מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו
ציוני דרך בשירה העברית
א. השירה העברית המקראית
השירה העברית – יסודותיה מונחים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ״ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו: ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים. 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו: שירת הים, שירת דבורה ־כמה ממזמורי תהלים. 3) שירי טבע והשגחה, כמו: תהלים פרקים יט, קד, איוב פרקים כח, לז-מא. 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים. 5) תוכחה ־לאומית – נבואות על החורבן נוסח ירמיהו. 6) נחמה וגאולה בישעיה. 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת. 8) תלונה אישית – ספר איוב. 9) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו (שמו״ב יט, א) ועל שאול ויהונתן בנו שם, יז-כז). 10) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן (מגילת איכה). 11) מזמורי שבח והלל לה׳ ותפילה ותחינה לאל הנכללים בספר תהלים.
השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, אקרוסטיכון אלפביתי (כמו ׳אשת חיל׳ משלי לא,י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, תיאורים מטפוריים או אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.
ב. השירה בתקופת התלמוד
התלמוד שנחתם במאה החמישית בבבל – עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם דברי הספד לחכמים המרוכזים במסכת מועד קטן דף כה; דברי ברכה של הלומדים בסיום לימודיהם כמו ׳עולמך תראה בחייך׳ (ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳ (עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח׳ וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו – עלומי שם. מאפייניה של השירה התלמודית הם משקל התיבות, העדר החרוז ואוצר מילים מקראי ובתר מקראי.
ג.הפיוט הקדם קלאסי
ראשיתו של הפיוט הקדם הקלאסי כרוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. בהמשך מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה, כאשר מדרשי חז׳׳ל משמשים חומר לפיוט. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית, שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלפביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע וכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.
ד. הפיוט הקלאסי
סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. הלשון מעורבת מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט למחרוזות מרובעות טורים (לרוב) המתחמים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת (אאאא, בבבב…), נשקלים במשקל התיבות ומתאפיינים גם באקרוסטיכון א״ב לסוגיו כולל חתימת שם הפייטן.
ה.השירה העברית בספרד
נושאי השירה העברית בתקופה, שקדמה לתור הזהב בספרד במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי־קודש: שירי גלות וגאולה, קינות על חורבן בית המקדש, פיוטים ליטורגיים לשבת ולחגים ופיוטים לחתנים. כמו כן נתחברו גם שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. שירים בנושאים הנ״ל המשיכו להתחבר בכל התקופות והארצות כולל ספרד. עם המגע שנוצר בין התרבות העברית לתרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצירה הכוללת בתים טוריים דו צלעיים: דלת וסוגר, כאשר כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי הנשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.
ו.תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים
ממצאי השירה של מגורשי ספרד, שנחשפו עד כה על ידי החוקר אפרים חזן בספרו השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, מראים מה גדולה תרומתם של המגורשים. הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי כמו גם את שירתו, שבכל מקום שגלו ישראל, גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד תוך התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית, שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים, שהיו גם רבנים גדולים, הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת (הריב״ש). שירה זו הביאה עמה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי ־מקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות. שירת האהבה האלגורית ושירים בעלי ע־ך היסטורי בנוסף לעשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.
ז.שירת ר׳ ישראל נג׳רה (1555 צפת – 1628 עזה)
על שירת ר׳ ישראל נג׳רה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳רה – רוב עניינם ומבעם – הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם – לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה ושיבת הבנים לארצם. שירי נג׳רה מאופיינים בכמה סממנים: דו שיח תמידי בין הדוד והרעיה או היונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר הפותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון, והמסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳רה היא הכתובה לחג השבועות ״ירד דודי לגנו״ המהווה חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, כי המשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳. שירתו של נג׳רה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם החוקר יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות. ב) החלפת תבנית הקצידה הקלאסית במבנים מעין אזוריים. ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית. ד) ריבוי בציורים אלגוריים בהשפעת הקבלה. ה) צמידות השירה ללחנים מוסיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.
ח. השירה העברית בצפון אפריקה
השירה העברית בצפון אפריקה נחקרת על ידי אפרים חזן זה כארבעים שנה, ובמהלכן התעשרה בכמה ספרים, פרי עטו. להלן שמות הספרים ונושאיהם:
ספרו הראשון בתחום הוא שירי פרג׳י שוואט מתוניס, ירושלים תשל׳׳ו.
זוהי מהדורה מדעית ראשונה של קובץ שירים מצפון אפריקה, ספר יסוד ודגם לכל מהדיר, הן מבחינת עריכת השירים, הן בפירוש המקצועי והן במבוא המפורט.
ספרו השני הוא פיוטי ר׳ משה בוג׳נאח איש טריפולי, ירושלים תשל׳׳ט. שני המשוררים פרג׳י ובוג׳נאח פעלו בתקופה קרובה במאה הי״ז, והמהדיר מנסה לבדוק את הזיקות בין השניים הכותבים שירים לסוגיהם ולנושאיהם.
ספרו השלישי – תהלה לדוד, קובץ שיריו של ר׳ דוד בן חסין (רדב״ח) מהמאה ה-18 במרוקו, הנחשב למשוררן המובהק של כל קהילות מרוקו. בספר זה הושקע עמל רב של עשרים שנות כתיבה, שבמהלכן הכין המחבר תשתית מחקרית של מאמרים על שירת רדב״ח. הספר כולל גם חלק צרפתי מאת דוד אליהו (אנדרה) אלבאז, ויצא לאור בלוד תשנ״ט.
ספרו הרביעי – השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ה, מהווה פריצת דרך גדולה למחקר בגלל אופיו האנתולוגי והאנציקלופדי כספר יסוד לכל חוקר שירה בצפון אפריקה. הספר הוא במה נכבדה, שבה מוצגים בכבוד רב כארבעים פייטנים מכל צפון אפריקה, תולדות חייו של כל פייטן, שירתו ומדגם מפיוטיו. במבוא נסקרות תחנות השירה בכלל ונושאי השירה העברית בצפון אפריקה למעגליה (התפילה, השנה, יחיד וחברה) על צדדיה הפואטיים ודרכיה הסגנוניים והלשוניים.
ספרו החמישי – השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, הוא אנתולוגיה של כשלושים משוררים באלג׳יריה, ובו מדגם נכבד מיצירתם מן המאה הארבע עשרה ועד לתחילת המאה העשרים ובסך הכול כעשרים משוררים. הספר מפתיע בממצאיו ומתאפיין בחידושים רבים של השירה באלג׳יריה. ספר חדשני זה מוכיח, שהגירוש בספרד – לא היה בכוחו לעצור את רצף הקיום היהודי ואת שירתו האיכותית.
החוקר עסק גם בפיוטי תפילה ובסוגיות הדנות בקשרים שבין הפיוט לתפילה ולהלכה.
קבצים נוספים למשוררים מצפון אפריקה נחקרו, ואחרים עדיין נחקרים כעבודות לתואר שני או שלישי באוניברסיטה בר אילן – רובם על ידי תלמידיו של אפרים חזן, ואחרים על ידי תלמידי בנימין בר תקוה, עבודות הנעשות בהנחייתם.
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'13