אַסִידוֹ, וסיפרה שהנערה נשבעה אמונים לדת האיסלם. מכאן התגלגלו הדברים עד לסופם המר. המושל ניסה לשכנע אותה בצדקת דתו. היא הצהירה על רצונה העז לשוב לחיק אמה ושמעולם לא הבטיחה להתאסלם. ״נולדתי עברייה וברצוני למות כעברייה״, אמרה בענווה, ושיטחה בפניו את קורותיה עם השכנה כדי לשכנעו שלא היה בהם שמץ של שבועת אמונים לאיסלם. מאסרה מפתיע את הוריה הכואבים. נשות המושל וכלותיו מובאות כדי לשדל את סול ומבטיחות לה אוצרות רבים ומלבושים יפים אם תישאר מוסלמית. אחרי שתכניתן לא צלחה, החליט המושל לנהוג בה בנוקשות ולאיים עליה בעינויים. הנערה עונה לו בשטף של משפטים קשים כנגד דתו, והיא נלקחת מביתו לבית הכלא. בסופו של דבר מובלת סול לפאס בליווי משמר להישפט בבית המשפט המוסלמי. המסע על גבי פרדה שארך שבעה ימים היה רצוף ייסורים ותלאות. תחילה התארחה הנערה בארמון המלך. רומרו מתאר את הוויכוחים המתנהלים בינה ובין נשות החצר ברוח הפילוסופיה הרומנטית, לפיה האדם הוא תבנית נוף מורשתו ודתו, הטבע מטביע בו מלידה את אמונתו ואין דבר שיש בכוחו לבטלה אלא המוות, כדברי סול(עמ׳ 82). המלך הודיע לה באמצעות הקאדי שעלה בדעתו לגמול לה לפי יופייה ולתת אותה לאשה לאחד מאחייניו.
אבל ההצעה נדחית בעוז בידי הנערה. רומרו מוסיף מידע מכריע בחשיבותו. המלך מספר לה שהוא שוחח ארוכות עם חכמי הדת היהודית על מצבה וכך מצוטטים דבריהם מפי המלך. ״הם הבטיחו לי שאם את מסרבת להמיר את דתך מחשש לאובדן חיי העולם הבא, הם נוטלים את כל האחריות על עצמם ועל מצפונם וערבים לכך שתזכי לחסדי ה׳ ובלבד שלא תקפחי את חייך״. לפי רומרו, מזימה זו נרקמה בידי הקאדי והמלך אשר זימנו את החכמים היהודים והבהירו להם ״שאם לא ישכנעו את העברייה היפה להפוך למאורית, דמם בראשם והם יחוו על בשרם את זעמו של המלך״. החכמים הבטיחו לייעץ לסול להמיר את דתה. לה אמרו שבאו לנחמה ולשמוע מפיה את מניעיה לדחות את הצעות המלך ולבסוף הודו שבאו למלא את חובתם כמתחייב ממעמדם ומהנסיבות. סול הגיבה בסערת נפש, ״היש כוח על פני כדור הארץ אשר יכול לשנות את אשר כתבה יד ימינו של בורא עולם…״(עמ׳ 103-102). הם משיבים לה שאסור להם לפעול נגד הסמכות הגדולה של המדינה המארחת אותם. ״יתרה מזו, במקרים מסוימים של פיקוח נפש, אלוהי אברהם מוכן לסלוח לנו על אשר עברנו על מצוותיו״. החכמים מזהירים שבנוסף לצרות שיבואו עליה עקב התעקשותה, תסבול גם משפחתה וגם כל היהודים במרוקו, והם עלולים להיפרע מידי המוסלמים. שוב נושאת הנערה נאום ובו הצהרה שאין ברצונה להמיר את דתה או לחיות כאנוסה.
הקאדי שהקשיב לשיחה בחדר סמוך נוכח שהחכמים אכן קיימו את המצווה עליהם. הוא ניסה לעורר פחד בלב הנערה ותיאר באוזניה כיצד יתגלגל ראשה על הארץ ודמה יכסה את פני האדמה. ״העלמה נאלמה ונותרה במקומה שקועה בהתעלות רוחנית…״. בשל נחישותה ציווה המלך על ביצוע גזר הדין ברוב עם. ברגע האחרון קודם הוצאתה להורג, שוב ביקר אותה הקאדי בבית האסורים בתקווה שתשנה את דעתה, ומשסירבה, אמר ״זיכרון דמותך לא ירפה ממני עד יום מותי״. ההוצאה להורג הוכנה על במה בכיכר השוק מוקפת חיילים וברוב קהל. היהודים הציעו למלך סכום כסף גדול כדי שהגופה תימסר לידיהם לקבורה והוא נענה לבקשתם. מול המון רב, צוהל ונלהב, הובאה הנערה מלווה בתלייניה. הצהלות שקטו כשהתליין שלף חרב חדה. סול ביקשה לבנים לכסות בהם את בשרה לבל ייחשף שעה שגופה נטול החיים ייפול ארצה. אז הרימה את עיניה הדומעות השמיימה וקראה ״שמע ישראל״. התליין נגע בחרבו על צווארה ואמר לה שעדיין לא מאוחר לשנות את גזר הדין, והיא צוותה עליו לכרות את ראשה. לפי התיאור, הערבים הניחו את גופת הנערה באריג עדין ומסרו אותה ליהודים, ואלה הביאו אותה לקבר ישראל בכבוד רב. ראוי לציין כאן יסוד חשוב בשיח הקדושים והוא יסוד השכנוע בצדקת דתו של האחר. גם המלך, גם הקאדי, גם נשות החצר, ואפילו התליין כולם מנסים להבהיר לנערה כי דתם צודקת ונכונה. סירובה ואי מוכנותה להיכנע מעצימים את דמותה כקדושה וכמופת.
תיאורו המפורט של רומרו את ההוצאה להורג מעורר יראת קודש כיאה לטרגדיה המועלית על במה, בהשראת הפואטיקה של אריסטו. כפי שכבר נאמר, עדותו היא המפורטת ביותר וקרובה להתרחשויות, ויונקת את סגולתה מעקרונות הכתיבה הרומנטית ומהאידאלים ההומניטריים שבהם דגלה. כיאה לתיאורי טבע ברוח הכתיבה הרומנטית, סול (שמש בספרדית) שבפתח הספר קמה בבוקר כדי להאיר את היום בנוכחותה, ה״אלה״ הזאת נוטלת את ידיה ומתפללת תפילת שחרית, כמנהגה כל יום. העדות נחתמת כשהיא נופלת חלל ו״שוקעת״ אחרי שנטלה את ידיה ואמרה ״שמע ישראל״. הפרשה ההיסטורית מעוצבת בידי רומרו כקומפוזיציה אסתטית מושלמת, וגם מוסר השכל בסופה, המחבר פונה לבנות גילה של סול ״לבל ישכחו שהאסון אשר פקד אותה נגרם בשל בגידתה של חברה בלתי נאמנה״ (pero no olviden jamás que quien labro su desdicha fué una infiel…“ ”amiga).
המידע הרב שמספק ספרו של רומרו מעורר תהיות ושאלות במיוחד בנושא החכמים האנוסים על פי צו המלך לשכנע את הנערה להמיר את דתה, שכן החלטתה עלולה לסכן קהילה שלמה. עניין זה אינו נזכר כלל בשירו של מונסונגו. מלבד הקושי בחקר האותנטיות של פרטים אלה, מסירתם מפי קרובי משפחה של סול(על פי רומרו וריי) היא בעלת משנה חשיבות. אנו עדים לפבולה המתגבשת סביב זכרה, ובמוקדה מסכת של קידוש ה׳ על כל מורכבותה.
בסיפור המסעות של ריי ברחבי מרוקו Souvenirs d'un voyage au Maroc שראה אור בצרפת בשנת 1844, יוחד חלק נרחב לפרשת סול חאגוייל ובו שמה לדיציה. המפגש בינה ובין חכמי פאס המלווים כאן באחיה ושמו יהושע(ולא יששכר כגרסת רומרו) דומה בקווים כלליים לזה של רומרו והנימוקים גם הם לאומיים: גלותם של ישראל היא בבחינת כפרה על חטאים, וסופה סוד נסתר. גורל השבויה האנוסה הוא חלק מאותו עונש וריצויו. החכמים־ הרבנים מציעים לנערה לחיות כמוסלמית ביום, ובלילות תישא תפילה לאלוהי האמת. הם מבטיחים לה שיתפללו למענה לה׳ כדי לקרב את יום גאולתה. היא דוחה בשאט נפש את הצעתם של ״כוהני ישראל נציגי הנביאים״(עמ׳ 171-169) באותם נימוקים הנזכרים אצל רומרו. בטקסט זה הרבנים באו מיזמתם שלהם ולא כאנוסים בצו המלך. דבר זה מלמד עד כמה עניינה של הנערה העלה פרובלמטיקה שלא באה על פתרונה מאז ״איגרת השמד״ של הרמב״ם. פרשת הרבנים כפי שנמסרה בעדותם של שני יוצרים לא מרוקנים ולא יהודים, מסמנת מומנט תרבותי שהוא מורכב מזה העולה מן העובדה ההיסטורית.
דיווחיו של ריי על טנג׳יר של אותם הימים, על המלבושים, על תנאי חייה של הנערה בבית הוריה ועל פרשת העלילה מצטיינים בדיוק אופייני להווי התרבותי על כל גווניו ומרכיביו. אך בנוסף ל״אחיזתם במציאות החיים״(Sitz im Leben), המעובדת טוב יותר מבספרו של רומרו, נזכרים כאן גם פרטים על תלאותיה של הקהילה עד הבאת הנערה לקבר ישראל. על פי ריי, ההמון המוסלמי הצוהל והמתלהם ביקש לעשות שפטים בגופה. בהיותם מודעים לסכנה הזאת, השכילו פרנסי הקהילה מבעוד מועד לשלם למלך בעבור משמר מלווה מטעמו, שיבטיח את הלוויה עד לבית הקברות היהודי. ההמון, שלא רצה ש״הכופרת״ תזכה לקבר וללוויה, צר על חומות הרובע היהודי במשך שלושה ימים. בתחבולות רבות נטמנה הנערה בקבר ישראל, ועליו הוקם מאוזוליאום קטן שנהרס לאחר מכן בהוראת המואזין. ״ומאז קברה נסתר תחת חורבות״, כעדותו של ריי.
בטקסטים של הרב א״י הצרפתי, של הרב מונסונגו, של רומרו ושל ריי חומרים רלוונטיים להבנייתה של סול חאגוייל כגיבורת תרבות, ואלה לבשו צורה ופשטו צורה בטקסטים מאוחרים. להלן קווי היסוד להתהוות דמותה של גיבורת תרבות: הגיבורה כבת טנג׳יר — טנג׳יר היא עיר חוף מול חופי ספרד, ונבחרה להיות עיר מושבן של
השגרירויות הזרות. עיר תפר זו שבין אירופה וארצות המאגרב הייתה למן אמצע המאה התשע־עשרה מוקד משיכה והתעניינות למדינות אירופה עד שנעשתה למרכז בין־לאומי בראשית המאה העשרים. הריחוק ממרכז מרוקו ומדרומה הקנו לעיר ממד פיוטי ונכסף בעיני בני מרוקו.
בת העם — כור מחצבתה מאנשים פשוטים מצד ייחוסם ומצד השכלתם ואף על פי כן מידותיה נאצלות.
יפי התואר — ליופייה של הנערה(ברה כחמה) תפקיד בעלילה, ועם הזמן הוא נעשה לסמל ולמשל. משנה חשיבות נודעת לו על רקע סכנת אינוס נערות יהודיות להתאסלם. יופייה מילא תפקיד לעניין השידול, ועמידתה מנגד מעצימה את דמותה. צניעות — השמירה על תומתה ועל צניעותה מאפיינת אותה אפילו ברגעי השיא בשעת הוצאתה להורג בכיכר השוק. ענווה — לא התפתתה לחיי שועים בחצרות הנכבדים.
אמונה עמוקה באלוהי ישראל ובתורתו — גם בוויכוחיה בארמון וגם בטענות כלפי הרבנים היא ידעה את יסודות דתה ואת עיקריהם.
כוח המוסר — העדיפה למות ברווקותה ובבתוליה על פני בגידה בעקרונותיה.
דעתנות והשכלה — יודעת להבדיל בין עיקר לטפל, מתמצאת במנהגי היהדות ובתפילות ואפילו במחשבת ישראל, ויודעת מה שתשיב.
נחישות והתמדה — אפילו רבני ישראל ודברי הכיבושין שלהם לא הניאו אותה מעמידתה האיתנה.
נאמנות ואהבה לעם ולמשפחה — אין בלבה טינה כלפי המשפחה גם בנסיבות הקשות.
נבגדת — כל תלאותיה נגרמו עקב בגידתה של השכנה המוסלמית שהייתה נאמנה עליה.
תעוזה — מבטאת עמדתה גם כלפי המלך וגם כלפי שופטים וקטגורים.
ללא חת — הנערה לא ידעה פחד גם שעה שתוארו בפניה בקווים פלסטיים של המראות שלאחר הגרדום. גם החרב שנשלחה מוחשית אל צווארה לא הרתיעה אותה.
בדידות — מורחקת מקרוביה ומאוהביה נאבקה בפיתוי וברשע. עמידתה בכל הפרשה מציבה אותה תמיד כאחת מול הרבים או מול השררה.
חסד — אישיותה מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. בהיותה מוכנה לוותר על טובתה למען עקרונות היהדות ולפאר אותה.
קידוש ה׳ — המחשבה על הזדמנות לקידוש ה׳ עוררה בה התעלות רוחנית ומיסטית.
יד לזיכרון — הובאה לקבר ישראל בתחבולות ובסיכונים; לא ידעה מנוחה גם אחרי מותה. גופה לא העלה רימה ולא הבאיש ריחה.
האגדה והמיתום — המעשה הנעלה החד־פעמי עורר את דמיון היוצרים, ודמותה נעטפה במעטה של אגדה שהייתה למיתוס.
לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין עמ' 43